עמק יהושע חלק ב· רבי יהושע איזיק שפירא
דרוש יב לחג השבועות
גרסינן בפ"ט דשבת (דף פ"ט) אמר ריב"ל בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו רבש"ע תורה היכן היא. א"ל נתתיה לארץ כו' א"ל לך אצל בן עמרם. הלך אצל משה איל תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא. אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה כו' איל הואיל ומיעטתה עצמך תקרא התורה על שמך שנאמר זכרו תורת משה עבדי. ואמרינן בפ"ו דפסחים (דף ס"ח) רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדו לי עגלא תלתא. אמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא:
והנה אמרינן שם (דף פ"ח) בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו כו' תנה הודך על השמים אמר לו הקב"ה למשה כו' ויובן עפ"י מאי דאיתא במדרש פ' יתרו באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה עשה לו הקב"ה קלסטורין פניו של משה דומה לאברהם אמר לו הקב"ה אי אתם מתביישין ממנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו אמר לו הקב"ה למשה לא נתנה לך תורה אלא בזכות אברהם שנאמר לקחת מתנות באדם ואין אדם האמור כאן אלא אברהם שנאמר האדם הגדול בענקים:
וצריך להבין המדרש שאומר שצר קלסתר פניו של משה דומה לאברהם וגם איזה טובה היה להם למלאכים שאכלו בתוך ביתו של אברהם וכי מלאכי השרת אוכלים לחם והרי לא אכלו אלא שלא ישנו מן המנהג וכמו דאמרינן בב"מ (דף פ"ו) א"ר תנחום כו' לעולם אל ישנה אדם מן המנהג שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם ומלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם אכלו ס"ד אלא אומר נראה כמו שאכלו ושתו וע"כ איזה טובה היה להם בזה ומה אמר להם הקב"ה אי אתם מתביישין ממנו לא אתם שאכלתם ושתיתם אצלו [אמנם המהרש"א בח"א הקשה דלמה הקדים מעשה משה המאוחר למעשה המלאכים המוקדם. וכתב ע"ז דנראה לו דהא דאין אוכלים לחם במרום לא פסיקא ליה אלא מדלא אכל משה לחם ע"כ מביא ראיה ממשה תחילה. ועוד כתב דעיקר הראיה ממשה דלא אכל שם לחם אבל המלאכים לא אכלו אלא לפי הדמיון כמו שכתב נראה כמו שאכלו ע"כ והוא דחוק]. אך הענין יובן ע"פ מאי דאמרינן ברפ"ד דפסחים (דף נ"א) ההולך ממקום שעושין למקום שאין ע שין כו' נותנין עליו חומרי מקום שהנך לשם ואל ישנה אדם מפני המחלוקת כו' רבא אמר לעולם אסיפא והכי קאמר אין בזו מפני שנוי המחלוקת מאי קאמרת דהרואה אומר מלאכה אסורה מימר אמרי כמה בטלני איכא בשוקא. ופי' רשיי דה"ק אי ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנים עליו חומרי מקים שיצא משם לא ליעבד דהא דקייל"ן דאל ישנה אדם ממנהג העיר אינו אנא מפני המחלוקת וכאן אין המחלוקת עכ"ל. משמע הא אי לאו הכי לא היו נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם משום שנוי המחלוקת לבני העיר ובזה א"ש הגמ' דב"מ א"ר תנחום לעולם אל ישנה אדם מן המנהג שהרי משה עלה למרום ולא אכל ומלאכים ירדו למטה ואכלו. פי' שזהו בדרך לא זו אף זו שמשה עלה למרום ונא אכל שאם היה אוכל היה שנוי המחלוקת כיון שאין המלאכים אוכלים למטלה והוא אוכל והוי כמו שנוי לאנשי המקום וע"כ לא אכל אבל מלאכים שירדו למטה מי הזקיקם לאכול שאין זה שנוי לאנשי המקום וכי בכל שעה אוכלים ואם לא היו אוכלים היו אומרים עליהם שאינם רוצים לאכול וע"כ אם לא היו אוכלים לא היה שנוי לאנשי המקום ואעפי"כ אכלו אלמא דצריך אדם להתלבש בלבוש אנשי המקום אף אם ליכא שנוי המחלוקת מלבד לענין חומרות דנותנים עליו חומרי המקום שיצא משם אבל בלא"ה צריך אדם להתנהג במנהג אנשי המקום שהוא שם ואף דליכא שנוי המחלוקת וע"ז הביא רא ה מהמלאכים:
ואמרינן שם ברפ"ה דפסחים (דף נ"א) כי אתא רבא בר בר חנה אכיל דאייתרא עול לגבי רב אויא סבא ורבה בריה דרב הינא כיון דחזינהו בסי' כו' ופריך ורבב"ח לית ליה הא דתנן נותנים עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם אמר אביי ה"מ מבבל לבבל ומא"י לא"י אי נמי מבבל לא"י אבל מא"י לבבל לא כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו. פי' דאימתי אמרינן דנותנים עליו חומרי מקום הלך לשם ה"מ מא"י לא"י אבל מא"י לבבל כיון דבני בבל כייפי לבי א"י אין לי לעשות כחומרת בני בבל. והענין הוא למשל אם בן כרך בא לכפר אז אינו משתנה ממנהגו ומלבושיו ללבוש כבני הכפר שאדרבה בני הכפר בטלים לנגדו כשרואין בן כרך בא למקומם כיין שהוא ממקום גבוה ונעלה בפרך עליהם. משא"כ בן כרך הבא לכרך אז משנה מלבושי ללבוש כמנהג המקום שהלך לשם מפני שהמקומות שוים במעלה ובערך. והנה בנמשל נמי שהמלאכים בקשו לפגוע במשה שרצו שיתן התורה בשמים כמו שאמרו הנה הודך על השמים שהוא מקום גבוה בערך ובמעלה ששם המלאכים רוחנים ויכולים להשיג סודות התורה יותר מבעולם התחתון הגשמי ובני אדם אשר מעפר יסודם וא"כ ע"י הכונות שלהם יותר יתעורר הרצון והתענוג בעולמות עליונים אבל לא האמינו שיהיה נ"ר ותענוג לפני הקב"ה בעולמות עליונים ע"י מעשה ישראל בעולם התחתון הגשמי ובאמת עולם התחתון אע"פ שהיא שפל במדרגה מכל העולמות אעפ"כ הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שיש יכולת ביד הצדיק לעלות ביגיעתו ולהשיג השנות עד אין שיעור. ובזה יובן המדרש מה עשה הקב"ה צר קלסתר פניו של משה דומה לאברהם ואמר אי אתם מהביישין ממני לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו וא"כ אם העולם של מלאכים גבוה במעלה מעולם התחתון מפני מה שניתם מנהגיכם כדי שלא לשנות מן המנהג וכמו שבארתי דמא"י לבבל א"צ לעשות כחומרי המקום שהלך לשם משים דאנן כייפינן להו אלא ודחי כשראו המלאכים את אברהם שאוכל ואחד היה אברהם והוא האדם הגדול בענקים וע"כ שנו דרכם ומנהגם ואכלו ג"כ ואם היו העולמות העליונים גבוהים במעלה לא היה להם לשנות מנהגם אלא ודאי משום שכל תקון העולמות בעולמות עליונים הכל הוא ע"פ האדם אשר יעשה את המצות וא"כ דין הוא שהתירה תנתן דוקא על הארץ כמו שהודו המלאכים אח"כ ואמרו ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ. ודוקא ע"י מעשה המצות בארץ עושים פרי למעלה לעשות נ"ר ליוצרם וכל השפע בעולמות העליונים הוא דוקא ע"י האדם ודוקא ע"י מעשה המצות בפועל ממש וע"כ הקדימו נעשה לנשמע שעיקר הכונה הוא ע"י המעשה. ובפשיטות הוא מה שהקדימו נעשה לנשמע שהם זריזים לקיום המצות [וכן ביארתי במ"א בהא דאמרינן ביבמות (דף מ"ט) ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אשר באת לחסות תחת כנפיו. פי' אשר מהרת. והנה התוס' הקשו דהא רות בת בנו של עגלון מלך מואב היתה וא"כ היתה זקנה ע"ש. והנה יש ליישב עפ"י המדרש עמך עמי לבטל כו' ואלהיך אלהי לשלם שכר פעולתי ויובן עפ"י מאי דאמרינן בפ' השוכר את הפועל (דף ס"ד) בהנהו דאתו לקמי' דר"נ דאמר להו זילו זבינו ותו אתגיירו והקשו התוס' דלמה לא אמר להו לשבור ע"ש ותירצו דהטעם דאם ישברו יהיה נפחת משוי' ע"כ אמר להו ליזבנו. והנה נעמי מסתמא כשסידרה לה כל הדינים כמו דאיתא ביבמות (דף מז) מסתמא אמרה לה ג"כ באופן כמו שאמר ר"נ. וכמו דאיתא במדרש ותעזבי אביך ואמך אין אביך אלא כו'. אך היא רצתה מיד להדבק בנעמי ע"כ אמרה עמך עמי לבטל כו' ולא שתמתין עד שתמכור ואעפ"י שהיה נפסדת אעפ"כ ואלהיך אלהי לשלם שכר פעולתי. וע"ז אמר לה בועז הגד הוגד לי את כל אשר עשית את חמותך כו' ותעזבי אביך כו' אין אביך כו' ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה אשר באת לחסות פי' שמהרת לחסות תחת כנפיו ולא רצתה להמתין עד שתמכור וכמו שאמרה עמך עמי לבטל כו' ואלהיך אלהי לשלם שכר פעולתי. אנא ששברה כו' כדי שתתגייר מיד וע"ז אמר ישלם ה' פעלך אשר באת אשר מהרת]:
ומעתה נבוא למה שהקדמתי מתחילה שבא שטן ואמר לפניו רבש"ע תורה היכן היא א"ל נתתי' לארץ. ויובן עפ"י מה שהקשו התוספות שם וכי שטן לא היה יודע מ"ת וי"ל דאמרינן במדרש לפניו ילך דבר שטרדו הקב"ה כו' שלא יקטרג לומר אומה שעתידה לחטוא בסוף מ' יום אתה נותן להם את התורה ויבואר עפ"י מאי דאמרינן בשבת (דף פ"ז) שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום כו' הוסיף משה יום א' מדעתו כו':
והנה אמרינן בריש פ' לפני (דף ג') ואמר ריש לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין את התורה מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובהו. וכתבו התוספות דקשה למ"ד (שבת דף פ"ו) בשבעה בחדש ניתנו עשרת הדברות מאי יום הששי וי"ל דיומא קמא לא חמר להו מידי משום חולשא דאורחא א"נ היתה ראויה להנתן בששי אלא שהוסיף משה יום א' מדעתו. [ובמ"א ביארתי דלא קשה מידי לר"ל דאזיל לטעמיה שסובר דבששי נתנה תורה לישראל דהא אמרינן בריש יומא (דף ג') א"ל ריש לקיש לר' יוחנן מהיכא קא ילפת ממילואים אי מה מילואים כל הכתוב בהן מעכב בהן אף הכא נמי כל הכתוב בהן מעכב בהן כו' אלא מר מהיכא יליף לה אמר ליה מסיני דכתיב וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מכדי כתיב ויקרא אל משה ביום השביעי מאי ששת ימים זה בנה אב שכל הנכנס במחנה שכינה טעון פרישה ואמרינן התם תניא כוותיה דר"ל משה עלה בענן ונתכסה בענן ונתקדש בענן כדי לקבל תורה לישראל בקדושה שנאי וישכון כבוד ה' על הר סיני זה היה מעשה אחר עשרת הדברות שהיה תחילה לארבעים יום דברי ר' יוסי הגלילי ר"ע אומר וישכון כבוד ה' מר"ח ויכסהו הענן להר ויקרא אל משה משה וכל ישראל עומדין ולא בא הכתוב אלא לחלוק כבוד למשה ואמרינן התם במאי קא מיפלגי ר' יוסי הגלילי ור"ע בפלוגתא דהני תנאי דתניא בששה בחודש ניתנה תורה לישראל ר' יוסי אומר בשבעה בו מאן דאמר בששה ניתנה ובשביעי עלה ר' יוסי הגלילי סבר כת"ק דאמר בששה בחידש ניתנה תורה הלכך זה היה מעשה אחר עשרת הדברות ור' עקיבא סבר לה כר' יוסי דאמר בשבעה בחודש ניתנה תורה לישראל וא"כ ר"ל דגמר מסיני אלמא דסבירא ליה כר"י הגלילי דמאי דכתיב ויקרא אל משה ביום השביעי היה לאחר עשרת הדברות ומסתמא ס"ל כת"ק דאמר בששה בחודש ניתנה עשרת הדברות לישראל הלכך ס"ל דזה היה מעשה אחר עשרת הדברות מאי דכתיב ויקרא אל משה ביום השביעי דאי אפשר לומר שזה היה קודם עשרת הדברות דהא בששה בחודש ניתנה וא"כ איך כתיב ויקרא אל משה ביום השביעי אלא ודאי דזה היה אחר עשרת הדברות משים דמשה עלה בענן ונתכסה בענן ונתקדש בענן כדי לקבל תורה לישראל בקדושה וע"כ גמר מינה פרישה וא"כ כיון דר"ל ס"ד דבששה בחודש ניתנה תורה לישראל ע"כ קאמר ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם יקבלו ישראל את תורתי מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובהו משום דאזיל לטעמיה דסבירא ליה דבששה בחטדש ניתנה תורה לישראל]. אך התוספות כתבו דהא דאמר ר"ל מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי משום שהיתה ראויה להנתן בששי כמו שאמר הקב"ה והיו נכונים ליום השלישי אלא שמשה דרש היום ומחר היום כמחר מה סיים נילי עמי ולילה דהאידנא נפיק ליה ש"מ תרי יומי לבר מההוא יומא. [ובזה ביארתי הא שטרדו להשטן היינו משום שהיא שמע והיו נכונים ליום השלישי וכיון שבא באותו יום ולא ניתנה התורה אמר אפשר שהקב"ה הסתכל שעתידין לחטוא וע"כ לא נתן התורה כמו שהוא רצה לקטרג. והוא לא ידע שאע"פ שהקב"ה אמר ליום השלישי אעפ"כ כיון שדרש משה היום ומחר ולילה דהאידנא נפיק ליה ש"מ תרי יומי לבר מההוא יומא. והסכימה דעתו לדעת המקום משום דהתורה נתנה להדרש. וע"כ שאל אח"כ תורה היכן היא פי ששאלו דהתורה היכן היא פי' שנתן הקב"ה התורה לישראל וכמו שמשה דרש ע"כ הסכים לזה הקב"ה וכמי דאמרינן בב"מ (דף נ"ט) גבי ב"ק שנתנה מן השמים שאמרו לא בשנים היא שכיון שנתנה התורה לישראל כפי שישראל דורשין בתורה כך הקב"ה מסכים משום שהתורה נתנה לישראל וע"כ אמר לו נתתי' לארץ פי' שלא בשמים היא. וכפי שישראל דורשים בחורה כך היא ההלכה האמיתית. וע"ז אמר ר' יוסף אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא שמחמת שהוסיף משה יום א' מדעתו ע"כ לא קיטרג השטן וכמו שביארתי]:
אך עדיין אינו מיושב דהא רב יוסף אמר אי לאו האי יומא והאי יומא היינו ביום הששי כמו שאנו עושין. ולפי מה שביארתי שהוא אליבא דר' יוסי שהוסיף משה יום א' מדעתו ניתנה התורה בשביעי. וכן הקשה המ"א באו"ח (סי' תצ"ד) דלפי מאי דקייל"ן כר' יוסי דבז' ניתנה תורה וא"כ איך אמרינן בשבועות יום מתן תורתנו וע"ש שנדחק מאד בתירוצי. ע"כ נ"ל שאעפ"י שקבלת התורה היה ביום השביעי דהא הוסיף משה יום אחד מדעתי. היינו קבלה התורה של ישראל לקבל התורה. אבל מכיון שאמר הקב"ה והיו נכונים ליום השלישי ואי לאו שדרש משה היתה התורה ניתנה ביום השלישי א"כ מאותו יום ניתנה תורה לישראל שתהא סחורה שלהם ואיך שישראל דורשין למטה כך היא ההלכה למעלה שהתורה של ישראל היא, וע"כ דרש משה היום ומחר מפני שהתורה ניתנה להדרש. וא"כ הי' ביום הששי מתן תורה דהיינו שהתורה ניתנה להדרש. וכמו דאמרינן במכות (דף כ"ב) כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה דהא כו', והם אמרו ארבעים חסר אחת. וע"כ אנו אומרים יום מתן תורתנו. פי' שנתנה התורה לישראל ואיך שישראל דורשין למטה כך היא הלכה. דהא משה דרש להוסיף יום והקב"ה הסכים עמו ולא שרתה שכינה עד יום השביעי וא"כ מכיון שנתנה התורה לישראל ומשה מיד דרש להוסיף יום א'. ע"כ כל מה שהחכמים דורשים בתורה כך היא ההלכה וזה היה מאותו יום. וע"ז אמר רב יוסף אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא פי' אי לאו האי יומא שמשה דרש להוסיף ולא היינו נמי יכולים לומר עפ"י הדרש והסברא הלכה בתורה א"כ כמה יוסף איכא בשוקא דהא כמו שכתוב בתורה הכל יכולים להבין אבל מחמת ההוא יומא שהוסיף משה יום א' מדעתו וע"כ כל חכם יכול לדרוש עפ"י דרש או עפ"י סברא לחדש הלכה בתורה ע"כ אין כל א' וא' יכול לחדש דבר בתורה כי אם מי שיש בידו חבילות של משנה ויגע הרבה בתורה עד שיוכל לחדש דבר בתורה וע"כ הוי קבלת התורה מיום הששי ג"כ:
וכמו שביארתי במ"א בענין החודש הזה לכם דאיתא במדרש פ' בא הרואה את הלבנה איך צריך לברך יש מן רבנן אמרו ברוך מחדש חדשים כו'. וי"א מקדש ישראל שאם אין ישראל מקדשים אותו אין קידוש כלום. ואל תתמה ע"ז שהקב"ה קדש את ישראל שנאמר והייתם לי קדושים כי קרוש אני לפי בהם מקודשים לשמים כו' צא ולמד מכלי שרת משה קדש את המשכן ואת כל כליו מי היה מקדשן יכול היה משה לבוא ולקדשן. אלא מה היו עושין היה הכהן מקבל בו דבר של קודש והכלי מתקדשת כו'. עוד במדרש פ' בא אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולמים אימתי את עושה את המועדות שכן כתוב כו' אמר להם אני ואתם כו' לשעבר עשה ירח למועדים כו' אם אמרתם הן הן אם אמרתם לאו לאו. ובארתי במ"א עפ"י מאי דאמרינן בספ"ק דר"ה (דף כ') מאיימין על העדים על החודש שנראה בזמנו לעברו ואין מאימיין על החודש שלא נראה בזמנו לקדשו. ופריך איני והא שלח ליה ר' יהודה נשיאה לר' אמי הוי יודע שכל ימיו של ר' יוחנן היה מלמדנו מאיימין על העדים על החודש שלא נראה בזמנו לקדשו אע"פ שלא ראהו אמרו ראינו. אמר אביי לא קשיא הא בניסן ותשרי הא בשאר ירחי. וכמו שכתבו התוס' פי' בקונטרס שהמועדות תלוי בהם ומקדשים לצורך שאר ירחי לא וי"מ איפכא. והכי משמע בירושלמי כפי' הקונט' דאמרינן התם ר' זעירא מעמעמין כו' אין מעמעמין על שלא נראה לקדשו ר' בא כו' מעמעמין על שלא נראה לקדשו ולא פליגי מה דאמר ר' זעירא בשאר כל החדשים מה דאמר ר' בא על ניסן ועל תשרי וא"כ בשאר ירחים יכולים. לכוין באופן א' דהיינו באם שרואים שע"פ סדר מהלך הלבנה לא יהיה נראית הלבנה ליום ל' דודאי לא יעברו את החודש משום דעדיין לא נראית הלבנה כמו דכתיב דזה ראה וקדש. אבל בניסן ותשרי שיכולים לקדש אע"פ שלא נראית הלבנה ע"כ אי אפשר לידע כלל מתחלה וע"ז אומר המדרש לשעבר היה בידו אבל מכאן ואילך הרי היא מסורה בידכם אם אמרתם הן הן אם אמרתם לאו לאו פי' בין לעבר בין לחסר ואינו תלוי בהילוך הלבנה כלל אלא הדבר מסור בידכם:
ומה שאמר רצונך לידע מכלי שרת הענין הוא כמו דאיתא במדרש שהקב"ה מסר החודש והוא כמו שביארתי שהתורה ניתנה במתנה, וכמו דאמרינן בב"מ (דף נ"ט) לא בשמים היא שכבר ניתנה תורה מהר סיני ואין אנו משגיחין בב"ק. וכן אמרינן בתמורה (דף ט"ז) א"ל לפנחס שאל א"ל לא בשמים היא אעפ"כ הא אמרינן ברפ"י דיבמות (דף צ"ב) הורו ב"ד ששקעה חמה ולבסוף זרחה אין זו הוראה אלא טעות. ור"נ אמר הוראה היא פי' דאם עשו הצבור על פיהם מביאים פר משא"כ בקדוש החודש אמרינן אתם אפי' שוגגים אתם אפי' מזידים אתם כו'. אלמא דקידוש החודש הוא אפי' בטעות ואפי' במזיד וע"כ כתיב החודש הזה לכם. פי' שמסור בידכם ע"ז אמר אני ואתם. נלך אצל ב"ד של מטה דהא אפי' יקדשו בטעות נמי קדוש ובמדרש פ' ואתחנן מה אתם שואלים אני ואתם נלך כו' דכתיב אשר לו אלהים קרובים אליו. וע"כ דומה לכלי שרת וכמו שהכלי שרת מקדש אף שלא מדעת כמו דאמרי' במנחות (דף ע"ח) ה"נ כיון שאומרים שהחודש מקודש ממילא נתקדש החודש [ומה שדימה לקמח המקדשת את הכלי ולכאורה היה לו לדמות לכלי המקדשת את הקמח ויובן על פי מאי דאמרינן בירושלמי פ"ג דמגילה כלי שרת מאימתי הם קדושים מיד או בשעת תשמיש אין תימר מיד ניחא אין תימר בשעת תשמיש כא' הם קדושים ומתקדשים כו' בעליתן מן הגולה היה מיניס מתוך של שלמה לתוך שלהם לא היה שם של שלמה כא' הם קדושים ומתקדשים (והפי' הוא בניחותא ולא כמו שפירש הק"ע דבתמי' קאמר ועיין בשבועות (דף ט"ו) כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן) והכא נמי כשמקדשים את החודש הם בעצמם מתקדשים והחודש מתקדש על פיהם ועדין צ"ע ודו"ק]:
ע"כ אחי ורעי אע"פ דאמרינן בפסחים (דף ס"ח) הכל מודים בעצרת דבעינין נמי לכם. אעפ"כ צ"ל שלא לילך בטל ולשמוח בה' כמו דאיתא במדרש נגילה ונשמחה בך א"ר אבין אין אנו יודעים במה לשמוח אם ביום אם בהקב"ה בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך בישועתך בך בתורתך וביארתי במ"א ע"פ מה שביארתי בדרוש הקודם שלדעת הרא"ה הא דאמרינן כפאו ואכל מצה יצא היינו דוקא שיודע היום שה א פסח וע"כ אמרי' דמצות א"צ כונה אבל אם אינו יודע היום כו' דמי למתעסק ע"ש וא"כ הוה אמינא לכאורה שבשמחה נמי אם יודע היום והוא מקיים מצות שמחה א"צ כונה ויצא בזה אך במ"א ביארתי דהא דא"צ כונה היא כיון שישראל עושים מעשה המצית מחשבה ניכרת מתוך מעשה. וע"כ כשאמרו המלאכים תנה הודך על השמים, פי' שהם היו יכולים לכוין יותר הסודות של המצות אך אע"פ שאנו אין יכולים לכוין כל כך כונות המצות. אעפ"כ כיון שאנו עושים מעשה המצות הרי המחשבה ניכרת מתוך המעשה. וע"ז אמרו מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. פי' שבקטנים המחשבה ניכרת מתוך המעשה ה"נ כשישראל עושין המצות אע"פ שאינם יכולים לכוין כ"כ אעפ"כ המחשבה ניכרת מתוך המעשה, והנה התוס' הביאו בפ"ק דחולין (דף י"ג) גבי חמשה לא יתרומו תרמו אין תרומתם תרומה כו' ופריך ויוכיח מעשה שלהם על מחשבתם דתנינן העלום חש"ו ומתרץ ונחשב לכם תרומתכם את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ואת שאין כתוב בו מחשבה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו וע"כ בשמחה דכתיב ושמחת לפני ה' ושמחה היא בלב אין המעשה מוכיח כל כך וצריך שיהיה עיקר השמחה בה' ומבואר במ"א בארוכה וע"ז אומר אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום אם בהקב"ה פי' אם סגי כשיודע היום ושמח. ולא הוי מתעסק. אם בהקב"ה שצריך דוקא לכוון לשמוח בה' בתורה ובמצות ע"ז אמר שלמה נגילה ונשמחה בך בך בישועתך בך בתורתך בך בכ"ב אותיות שבתורה, וה' ישמחנו בחג הקדוש הזה אמן: