אור ברסלב
עמק יהושע חלק ב דרוש יד לבין המצרים

עמק יהושע חלק ב· רבי יהושע איזיק שפירא

דרוש יד לבין המצרים

דרוש יג לבין המצרים

כתיב ע"ז היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו אתה ה' לעולם תשב כו'. ותחלה נקדים הא דאמרינן בפ"ק דחגיגה (דף ה') ר' יוחנן כי הוה מטי להאי קרא והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות תקנה יש לו מאי רעות וצרות רעות שנעשו צרות זו לזו כגון זיבורא ועקרבא כו'. ויובן הענין בהקדם המדרש הביאו הילקוט וישלח אותם משה א"ל אל תכנסו כגנבים אם ואמרו לכם על מה באתם אלינו אמרו להם על ה' תאנים על ה' רמונים ועל אשכול א' של ענבים אם ואמרו לכם שמא לעקור כו' ולקוץ כו' באתם אלינו אמרו להם לאו. נכנסו כשלוחים ויצאו כחמורים והגיעו לחברון ונטלו משם ה' תאנים וה' רמונים ואשכול א' של ענבים צוח בהן תלמי צוחה א' ונפלו על פניהם ארצה התחילו מנפחים בפניהם ומנשבים באפם עד שנתיישבה דעתם עליהם אמר להם על מה באתם עליהם והלא כל העולם כולו של אלהיכם הוא ולמי שהוא רוצה נותנו שגרום בשלום ולא הרגום ובשכר זה שייר כו'. והנה המדרש הוא כולו תמוה:

והנה כתיב (ביחזקאל ל"ג) ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם יושבי החרבות האלה על אדמת ישראל אומרים לאמר אחד הי' אברהם ויירש את הארץ ואנחנו רבים לנו נתנה הארץ למורשה לכן אמור אליהם כה אמר ה"א על הדם תאכלו ועיניכם תשאו אל גילוליכם ודם תשפכו והארץ תירשו. ובפשיטות יש לפרש כמו דאמרינן בפ' בתרא דכתובות (דף ק"ח) דאמר רבא מאן דעסיק בתורה הוא ירית ומאן דלא עסיק בתורה לא ירית כו'. והקשו התוס' דמאי קא מקשה והא אמרינן בפ' נערה (דף נ"ט) מצוה לזון את הבנות וק"ו לבנים דעסקי בתורה אלמא דמי שעוסק בתורה הוא קודם ליטול. ואומר ר"ת דלא דמי דלעיל גבי מצוה יש מצוה לזון הבנים יותר מן הבנות אבל הכא שמת האב וירושתו קא שקלי מן התורה ע"ז מתמה רבא מאן דעסיק בתורה ירית מאן דלא עסיק בתורה לא ירית כיון שמן הדין הוא ומה שנוטלין מדין ירושה אין נ"מ בין מאן דעסיק בתורה למאן דלא עסיק בתורה עכת"ד. וע"כ באו ישראל בטענה על מה שבאה הנבואה ע"י ירמי' היושב בעיר הזאת ימות בחרב והיוצא אל הכשדים חיו יחי' ואמרו כיון שנוטלין בירושה מאברהם א"כ אף אם לא הטיבו מעשיהם ולא עסקו בתורה אעפ"כ הי' מגיע להם א"י בירושה מאברהם. וע"ז כתיב (ביחזקאל ל"ג) ויהי דבר ה' כו' לאמר א' היה אברהם ויירש את הארץ ואנחנו רבים לנו נתנה הארץ למורשה פי' שאנו יורשין מאברהם וכיון שהוא בדרך ירושה אין נ"מ בין שהולכים בדרך הטוב או שאינם הולכים בדרך הטוב דמאן דעסיק בתורה הוא ירית כו'. וע"ז באה התשובה אל הנביא לכן אמור אליהם כה אמר ה"א על הדם תאכלו ועיניכם תשאו אל גילוליכם כו' והארץ תירשו. ויובן ע"פ מאי דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף י"ח) ודילמא ישראל כו' שאני והוכיח מזה הרא"ש דישראל כו' יורש את אביו ד"ת דאע"ג דחטא ישראל הוא לקדש אשה ולגרש מכל מקום אם אפשר טוב לתת כו' דלא יהבינן ליה כו'. כמו דאמרינן גבי קנס בפ"ק דכתובות (דף י"א) וע"כ באה התשובה אל הנביא דאע"פ שבודאי יורשים הם מאברהם אבינו אבל אעפ"כ כיון דעל הדם תאכלו ועיניכם תשאו אל גילוליכם והארץ תירשו בתמים דלא יהבינן להו דאזלי ואכלי כו' אך מה שהארץ היא בירושה היינו אם נשוב אז יחזיר הש"י את הירושה לנו:

אך עדיין יש לדקדק מהו שאמר אחד היה אברהם. ויובן זה ע"פ מאי שכתב הרמב"ם (בפ"ו מה' בית הבחירה) וזה לשונו ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדשה לעתיד לבוא ובקדושת שאר א"י לענין מעשרות וכיוצא בהם לא קדשה לעתיד לבוא לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה והשכינה אינה בטילה והרי אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששוממין בקדושתן הם עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מא"י וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכביש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השני' הוא מקודש היום ואע"פ שנלקחה הארץ ממנו חייב בשבועות ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה עכ"ל. ומבואר שכל מה שהיה בכבוש ע"כ כשנלקחה הארץ בטל הכבוש אבל מה שהיה בחזקה דהיינו קדישה שני' שצוה כורש מרצונו שילכו לא"י קדשה לשעתה וקדשה לע"ל וחזקה אינה בטילה דענין כבוש אינה אלא בשעה שישראל עלי' אבל לאחר שגלו בטלה הקדישה אבל בקדושה שני' שהיתה מכח חזקה זו אינה בטילה ונראה לי דזה שהיה בקדושה שני' מכח חזקה ולא מכח כבוש הוא משום דכבוש יחיד לא שמי' כבוש כמו דאמרינן בספ"ק דע"ז (דף כ"א) כבוש יחיד לא שמי' כבוש ופי' רש"י שלא היו שם אורים ותומים וששים רבוא. ובפ"ק דגטין (דף ת') פי' רש"י דכבוש יחיד שלא היו שם כל ישראל ביחד כמו כבוש יהושע ולכן בביאה שניה שלא היו כל ישראל ע"כ לא קנו אלא בחזקה וכל שהוא מחמת חזקה אין לה הפסק. ובמ"א ביארתי על הירושלמי (פ"ק דקדושין) והביאך ה' אלהיך אל הארן אשר ירשו אבותיך הקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך מד"ת אף ירושתך מד"ת כו' והרבך מאבותיך כו' אבותיך לא נתחייבו אלא לאחר י"ד שנה שבע שכבשו ושבע שחלקו אבל אתם ראשון ראשון קונה ומתחלק עכ"ל הירושלמי פי' שהראשונה היה ע"י כבוש וע"כ לא נתחייב אלא לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו אבל אחרונה היה בחזקה וע"כ ראשון ראשון קונה ומתחייב]. וא"כ בירושה ראשונה שהיה בכבוש כיון שנלקחה הארץ מהם בטל הכבוש ובטלה הקדושה. וע"כ חשבו ישראל שהטעם שאמר ירמיה בבלה יבואו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם היינו מפני שבטלה הקדושה וע"כ אמרו דנהי דבטלה הקדושה שקידש יהושע מפני שהיה הכבוש כל ישראל ביחד וע"כ כיון שנלקחה הארץ מהם בטל הכבוש אבל אעפ"כ היא קדושה עדיין מפני קדושת אברהם וכמו שפירש הר"ח בספ"ח דיבמות (דף מ"ב) על הא דאמר התם ירושה ראשונה ושניה יש להן דירושה ראשונה היא ירושה אברהם יצחק ויעקב ואברהם קנה א"ו בחזקה. וכמו דאמרינן בב"ב (דף ק') הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הלוכי דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אין הילוך מועיל עד שיחזיק א"ר אלעזר מ"ט דר' אליעזר דכתיב קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה ורבנן התם משום חביבותיה דאברהם הוא דקאמר ליה הכי כדי שתהא נוחה ליכבש לפני בניו. וא"כ כיון שאברהם קנה א"י והוא קנה א"י בחזקה דכבוש לא היה יכול לוקח דהוי כיבוש יחיד כיון שא' היה אברהם:

בזה יתפרש הכתיב בן אדם יושבי החרבות האלה טל אדמת ישראל אומרים לאמר א' היה אברהם פי' שיושבי החרבות שאינם רוצים לזוז מא"י אומרים לאמר א' היה אברהם וכיון שא' היה אברהם א"כ קנה בחזקה וחזקה אינה בטילה ואנחנו רבים לנו נתנה הארץ למורשה פי' אף שאנחנו רבים ולקחנו בכבוש אעפ"כ אנחנו באים בירושת אברהם שזו אינה בטילה וא"כ מוחזקת בידם מאברהם אבינו ע"ה שנטלה בחזקה וזו לא בטלה:

[ועוד אפשר לומר כמו דאמרינן בפ"ח דב"ב (דף קכ"ג) תיר הבכור נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה כו' ופריך בגמ' האי הזרוע כו' ה"ד אי דאתא לידי אבוהון פשיטא ואי דלא אתי לידי אבוהון ראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ומשני דהכא במכרי כהונה עסקינן. וכתבו התוס' בכל דוכתא עביד מכרי כהונה מוחזק הכא ובפ' כל הגט (דף ל') המלוה מעות את הכהן ואת הלוי כו'. וע"כ אמרו א' היה אברהם ויירש את הארץ פי' דאברהם היה א' שהיה צדיק וע"כ כל המתנות טובות וא"י היה שייך לאברהם וא"כ כיון שירש את הארץ ע"כ אנו יורשים מכחו והשתא א"ש אפי' לרבנן דסברי בב"ב (דף ק') דאין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק אעפ"כ היה מוחזק דהא אפי' במכרי כהונה אמרינן דהוי כמו מוחזק והבכור נוטל פי שנים וכמו שכתבו התוס' משום דהוי כמתנה מועטת ואסור לחזור ואע"ג דמצי לחזור בו אפ"ה כל כמה דלא הדר הוי מוחזק והבכור נוטל פי שנים מכש"כ דהוי א"י מוחזק מחמת שהבטיח הקב"ה לאברהם דמעולם לא יצתה מדה טובה וחזר בו וע"כ הוי א"י מוחזק וכמו דאמרינן בפ"ח (דף קי"ט) וע"כ אמרו א' הי' אברהם ויירש את הארץ שכיון שא' הי' אברהם בצדקותיו כמו דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה כו' ויירש את הארץ ע"כ הוי בבחי' ירושה שהיא מוחזקת מאברהם ואנחנו רבים לנו נתנה הארץ למורשה פי' מאברהם אבינו ע"ה וכמו שביארתי דמכרי כהונה הוי מוחזק דאע"ג שכתבו התוס' דהטעם משום דהוי כמו מתנה מועטת ואסור לחזור אעפ"כ בעינן דוקא שיהא ממכרי כהונה וכיון שהוא אוהבו הוי כמו מוחזק אצלו, דאין לומר דהטעם משום דהוי כמו מתנה מועטת ואסור לחזור ומשום האי טעמא בלחוד דא"כ לא יתיישב מה שהקשו האחרונים מהא דאמרינן בפ"ח דב"ב (דף קכ"ה) מסתבר טעמא דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבנא זבוני זביני וע"כ הוי ראוי ולא מוחזק ואין הבעל יורש ואע"ג דאסור לעשות כן דהא אמרינן בפ"ח דב"ב (דף קל"ז) דאיזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג אלמא אע"ג דאסור לעשות כן אפ"ה כיון דאם עבר ועשה לא הוי מוחזק וא"כ ה"נ במכרי כהונה אע"ג דאסור לחזור אפ"ה כיון דאם עבר ועשה מה שעשה עשוי לא הוי מוחזק והוי כמתנה מועטת אם רוצה נמי מצי לחזור אלא ודאי דוקא במכירי כהונה. וכן משמע בספ"ג דגטין (דף ל') דאמרינן התם המלוה מעות את הכהן ואת הלוי כו' ופריך בגמ' ואע"ג דלא אתי לידי' אמר רב במכרי כהונה ולוי' משמע דוקא במכרי כהונה אבל כשאינו מכרו אע"ג שדיבר עמו לתת לו המתנות אפ"ה כיון דמצי לחזור לא אמרינן דהוי כמו דמטי לידי' אלא דוקא במכרי כהונה ולא קשה קושית האחרונים וא"כ כיון דבעינן דוקא במכרי כהונה שאז הוי ההבטחה כמו מוחזק וע"כ טענו ישראל א' היה אברהם ויירש את הארץ וא"כ כיון שאברהם הכיר את בוראו ג' שנים וא' היה אברהם נחשב ההבטחה שהבטיח לו הקב"ה כמו מוחזקת בידו וע"כ אפי' אם בטל הכבוש אעפ"כ הרי נשארת הירושה מאברהם. וע"ז היתה התשובה על הדם תאכלו ועיניכם תשאו אל גילוליכם כו' פי' אע"פ שא"י שלכם היא אעפ"כ לא יהבינן ליה דאזיל ואכיל כו' כי אם כשתעשו תשובה תחזרו לירושתכם. ובשיטה מקובצת הקשו אהא דאמרינן בב"מ (דף מ"ט) ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר דאיך יכול לעשות תרומת מעשר על מ"א והא לא זכה עדיין במשיכה או בקנין אחר ותירצו דמיירי במכרי כהונה והוי כאלו בא לידו. והקשו האחרונים ע"ז דממ"נ אם מכרי כהונה עדיף ממתנה מועטת דאין לחזור בו א"כ איך פשיט ליה שם לענין מתנה מועטת ואם מכרי כהונה הוי כמו מתנה מועטת וכמו שכתבו התוס' בב"ב (דף קכ"ג) א"כ אכתי הקושי' במקומה עומדת, והש"מ תירץ בשם הרא"ש דהוי כאלו הוא שלוחו והקשו ג"כ דאיך נעשה שלוחו של בעה"ב כיון דאינו של בעה"ב דהא אין לו בהם רק טובת הנאה ואפי' אי טובת הנאה ממון אכתי אין לו רק הטובת הנאה אבל לא הוי כולי' דידי' והנה ראיתי בירושלמי (פ"א דתרומות) ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי והלך אותו בן לוי ועשאו תרומת מעשר והלך ישראל ונתנן לכן לוי אחר כו' מכיון שאמר לו כור מעשר יש לך בידי נעשה שלוחו נמצא כתורם ברשות ישראל פתר לה כר' יוסי דאמר בעה"ב שתרם תרומותיו ועי' במנחות (דף נ"ד) אמר ר' אלעזר בר' יוסי אבא היה נוטל עשר גרוגרות שבמקצוע כו' הכא בתרומת מעשר עסקינן ואבא אלעזר בן גימל הוא אלמא כיון דרשאי בעה"ב לתרום תרומת מעשר כמו דאיתא בגטין (דף כ"ט) ע"כ יכול לעשות שליח נמי]:

ובזה יתיישב המדרש שהבאתי תחלה והביאו הילקוט אמר להם משה כשתכנסו לא"י אל תכנסו כגנבים כו' משום דכל א' החזיק בא"י בחזקה כמו שמצינו שאברהם קנה א"י בהלוך ויעקב קנה א"י במה ששכב עליה, וכמו דאמרי' בב"ב (דף נ"ג) המציע מצעות כו' והם היו צריכי' שיקנו בחזקת פירות וכמו דאי' בפ"ג דב"ב (דף ל"ו) אמר רב יהודה האי מאן דנקיט מגלא ותובלי' ואמר איזל ואגנדרי' לדיקלא דפלניא דזבנא מיני' מהימן לא חציף אינש למגזר דקלא דלאו דילי'. והנה ידוע דחזקה היינו דוקא אם קונה בפירות בפרהסי' ואינו מתיירא משום אדם כמו דאמרינן לא חציף אינש למגזר דקלא דלאו דילי'. ומזה מוכח שהוא שלו ודוקא אם אוכלו כדרכו וכמו שכתבו התוס' בשבועות (דף מ"ו) בד"ה עביד אינש כו' וע"כ כתיב והימים ימי בכורי ענבים וע"כ אמר להם משה כשתכנסו לא"י אל תכנסו כגנבים פי' כאדם הנוטל פירות בפחד ומתיירא שלא יראו הבעלים דזו לא הוי חזקה והוכחה שהיא שלכם ומסתמא אינכם חזקים באמונה שלימה שא"י מוחזקת היא בידכם מימות אברהם ושסר צלם מעליהם. וע"כ אמר להם אם יאמרו לכם שמא לעקור כו' או לקוץ כו' באתם אמרו להם לאו וכמו דאמרינן בפ' ר' ישמעאל (דף נ"ג) על הא דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומשני התם מדפלחו ישראל לעגל גלו דעתייהו דניחא להו כו' אתו אינהו אדעתא דידהו קא עבדי. וע"כ אם יאמרו על מה באתם ויאמרו דנעקור כו' א"כ יהיה מוכח שא"י אינה שלהם דהא אין, אדם אוסר דבר שאינו שלו שהם לא ידעו מזה דמדעבדו ישראל לעגל גלו דעתייהו דניחא להו וא"כ אין זו חזקה והוכחה שא"י שלהם ומוחזקת בידם מימות אברהם [ואע"ג דאמרינן בפ"ח דב"ב (דף קי"ט) דמשה רבנו אסתפקא ליה אם א"י מוחזקת היא מאברהם היינו לענין שיהיה הבכור נופל פי שנים אבל בלא"ה בודאי מוחזקת היא להם מימות אברהם) וע"כ אמר להם משה שכשיכנסו לא"י אל יכנסו כגנבים אלא כאדם שנכנס בתוך שלו וכשנכנסו לא"י היו כחמורים פי' שאבדו האמונה ואמרו שאיך היא מוחזקת מימות אברהם כיון שעז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד וע"כ אמרו כי חזק הוא ממנו דאמרינן בס"ז דסוטה (דף ליה) כי חזק ממנו אל תקרי ממנו אלא ממנו כביכול אפי' בעה"ב עצמו אינו יכול להוציא כליו משם וכל זה הוציאו דבה לאמר שא"י אונה מוחזקת מימות אברהם כיון שאבדו האמונה ואמרו כי פז העם היושב בה וא"כ איך נקראת מוחזקת לישראל וכיון שלא היה לבם חזק באמונה שלמה, ע"כ כשצוח בהם תלמי צוחה א' נפלו על פניהם ארצה כיון שלא היו שלמים באמונת ה' והתחילו מנפחים בפניהם ומנשבים באפם כו' והלא כל העולם כולו של אלהיכם הוא ולמי שהוא רוצה כו' וכיון שידעו בעצמן שחטאו על כן כתיב בפ' שלח וישכימו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו פי' במה שהיינו סוברים שעדיין אינה מוחזקת וע"כ הננו מאמינים שהיא מוחזקת בידינו ושסר צלם מעליהם כמו שאמר יהושע וכלב. וע"ז כתיב ויאמר אליהם משה למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח פי בזה שבכיתם בכי' של חנם לא תוכלו ליכנס לא"י ואין ה' בקרבכם:

ואיתא בילקוט ע"ז שנאמר ויתאבלו העם מאד באותה שעה אמר הקב"ה למשה בא ורצה אותם העניים שכבר יצא לבם מאליהם אמר לפניו רבש"ע במה ארצם א"ל צא ורצם בד"ת שנאמר דבר אל ב"י כי תבואו כו' ועשיתם אשה לה'. ואיתא במדרש כך פתח ר' תנחום זאת הפ' של נסכים שנאמר או לאיל תעשה מנחה ויין לנסך חצי ההין ומכאן ואילך והיה באכלכם מלחם הארץ ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה הרי חלה למטה ונסכים למעלה לפיכך פתח ר' חנינא לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך מהו כי כבר רצה האלהים את מעשיך זו הכנסת ישראל לארץ שנא' כי תבואו אל הארץ ע"כ:

עוד במדרש שם כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אמר ר' זכאי אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע בכל מקום אתה קורא אותה ארץ כנען וכאן ארץ מושבותיכם אמר להם הקב"ה חייכם נתתי אותם לאברהם ליצחק וליעקב וכולם מן המקרא והבן יורש את האב לכך ארץ מושבותיכם ע"כ:

ויובן ע"פ מאי דאמרינן בספ"ק דקדושין (דף ל"ו) דלר"ע נתחייבו בנסכים מיד וכן בחלה אמרינן בפ"ב דכתובות (דף כ"ה) דאמר רב הונא בריה דרב יהושע אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי אפי' למ"ד תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאורייתא שהרי ז' שכבשו וז' שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה ע"כ. [והירושלמי סבירא ליה כרבנן דבי רב כמו דמשמע מהירושלמי (דפ"ב דתענית) שהבאתי, וכן משמע מהירושלמי (ספ"ט דשביעית) חד בר נש הוי חשיד אשמיטתא אמר לאיתתי' אפקין לי חלתא א"ל ההוא גברא חשיד על שמיטתא אתה אמר אפקין לי חלתא א"ל חלתא מד"ת שביעית מדר"ג. וכן משמע בירושלמי (סוף יומא) תני מאכילין אותו הקל הקל תחילה נבילה ותרומה מאכילין אותו כו' תרומה בדין מיתה ונבילה בל"ת ואח אמר הכין כמאן דאמר מאליהן קבלו המעשרות ולא הוי רק מדרבנן ואח"כ אמר חלה וערלה צריכה כו' דזהו ספק איזהו חמיר עכ"ל הירושלמי. ואם חלה בזמן הזה דרבנן א"כ חלה קילא מערלה ובודאי מאכילין איתו חלה דהא ערלה דאורייתא ויש להאריך בראי' זו. וכן כתבו התוס' בע"ז (דף ס"ה) דהירושלמי סבירא ליה כרבנן דפליגי אדרב הינא ברי' דרב יהושע. וכן בירושלמי (פ"ק דחלה) מנין שהם חייבים בחלה ופטורים מן המעשרות כו' מארבעה כשר מה ארבעה עשר חייבים בחלה ופטורים מן המעשרות כו' דהיינו שבע שכבשו ושבע שחילקו]. וא"כ רבנן דבי רב סברי דנתחייבו בחלה מיד והטעם שישראל נתאבלו מאד הוא מפני ששמעו שאמר הקב"ה אמור עליהם חי אני אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם. ואיתא במדרש משל למלך שעלה א' לבימה שלו לידון הוציא דבר מפיו במה שחייב את עצמו הניח המלך את האילוגין וחייבו מפיו א"ל בדין שהוצאת מפיך בו אני דנך יהא לך כמו שאמרתי. וה"נ כיון שהם בכו בכיה של חנם על שא"י אינה מוחזקת בידם כמו שאמרו המרגלים ואמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכי' של חנם אני אקבע לכם בכי' לדורות וא"כ אפשר שהפסידו בזה הבכי' חזקת איי שהיה להם מאברהם וע"כ התאבלו מאד וע"כ אמר הקב"ה למשה לך ונחמם בד"ת ובאיזה ד"ת בפ' נסכים ובפ' חלה דבנסכים נתחייבו מיד בכניסתן לא"י כמו דאמרינן בספ"ק דקדושין (דף ל"ז) וכן בחלה נתחייבו מיד לרבנן דבי רב דכתיב בבואכם וז' שכבשו וז' שחלקו נתחייבו בחלה. וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ב דחלה) כך אמר לו ר"ע לר"א אי אתה מודה לי בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחים וסולת שהן חייבים בחלה כו'. א"ר יוסי תמיהני איך ר"ע מותיב את ר"א והוא מקבל תמן עד שלא נכנסו למפרע ירשו דא"ר הונא לזרעך נתתי כבר נתתי וא"כ מוכח מזה שנתחייבו מיד שא"י מוחזקת היא בידם וע"כ אמר לך אכול בשמחה לחמך זו פ' חלה ושתה בלב טוב יינך זו פ' נסכים כי כבר רצה האלהים את מעשיך שא"י מוחזקת היא בידם מימות אברהם ולא הפסידו חזקת א"י:

ובזה יובן הירושלמי (פ"ד דתענית) וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום וילכו ויבואו אל משה ואל אהרן וגו' אתו אשכוחין עסוקין בהלכות חלה וערלה אמרו להן לארץ אי אתם נכנסין ואתם עוסקין בהלכות חלה וערלה מיד ותשא כל העדה כו'. וכתב הק"ע באו המרגלים ומצאו ישראל עוסקין בפ' חלה וערלה וגמרא גמיר להו דהוו עסקי בהלכות אלו. וצריך להבין מהו דוקא פ' חלה וערלה ולפי מה שביארתי א"ש דאמרינן בירושלמי (פ"ק דערלה) נטעו אע"פ שלא כבשו חייב וכר' ישמעאל דאמר כל ביאות האמורות בתורה לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו שבע שכבשו ושבע שחילקו ר' הילא בשם ר' ליעזר מודה ר' ישמעאל בחלה ובערלה ותני כן בבואכם לפי ששונה משמעו שינה חכמים חיובו ובערלה מוכח מדקא ממעט הנטוע ביד כו'. אלמא דישראל חייבים מיד. וע"כ כיון שמצאו שעוסקים בפ' חלה ובפ' ערלה שמתחייבים מיד בכנסיתן אלמא דא"י מוחזקת היא ע"כ אמרו לארץ אי אתם נכנסים שצריך עדיין יגיעה רבה לכבוש ואתם עוסקין בהלכות חלה וערלה לומר שמתחייבים מיד קודם ז' שכבשו וז' שחלקו משום דא"י מוחזקת היא וע"כ מתחייבים מיד אף קודם הכבוש וא"ש מה שאומר שמצאום עוסקים בהלכות חלה וערלה דוקא ודו"ק:

ובזה יובן המדרש שאמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע בכל מקום אתה קורא אותה ארץ כנען וכאן ארץ מושבותיכם פי' שהם אמרו כיון דכתיב ארץ מושבותיכם א"כ אין החיוב רק לאחר ירושה וישיבה. כמו דאמרינן בספ"ק דקדושין (דף ל"ז) וע"כ השיב להם הקב"ה דאין הפירוש כמו שחשבו הם דמדאמר מושבותיכם הוא לאחר ירושה וישיבה פי' לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו וא"כ מוכח מזה דהפסידו הזכות של חזקת א"י מאברהם אבינו ע"ה אלא דלכן קורא אותה ארץ מושבותיכם משום דנתן אותה לאברהם ליצחק וליעקב והבן יורש את האב לכך כתיב ארץ מושבותיכם. פי דאדרבא מפני שמוחזקת בידם היא מימות אברהם יצחק ויעקב וע"כ קורא אותם ארץ מושבותיכם פי' דכבר ישבו בה אבותיכם וירשו אותה וכל זה להורות שלא הפסידו זכות של חזקת א"י וכמו שביארתי:

ומעתה נתנה ראש ונשובה אל ראשית הדרוש שהתחננו לענין הא דאמרינן בפ"ק דחגיגה (דף ה') ר' יוחנן כי הוה מטי להאי קרא בכי והיה כי תמצאן אותו כו'. ותחלה צריך להקדים מה דכתיב (ירמיה י"ד) אם יצאתי השדה והנה חללי חרב ואם באתי העיר והנה תחלואי רעב כי גם נביא גם כהן סחרו אל ארץ ולא ידעו המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא. והנה ירמיה הנביא אמר (איכה ה') בנפשנו נביא לחמנו מפני חרב המדבר עורנו כתנור נכמרו מפני זלעפות רעב:

ויובן ע"פ מאי דאמרינן בפ"ו דב"ק (דף ס') ת"ר רעב בעיר פזר רגליך שנאמר ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם ואומר אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם מאי ואומר וכ"ת ה"מ היכא דליכא סכנת נפשות אבל היכא דאיכא סכנת נפשות לא ת"ש לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו נחי'. והנה המהרש"א בח"א הקשה וז"ל וא"ת מאי רבותא דאיכא סכנת נפשות הא אם יבואו בעיר ודאי ימותו וס' נפשות פשיטא דמוציא מידי ודאי נפשות וטפי ה"ל רבותא דאברהם וי"ל דהא דכתב אם נבוא בעיר ומתנו שם אינו אלא קרוב לודאי שהי' רעב של כלי' כו' ע"ש. ולי נראה דניחא שפיר ולא קשה מידי והוא ע"פ מאי דאמרינן בפ"ב דע"ג (דף כ"ז) הא איכא חיי שעה ומשני דלחיי שעה לא חיישינן ומנא תימרא דלחיי שעה נא חיישינן דכתיב אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם והאיכא חיי שעה אלא לאו דלחיי שעה לא חיישינן ע"כ. וא"כ ניחא שפיר קושית המהרש"א דהא איכא רבותא דאע"ג דאם יבוא בעיר ודאי ימות אפ"ה לא ימות ברעב מיד אבל אם ומות בחרב ימות מיד וא"כ נדחה חיי שעה אלא דמשום ס' חיי עולם לא חיישינן לחיי שעה וכמו שכתבו התוס' בפ"ב דע"ג (דף כ"ג ושם). ועפ"ז יתפרש הכתוב בנפשנו נביא לחמנו מפני חרב המדבר פי' שמסרו נפשם להביא את לחמם וע"ז אומר וכ"ת הא אסור למסור נפשו ע"ז אומר עורנו כתנור נכמרו מפני זלעפות רעב ולחיי שעה לא חיישינן מפני ספק חיי עולם:

והנה אמרינן בפ"ו דב"ק (דף ס') רעב בעיר פזר רגליך כו' דבר בעיר כנס רגליך שנאמר ואתם לא תצאו כו' מחוץ תשכל חרב אע"ג דמחוץ חרב אעפ"כ מחדרים אימה. והנה א"כ אמרו לגבי דבר דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם ואעפ"כ איכא הצלה לכנס רגליו מכש"כ לענין החרב של מלחמה דאם הוא בעיר כיון שיש בני אדם רבים אינו מתיירא כל כך מפני החרב וע"ז אמר ירמיה אם יצאתי השדה פי' שאם אדם רוצה לצאת השדה והנה חללי חרב ואם באתי העיר והנה חללי רעב פי' שרוצה לכנס רגליו והנה תחלואי רעב. ואמרינן בב"ק דרעב בעיר פזר רגליך ע"ז אומר המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא דכיון שהרפואות סותרות זו לזו הוי כמו זיבורא ועקרבא שלכנס רגליו ולהיות בביתו אינו יכול מפני הרעב ולילך החוצה אינו יכול מפני החרב וע"ז אומר מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא פי' שהרפואות סותרות זו לזו וע"כ אין לנו מרפא:

ובזה יתיישב הא דר' יוחנן כי הוי מטי להאי קרא בכי והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות תקנה יש לו מאי רעות וצרות רעות שנעשו צרות זו לזו כגון זיבורא ועקרבא. ופי' רש"י משום דאמרינן במס' ע"ג (דף כ"ח) חמימי לעקרבא וקרירי לזיבורא וחילופי סכנתא וא"כ הרפואות סותרות זו לזו. וע"ז אמר ירמיה ג"כ אם יצאתי כו' מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא משום שהרפואות סותרות זו לזו והנה ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא וכמו דאמרינן בפ"ה דגטין (דף נ"ח) הא היכא כתיבה. והנה בקללות שבתורת כהנים כתיב (ויקרא כ"ו) והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית ונאספתם אל עריכם ושלחתי דבר בתוככם ונתתם ביד אויב. ופירש רשיי ושלחתי דבר בתוככם ע"י הדבר ונתתם ביד אויביכם הצרים עליכם לפי שאין מלינין את המת בירושלים וכשהם מוציאים את המת לקוברו ניתנים ביד אויב והוא בספרי ושלחתי דבר בתוככם ונתתם ביד אויב הלכה אין מלינין את המת בירושלים ומתוך שיש דבר בעיר מוציאין את המת לקוברו ומתוך כך ונתתם ביד אויב וא"כ הצרות ג"כ סותרות זו לזו ע"כ כתב והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית וא"כ כשיש חרב מתכנסין לתוך העיר וע"ז אומר ושלחתי דבר בתוככם ונתתם ביד אויב משום שאין מלינים את המת בירושלים ויהיו מוכרחין למסור עצמם ביד אויב. [וכמו שהביא המהרי"ט בתשובותיו ח"ב (סי' ל"ז) ששאלו מאתו על קבר חולדה ומסיק שם בתשובה דאע"ג דאמרינן בפ"ב דשבועות (דף ט"ז) אבא שאול אומר שני בצעין היו בהר המשחה תחתונה נתקדשה בכל אלו עליונה לא נתקדשה בכל אלו אלא בעולי גולה שלא במלך ושלא באורים ותומים כו' תחתונה שהי' קדושתה גמורה כו' עליונה שלא היתה קדושתה גמורה כו'. וכתב המהרי"ט דאעפ"כ לא היו קוברים שם שום קבר מחדש כמו דמוכח באגדה דניזקין בעובדא דר' יוחנן בן זכאי ע"כ. ועי' בירושלמי (פ"ט דנזיר) אמרו לו לר"ע והלא קברו בני דוד כו' אמרו לו משם ראיה מחילה היה שם ומשם היה טומאה מקדרת ויוצא לנחל קדרון וכן במס' שמחות (פי"ד)]. וא"כ משמע דאע"פ שאין קדושתה גמורה אפ"ה אין מלינים בה את המת והשתא אי אמרינן קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא בקדושת מקדש וירושלים בודאי דאין מלינים בה את המת וע"כ כשמתגדל הדבר ר"ל מוכרחים למסור עצמם ביד אויב. וע"ז כתיב בתוכחה והשמותי את מקדשיכם פי' דלא תימא כיון שנחרב ירושלים והמקדש ע"כ יוכלו להלין את המת לזה כתיב שם ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקדשיכם פי' דקדושתן כשהם שוממין וע"כ כשישלח דבר ר"ל ונתתם ביד אויב מפני שאין מלינים את המת בירושלים משום דקדושת ירושלים קדשה כו' לעתיד לבוא. וכמו שהבאתי דעת הרמב"ם (פ"ו מה' בית הבחירה) דאע"פ שקדושת א"י בטלה לענין תרומות ומעשרות אעפ"כ קדושת ירושלים והמקדש לא בטלה שקדושתם מפני השכינה והשכינה אינה בטילה והרי הוא אומר והשמותי כו' קדושתן כשהן שוממין ע"כ:

ובזה יובן הא דאמרינן בפ' בתרא דמוע"ק (דף כ"ה) כי נח נפשי' דרב הונא כו' פתח עלי' ר' אבא ראוי היה רבנו שתשרה עלי' שכינה אלא שבבל גרמא לי' מתיב ר"נ בר ר"ח היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים כו' מה היה שהיה כבר. ופי' רש"י ההיא שעתא הוה ולא יותר ויש אומרים שהיה כבר בא"י ששרתה עליו רוה"ק ע"כ. ולי נראה דהכי פירושו שאמר ראוי היה רבנו שתשרה עליו שכינה כו' משום דאין קדושה כו' מתיב ר"נ כו' היה היה דבר כ' כו' מאי היה שהיה כבר. פי' דבקדושה ראשונה דקידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא. וכמו דאיתא בזוהר שיחזקאל ראה את המרכבה על נהר כבר להודיע שהקב"ה סילק קדושתו מא"י ועמו אנכי בצרה ולמענכם שולחתי בבלה וע"כ כיון שבטלה הקדושה מא"י א"כ כל מקום ראוי להשראת השכינה. אבל לאחר קדושת עזרא שקידשה כו' לעתיד לבוא כמו שכתב הרמב"ם א"כ עיקר הקדושה היה בא"י ואין השראת שכינה אלא בא"י וע"כ אמר ראוי היה רבנו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמא ליה. [ובכה"ג אמרינן בפ"ק דמגילה (דף יד) עד שלא נכנסו ישראל לארץ הופשרו הארצות לומר שירה משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה כו'. ופריך בין לרבא בין לר"נ קשי' והא תני' משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה וע"כ איך קאמר ר"נ קרייתא זו הלולא וכן רבא משני משום דלא אפשר לומר שירה משום דאכתי עבדי אחשורוש אנן ומשני כיון שגלו חזרו להכשירן הראשון. וכתב הט"א שנ"ל דהא תלי בה"ט דס"ל כמ"ד קדושה ראשונה כו' ולא קדשה לעתיד לבוא כדאמרינן לעיל וכמו שבטלה קדושת הארן לכל מצות התלויות בארץ ושוות לח"ל הכא נמי בסל לענין זה. ואע"ג דהא דבטל לענין מצות היינו להקל לדמותה לח"ל אבל לענין שירה אם אתה מדמה אותה לח"ל אין מן הראוי לומר שירה כלל אחר שגלו אפי' על נס דא"י דפקע קדושתה לגמרי כ"ש נס של חו"ל. ויש לומר כל דבר חוזר למילתא קמייתא ומש"ה לענין מצות התלויות בארץ כיון דפקע קדושת ארץ הדרא למילתא קמייתא קודם שנתקדשה שהיתה פטורה אבל לענין שירה אי אמרת הדרא למילתא קמייתא כו' ע"ש שכתב דר"נ אזיל לטעמי' כו' וה"נ לענין השראת השכינה אפשר לומר דכל זמן שלא נתקדשה א"י הוכשרו כל ארצות שתשרה הנבואה ומשנכנסו לארץ ונתקדשה ע"כ אין מקום מוכשר רק א"י אבל לאתר שגלו חזרו להכשירן הראשון וע"כ כתיב היה היה דבר ה' כו' בארץ כשדים. אבל לאחר שעלה עזרא וקדשה בקדושה שני' וקדשה לעתיד לבוא ג"כ ע"כ אין מקום להשראת שכינה אלא בא"י. וע"כ אמר לו לא תטרוד עלמא מאי היה שהיה בבר פי' זה היה בגלות בכל שאז בטלה הקדושה מא"י משא"כ לאחר שקדשה עזרא קדושה עולמית ע"כ אין מקום להשראת שכינה רק בא"י. וע"ז אומר ראוי הי' רבנו שתשרה כו' ור' אבא לטעמי' בברכות (דף כ"ד) ר' אבא הוה קא משתמיט מיני' דרב יהודה דהוי בעי למיסק לארעא דישראל דאמר ר' יהודה כל העולה מבכל לא"י עובר בעשה שנאמר בכלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם. וכתבו התוס' דאע"ג דהאי קרא בגלות ראשון כתיב י"ל דבגלות שני גמי קפיד קרא. ולפי מה שביארתי אפשר לחלק דבקדושה ראשונה שלא קידשה כו' ע"כ בבלה יובאו כו' אבל בקדושת עזרא שהיא ע"י חזקה אפשר לומר דמצוה לעלות לא"י משום דעיקר הקדושה היא בא"י, אך מה שביארתי הוא לדעת הרמב"ם ובמ"א יתבאר מה שיש להקשות עוד על הרמב"ם מהסוגיא דשבועות ע"ש. ושם יתבאר ג"כ דלא תקשה מהא דכתובות]:

ובזה יתישב הא דאמרינן בסוף כתובות (דף קי"א) עולא הוה רגיל דהוה סליק לא"י נח נפשי' בח"ל אתו ואמרו ליה לר' אליעזר אמר אנת עולא על אדמה טמאה תמות והקשו המפרשים דלמאי קאמר עולא הוה רגיל דהוה סליק לא"י. אך לפי מה שביארתי דר' אבא לטעמי' דהוה משתמיט מיני' דרב יהודה דהוה בעי למיסק לארעא דישראל אבל אחרים סברי דכל העולה מבבל לא"י עובר בעשה. וע"כ אי לא הוי קא מתמה עליו אנת עולא על אדמה טמאה תמות דילמא סבירא ליה דכל העולה מבבל לא"י עובר בעשה ע"ז קאמר עולא הוי רגיל דהוי סליק לא"י וע"כ לא סבירא ליה דכל העולה כו' וע"כ כי נח נפשיה בח"ל אמר אנת עולא עי אדמה טמאה תמות:

ומכיון שביארתי לדעת הרמב"ם שהמקדש וירושלים נתקדשו בקדושה עולמית שקדושתם הוא מפני השכינה ושכינה אינה בטילה. ובמ"א ביארתי שלכך נקרא נחלה ונחלה אין לה הפסק וכמו דאמרינן בסוף זבחים (דף קי"ט) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים שקדושת ירושלים אין לה הפסק כמו שביארתי מקודם. וע"ז אמר ירמיה (ירמיה י"ד) למה תהיה כגר בארץ כאורח נטה ללון למה תהיה כאיש נדהם כגביר לא יוכל להושיע ששילה זו היא מנוחה לשעה אבל ירושלים אקרי נחלה ונחלה אין לה הפסק ע"כ אמר ירמיה לאחר שנחרב הבית למה תהיה כגר בארץ כאורח נטה ללון פי' שגם ירושלים היה רק כאורח נטה ללון פי' רק מנוחה לשטה:

ועוד יש לפרש ע"פ מאי דאמרינן בפ"ב דר"ה (דף ל"א) א"ר יוחנן עשר מסעות נסעה שכינה מקראי וכנגדן גלתה סנהדרין מגמרא עשר מסעות כו' מכפורת לכרוב כו' וממדבר עלתה וישבה לה במקומה שנאמר אלכה ואשובה אל מקומו כו'. וע"ז היה מקונן ירמיה מדוע תהיה כגר בארץ כאורח נטה ללון פי' כמו האורח שהוא פעם במקום זה ופעם במקום אחר ובזה יתיישב מה דכתיב זכור ה' מה היה לנו כו' נחלתנו נהפכה לזרים פי' שהיתה בה קדושה ועכשיו בטלה הקדושה וכמו שכתב הרמב"ם שקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא ע"ז אמר נחלתנו נהפכה לזרים פי' שנהפכה ובטלה הקדושה וא"כ אין הקינה על העבר רק על מה שבטלה הקדושה מא"י אבל ע"ז היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו פי' דעיקר הצער והבכיה והאנחה הוא על המקדש וירושלים שזהו קדוש מפני השכינה וזה אין לה הפסק ועכשיו זרים מקרקרים בהיכלו ושועלים הלכו בו אתה ה' לעולם תשב פי' דכל שהוא קדוש מחמת השכינה אין לה הפסק וכמו שאמר בפ"ב דזבחים (דף קי"ט) מנוחה זו ירושלים ואומר זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה פי' בבחי' שאין לה הפסק ע"ז אומר אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור פי' שזה אין לה הפסק ואעפ"כ שועלים הלכו בו:

ובמ"א ביארתי בזה המדרש (איכה) כד דמיך ר' יוסי ממלחין סליק ר"י ור"ל לגמילות חסדא וסליק עמהון ר' יצחק פסאקא והוה תמן חד סב בעי למיעל ומיפתח עילויי' ולא שבקיני' א"ל ר' יצחק פסאקא קדם אלין אריותא דאורייתא את פתח פומך א"ל ר' יוחנן שבקוני' דהוא גבר סב כו' פתח ואמר מצינו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקב"ה יותר ממאה תוכחות כו' ומחורבן ביהמ"ק. בתוכחות כתיב והפלא ה' את מכותך ובחורבן ביהמ"ק כתיב ותרד פלאים. אבל בסילוקן של צדיקים כתיב לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא וכל כך למה ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר כו' א"ר יצחק פסאקא יהיה דין גברא בריך פומיה א"ל אילו לא שבקתיני' מינן הוינן שמעינן מרגליתא דא. וצריך להבין דמפני מה קשה סילוקן של צדוקים יותר מחורבן ביהמ"ק ויתבאר ע"פ מה שכתב הרמב"ם דקדושת המקדש אין לה בטילה עולמית דכל שהוא קדוש מצד השכינה אין לה בטילה עולמית וכמו דכתיב והשמותי את מקדשיכם קדושתן אף כשהן שוממין. והתוס' פירשו הטעם בספ"ח דיבמות (דף פ"ב) דלכך קדושת הבית לא בטלה דכל שהוא קדוש קדושת המחיצות קיימא כל שעה דדרשינן מאשר לו חומה בפ"ק דמגילה (דף י'):

ובזה ביארתי הכתוב (ישעיה מ"ט) הן על כפים חקותיך חומותיך נגדי תמיד פי' שקדושת החומות והמחיצות היא קדישה קיימת לעולם. וע"ז אומר חומותיך נגדי תמיד פי' שקדושת המחיצות קיימת לעולם. ובזה יתבאר ג"כ הכתוב (ישעי' מ"ב) על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכירים את ה' כו' פי' על חומותיך ירושלים מפני קדושת החומות שקיימת לעולם וכמו דאיתא במדרש חזית ונשלמה פרים שפתינו כו' ומדברך נאוה אע"פ שהוא מדבר חייבין על מחיצתו. וע"כ אע"פ שביהמ"ק נחרב אעפ"כ נשאר קדושת המקום וכמו שביארתי בדרוש הקודם על ענין שאמר מזמור לאסף ואיתא בתום בפ"ק דקדושין (דף נ"א) שכינה חמתו על העצים ועל האבנים פי' שנהרסו רק המחיצות אבל הקדושה קיימת. ויובן ע"פ המדרש ארבעה דברים שהם תשמישו של עולם וכולם אם אבדו יש להן חליפין ואלו הן כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב כו' אבל ת"ח שמת מי מביא לנו תמורתו אם אבדנו את ר' סימון מי מביא לנו תמורתו. וא"כ בד' דברים שהם תשמישו של עילם כיון שנשאר המקום א"כ יש עדיין השארה מהאבדה אבל ת"ח שמת מי מביא לנו תמורתו והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה. והנה בחרבן ביהמ"ק אע"פ שנחרב אעפ"כ עדיין נשאר המקום שהקדושה אינה בטלה. והוא כמו דאמרינן בפ"ח דכתובות (דף ע"ט) פיר של גפרית מחפורת של צריף ר"מ אומר קרן וחכ"א פירות. ופי' רש"י מפני שנשאר המקום ואמרינן התם כללא דמילתא גזעו מחליף פירא אין גזעו מחליף קרנא. [ואמרינן התם נמי הכניסה לו רחל לגיזתה כו' אוכל והולך עד שתכלה הקרן ורש"י פי' שלא היה הגוף קנוי. והרי"ף פי' דהכניסה לו רחל כו' היינו שהיא היתה משועבדת לגיזה. וכתב הראב"ד דהוי פירוש משום שנשאר המקום ועי' בס' הפלאה ממה שמקשה ע"ז וביארתי ע"ז במ"א]. עכ"פ מה שהמקום נשאר זהו נקרא גזעו מחליף ומה שאינו נשאר אף המקום זהו בכלל אין גזעו מחליף:

וע"כ איתא במדרש ד' דברים כו' אם אבדו יש להם חליפין דכתיב כי יש לכסף מוצא כו' וא"כ אף שאבדו המתכות בעצמם אעפ"כ נקרא גזעו מחליף משום שנשאר המקום אבל ת"ח שמת מי מביא לנו תמורתו פי' דכתיב והחכמה מאין תמצא כו' פי' דכיון שהת"ח מת איזה מקום נשאר כמו דכתיב והחכמה מאין תמצא. וע"כ בחורבן ביהמ"ק אף שביהמ"ק נחרב אעפ"כ נשאר קדושת המקום כמו שביארתי דהקדושה לעולם קיימת. וע"כ כתיב ותרד פלאים פי' בחד פלא דהיינו שנתכסה ההתגלות שהיה בביהמ"ק אבל אעפ"כ עדיין נשאר קדושת המקום. וכמו שביארתי בדרוש הקודם על יעקב שאמר מה נורא המקום הזה שראהו כשהוא בנוי אין זה פי' ראהו כשהוא חרב כי אם בית אלהים בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא פי' שאפי' בפת החורבן נשאר המקום וכמו דכתיב תל תלפיות ואמרינן בספ"ד דברכות (דף ל') היה עומד בא"י יכוין את לבו כנגד ביהמ"ק והתפללו אלי אל הבית הזה. ע"כ ראה יעקב שאפי' בעת החורבן הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והתפלות עולין דרך שם. אבל ת"ח שמת כתיב לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ולא נשאר שום מקום כמו דכתיב והחכמה מאין תמצא כו'. אבל בחורבן ביהמ"ק נשאר המקום שמקום המקדש קדוש לעולם וע"כ קשה סילוקן של צדיקים יותר מחורבן ביהמ"ק:

והנה אם מקום המקדש קדוש קדושה עולמית פליגי בם ר' יוחנן וריש לקיש ברפי"ג דזבחים (דף קי"ז) דאמרינן שם המעלה בזמן הזה ר' יוחנן אמר חייב וריש לקיש אמר קדושה ראשונה קידשה כו' לעתיד לבוא ר"ל אמר פטור קדושה ראשונה כו' לא קידשה לעתיד לבוא. וא"כ לר"י ניחא שפיר מה שסילוקן של צדוקים כו' יותר מחורבן ביהמ"ק משום דשם נשאר המקום משא"כ במיתת הצדיק. אבל לר"ל שסובר דקדושה ראשונה כו' ולא קדשה לעתיד לבוא א"כ בקדושת ביהמ"ק נמי לא נשאר המקום אבל לר"י ניחא שפיר. ובזה א"ש המדרש כך דמיך ר' יוסי ממלחי' סליק ר"י ור"ל לגמילות חסדא כו' פתח ואמר מצינו שסילוקן של צדיקים כו' יותר מחורבן ביהמ"ק כו' א"ל ר' יוחנן אלו לא שבקתוני' מינן הוי שמעין מרגליתא דא משום דר' יוחנן לטעמי' דהמעלה בזמן הזה חייב משום שקדושה ראשונה כו' וקדשה לעתיד לבוא. וע"כ בקדושת ביהמ"ק נשארת הקדושה במקום משא"כ בסילוקן של צדיקים וע"ז שבחי' ר' יוחנן ואמר אלו כו' משא"כ לר"ל לא יתיישב מה שדרש שסילוקן של צדיקים קשה יותר מחורבן ביהמ"ק. [והא דאמר במדרש תחילה כולם אם אבדו יש להם חליפין, ואח"כ אומר מי מביא לנו תמורתו הענין הוא כמו דאמרינן בפ"ק דתמורה (דף ט') לכתוב לא יחליפנו ולא בעי ולא ימיר ומשני אי כתב הכי ה"א תצא זו ותיכנס זו הוא דלקי אבל מימר דתרוייהו קא מקדיש אימא לא לקי קמל"ן. אלמא דבחליפין יש במשמע מה שעולה תחת זה ותמורה הוא דשניהם קדושים. והנה בצדיקים לא שייך חלילה לומר חליפין דאין הצדיק אבד אלא לדורו ומרגלית בכל מקום שהיא מרגלית שמה ולא אבדה אלא לבעליה. וכמו דאמרינן בפ"ק דמגילה (דף מ"ו) ואדרבה הצדיקים גדולים במיתתן יותר מבחייהן כמו דאמרי' בפ"ק דחולץ (דף ז') וכמו שביארתי במ"א על הא דנמשלה מיתת הצדיקים לבגדי כהונה והוא כמו דאמרינן בפ"ב דקדושין (דף נ"ד) כתנות כהונה שבלו מועלים בהם ואמרינן התם דדוקא בלו מועלין בהם אבל כל זמן שלא בלו אין מועלין בהם אבל מכיון שבלו ואין צריכין להשתמש בו עוד מתעורר הקדושה שיש בהם ומועלין בו. וה"נ לענין צדיקים במיתתן שגדולים יותר מבחייהם. וכמו שכתבו התוס' בפ"ק דחולין (דף פ') דנפקא ליה ממה שבחיי הצדיקים נוגעים בהם כמה רשעים ויושבים אצלם ושם לא היתה רשות להתעכב אצלו דכתיב ויהי הם קוברים איש כו' וישליכו את האיש בקבר אלישע כו' ויחי ויקם על רגליו מפני שלא היתה לו רשות להתעכב אצלו והטעם הוא משום דהצדיק בא לעולם להנהיג את הדור ולקרב העולם לתשובה וא"כ אם יהיו הצדיקים בקדושתן עד שלא יוכלו ליגע בו א"כ לא יוכל להנהיג את הדור ולא יוכל להתעכב עם הכל ולפקח בענינם ולהדריכם לתורה ולעבודה. אבל כשמת והולך האדם לבית עולמו אז אינו צריך להיות בין החיים ומתעוררת הקדושה שיש בו. וע"כ המשילה התורה מיתת הצדיק לבגדי כהונה כשם שבגדי כהונה מועלין בהם דווקא לאחר שבלו שאין צריכים להשתמש בו עוד כן נמי הצדיקים עיקר הקדושה שיש בהם מתעורר לאחר מיתתן. וע"כ אמר לשון מי מביא לנו תמורתו פי' מי מביא לנו כיוצא בו פי' שיניח תלמידיו אחריו וישפיע קדושתו עליהם להיותם כיוצא בו. ובירושלמי ספ"ב דברכות מסיים אבל ת"ח שמת מי מביא לנו חליפתו מי מביא לנו תמורתו. ובמ"א ביארתי ע"פ הירושלמי (פ"ד דנזיר) אפר לקדשי מזבח כו']. וה' ינחמנו בנחמת ציון וירושלים אמן:

תוכן העניינים

עמק יהושע חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה