אור ברסלב
עמק יהושע חלק ב דרוש יא לשבת הגדול

עמק יהושע חלק ב· רבי יהושע איזיק שפירא

דרוש יא לשבת הגדול

דרוש י לפ' פרה

תנן במתניתין בפ"ו דפסחים (דף קט"ז) ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל כו' ודורש מארמי אובד אבי עד שגומר כל הפרשה כולה ואמרינן בגמ' מאי כו' רב אמר מתחילה כו' ושמואל אמר עבדים. א"ל ר"נ לדרו עבדי' עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא מאי בעי למימר ליה א"ל בעי לאודויי ושבוחי א"ל פטרתן מלומר מה נשתנה פתח ואמר עבדים היינו. והנה בהגדה איתא כנגד ארבעה בנים דברה תורה אי חכם כו' חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו כו' ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן וצריך להבין מה היתה השאלה של החכם וגם מה היא התשובה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן:

ומתחלה צריך לבאר מה דאיתא בהגדה ואפי' כולנו חכמים כו' מצוה עלינו לספר בי"מ וכל המרבה לספר בי"מ ה"ז משובח מעשה בר' אליעזר וכו' שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביצ"מ כל אותו הלילה כו' הגיע זמן ק"ש של שחרית. ויש לדקדק דמהו הלשון מצוה עלינו אך זה יובן ע"פ מאי דאמרינן בפ"ק דמכות (דף ח') ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה א"ל ההוא מרבנן לרבא ממאי דחרישה רשות דלמא חרישת העומר דמצוה ואפ"ה אמר רחמנא תשבות א"ל כיון דאם מצא חרוש אינו חורש לאו מצוה איתיבי' רבינא יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד ואמאי לימא כיון דאלו גמיר לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה א"ל התם אע"ג דגמר מצוה קא עביד דכתיב יסר בנך ויניחך ע"כ. וכן כתבו התוס' בשבת (דף כ"ה) הטעם שלא לברך על הדלקת הנר בשבת משום שאם היתה מודלקת ועומדת לא היה צריך לכבות ולהחזיר ולהדליקה ולא להדליק אחרת כו'. [ואע"ג דהתוס' הקשו ע"ז מהא דנולד כשהוא מהול א"צ להטיף דם ברית וכן כסהו הרוח א"צ לכסות ואפ"ה מברכין ע"ז. עכ"ז נראה לי שאין זה מוכרח דהא התם המצוה אינה חובה על הגברא אלא אם נולד לו בן צריך לקיים המצוה וכן אם שחטו צריך לכסותו וע"כ אע"ג דאם נולד כשהוא מהול א"צ להטיף דם ברית וכן אם נתגלה א"צ לכסות היינו משום דהתם לא רמי עלי' המצוה אבל אם צריך למול וכן אם צריך לכסותו ורמי עליו החיוב צריך לברך דהא מקיים המצוה שחייב. משא"כ הדלקת הנר שהיא חובת הגוף שצריך להדליק הנר בשבת וע"כ הוכיחו שא"צ לברך דאי הוי הדלקת הנר מצוה עצמית לא היה נפטר בשום פנים מזה, וא"כ אמאי א"צ להדליק אם היה דלוק אלא ודאי דלא הוי אלא הכשר מצוה דהיינו שיהיו הנרות דלוקים משום שלום בית ועל הכשר מצוה א"צ לברך. ולפי דברינו אתי שפיר מה דקאמר וכל המרבה לספר כו' הוא משום דבהכשר מצוה ליכא מצוה ברבוי. אבל במצוה עצמית איכא שפיר רבוי. וע"כ כיון שאמר דמצות יציאתו אינו מצד שיצא ידי אכילת מצה שידע כונת המצה אלא היא מצוה עקרית]. וע"ז אמר כל המרבה לספר בי"מ הרי זה משובח ודו"ק. וע"ז אומר שלא תאמר דמצות ספור י"מ אינה אלא למי שאינו יודע ענין י"מ וא"כ אינו יוצא באכילת מצה או מרור כיון שאינו יודע ענין י"מ ומה הוא מצה או מרור אבל אם היה יודע ומכוין בעצמו באכילת מצה ומרור לשם מצוה לאו מצוה היא לספר בי"מ וע"כ אינה נקראה בשם מצוה כיון דאלו גמיר לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה היא וכמו דאמרינן במכות (דף ח') יצא הרב כו' את תלמידו ואמאי נימא כיון דאלו גמיר לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה. ע"ז אומר ואפי' כולנו חכמים כו' כולנו יודעים את התורה ואנו יודעים על מה הוא מצה ומרור אעפ"כ מצוה עלינו לספר בי"מ פי' שהיא נקראת מצוה ואפי' למאן דגמיר וע"כ הוי נמי מצוה:

וע"ז מביא ראיה שאין ענין ספור י"מ בכדי שע"כ נדע כונת המצה ומצה שאנו אוכלים על שום שלא הספיק בצקם אבותינו להחמיץ אלא דספור י"מ הוא מצוה בפני עצמה מהא דמעשה בר' אליעזר ור' יהושע כו' שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים בי"מ כל אותו הלילה. והרי אמרינן בפ"ק דברכות (דף ט') ואכלו את הבשר בלילה הזה ר"א ב"ע אומר נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות א"ל ר"ע והלא כבר נאמן בחפזון עד שעת חפזון. ואמרינן התם דהני תנאי כהני תנאי דתני' (שם) תזבח את הפסח בערב כבוא השמש כו' ר"א אומר בערב אתה זובח וכבוא השמש אתה אוכל ומועד צאתך ממצרים אתה שורף. ר' יהושע אומר בערב אתה זובח כבוא השמש אתה אוכל ועד מתי אתה אוכל והולך עד מועד צאתך ממצרים והרי פליגי הני תנאי בזה דר' אליעזר ור"א ב"ע סוברים דאינו נאכל אלא עד חצות ור"י ור"ע סברי דנאכל כל הלילה ואפ"ה ספרו כל אותן החכמים דהיינו ר"א ור"י וראב"ע ור"ע בי"מ כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית. אע"ג דלדעת ר"א וראב"ע אין הפסח נאכל אלא עד חצות וכה"ג במצה נמי דהא אמרינן בפ' בתרא דפסחים (דף ק"כ) אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לר"א ב"ע לא יצא י"ח וא"כ למאי ספרו בי"מ כל אותו הלילה. אלא ודאי דלא שייך זה לענין אכילת מצה דמצות ספור י"מ הוא מצוה בפני עצמו וע"כ אפי' כולנו חכמים כו' מצוה עלינו לספר בי"מ שהוא מצוה ממש וכל המרבה לספר בי"מ ה"ז משובח ומביא אח"כ אמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר י"מ בלילות עד שדרשה בן זומא כו' והנה אמרינן בספ"ק דברכות (דף י"ב) כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו שנא' להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות:

ויובן ע"פ מה שבארתי במ"א על הא דאמרינן בסוכה (דף מ"ו) ת"ר היו לפניו מצות הרבה אומר ברוך אשר קדשנו על המצות ר' יהודה אומר מברך על כל אחת ואחת בפני עצמה ואמרינן התם מ"ט דר' יהודה דכתיב ברוך ה' יום יום וכי ביום מברכין אותו ובלילה אין מברכין אותו אלא לומר לך בכל יום ויום תן מעין ברכותיו כו' והקשו המפרשים דהא בכל מקום שנא' יום הוי לילה בכלל (ועיין בספ"ק דברכות (דף י"ב) ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות א"כ לפ"ז אין לילה בכלל יום יום ומבואר במ"א). ע"כ נ"ל לפרש הגמ' בדרך דרש באופן אחר והוא ע"פ מאי דאמרינן בסוכה (דף מ"ה) לולב שבעה וסוכה יום א' מ"ט לולב דמפסקי לילות מימים כולה שבוע כחד יומא אריכא דמי וכה"ג אמרינן בפ' התכלת (דף מ"ג) ר' יהודה רמי תכלתא לפרוזמא דאינשי ביתי' ומברך כל צפרא להתעטף בציצית אלמא דאי אמרינן דמ"ע שהזמן גרמא הוא ומפסקי לילות מומים צריך לברך על יום אבל היכא דלא מפסקי לילות מימים א"צ לברך רק ברכה א' על כמה ימים. ובזה יובן הגמ' שאומר ברוך ה' יום יום פי' שבכל יום צריך לברך את ה' על חסדו ונפלאותיו ונסים שעושה לנו בכל עת וע"ז אומר וכו' ביום מברכין אותו ובלילה אין מברכין אותו והלא חסד ה' נמשך תמיד על האדם בכל עת ובכל רגע וא"כ מהו זה שאומר ברוך ה' יום יום והוי לכאורה די בברכה א' כמו דאמרינן דהיכי דלא מפסקי לילות מימים סגי בברכה א' וע"ז אומר אלא לומר לך תן לו בכל יום ויום מעין ברכותיו פי' אע"פ שחסד ה' עלינו בכל עת ובכל רגע אעפ"כ אינו דומה החסד שנעשה ביום זה להחסד הנעשה ביום אחר. וע"כ אע"פ שבכלל אין החסד נפסק אעפ"כ כיון שיש השתנות בפרט שאין החסד של היום דומה לחסד דלמחר צריך לברך מחדש וע"כ מוכיח מזה ר"י דהא אע"ג דבדרך כלל הוא חסד א' אעפ"כ כיון שאינו דומה חסד זה לחסד אחר ויש התחלקות בפרט צריך לברך על כל יום בפני עצמו. וה"נ ביש לפניו הרבה מצות אע"פ שבדרך כלל הם הכל מצות ה' והמה בסוג אי אעפ"כ כיון שבפרט יש להם השתנות צריך לברך על כל מצוה בפני עצמה וכה"ג אמרינן בפ"ק דברכות (דף מ') דר' יהודה אומר בורא מינו דשאים ומפיק לה מדכתיב ברוך ה' יום יום אלמא דאזלינן בתר התחלקות הפרטים אע"ג דבדרך כלל הוא חסד א' וה"ג לענין הברכות אזלינן בתר הפרט לומר בורא מיני דשאים ועל פרי האדמה אומר בפה"א דאזלינן בתר התחלקות הפרט אע"פ שבדרך כלל הוא חסד א':

והנה הש"א (סי' י"ב) כתב דהא דנשים פטורות ממ"ע של הזכרת י"מ אע"ג דצריך להזכיר י"מ ביום ובלילה כמו דדרשינן כל ימי חייך הלילות הרי שנוהג בימים ובלילות מ"מ ה"ל מ"ע שהזמן גרמא כיון דשל יממא חלף ועבר זמנה בלילה ואם לא הזכיר ביום שוב א"צ להזכיר הזכרה זו של יום בלילה ואע"ג דחייב נמי להזכיר י"מ בלילה הא הזכרה אחריתא היא ומשום הזכרת לילה הוא אבל הזכרה של יום עבר זמנה וא"צ להזכירה בלילה וכן הזכרה דלילה חלף ועבר זמנה ביום ואם לא הזכיר בלילה א"צ להזכיר הזכרה זו ביום ואע"ג דביום נמי חייב להזכיר ההוא הזכרה אחריתא ומשום הזכרה דיממא הוא מזכיר וע"כ נחשבת למ"ע שהז"ג ונשים פטורות עכת"ד. [ויש להביא ראיה לזה מהירושלמי (פ"ג דברכות) דאמרינן התם מה בין סוכה ומה בין לולב סוכה אינה טעונה ברכה אלא ליל יו"ט הראשון בלבד לולב טעון ברכה כל שבעה. ר' יוסי ור' אחא היו יתבין אמרין מה בין סוכה מה בין לולב סוכה נוהגת בלילות ובימים לולב אינו נוהג אלא ביום בלבד השיב ר' יעקב דרומי הרי ת"ת נוהגת בלילות ובימים מאי כדין סוכה אפשר לה להבטל ת"ת אי אפשר לה להבטל. ולכאורה צריך להבין דאיזו סברא היא דמשום דא"א לה להבטל ע"כ צריכה ברכה אע"ג דלא מפסקי לילות מימים וע"כ אפשר לומר לכאורה דהירושלמי מקשה על ברכת התורה והיינו מה שאנו אומרים בשחרית אהבה רבה ובערבית אהבת עולם. והירושלמי קרי לאהבה רבה ברכת התורה כמו דאמרינן בפ"ק דברכות דף י"א) בד"א שלא אמר אהבה רבה. ובירושלמי פ"ק דברכות אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והם ברכו מה ברכו ר' מתנא בשם ר' שמואל ברכת התורה וע"ז מקשה הרי ת"ת נוהגת בלילות ובימים פי' ואעפ"כ מברכין בשחרית אהבה רבה ולערבית אהבת עולם (אע"ג שנתקנה לברכת ק"ש אך דשמואל לטעמיה דסבירא ליה בברכות (דף פ') דק"ש דרבנן וכמו שאבאר לקמן דמוכח מהירושלמי דס"ל דק"ש דרבנן וכמו שכתב רבינו יונה דמדאורייתא יכול לצאת ע"י שיקרא פ' אחרת בקימה ובשכיבה ורבנן תקנוהו לקרות ק"ש שתי פרשיות אלו דהא איתא בירושלמי שם מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום ר' לוי ור' סימון. ר' סימון אומר מפני שכתוב בהם שכיבה וקימה ר' לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולין בהם פי' דזה שאומר משום שכתוב בהם שכיבה וקימה ס"ל כדברי האומר קיש דאורייתא ור' לוי שאומר מפני שעשרת הדברות כלולין בהם ס"ל דק"ש דרבנן אבל מדאוריי' יכול לצאת בד"ת אחרים וע"כ קרי לה ברכת התורה). ע"ז משני בירושלמי ת"ת אי אפשר להבטל פי' שמחויב ללמוד ביום ובלילה ואם לא ילמוד ביום אין לה תשלומין בלילה. וכמו שכתב הרמב"ם בפ"א מה' ת"ת חייב לקבוע זמן לת"ת ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. וע"כ כיון שאין תשלומין לת"ת של יום בלילה ע"כ צריך לברך בשחרית ובערבית (והא דאמרינן בעירובין ודף סה) דהוה יזיף ופרע היינו לענין לימוד כל היום הי' משלים בלילה וכמו שפירש רש"י שם) משא"כ בסוכה שהיא מצוה נמשכת ביום ובלילה בשוה וע"כ נפטר בברכה א' אך אין לשון הירושלמי מיושב כ"כ לפי פי' ועדיין צ"ע ועיין בקידושין (דף לג) ודוק] ואכתי צריך להבין כיון דהמצוה נמשכת חיובה ביום ובלילה א"כ איך הוי מ"ע שהז"ג אך הענין הוא משום שיש ב' מיני נסים הא' הנס הנגלה לעין כל ושהוא בפרסום כמו י"מ שיצאו ביד רמה. ויש גם נסתר שאין אנו רואים בחוש אלא שאנו מאמינים שהוא ע"פ נס. והנס הנגלה לעין כל הוא נקרא בשם חסד והנס הנסתר נקרא בשם אמונה וע"כ נקראת גאולת הערב בשם אמונה. וכמו דאמרינן בפ"ק דברכות (דף ט') הכל מודים כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב שנאמר הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה וכשיצאו לא יצאו אלא ביום שנאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה. וא"כ עיקר התגלות הנס היה ביום ובערב לא ראו כל כך הנס של הגאולה אף שהיו הרבה נסים ומכת בכורות אעפ"כ עדיין לא יצאו ממצרים אלא שהאמינו בה' וידעו שיצאו ויגאלו ממצרים. וכמו דאמרינן ברפ"ק דברכות (דף ד') דר"י סבר גאולה מאורתא נמי הוי אלא גאולה מעליותא לא הוי עד צפרא וריב"ל סבר כיון דלא הוי מצפרא לא הוי גאולה מעליותא. וע"כ נקרא י"מ של ערב בבחי' אמונה וע"כ אומרי' אמת ואמונה דזו היא עיקר הזכרת י"מ. וכמו דאמרינן ברפ"ב דברכות (דף י"ד) אמר אני ה' אלהיכם צ"ל אמת לא אמר אנו ה' אלהיכם א"צ לומר ופריך והא בעי לאדכורי י"מ אלמא דזו היא הזכרת י"מ מה שאומרים אמת ואמונה וזה נקרא בשם אמונה. וי"מ של היום הוא נקרא בשם חסד וע"ז אומר כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא י"ח שנאמר להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות וע"כ נחשבת למ"ע שהז"ג ונשים פטורות די"מ ביום הוא ההודאה על החסד הנגלה וההודאה בערבית הוא הודאה על החסד הנסתר וי"מ של יום אין לה תשלומין בלילה ושל לילה אין לה תשלומין ביום וע"כ הוי מ"ע שהזמן גרמא וע"כ צריך לומר אמת ואמונה ערבית ואמת ויציב שחרית מפני שאין החסדים שוים וע"כ צריך ברכה בכל יום והוי כמו דמפסקי לילות מימים וע"ז אומר ברוך ה' יום יום וכי ביום מברכין אותו ובלילה אין מברכין אותו וא"כ כיון שאין לה הפסק בלילה אמאי מברכין בכל יום אלא ודאי משום דיש התחלקות בפרט שזה נקרא בשם חסד וזה בשם אמונה וע"כ צריך לברך בכל יום. [ובזה יובן כונת הכתוב (איכה ג') חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו חדשים לבקרים רבה אמונתך פי' חסדי ה' כי לא תמנו ואין לה הפסק אך מהו חדשים לבקרים פי' שכיון שאין הפסק לחסדי ה' ומה ההחדשות לבקרים וכמו שבארתי דכל שאין הפסק כולה כחד יומא אריכא דמי. ע"ז אמר רבה אמונתך פי' שלערב הוא בבחינת אמונה וכמו דאמרינן שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית וע"כ הוי הפסק והוי חדשים לבקרים. וכמו שהביאו התוס' בפ"ק דברכות (דף יב) המדרש חדשים לבקרים רבה אמונתך שאדם מאמין ומפקיד רוחו בידו כו' ע"ש אלמא דרבה אמונתך קאי על הלילה] והשתא ניחא מה שהקשה הש"א דאמאי אין נשים חייבות בי"מ הואיל והוא מ"ע שלא הזמן גרמא דהא קיי"ל דמזכירין י"מ בלילות. אך הענין הוא שהם שני ענינים הא' הוא הזכרת י"מ של ערב שזו הודאה על נס נסתר. והי"מ של היום הוא הודאה טל נס נגלה וע"כ י"מ של הלילה נק' בשם אמונה ובי"מ של היום אמרינן אמת ויציב משום שזו היא הודאה על נס נגלה וע"כ אין לה תשלומין של לילה ביום ושל יום בלילה:

ומעתה נבוא לבאר שאלת החכם מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אותנו והוא דמשמע ברמב"ם דקטן חיוב באכילת פסח מדאורייתא כמו שכתב הרמב"ם (פ"ה מה' ק"פ) הקטן אין מילת עבדיו מעכבת מלהמנות על הפסח שנאמר וכל עבד איש להוציא את הקטן וע"ש בכ"מ אלמא דסבירא ליה שהקטן חייב באכילת פסח מדאורייתא. והכי משמע ברמב"ם (שם ה' ז') דקטן שהגדיל בין שני פסחים חייבין לעשות פסח שני ואם שחטו עליו בראשון פטור וע"ש כ"מ שכתב בשם הרי"ק כיון דרחמנא רבי' לקמן שישחטו עליו וממנין אותו בכך נפטר הוא בכך מן השני. וברמב"ם פ"ב מה' ק"פ ושוחטין על הקטנים שיהיה מכלל בני החבורה לא שתהא חבורה כולה קטנים שאינם בני דעת. וכתב הכ"מ בס"פ לולב הגזול (דף מ"ב) קטן שיכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו את הפסח שנאמר איש לפי אכלו כו' ומ"ש רבינו שאינם בני דעת ק"ל דטפי הוה עדיף למעוטי מדכתיב איש. ולטעם שנתן רבינו קשה לי מהיכא תיתי לן דבעינן בשחיטת הפסח בן דעת וי"ל דמאיש לא משמע ליה למעוטי קטן דא"כ הוי ממעיט אף מלהמנות עם החבורה. ומדתנן שוחטין עניו את הפסח משמע דס"ל לגמרא דהאי איש לאו למעוטי קטן הוא דאתא. ומ"ש שאינו בן דעת אפשר דטעמא משום דאין בו דעת אין הקדישו הקדש ואפשר לומר דה"ק דוקא בשאינם בני דעת כלומר דוקא בשלא הגיעו לעונת נדרים:

ולכאורה יש להביא ראיה למה שכתב הכ"מ דהטעם משום שאין בו דעת אין הקדישו הקדש ממה שכתב הרמב"ם בפ"ט מה' שגגות בן ט' שנים שבא על כו' היא לוקה והוא מביא קרבן ויראה שאינו מביא עד שיגדיל ויהיה בן דעת עכ"ל. אלמא דאע"פ שמחויב קרבן לפי שיטתו בספ"ב דכריתות (דף י"א) אפ"ה אינו מביא קרבן עד שיגדיל ויהיה בן דעת וה"נ אינם מביאים חבורה שכולה קטנים משום שאינם בני דעת. והמ"ל תירץ שם דכיון דאינם בני דעת לא מיחייבי כרת וכיון דלא מחייבי כרת אין שוחטין עליהם בפני עצמם ע"ש וגם זה דוחק. ע"כ נ"ל דהרמב"ם סמך על הירושלמי בפ"ח דפסחים. דגרסינן התם תני אין עושין חבורה נשים עבדים וקטנים מפני שהם מרבין בתפלה. תני בר קפרא שלא יביאו את הקדשים לידי בזיון ויש נפקותא בין ב' הטעמים דלטעם מפני שהם מרבין בתפלה אינו אסור אלא נשים וקטנים. אבל קטנים לחודייהו שרי אבל לטעם שלא יביאו את הקדשים לידי בזיון אפי' קטנים לחודייהו נמי אסור וע"ז כתב הרמב"ם משום שאינם בני דעת ויביאוהו לידי פסול. ואע"פ דבנשים ועבדים ובקטנים ועבדים כתב הרמב"ם דהטעם משים פריצותא כמו דמסיק בש"ס דילן בפסחים (דף צ"א) אעפ"כ בקטנים סמך על הירושלמי דאין עושין חבורה שכולה קטנים משום דאין בני דעת ויביאוהו לידי פסול ועיין בפי' המשנה להר"מ בהא דהאומר לבניו כו' ובגמ' דגטין (דף כ"ה) בתוס' שם]:

ולכאורה קשה למ"ד דמצות צריכות כונה איך חייב מדאורייתא והא קטן לאו בר כונה הוא. וכה"ג הקשו התוס' ביבמות (דף ק"ה) לענין חליצה דצריך כונה איך קטנה חולצת בפעוטות ועיין בתשובותי (סי' כ"ג) וכן כתב הר"ן בנדרים (דף ל"ו) דשה לבית אבות לאו דאורייתא. פי' דגבי קטן נאכל שלא למנוייו משום דאין לו דעת להמנות. וא"כ מהו הפעולה שיאכל הק"פ כיון דלאו בר כונה הוא כלל:

והנה לכאורה אפשר ליישב דלא בעינן כוונה באכילת ק"פ והוא כמו שכתב הט"א בהא דאמרינן בפ"ד דנזיר (דף כ"ג) אמר רבב"ח אמר רי יוחנן מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. משל לשני בני אדם שצלו פסחיהן א' אכלו לשם מצוה וא' אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה צדיקים ילכו בם. וזה שאכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם. אמר ר"ל האי רשע קרות ליה נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד והקשה הט"א דהא ר"ל סובר בפ"ב דפסחים (דף קי"ד) דמצות צריכות כונה ואפי' תימא דהאי אכלו לשם מצוה דנקיט לאו דוקא דתיפוק מינה דהשני לא אכלו לשם מצוה. אלא אכלו לשם מצוה היינו כדרך מצוה מן המובחר דהיינו לתיאבון ואידך אכלו באכילה גסה ומ"מ כוון לשם מצוה. מ"מ תקשי למה נאדי ר"ל לגמרי מהאי משל דפסח ומוקי בד"א הל"ל באכילת פסח גופא דמייתי בה א' לשם מצוה וא' אכלו שלא לש"מ דה"ל רשע. לר"ל דבעי כונה. (ובמ"א בארתי ע"פ הירושלמי (ר"פ ע"פ) דאמרינן התם חברייא בשם ר' יוחנן צריך לטבול בחזרת ב' פעמים ר' זעירא בשם ר' יוחנן א"צ לטבל בחזרת ב' פעמים מתניתא פליגא טל ר' יוחנן יוצאין במצה בין שכוון בין שלא כוון והכא מכיון שהיסב חזקה כוון אלמא כיון דבעי הסיבה אמרי' דמסתמא כוון). וע"כ כתב דנראה לו דאפי' למ"ד מצות צריכות כונה ה"מ בדבר שכל המין ראוי למצוה כגון מצה ושופר ולולב דאין חתיכת מצה זו ושופר ולולב אילו מיוחדין למצותו דאפשר לקיים מצוה זו ע"י דברים אחרים של מינן כמו באלו ואין אלו סתמא עומדים למצותם. ודמי להא דאמר רפ"ק דזבחים דקיי"ל כל הזבחים כו' וכתבו התוס' התם דהא דאמרינן דסתם אשה לאו לגרושין קיימא ואפי' זנתה תחת בעלה מכל מקום לאו להתגרש בגט זה עומדת ע"ש. אבל בדבר פרטי המיוחד ועומד למצותו וא"א לקיימו אלא בגופו כגון אכילת קדשים ופסח הואיל ומצותם מיוחד בגופם וכן מילה מצותו מיוחד בגופה סתמא לשמה קאי עכ"ד. [אך אכתי הקושיא במקומה עומדת דהא אפשר לאוקמי במצה אם אכלו שלא בכונה דפושעים יכשלו בם דהא במצה בעי כונה לר"ל. ועוד יש לדקדק קצת מהא דאמרינן רפ"ב דברכות (דף י"ג) היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא ואמרינן בגמ' ש"מ מצות צריכות כונה ואם איתא דמצוה פרטית שאין כל המין ראוי לאותה מצוה כ"ע מודו דא"צ כונה א"כ איך אמרינן ש"מ מצות צריכות כונה הא בזה כ"ע מודו דלא בעי כונה. ואפשר לומר דעדיפא מינה קא פריך דאפי' ק"ש יהיה מוכח דצריכה כונה וכה"ג מצינו ברפ"ח דעירובין (דף פ"ב) מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית ליה ברירה וכמו שכתבו התוס' התם. ועוד אפשר לומר דהט"א אזיל לטעמיה בש"א שכתב דמאורייתא יוצא אפי' בד"ת אחרת כשקורא בשחרית ובערבית והא דצריך לקרות ק"ש דוקא הוא מדרבנן כמו דאמר שמואל בפ"ג דברכות (דף כ"א) וכמו שכתב רבינו יונה ברפ"ג דברכות. והכי משמע בירושלמי פ"ק דברכות והבאתיו לעיל מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום ר' לו ור' סימון ר' סימון אמר מפני שכתב בהם שכיבה וקימה ר' נוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולים בהם. אלמא דסבר דמאורייתא יוצא בפ' אחרת אלא מפני שעשרת הדברות כלול בהם]:

[ובמ"א ישבתי בזה מה שפסק הרמב"ם (בפ"א מה' פרה אדומה ה"ח) וזה לשונו פרה שנולד בה פסול תפדה וכן אם מתה תפדה מפני עורה אבל לא להאכיל בשרה לכלבים נשחטה לשם חולין תפדה ואינה מכפרת. וכתב הכ"מ ופירש"י נשחטה הפרה נשחטה חוץ למקומה ורבנו מפרש נשחטה לשם חולין. ויש לתמוה על מה שכתב רבנו ואינה מכפרת דהא לא כתוב בה כפרה ואין לומר שטעמו משום דחטאת קרי' רחמנא והא חטאת ששחטה לשם חולין כשרה וי"ל מאחר שלא עלתה לבעלים לשם חובה שייך לומר אינה מכפרת עכ"ל הכ"מ. ודבריו מגומגמין וע"כ נ"ל לומר דהרמב"ם לא רצה לפרש כמו שפירש"י נשחטה חוץ למקומה דהיינו נולד בה פסול תפדה אלא נשחטה לשם חולין וגמרינן דבעי לשמה מדקרי' רחמנא חטאת כמו דאמרינן פ"ק דחולין (דף י"א) וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ד מה' פרה אדומה) פרה שנשחטה שלא לשמה פסולה:

והא דאמרינן בריש זבחים (דף ג') תו רמי מילתא אחריתא מי אמר רב יהודה אמר רב חטאת ששחטה לשם עולה פסולה ששחטה לשם חולין כשרה אלמא דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה ורמינהו כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסולה ואפי' לשה כו' נמי פסול ושני גט דל כו' מיניה ה"ל סתמא וסתמא פסול קדשים דלחולין מינייהו ה"ל סתמא וסתמא כשרים אלמא דאמרינן גבי חטאת ששחטה לשם חולין כשר משום דדל חולין מינייהו ה"ל סתמא וסתמא כשר. וכמו דאמרינן בריש זבחים (דף ב') דבגט בעינן דוקא לשמה משום דסתם אשה לאו לגרושין עומדת אבל בקדשים סתמא לשמה קאי אפשר לומר דדעת הרמב"ם הוא דדוקא בקדשי מזבח שאין לפדותן בלא מום אבל בפרה אמרינן דהוי קדשי בדק הבית כמו דאמרינן ביומא (דף מ"ב) וכן בכמה דוכתי כדאיתא בתוס' לכן אם מצא אחרת נאה הימנה תפדה וע"כ לא אמרינן גבה דמסתמא לשמה קאי דהא מעידנא דקדשה היה אפשר לפדותה. וכה"ג אמרינן בפסחים (דף ס') א"ל מידי אירי' בשלמא התם כל כמה דלא עקר ליה בשחיטה סתמא ודאי לשמו קאי אלא הכא סתמי' לאוכליו קאי דלמא ממשכי הני ואתי אחריני וממני עילויה אחריני דתנן כמנין ומושכין ידיהם ממנו עד שישחט. וכמו שכתבו התוס' גבי גט דלאו לגרושין עומדת ע"ש וע"כ אפי' שחטה לשם חולין נמי פסולה דדל חולין מינייהו ה"ל סתמא וסתמא פסול ואע"ג דפרכינן בגמ' דלימא ק"ו קדשים מחללין קדשים חולין לא כש"כ ומסיק דטעמא דרב כר' אלעזר דאמר ר"א מ"ט דרב ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים. וא"כ לכאורה צריך לומר גבי פרה אדומה דקדשים מחללין ואין חולין מחללין הא ליתא דלא ילפינן מקרא רק דלא נאמר ק"ו דכיון דקדשים מחללין ואין חולין מחללין אבל אעפ"כ בודאי לא עדיף מסתמא דלא ילפינן מקרא רק דמחשבת חולין לא מקרי מחשבה לחלל כמו בקדשים כגון חטאת ששחטה לשם עולה פסולה אבל חולין אין מחללין אלא דהוי כסתמא. וע"כ בקדשים דסתם קדשים לשמה קאי כשר אם שחטה לשם חולין אבל בפרה אדומה דבעינן דוקא לשמה משום דלא אמרינן גבי זה סתם קדשים לשמה קאי וע"כ אפי' לשם חולין נמי פסול והטעם משום דאפשר לפדות אבל בקדשים דאי אפשר לפדותן אמרינן דסתמא לשמה קאי ועדיין צ"ע ובמ"א יתבאר]:

אעפ"כ לא יתיישב בזה דהא כבר בארתי בתשובה (סי' כ"ג) דמחשבה דקטן גרע מסתמא ודמי למתעסק וכמו דאמרינן בפ"ק דחולין (דף י"ב) בעי ר' יוחנן קטן יש לו מחשבה או אין לו מחשבה ופרשו שם התוס' דמחשבה דקטן הוי כמו מתעסק וגרע מסתמא משום דאין לו דעת להבחין כו' ע"ש, ובמתעסק לכ"ע לא יצא וכמו שכתב הט"א בהא דתנן בסוף ר"ה והמתעסק לא יצא:

וע"כ שואל החכם מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו פי' דכיון שאינו בר כונה ודמי למתעסק א"כ מה הוא הפעולה מה שאוכל הק"פ. והא דכתיב בקרא אתכם הוא כמו שבארתי דהשאלה הוא טל הקטנים שחייבים באכילת פסח והנה על הקטן לא שייך אזהרה אלא דהצווי הוא על האב להאכילו בק"פ מדאורייתא והא דקשה על הרמב"ם דס"ל דקטן חייב באכילת פסח מדאורייתא מהא דפריך הש"ס בנדרים (דף ל"ו) אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו שכן האב מביא על בניו ובנותיו הקטנים עיין בדרוש לשבת שובה מה שהבאתי הירושלמי רפ"ח דפסחים ומה שבארתי ע"ז וע"ז סמך הרמב"ם ודו"ק היטב]. וע"ז באה התשובה אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. ויובן ע"פ מה שכתב הר"ן בשילהי ר"ה על הרמב"ם שכתב דבשופר בעי כונה ובפ"ו מה' חמץ ומצה כתב דכפאוהו ואכל מצה יצא. וכתב הר"ן אע"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. הילכך ה"נ כיון דאיכא הנאה אעפ"כ טעם מצה נשאר בפיו וע"כ ניחא שפיר דאע"ג דקטן דמי למתעסק אפ"ה כיון דהטעם נשאר בפיו (וכמו שדימה הר"ן להא דאמרינן המתעסק בחלבים כו' שכן נהנה. וה"נ לענין מצה הטעם נשאר בפיו). וע"ז משיב לו אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן פי' דהטעם כדי שיהא טעם מצה נשאר בפיו וכמו שכתבו התוס' בפ' ע"פ (דף ק"כ) [ואע"פ כהירושלמי פ"ו דפסחים מפרש הטעם הא דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן הוא משום שהפסח נאכל על השובע כדי שלא יבוא לידי שבירת העצם בפסח. אך הש"ס דילן דקאמר אין מפטירין אחר מצה נמי א"כ הטעם משום דבעינן שישאר טעם מצה בפיו וכמו שכתבו התוס' ועיין בירושלמי פ"י דפסחים דאיתא שם באופן אחר ולא כמו דאיתא בהגדה תני ר' חייא כנגד ארבעה בנים דברה תורה בן חכם כו' בן חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים כו' אף אתה אמור לו בחוזק יד כו' ע"ש]:

ובזה יתבאר הכתוב בהושע (י') כי נער ישראל ואוהבהו וממצרים גו' ואט אליו אוכיל פי' שישראל היו בצאתם ממצרים בבחי' נער ולא היו עדיין בני כונה מחמת שהיו משועבדים לפרעה במצרים בטיט ובחומר וע"כ אם היה מצוה להם מצוה שהיא ט"י מעשה היה צריך כונה. ט"ז אומר ואט אליו אוכיל פי' מצוה שהיא באכילה ובאכילה אפי' לא כוון נמי יצא כמו שכתב הר"ן [אך במ"א ביארתי ע"ש מה שכתב הרא"ה והביאו הר"ן בספ"ב דר"ה דהא אמרינן כפאוהו ואכל מצה יצא דדוקא כה"ג יצא שיודע הוא שעכשיו פסח וזו מצה אלא שאינו מתכוון לצאת. אבל כסבור חול הוא ואכל מצה או כסבור לאכול בשר ואכל מצה ודאי דלא יצא. ונ"ל שהטעם דאם אינו יודע שהוא פסח או שזו מצה דמי למתעסק כיון שהוא טועה שאינו יודע כלל שזהו מצה. וכמו שכתבו התוס' בפ"ק דחולין (דף י"ג) דמחשבה דקטן דמי למתעסק שזהו כמו חולין משום קדשים ע"ש שזהו מעות בעצמיות הדברים [ובזה היה אפשר ליישב מה שהקשו התוס' בספ"ק דברכות (דף י"ב) דאמרינן היכא דנקט כסא דשכרא בידי' וקא סכר דחמרא הוא כו' ע"ש שזהו טעות בעצמיות הדבר ויש לדחות) וע"ז אומר בהגדה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מנה ומרור מונחים לפניך פי' שיוכל להסביר להקטן שהיום יו"ט ושזהו מצה כדי שיצא מכלל מתעסק דאם אינו מבין שהיום יו"ט או שזהו מצה לא יצא לכ"ע כמו שכתב הרא"ה. וע"ז אומר הא לחמא עני' פי' להסביר להקטן שזהו מצה ומבואר במ"א בארוכה]:

והנה בענין הנס של י"מ אשר בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. יש ב' מניני שמחה. השמחה הא' היא אשר יצאו ממצרים מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה אשר היו מלוכלכים בטיט ובחומר ובכל עבודה בשדה אשר עבדו בהם בפרך. והב' שהוציאנו להיות לו לעבדים וקרבנו לפני הר סיני ונתן לנו את התורה. [ובזה יובן מה שהבאתי הא דאמרינן בפ"ב דפסחים (דף קט"ו) מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי בגנות רב אמר מתחילה כו' היו אבותינו ושמואל אמר עבדים היינו א"ל ר"נ לדרו עבדיה עבדא דמפיק ליה מרי' לחרות ויהיב ליה כספא ודהבא מאי בעי למיעבד א"ל בעי לאודויי ולשבוחי א"ל פטרתן מלומר מה נשתנה פתח ואמר עבדים היינו. והיינו. רב דאמר מתחילה עובדי כו' היו אבותינו היינו שצריך להרגיש הטובה שבנפש שמתחילה עובדי כו' היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו ושמואל אמר הבחינה השני' דהיינו עבדים היינו שבתחילה היינו עבדים לעבוד עבודת פרך בטיט וחומר וה' גאלנו והוציאנו משעבוד לגאולה:

אך דעדין צריך לבאר מה דאיל ר"נ לדרו עבדי' עבדא דמפיק ליה מרי' לחרות דלמאי שאל זאת ר"נ מדרו עבדיה עבדא דמפיק ליה מרי' לחרות ואם רצה דוקא לשאול זאת ולהסביר הענין למה שאל זאת מדרו עבדי'. ועוד יש להבין במה פליגי רב ושמואל שרב סובר מתחילה עובדי כו' ושמואל אומר עבדים היינו דהא עיקר הרגשת הנס הוא מה שצריך להרגיש יותר דהיינו מה שבתחילה עובדי עז היו אבותינו כו' ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. אך הפעם מה ששמואל אומר עבדים היינו אותם שאינם בני דעת שזה מבינים ומרגישים כולם ואפי' שאינם מרגישים ההנאה וההתפעלות של הנאת הנפש במה שקבלנו עלינו עול התורה והמצות. וע"ז אמר שמתחיל עבדים היינו שזה יבינו וירגישו כולם ויתבאר זה ע"פ מאי דאמרינן בפ"ק דכתובות (דף י"א) אמר רב הונא כו' מאי קמ"ל דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו תנינא זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו מהו דתימא כו'. וכתבו התוס' דאע"ג דרבנן פליגי אר' מאיר בפ"ק דגטין (דף י"ג) לא פליגי אלא משום דסברי דאעפ"כ ניחא ליה לעבד שיצא לחרות אע"ג דמפסיד מצד זה שנתחייב במצות ועבדא בהפקירא ניחא ליה אעפ"כ ניחא ליה החרות משעבוד העבדות יותר עד שמחמת זה מתרצה אף להתחייב במצות אח"כ אף שחוב הוא לו ור"מ פליג ואמר ששחרור לעבדים הוא חוב שאינו כדאי לו לצאת לשחרור אע"פ שמשוחרר מעבדות אעפ"כ לא ניחא ליה להתחייב במצות יותר דעבדא בהפקירא ניחא ליה שמותר בשפחה וזילא ליה שכיחא ליה כו' ורוצה בעבדות יותר אבל בהאי סברא דבהפקירא ניחא ליה כ"ע מודו ע"ש, וע"כ אמר רב דצריך לומר מתחילה עובדי כו' שזהו העיקר מה שצריך וכ"ת דלאו כ"ע חכימי להבין אשר עול התורה והמצות טוב לנו מאוד. וכמו שאומר הרשע מה העבודה הזאת לכם שהוא אומר שאין זה חרות מן העבודה שאדרבא תחילה היה זילא ליה שכיחא ליה כו'. והכי אמרינן בירושלמי (פ' ע"פ) תני ר' חייא כנגד ארבעה בנים דברה תורה בן חכם בן רשע כו' בן רשע מהו אומר מה העבודה הזאת לכם מה הטורח הזה שאתם מפריחין עלינו בכל שנה ושנה ע"כ. פי' שעול המצות נחשב לו לעבודה ולמלאכה גדולה. וכמו דכתיב (מלאכי ג') חזקו עלי דבריכם כו' אמרתם שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות. וכמו דכתיב (בהעלותך פ' י"א) ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. ואמרינן ביומא (דף ע"ד) זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. חד אמר כו' וחד אמר עריות כו' דכתיב וישמע העם בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו וא"כ לאותם שאינם מבינים תענוג התורה והמצות אינם שמחים אפילו במה שיצאו מעבדות לחרות כמי דסבר ר' מאיר דשחרור לעבד חוב הוא לו מחמת דזילא ליה כו' ושמואל אומר עבדים היינו כמו רבנן דר' מאיר דאעפ"כ זכות הוא לו מחמת שנפטר מעיל השעבוד וע"כ אומר עבדים היינו:

וע"כ שאל ר"נ מדרו עבדי' עבדא דמפיק ליה מרי' לחרות כו' ואמרינן בב"ק (דף ס"ד) אימור דאמר ר"נ כגון עבדי' דמרקיד כו' ואעפ"כ אמר בעי לאודויי ולשבוחי וע"כ פתת ואמר עבדים היינו וע"כ אמר לו ויהיב ליה כספא ודהבא דאל"ה דלמא ירגיש שהוא חוב מחמת שמפסיד מזונות כמו דאמרינן בב"ק (דף סיד) דאמר ר"נ עבדא נהים כריסא לא שוי כו' כגון דרו עבדי וא"כ חוב הוא לו ועיין בגטין (דף ס"ד) בענין אם אמר לו צאי מעשה ידך כו' ובתוס' שם ואמרינן בירושלמי בפ' החובל ר' יוחנן אכל קופד ויהיב לעבדיה כו' וקרי עלי' הלא בבטן עושני עשהו. ובירושלמי פ"ק דגטין ר חייא בר בא הגע עצמך הרי שהיה עבד של קצין חוב הוא לו וע"כ אמר ויהיב ליה כספא ודהבא וכיון ששמע זה אמר בעי לאודויי ולשבוחי כו' וע"כ פתח ואמר עבדים היינו ודו"ק] והשתא עבדינן כתרויייהו (כמו שכתב הרא"ש בע"פ) דהיינו להרגיש שתי השמחות והעיקר הוא השמחה שנתחייבנו בעול התורה והמצות. וכמו שאלת החכם מה העדות כו' ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח שעיקר השמחה הוא בתורה ובמצות:

ע"כ אחי ורעי מה מאד צריכין להזהר בקדושה בחג הפסח דנפישא מילי' מה שצריך ליזהר בו ובפרט בחיטין לעניים אשר זה מנהג מימים קדמונים. וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ק דב"ב) לפסים ולזומיות שנים עשר חודש. א"ר יוסי בר בון לחיטי הפסח בין לישא בין ליתן והביאו הב"י ביו"ד (סי' רנ"ו) וכמה גדולה מצות צדקה וכמו שבארתי במ"א על ענין הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו. ואיתא במדרש (פ' במדבר פ"ה) הה"ד הנה עין ה' אל יראיו זה שבטו של לוי שהם יושבים ומקוים לחסדו של הקב"ה וכי כל הבריות אינם מיחלים לחסדו של הקב"ה פי' שהם צריכים לחסד וברכה עד שיספיק להם המעשר משא"כ בבעה"ב שאפי' אם אין הברכה כל כך עכ"ז הרי יש בידו תשעה חלקים אבל הם צריכים לחסד ולברכה ובשביל חלקם נתברך. וכמו דאיתא בתוס' פ"ק דתענית (דף ט') בענין עשר תעשר וכמו שהביאו התוס' מה דאיתא בהגדה היוצא מן השדה שנה שנה כלומר אם לא תעשר שדך כהוגן לא יהיה לך אלא היוצא מן השדה שנה שנה כלומר לא יעשה שדך אלא כפי מעשרות שהיה קידם לכן כו' והיינו דכתיב ואיש את קדשיו לו יהיה כשאינו מפריש כהוגן לא יהיה לו אלא הקדשים כלומר המעשר וע"ז אמרו חכמים המעכב מעשרותיו לסוף בא שלא עהיה לו אלא א' מעשרה:

ובמ"א בארתי הא דכתיב איש אשר יתן לכהן לו יהיה ע"פ מאי דאמרינן בירושלמי (פי"א דנדרים) ר' יוסי בר חנינא אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה ור' יוחנן אמר אין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה מ"ט דר' יוסי בר חנינא ואיש את קדשיו לו יהיו ור' יוחנן אמר לו יהיו יתנם לכל מי שירצה, ונ"ל דהכי פי' דאע"פ שר' יוחנן סבר דאין לו סיבת הנאה אעפ"כ כתיב לו יהיו שיכול ליתן לכל מי שירצה. וכמו שכתבו התוס' בפ"י דחולין (דף קל"א) דנראה דדבר שיש בו טובת הנאה לבעלים אפי' בא עני ולקחו מוציאין מידו ודבר שאין בו טובת הנאה לבעלים לקחי אין מוצאים מידו. ומיהו אם לא לקחו עני ובא עני ושאלו ממנו אם ירצה לא יתן לו דקרי לי' ממון שאין לו תובעין וע"ז אימר דלו יהי' היינו ליתן לכל מי שירצה אבל אין לו בהם טובת הנאה. וקאמר בירושלמי מתניתא פליגא על ר' יוסי בר חנינא קונם כהנים ולוים נהנים לי יטלו על כרחו פתר לה באומר אי אפשי ליתן מהנה כל עיקר עכ"ל הירושלמי. אלמא דאימתי יש לו טובת הנאה היינו אם רוצה ליתן לעניים אך שרוצה ליתן לעני שירצה וע"כ יש לו טובת הנאה אבל אם אומר שאינו רוצה ליתן כל עיקר וע"כ לא שייך בה טובת הנאה ומפסיד הטובת הנאה ונוטלים בע"כ. ועיין בפי"א דנדרים (דף פ"ה) רבא אומר שאני תרומה דיטלו כו' ודו"ק:

ובזה שכתב הירושלמי דאם אינו רוצה ליתן כל עיקר אז אין לו בהם טובת הנאה וע"כ מותרים הכהנים ליטול. בזה תירץ המ"א הא שהקשו התוס' בפ"ק דב"מ (דף ו') דתקפו כהן אין מוציאין מידו דאמאי אין מוציאין בידו והלא הבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר כו' ותירץ המ"א דכיון דהוי ס' בכור והמוציא מחבירו עליו הראיה ואם יטלם מן הכהן יחזיק לעצמו ולא יתן לשום כהן ע"כ מפסיד הטובת הנאה. וכמו דאיתא בירושלמי דבאומר שאינו רוצה ליתן לכהן כל עיקר אין לו בהם טובת הנאה. ובזה יתבאר הכתוב איש אשר יתן לכהן לו יה ה ולפי פירוש הירושלמי דלו יהיה היינו שיש לו בהם טובת הנאה לדברי ר' יוסי בר חנינא ולדברי ר' יוחנן ליתן לכהן איזה שירצה ואימתי הוא דוקא איש אשר יתן לכאן היינו שרוצה ליתן אבל אם אינו רוצה ליתן כלל אז מפסיד הטובת הנאה ואין לו בהם כלום והכהנים נוטלים משלהם. וע"כ כשאין האדם נותן תרומות ומעשרות או צדקה הקב"ה אינו משפיע לו ברכה שיוכל ליתן לעני וממלא לעני ממקום אחר וא"כ זה מחסר מה שהיה נותן לעני והקב"ה משפיע לעני ע"י סיבה אחרת אך שהוא אינו נותן ומפסיד הטובת הנאה שהוא היה הנותן בעצמו הצדקה וע"ז כתיב איש אשר יתן לכהן לו יהיה דדוקא אם נותן לכהן לו יהיה ובסוף ברכות (דף ס"ג) אמרינן איש אשר יתן לכהן לו יהיה לו יהיה ממון הרבה שלבסוף מתעשר כיון שהוא נותן צדקה ומעשרות הקב"ה משפיע לו ברכה כדי שיוכל לחלק לעניים ויהיה לו שכר הטובת הנאה שכל ענין הברכה הוא מחמת חלקו של כהן:

[ובזה יתיישב הקושיא שהקשה המהרי"ט מהא דאמרי' סוף סנהדרין (דף קי"ב) דתרומה שבעיר הנדחת תרקב אמר רב חסדא לא שנו אלא תרומה ביד כהן אבל תרומה שביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת. והקשה המהרי"ט דאמאי תנתן לכהן שבעיר אחרת הא אסור משים חלקו של ישראל אי אמרינן דטובת הנאה ממון ואע"ג דאמרינן עיסה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת מותר מ"ט עיסה כמאן דפליגא דמי היינו אם חלקיה אבל הכא הרי מעורב בה במה שיש טובת הנאה שלי. אבל לפי מה דאיתא בירושלמי דבאומר שאינו רוצה ליתן כל עיקר מפסיד הטובת הנאה שלי. וה"נ כיון דאי אמרינן טובת הנאה ממון וא"כ תאסר כל העיסה ואינו יכיל ליתן לשום כהן א"כ ממילא אין לו בהם טובת הנאה. וכמו שתירץ המ"א בהא דתקפו כהן בפ"ק דב"מ (דף ו') ועי' בנדרים (דף פ"ה) כיון דתרומה לא חזי אלא לכהנים שויא עפרא בעלמא ודו"ק]:

ע"כ יראה כל א' ליתן על חטים לעניים וכמו דכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך שבזכות המעשרות והצדקה אנו מתברכים. וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ג דמעשרות) מעשרות מהיכן ניטלים מן הבית או מן השדה כו' שמע לה מהכא עישור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף שיזכה לעניים ומקומו מושכר לו הדא אמרה מן הבית פי' מדלא תקנום בשדה קודם שהכניס לבית. ר' אבא בר מרי שמע לו מן הדא מן הבית זו חלה (פי' דמשנה היא בסוף מ"ש לגבי וידוי בערתי הקודש מן הבית וקאמר דמן הבית זו חלה) הדא אמרה מן השדה ולפ"ז המעשרות הוא בשדה להתברך תבואה שבשדה ומן הבית זו חלה שנתנה החלה להתברך העיסה שבבית. ועיין ברמב"ם (פ"ד ה' א' ובהשגות מה שכתב הראב"ד ובב"מ (דף פ"ז)י ובמ"א יתבאר ודו"ק ובגלל הדבר הזה וברכנו ה' אמן:

תוכן העניינים

עמק יהושע חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה