אור ברסלב
עמק יהושע חלק ב דרוש יג לבין המצרים

עמק יהושע חלק ב· רבי יהושע איזיק שפירא

דרוש יג לבין המצרים

דרוש יב לחג השבועות

כתיב (איכה ה') זכור ה' מה היה לנו הביטה וראה את חרפתנו נחלתנו נהפכה לזרים בתינו לנכרים כו' ע"ז היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו אתה ה' לעולם השב כסאך לדור ודור. ותחילה צריך להקדים הא דכתיב (תהלים ע"ט) מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתיך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלים לעיים נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידך לחיתו ארץ שפכי דמם כמים סביבות ירושלים ואין קובר היינו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו. והנה איתא במדרש היתה כאלמנה ר' חמא בר עוקבא ורבנן ר' חמה בר עוקבא אמר לאלמנה שהיתה תובעת מזונות ואינה תובעת כתובה ורבנן אמרין למלך שכעס על מטרונה וכתב לה גיטה ועמד וחטפו ממנה וכל זמן שהיתה מבקשת לאחר היה אומר לה היכן גיטך וכל זמן שהיתה תובעת מזונות היה אומר לה ולא כבר גרשתיך. כך כל זמן שישראל היו מבקשים כו' היה אומר להם הקב"ה אי זה ספר כריתות אמכם וכל זמן שמבקשים לעשות להם נסים כבתחילה אומר להם כבר גרשתיך ע"כ:

ומה שאמר היתה כאלמנה יתבאר ע"פ מאי דאמרי' בספ"ה דכתובות (דף נ"ד) אמר ר"נ אמר שמואל תבעוה להנשא ונתפייסה אין לה מזונות הא לא נתפייסה יש לה מזונות אמר רב ענן לדידי מפרשא מיני' דמר שמואל אמרה מחמת פלוני בעלי יש לה מזונות מחמת בני אדם שאינם מהוגנים לי אין לה מזונות אמר רב חסדא זינתה אין לה מזונות כו' ולית הלכתא ככל הני שמעתתא. אלא כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות ופי' התוס' דאכולהו קאי בר מתבעוה להנשא דההוא עדיפא כי'. והרא"ש הביא הירושלמי שכתב ובלבד מן השופי אבל מן האונס לא כהדא ארמלתא דר' אבהו רימו בה ואמרו לה בר כהן בעא לך תבעה פורנא ואבדה מזונות מן דאתידעין מלין אלו קמי' דרב אסי חזר לה מזונות עכ"ל. עכ"פ מכל מה שהבאתי נתבאר דמה שנוטלת מזונות הוא דוקא מחמת שמתאבלת על בעלה וכבוד בעלה יקר בעיניה וע"כ אמר שמואל תבעה להנשא ונתפייסה אין לה מזונות כיון דנתפייסה א"כ אינה דואגת על בעלה הראשון וע"כ אבדה מזונותיה:

והנה בזמן הבית היו ישראל מקבלים ההשפעה והברכה ע"י הקרבנות והעבודה תהיה בבהמ"ק כמו דאמרינן בפ"ק דכתובות (דף י') אמר ר' אלעזר מזבח מזיח ומזין מחבב ומכפר עונות. ואמרינן מכפר היינו מזיח ומשני מזיח גזרות ומכפר עונות ופי' רש"י מזין בזכות הקרבנות העולם ניזון שהקרבנות באין מן המזון וגורמין לו ברכה. ומיום שחרב ביהמ"ק וגלינו מארצנו כל המזון ושפע הברכה שישראל מקבלים הוא כמו אלמנה הניזונת מבית בעלה היינו דוקא אם דואגת טל בעלה וכמה שאמר ר' יוסף כיחלה ופירכסה אין לה מזונות כן נמי אחר חורבן הבית כמו דאיתא בסוף סוטה (דף מ"ח) ובפ"ק דגטין (דף ז') כלילא מנא לן דאסור כו' א"ל ר"ח קרא כתיב כה אמר ה' הסר המצנפת והרם העטרה בזמן שמצנפת בראש כה"ג עטרה בראש כל אדם נסתלקה המצנפת מראש כה"ג נסתלקה עטרה מראש כל אדם. וע"ז אומר היתה כאלמנה פי' שמקבלת המזונות מחמת שמתאבלת על החורבן וכיון שפוסקת מלהתאבל א"כ כבוד בעלה אינו יקר בעיני' ע"כ מפסדת מזונות:

ובזה יתיישב המדרש שמפרש כאלמנה שתובעת מזונותי' ולא היתה תובעת כתובתה דאם תובעת כתובתה דעתה להנשא לאחר וכבוד בעלה אינו יקר בעיני' ואינה דואגת על בעלה הראשין וע"כ הפסידה מזונותיה. [ובזה יובן המדרש (איכה א') קראתי למאהבי המה רמוני רבנן פתרי קריי' בנביאי השקר שהיו מאהבין אותי לע"ז שלהם המה רמוני לא זזו מתנבאין עלי שקר עד שהגלו אותי ממקומי שנאמר ויחזו לך משאות שוא ומדוחים. פי' שישראל טוענים שנביאי השקר המה רמוני להלוך אחרי כו' שלהם. וא"כ אמאי כהני וזקני בעיר גועו כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם דהא זה דמי להא דאמרינן בירושלמי דרימו אותה ותבעה פורנה ואבדה מזונותי' ואתא מילין אלו קמי' דרב אסי וחזר לה מזונות. וע"ז מתאונן המקונן דאמאי הפסידה מזונות דהא קראתי למאהבי המה רמוני וא"כ אמאי הפסידה מזונות כמו שמסיים כהני וזקני בעיר גועו כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשה] ובזה יתבאר המדרש היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח ר' יודן כו' אילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת ודכוותה ולא מצאה היונה מנוח כו'. והוא כמו שביארתי שהמקונן מתאונן ע"ז ואמר שמה שהיה מר לה על שישבה בגוים לא מפני שהיתה מתאבלת על הסתלקות השכינה אלא מפני שהיה צר לה מחמת שלא מצאה מנוח. וא"כ אפי' אותם המתאבלים על ירושלים כיון שאין עיקר האבלות על ירושלים מפני הסתלקות השכינה שגלה כבוד מבית חיינו ונוטל יקרנו אלא מפני שמצטערים על שאינם יושבים בארצם איש תחת גפנו ותחת תאנתו וא"כ כיון שכל האבלות אינו על כבוד השי"ת אלא צרות עצמם וע"כ הפסידו מזונותיהם. ודמי להא דאמרינן בספ"ד דכתובות (דף נ"ד) דאמרה מחמת פלוני בעלי יש לה מחמת בני אדם שאינם מהוגנים לי אין לה מזונות. ועוד דבס' הפלאה כתב דזה גרע כשאין העכבה מחמת כבוד בעלה אלא שלא היה תובעה הגון לה מנתפייסה דלא שייך יצרה אנסה דהא לא נתפייסה להנשא אלא שתלתה בכבוד עצמה וזה גרע טפי ע"ש. וע"ז מקונן היא ישבה בגוים לא מצאה מכוח הא אינו היה לה מנוח לא היתה חוזרת ואם האדם יושב בשלוה והשקט ואינו מתאבל על ירושלים אף שעבירה גדולה היא בידו עכ"ז איכא למימר דיצרו אנסו ותענוגי הזמן והבלי עילם שתאותו להמשך אחריהם ואינו נכנס בלבו צער ירושלי' והסתלקות השכינה. אבל אותם שבוכים ודואגים על חורבן ביהמ"ק אך שאין עיקר הבכיה אלא על צרת עצמו ולא על הסתלקות השכינה בודאי דמפסיד המזונות דזה דמי לאינה נשאת לאחר ולא מחמת שתלתה בכבוד בעלה אלא מפני בני אדם שאינם מהוגנים לה:

ובזה יתיישב המדרש בחורבן בית ראשון כתיב ולא היה לחם לעם הארץ אבל לבני והודה היה לחם אבל בחורבן בית שני כתיב כל עמה נאנחים מבקשים לחם. מענין הוא שבחורבן בית ראשון לא היה לחם לע"ה פי' להמון עם שאינם יודעים ומכירים בכבוד ביהמ"ק שהיה ולא שמו אל לבם הסתלקות השכינה. אבל לבני יהודה שהיו רואים בתמידות את הבית בכבוד והם היו מצטערים על הסתלקות השכינה להם היה לחם כמו האלמנה שמתאבלת על בעלה. אבל בחורבן בית שני שירדו ממדרגתם אף הגדולים ולא היו מצטערי' רק על צרת עצמם ע"ו אמר כל עמה נאנחים מבקשים לחם פי' שכולם אבדו מזונות [ועוד יש לפרש מפני שכל עמה נאנחים ומהו האנחה לא ל הסתלקות השכינה אלא מבקשים לחם שהאנחה הוא בקשת הלחם וע"כ מבקשים לחם שמפסידים המזונות]. ומעתה לפי מה שביארתי שעיקר האנחה והבכיה צריך להיות דוקא על הסתלקות השכינה בזה יתבאר מה שאמר אסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך כו'. ואי' במד' ישעיה קורא אותה בית קדשנו ירמי' קורא אותה נחלתנו (פי' שאומר נחלתנו נהפכה לזרים) בא אסף ואמר לא נחלתנו ולא בית קדשנו ותפארתנו אלא אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך כו':

ותחלה צריך לבאר מה שאמר נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים כו' ויובן ע"פ מאי דאמרינן בסנהדרין (דף מ"ז) א"ל מי סברת דמת מתיך רשעו ה"ל כפרה מת מתוך רשעו לא ה"ל כפרה דתני רב שמעי' יכול אפי' פירשו אבותיו מדרכי צבור יטמא ת"ל בעמיו בעושה מעשה עמיו א"ל רבא מי קמדמית נהרג מתיך רשעו למת מתוך רשעו מת מתוך רשעו כיון דכי אורחי קא מיית לא ה"ל כפרה נהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי אורחי' קמיית ה"ל כפרה. דכתיב מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך כו' נתנו אח נבלת עבדיך כו' בשר חסידיך לחיתו ארץ מאי עבדיך ומאי חסידיך לאו חסידיך ממש עבדיך הני דמחייבי דינא מעיקרא וכיון דאקטיל קרי ליה עבדיך א"ל אביי מי קא מדמית הרוגי מלכות להרוגי ב"ד הרוגי מלכות כיון דלא בדין קא מיקטל ה"ל כפרה הרוגי ב"ד כיון דבדין קא מיקטל לא ה"ל כפרה ע"כ. אלמא דנקראו עבדיך כיון שלא בדין קא מיקטל ה"ל כפרה מיד. ואמרינן בסנהדרין (דף מ"ה) איבעי להו קבורה משום בזיוני או משום כפרה למאי נ"מ דאמר לא תקברוהו לההוא גברא כו'. ועוד יש לומר נ"מ להנהו דמקטלי שלא כדין דה"ל כפרה מיד וע"כ אם קבורה משום כפרה הני לא צריכין לכפרה אבל אם קבורה משום בזיוני בודאי דצריכי קבורה משום בזיונו [והא דלא חשיב האי א"ב הא לא קשיא דבכמה מקומות יכול למצוא איכא בינייהו טובא ואינו חושש לומר אלא דבר א' או שנים כמו שכתבו התוס' בפ"ק דב"ב (דף ה')] וא"כ אי אמרינן דמשום בזיוני בודאי דצריכים קבורה וע"ז אמר אסף אלהים באו גוים בנחלתך כו' נתנו את נבלת עבדיך כו' שפכו דמם כמים סביבות ירושלים ואין קיבר. וכ"ת הא כיון דקרו ליה עבדיך משום דאיקטול שלא כדין ה"ל כפרה מיד וא"כ לא צריכי קבורה ע"ז אומר היינו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו דמ"מ צריכין קבורה משום בזיוני:

ובזה יתיישב מה שכתבו התוס' גבי בני שאול בפ"ח דיבמות (דף ע"ט) דאמרינן התם ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים ולא נתנה לנוח עליהם עיף השמים יומם וחית השדה לילה ופריך בגמ' והא כתיב לא חלין נבלתו על העץ אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסי' שהיו עוברים ושבים אומרים מה טיבן כו' ומה עשו פשטו ידיהם כו' אמרו אין לך כו' שראוי להדבק כו'. וכתבו התוס' אומר במדרש אל הצור שהצדיקה עלי' את הדין ואמרה הצור תמים פעלו, ויש לדקדק דלמאי מביאים התוס' המדרש. ויובן ע"פ מאי שפסק הרמב"ם (בפ"א מה' אבל ה"ט) וזה לשונו כל הרוגי כו' אע"פ שנהרגו בדין כו' והתורה נתנה לו רשות להרגן הרי אלו מתאבלים עליהם ואין מונעים מהם כל דבר עכ"ל. וכתב הלח"מ דאע"ג דבדין קא מקטלי אעפ"כ לא דמי למי שעבר עבירה שיש בה מיתת ב"ד ומיתתו כפרה מיד:

והנה כתיב (ירמיה כ"ו) מיכה המורשתי היה ניבא בימי חזקי' מלך יהודה ויאמר אל כל עם יהודה לאמר כה אמר ה' צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער ההמת המיתהו חזקיה מלך יהודה וכל יהודה הלא ירא את ה' כו'. וגם איש היה מתנבא בשם ה' אוריה בן שמעיה וינבא על העיר הזאת ועל הארץ הזאת ככל דברי ירמי' וישמע המלך יהויקים כו' ויבקש המלך המיתו כו' ויוציאהו כו' ויכהו בחרב וישלך את נבלתו אל קברי בני העם. וכתב רש"י ז"ל מי שאמר זו לא אמר זו ע"כ דברי צדיקים ועמדו רשעים שהיו שם ואמרו גם איש מתנבא וגו' כשם שאורי' נהרג יהרג ירמי' כך מפורש בספרי עכ"ל רש"י. וכן בתוספתא דסוטה (כ"ט) וזהו דוחק לומר דמי שאמר זו לא אמר זו אבל לדרכנו יתפרש שפיר שהרמב"ם כתב (בהלכות מלכים בפ"ד ה"ח) כל שהיה מורד כו' היה כו' רשות להורגו כו' ולא היה כו' רשות להורגו אלא בסייף בלבד כו' מ"ש. והנה במאי דאמרינן בפ"ט דיבמות (דף ע"ט) דהא כתיב לא יומתו אבות על בנים ומשני דמוטב תעקר אות א' מן התורה ויתקיים כל התורה וכן פריך התם והא כתיב לא תלין נבלתו על העץ ומשני ג"כ מוטב שתעקר אות א' מן התורה ויתקיים כל התורה כולה וברמב"ם (ספ"ג מהלכות מלכים) משמע שעשה זו בדיני מלך שהרמב"ם כתב כל ההורגים נפשות שלא בראיה ברורה או בלא התראה אפי' בעד א' או שונא שהרג בשגגה יש למלך רשות להורגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה והורג רבים ביום א' ותולה ומניחן הלוים ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם עכ"ל ומשמע מזה שדנו בדיני מלך:

ובזה יתיישבו הכתובים דכתיב (ירמי' כ"ו פסוק ח') ויהי ככלות ירמי' לדבר את כל אשר צוה ה' לדבר אל כל העם ויתפשו אותו הכהנים והנביאים וכל העם לאמר מות תמות מדוע נבית בשם ה' לאמר כשלו יהיה הבית הזה והעיר הזאת תחרב מאין יושב. פי' שדנוהו למתנבא נביאות שקר וכמו דאמרינן בשילהי זבחים (דף קי"ט) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה מניחה זו שילה נחלה זו ירושלים. ר"ש אומר מנוחה זו ירושלים נחלה זו שילה ואומר זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה ואמר כי בחר ה' בציון איה למושב לו. פי' בבחי' ישיבה כביכול שאין לה הפסק וכמו שאבאר על. הא דכתיב אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור וחשבו דכיון דמתקרי נחלה א"כ לא יחרב לעולם ולא כשילה שלא נקראת רק מנוחה לפי שעה. ובאמת הא דמתקרי נחלה הוא כמו דאמרינן בסוף ברכות (דף ס"ב) כל הרוקק בהר הבית בזמן הזה כאלו רוקק בבבת עינו שנאמר והיו עינו ולבי שם כל הימים וכמו שכתב הרמב"ם (בפ"ו מה' בית הבחירה הי ט"ז) וזה לשונו ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא כו' לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה והשכינה אינה בטילה והרי היא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים קדושתן אף כשהן שוממין וע"כ מקרי נחלה וכתיב פה אשב כי אויתיה מפני שקדושתה לא בטלה אע"פ שתחרב מ"מ לא תבטל הקדושה:

וכמו שאבאר על הא דכתיב מזמור לאסף. וכמו דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף ל"א) אדאיתער אסתייע מילתא ודרש אבימי מזמור לאסף ופי' התוס' שפירש מזמור לאסף קינה לאסף מיבעי ליה ודרש שאמר שירה על שכלה חמתו על העצים ועל האבנים ומתוך כך הותיר פליטה לישראל שאלמלא כך לא נשתייר כו' שריד ופליט שנאמר כלה ה' חמתו ויצת אש בציון וכן פי' בקונטרס. ולכאורה הוא תמוה דהלא בשמת החורבן נהרגו נפשות הרבה זקנים וזקנות ילדים וילדות כמו דאיתא בגמ' ובמדרש ומה זה שאמר שכלה חמתו על העצים ועל האבנים:

אך הענין הוא שאמר שירה על שלא נסתלקה הקדושה וכמו דאמרינן בפ"ב דשבועות (דף ט"ז) א"ר יהושע שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית. אוכלים ק"ק אע"פ שאין קלעים קדשים קלים ומעשר שני אע"פ שאין חימה מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. אלמא דלא כלה חמתו רק על העצים והאבנים דהיינו על המחיצות אבל אעפ"כ לא נסתלקה הקדושה רק המחיצות נשרפו. וע"ז אמר אסף שירה שזה הי' ענין שישאר מישראל שריד ופליט כמו דאמרינן בספ"ד דברכות (דף ל') היה עומד בח"ל יכון את לבו כנגד א"י שנאמר והתפללו אלי דרך ארצם היה עומד בא"י יכוין את לבו כנגד ירושלים שנאמר והתפללו כו' היה עומד בביהמ"ק יכוין את לבו כנגד ק"ק כו' כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות תל שכל פיות פונות לו. ואפי' בזמן הזה נמי כל התפלות הם כנגד ק"ק. וכן אמרינן בירושלמי (פ"ד דברכות) הוא ההיכל לפני ולפנים שכל הפנים פונים לשם עד כדון בבנינו בחורבנו מנין בנוי לתלפיות תל שהכל פונים לשם א"ר אבין בנוי לתלפיות תל שכל פיות מתפללין עליו עכ"ל הירושלמי. וזהו הסולם שבו עולין כל התפלות וכמו דאיתא במדרש שאמר יעקב מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים זה שער השמים מלמד שהראהו הקב"ה ליעקב ב"ה בנוי וחרב ובנוי. ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה בנוי האיך מה דאת אמר נורא אלהים ממקדשיך. אין זה ה"ז חרב כמד"א על זה היה דוה לנו. כי אם בית אלהים בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא. פי' שיעקב ראה איך שהוא בנוי וחרב ובנוי ואעפ"כ הוא תמיד שער השמים לעלות דרך מקום ק"ק התפלות שישראל מתפללין ונקרא תלפיות תל שכל פיות פונים לו. וע"ז אמר אסף שירה שכלה חמתו טל העצים ועל האבנים דהיינו שנפלו המחיצות ואעפ"כ לא נסתלקה הקדושה. ומה שהקשה הראב"ד על הרמב"ם מהא דאמרינן אם אין מקדש יקרב כבר ביארתי זה בתשובותי (סי' ט"ו) ע"ש וע"כ נקרא נחלה דהקדושה לא בטלה ולא כשילה שלא היתה רק לשעה ואח"כ נסתלקה הקדושה:

ואפי' לדעת הראב"ד שהשיג שם על הרמב"ם וסובר דבטלה קדושת המקדש וירושלים נמי נא קשה מידי מה שנקראת נחלה וכמו שכתבו התוס' בפ"ב דשבועות (דף ע') בד"ה קדושתו קדושת עילם ותי' בקונטרס שאין אחריו היתר במות והקשו התוס' דא"כ תפשוט מהכא דסבר ר' אליעזר דקדשה לעתיד לבוא כו' ותירצו התוס' דלפי שאין ראוי לחזיר ולקדש אלא באותו מקים קרי ליה קדושת עולם. ויותר נראה לפרש כפי' הקונט' לענין היתר במות שאין אחריה היתר במות וכמו דאמרינן בפ"ק דמגילה (דף ו') ומ"ט קא הדר כו' משום קושיא דרב מרי וכמ"ש התוס' שם דהא דפליגי אם קדושה ראשונה כו' אינו אלא אם מותר להקריב בזמן הזה במקומו של מזבח אבל כ"ע מודו דאסור להקריב בבמה ועיין בסוגיא דזבחים (דף ס"א) ובתוס' שם. [והכי משמע בירושלמי (ספ"ק דמגילה) דאמרינן התם אית תנויי תני מנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים אית תנויי תני מנוחה זו ירושלים ונחלה זו שילה מאן דאמר מנוחה זו שילה כי לא באתם עד עתה אל המנוחה נחלה זו ירושלים העיט צבוע נחלתי מ"ד נחלה זו שילה היתה לי נחלתי כארי' ביער מניחה זו ירושלים זאת מנוחתי עדי עד לאחר שעשה לו חבילה והיה מניח בה כו' כך באוהל מועד נאסרו הבמות בגלגל הותרו הבמות בנוב וגבעון הותרו הבמות בירושלים נאסרו הבמות כו' עכ"ל הירושלמי] משמע שהיא נקראת נחלה או מנוחה משום שאין אחריה היתר במות. ואין כאן מקום להאריך בזה אבל נא נקרא נחלה לענין שלא יחרב והם שפטו בעצמן דכיון דאקרי נחלה לא הוי כמו שילה ולא יחרב וטעו בזה במה דאקרי נחלה וע"כ כתיב (ירמי' כ"י) ויתפשו אותו כו' לאמר מות תמות מדוע נבית כו' כשילו יהיה הבית הזה והעיר הזאת תחרב כו' ואיך דימה ירושלים לשילה וע"כ דנוהו לנביא השקר ורצו לדונו במיתה כמו דאיתא ברפ"ו דסנהדרין (דף פ"ד) שאמרו משפט מות לאיש הזה וע"כ כתיב (שם ירמיה כ"ו פ' י"ז) ויקומו אנשים כו' מיכה המורשתי היה ניבא כו' לאמר כה אמר ה' צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער ההמת המיתהו חזקיהו מלך יהודה כו' הלא ירא את א' ויחל את פני ה' כו' ואנחנו עושים רעה גדולה על נפשותינו לדונו כנביא שמתנבא לשקר מפני שאמר שהבית הזה תחרב והא מיכה המורשתי ניבא ג"כ בימי חזקי' אלמא שאפשר שהבית הזה יחרב ולא מקרי נחלה אלא דלא תבטל הקדושה אבל אעפ"כ אפשר שיחרב:

וע"ז הביאו עוד ראיה לזה ואמרו וגם איש היה מתנבא בשם ה' אורי' בן שמעיהו מקרית יערים וינבא על העיר הזאת ועל הארץ הזאת ככל דברי ירמי' וישמע המלך יהויקים וכל גבוריו כו' ויבקש המלך המיתו פי' בדיני מלכות שדנוהו כמורד במלכות על שעבר על צוויו והראי' ע"ז שלא דנוהו בדיני סנהדרין מפני שמתנבא נביאות על ירושלים שתחרב וירושלים אקרי נחלה ומתנבא לשקר אלא שידעו שהוא מתנבא אמת אך המלך דנהו כמורד במלכות. וע"כ ספרו איך שהיתה המיתה ואמרו ויביאוהו אל המלך יהויקים ויכהו בחרב וא"כ אם היו דנים אותו כמתנבא לשקר היה להם לדונו בחנק אלא ודאי משהמיתוהו בחרב מסתמא דנוהו כדין מורד כו' שכל מיתתו אח כמו שכתב הרמב"ם (בה' מ') וכמו דאיתא בירושלמי (רפ"ז דסנהדרין) לרשות לא ניתן אלא דין הרג בלבד. וישלך את נבלתו אל קברי בני העם פי' שעוד הביאו ראיה שדנוהו כדין מורד במלכות ממה שהשליכו נבלתו אל קברי בני העם ואם היו דנים איתו במיתת סנהדרין א"כ לא היו מקברין איתו בקברות אבותיו אלא נאחר עיכול בשר וכמו שכתב הרמב"ם (בפ"א מה' אבל) שהרוגי מלכות נקברין בקברות אבותיהם אבל הרוגי ב"ד אין נקברין עם אבותיהם עד שיכלה הבשר וע"כ אמרו וישלך את נבלתו אל קברי בני העם. פי' משהשליכו נבלתו אל קברי בני העם אלמא הא שדנו אותו בדיני מלכות דאל"ה לא היו מקברין איתו בקברות אנא לאחר עיכול בשר אלא ודאי שדנוהו כדין מורד במלכות וע"כ השליכו נבלתו אל קברי בני העם:

ובזה יתיישב המדרש שהביאו התוס' ביבמות (דף ע"ט) על הא דכתיב ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הציר ואיתא במדרש שאמרה הציר תמים פעלו כו כל דרכיו משפט. וכן איתא בירושלמי (פ"ו דסנהדרין) מהו אל הצור א"ר הושעי' שאמרה הצור תמים פעלו והוא כמו שבארתי דאם הדין הוא בדיני מלכות א"כ הוי מיתתו כפרה א שנהרג כדין כמו שכתב הרמב"ם ולח"מ וא"כ אי אמרינן דקבורה הוא משום כפרה לא צריך אבל אם הדין הוא בדיני ס הדרין א"כ אין מיתתו כפרה עדיין כמו דאמרינן גבי נהרג כדין דנא הוי כפרה עד עיכול עצמות או מכי חזו צערא דקברא פורתא וא"ר כיון שהרמב"ם כתב שבדיני מלכות יכול נהלין נבלתו על העץ וא"כ גם הכא משמע דבדיני מלכות הוא א"כ הוי מיתתו כפרה מיד. אך כיון דאמרינן ביבמות (דף ע"ט) שהעבירום לפני הארון כל שהארון קולטו למיתה כל שאין הארון קולטו לחיים. א"כ הוי כמו שהיה צויי מאת הקב"ה להמיתם. וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ו דסנהדרין) אמר להן הריני מעבירן לפני המזבח כל שהמזבח קולטי כו' א"ר אבין אקרא לאלהים עליון לאל גומר טלי דהסכים הקב"ה עם דיד. וכיון שהיתה גזירה מעם השי"ת וא"כ בודאי בדין הוא והוי נהרג בדין ואין מיתתו כפר. וע"כ הביאו התוס' המדרש על בא דכתיב תקח רצפה בת איה את השק ותמהו לה אל הציר פי שאמרה הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט. פי' מה שהקב"ה עושה הוא משפט וא"כ הוי נהרג בדין וע"כ אין מיתתו כפרה וצריך קבורה

ובזה יתישב המדרש (פ' אמיר) א"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי מלמד שהראהו הקב"ה למשה דור דור ושופטיו דור דור ומלכיו דור דור וחכמיו כו' והראהו שאול ובניו נופלים בחרב אמר לפניו מלך ראשין שיעמד על בניך ידקר בחרב אמר לו הקב"ה ולי אתה אומר אמור אל הכהנים שהם מקטרגים אותו שנאמר ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן פי' דבסוף הפרשה מסיים ואיש או אבה כו' יהי' בהם אוב וידעוני ואיתא במדרש איש זה שאול אשה זו בטלת אוב וע"ז אומר המדרש שאמר לו מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב וע"ז השיב לו הקב"ה ולי אתה אומר אמור אל הכהנים בני אהרן שהם מקטרגים אותו. ויש לדקדק דא"כ לא יתכן הסוף פסוק ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו:

ותחלה צריך לבאר מהו דוקא מלך ראשון מה נ"מ בין ראשון לשני ויובן הענין בהקדם המדרש אמור אל הכהנים בני אהרן הה"ד דכתיב יראת ה' טהורה עומדת לעד א"ר לוי מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקב"ה זכה ונתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות ואיזו זו פ' טומאת המת [ויש להבין מהו מיראה שנתירא אהרן. ויובן ע"פ מאי דאמרינן פ"ק דכריתות (דף ה') ת"ר כשמן הטוב היורד על הראש כמין שתי טפי מרגליות היו תלויות לאהרן בזקנו כו' ועדיין הי' אהרן דואג שמא משה לא מעל ואני מעלתי כו' אלמא שהיה אהרן מתיירא שלא ימעול בשמן המשחה. ולכאורה יש להקשות דהא קייל"ן דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו כמו דאמרינן פ"ק דכריתות (דף ו') ובכמה מקומות בש"ס וא"כ מה היה אהרן מתירא שלא ימעול בשמן המשחה בשתי טיפי מרגליות הא כבר נעשה מצותו. ויש לתרץ ע"פ מאי דאמרין בפ"ק דכריתות (דף ז') תני רב חנניא קמי' דרבא מנין לכה"ג שנפל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו שהוא חייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך א"ל רב אחא מ"ש מהא דתני' כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש א"ל התם הוא דכתיב ומתו בו כי יחללוהו כיון דחללי' הא אתחיל אבל גבי שמן המשתה כתיב כי נזר אלהיו על ראשו שמן משחת קדש כו' שמן משחה קרי' רחמנא דאע"ג דאיתא עלי' לא אתחיל. והקשו התוס' דאמאי לא קאמר לעיל דהוי שמן המשחה שני כתובים הבאים כא' ותירצו דלא חשיב נעשית מצותו אלא לאחר שניגב השמן כדמסיק שמן משחת אלהיו עליו אע"ג דאיתיה עליו לא אתחיל:

ובזה יתיישב המדרש שנתיירא אהרן והיינו כמו דאמרינן בפ"ק דכריתות שהיה מתירא אולי מעל בב' טיפי מרגליות זכה ונתנה לו פ' טומאת המת שכתיב בה והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק כו' ועל כל נפשות מת לא יבא כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה' פי' אע"פ דשמן המשחה עליו הוא לא אתחיל והשמן המשחה עומד בקדושתו ולא אתחיל ולא אמרינן דנעשית מצותו וכמו שנתירא אהרן. והטעם דלא נתחללה משום דכיון דהוצק על ראשו שמן המשחה נתקדש גופו ג"כ וע"כ לא נתחלל שמן המשחה וכמו דכתיב כי נזר שמן משחת אלהיו וכ'. ובזה יתבאר המדרש וילבש שאול את דוד מדיו וכתיב בשאול משכמו ומעלה גבוה מכל העם כיון שהלבישו בגדיו וראה שעשוין לו מיד הכניס בו עין הרע הא למדת שאפי' יהא אדם קצר כו' וכל כך למה שבשעה שנמשח בשמן המשחה נעשה משובח מכל אחיו אמר דוד בשמן המשחה שנמשחתי בו אני שמח שנאמר לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח. והוא כמו שביארתי שנתקדש הגוף ג"כ ע"י שמן המשחה וע"כ לא אתחיל וע"ז אמר דוד לכן שמח לבי כיון שראה שפועל בגוף ג"כ שנעשה ארוך ע"ז אמר אף בשרי ישכון לבטח]:

והנה אמרינן בפ"ק דכריתות (דף ה') ואפי' כ"ג בן כ"ג טעון משיחה ואין מושחין מלך בן מלך ע"כ. אבל מלך ראשון טעון משיחה והא דאמרינן מלכי בית דוד מושחין מלכי ישראל אין מושחין וכתבו שם התוס' דדוקא מדוד ואינך דכתיב ביה מיעוט זה טעון ונא אחר אבל שאיל דהוי קודם לכן נמשח. וא"כ הא דכתיב בקרא שמשח שמואל לשאול היא בשמן המשחה ולא באפרסמא דכי כמו שמשחו את יהוא בן נמשי:

ובזה יתיישב המדרש מלמד שהראהו הקב"ה למשה דור דור ושופטיו דור דור ומלכיו כו' והראהו שאול ובניו נופלים בחרב אמר לפניו מלך ראשון שיעמוד על בניך פי' כיון שהוא מלך ראשון ודאי נמשח בשמן המשחה ידקר בחרב דהא כיון שנמשח בשמן המשחה נתקדש הגוף ואמרינן פ"ק דסוטה (דף ט') נאוה תהלה כו' שלא שלטו שונאים במעשה ידיהם דוד דכתיב טבעו בארץ שעריה משה דאמר מר משנבנה מקדש ראשון נגנז אוהל מועד כו' וע"ז אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע מלך ראשון שיעמוד על בניך ודינו שיהא נמשח בשמן המשחה ידקר בחרב וע"ז השיב לו הקב"ה ולי אתה אומר אמור אל הכהנים בני אהרן שהם מקטרגים אותו על שהרג את הכהנים שהיו כה"ג שנמשחו ג"כ בשמן המשחה כמו דאמרינן בפ"ק דכריתות (שם) דאפי' כ"ג בן כ"ג כו' וע"כ מקטרגים אותו שיהרג במלחמה אף שנמשח ג"כ בשמן המשחה:

אך עדיין יש להבין מה שדקדקתי דמה שייכות סוף הפסוק לנפש לא יטמא בעמיו. ויתבאר זה ע"פ מאי דאיתא במדרש ששאל שאול את שמואל כשהעלתו בעלת אוב א"ל ואין מיערק א"ל אי ערקת את משתזיב ואי אתה מקבל עליך מדת הדין מחר אתה ובניך עמי מהי עמי א"ר יוחנן במחיצתי כו' ואמרו לו אבנר ועמשא מה אמר לך שמואל אמר להם למחר את נחית לקרבא ואת נצח ולא עור אלא בניך מתמנים רברבין נטל שלשת בניו ויצא למלחמה אמר ר"ל באותה שעה קרא הקב"ה למלאכי השרת אמר להם בואו וראו בריה שבראתי בעולמי בנוהג שבעולם אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין וזה יוצא למלחמה ויודע שנהרג נוטל בניו עמו ושמח על מדת הדין שפוגעת בו ע"כ. והטעם הוא כמו שביארתי שאם נהרג במלחמה ה"ל כפרה מיד ואם מת כי אורחי' לא ה"ל כפרה אלא מכי חזי צערא דקברא פורתא וע"כ שמח שאול במדת הדין ורצה שיהיה לו כפרה מיד על חטאו. וע"ז אמר לו שמואל ואם אתה מקבל עליך מדת הדין למחר אתה ובניך עמי מהו עמי עמי במחיצתי פי' שיהיה לו כפרה על חטאו מיד וע"כ קיבל עליו מדת הדין בשמחה כדי שיהיה לו כפרה מיד. וע"ז הספיד דוד על שאיל (שמואל א' ב) שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. וכמו שביארתי ששאול רצה שיהרג במלחמה כדי שיהיה לו כפרה מיד וכמו שאמר לו שמואל ואם אתה מקבל עליך מדת הדין למחר אתה ובניך עמי מהו עמי א"ר יוחנן במחיצתי וע"כ לא ערק ורצה שיהרג וע"ז אמר שאיל ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. פי' אע"פ שיודע שיהרג במלחמה אעפ"כ קובל עליו מדת הדין והלך למלחמה והוליך בניו עמו כדי שיתכפר:

והשתא איש מה שהשיב הקב"ה למשה כששאלו מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב והשיב לו ולי אתה אומר אמור אל הכהנים שהיו מקטרגים אותו פי' שרוצים שיהרג וע"ז אמר לו לנפש לא יטמא בעמיו פי' דלמת מצוה מותר להטמא ואמרינן בפ"ו דסנהדרין (דף מ"ז) דיכול אפי' פירשו אבותיו מדרכי צבור יטמא ת"ל בעמיו בעושה מעשה עמיו וקא דייקינן התם מינה דמת כי אורחי לא ה"ל כפרה מיד. דאלא"ה היכי ממעטינן ליה מבעמך דאי לא עושה מעשה עמך אין להטמא לו הא כיון דמת ה"ל כפרה מיד אלא ודאי דמת כי אורחי' לא ה"ל כפרה ע"ש. וע"ז אמר לו הקב"ה אמור אל הכהנים שהם מקטרגים אותו שיהרג ותהוי ליה כפרה מיד משא"כ אם ימות כי אורחיה וע"ז אמר לו לנפש לא יטמא ודוקא בעושה מעשה עמיו אלמא דמת כי אורחי' לא ה"ל כפרה מיד. ובזה יתיישב המדרש שהקדמתי ישעיה קורא אותה בית קדשנו ותפארתנו ירמיה קורא אותה נחלתנו בא אסף ואמר לא נחלתנו ולא בית קדשנו אלא אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך פי' שעיקר הבכיה צריך להיות דוקא על הסתלקות השכינה ע"ז אמר אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך פי' שהנחלה שלך וההיכל שלך. וכמו שביארתי בדרוש הב' דמקום המקדש וירושלים קדוש מפני השכינה וע"כ קדוש בקדושה עולמית. וכמו שבארתי שם באריכות נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים פי' דלא מיבעיא שראוי לקונן על החסידים שנהרגו בעו"ה אלא אפי' אותם שנתחייבו הדין של הריגה אפ"ה כיון דאקטיל הוי עבדיך ואעפ"כ נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים כו' כל הבוכה ומתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה אכי"ר:

תוכן העניינים

עמק יהושע חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה