עמק יהושע חלק ב· רבי יהושע איזיק שפירא
דרוש י לפ' פרה
מדרש (פ' חוקת) זאת חוקת התורה זהו שאמר הכתוב מי יתן טהור מטמא לא א' תמן תנינן העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים היא גופה מטהרת בגדים אמר הקב"ה חוקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי. ותחלה נקדים המדרש (פ' חוקת) איר יהושע דסכנין בשם ר' לוי על כל דבר ודבר שהיה אומר הקב"ה למשה אומר לו טומאתו וטהרתו כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים אמר לו משה רבונו של עולם אם נטמא זה במה יהיה טהרתו לא השיבו באותה שעה נתכרכמו פניו של משה כיון שהגיע לפ' פרה אדומה אמר לו הקב"ה באותה שעה שאמרתי לך לך ואמור אל הכהנים ואמרת לי אם נטמא זה במה תהא כפרתו לא השבתיך זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת. עוד במדרש שם ויקחו אליך פרה אדומה איר יוסי ביר חנינא אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעמו של פרה אבל לאחר חוקה כו' אעשה אין כתיב כאן אלא עשיתים שכבר עשיתי לר' עקיבא וחבריו דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחבריו וכל יקר ראתה עינו זה ר"ע וחבריו ע"כ:
ותחלה צריך להקדים הא דאמרינן בפ' לפני (דף ה') ת"ר אם בחוקותי תלכו אין אם אלא לשון תחנונים וכן הוא אומר לו עמי שומע לו כו' כמעט אויביהם אכניע. וצריך להבין דלמאי דריש אין אם אלא לשון תחנונים ולמה לא נפרש האי אם כשאר אם. ואיתא במדרש (פ' ראה) שמעו והאזינו ואל תגבהו מהו אל תגבהו אל תגבהו את הטובה מלבוא בעולם כי ה' דבר והיכן דבר אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו. והנה מה דאמרינן (שם) אין אם אלא לשון תחנונים יובן ע"פ מאי דכתיב ראה נתתי לפניך היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו ופי' רש"י על מנת שתשמעו וצריך להבין אמאי שינה הכתוב באמרו ראם נתתי לפניך היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו והקללה אם לא תשמעו דבברכה כתוב לשון אשר ובקללה כתיב לשון אם. אך הענין יובן עפ"י מאי דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף ח') כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ובלשון אם אמרינן בירושלמי ומובא ברא"ש בגטין (פ' מי שאחזו) תנא הכל מודים שאם אמר לאחר שירדו גשמים ירדו גשמים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת כו' עד ר' חגי בעא קומי ר' אסי והא אם לאו כלאחר הוא א"ל שני' היא שהיתה הארץ לפניהם והוא מבקש להוציאה מידם ולהכי צריך תנאי כפול וחזק ע"כ. אלמא דאם כלאחר הוא וכן אמרינן בגמ' דילן פ' מי שאחזו (דף ע"ב) אמר אביי אם מתי שתי לשונות משמע משמע כמעכשיו ומשמע כלאחר מיתה אמר מהיום כמ"ד לה מעכשיו דמי לא אמר לה מהיום כמ"ד לאחר מיתה דמי אלמא דסתם אם כלאחר הוא. ועיין בתשובה (סי' ז'):
ובזה יתפרש הכתוב ראה נתתי לפניך היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו ופי' רש"י על מנת שתשמעו וקייל"ן דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי פי' שהברכה חל על ישראל מיד ואף שרק התחילו לילך בדרך הטוב והישר חל עליהם הברכה מיד והקללה אם לא תשמעו פי' שח"ו אם הולכים בדרך לא טוב אז אין הקללה חלה אלא אחר כל המעשים כולן שאם האדם מתחיל לילך בדרך הרע שהקב"ה מחכה לו אולי ישוב רק אם הולך בשרירות לבו הרע ואינו חוזר בתשובה אז הקללה חלה. וזהו החילוק וההפרש שבין מדה טובה למדת פורענות וע"כ הוה קשיא ליה להגמ' דהא כתוב אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם משמע דהברכה אינו חל אלא לאחר הליכה בחוקותיו ולא מיד וע"כ דריש בגמ' אין אם אלא לשון תחנונים וכן הוא אומר לו עמי שומע לי כו' כמעט אויביהם אכניע פי' דמיד כשישמעו אז אויביהם אכניע ואין אם זה לאחר כשאר אם:
ודבר זה יתבאר יותר ע"פ מאי דאמרינן בפ"ב דביצה (דף כ') ההוא גברא דאמר להו הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלוני ולינסוב ברתי אר"פ ד' מאות זוזי שקיל וברתי' אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב טעמא דאמר הבו ליה ולנסיב אבל אי אמר לנסיב והבו ליה אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל. וכתב הבעל המאור דפירשה הרי"ף ז"ל בפ' מי שמת דלישנא קמא לישנא דמתנה הוא בין בזוזי בין בברתא כדכתיבנא התם בהלכות ויש מפרשים משום דכל תנאי שקדמו מעשה אינו תנאי ודעתנו נוטה לזה הפירוש והרמב"ן האריך בזה ע"ש וכתב ברם נראין דברי ר' אברהם בר' דוד ז"ל שהשיב כך א"א מי שאמר דבר זה לא שקל במאזני משפט והנה ר"ל שאם אמר זה האיש תנו לפלוני מאתים זוז אם ישא את בתי כיון שהמעשה קודם לתנאי יטול המאתים ולא ישא הבת ע"כ יצא משפט מעוקל ח"ו לא תהא כזאת בישראל כו'. וכתב הראב"ד ז"ל דהא דבעינן ת"כ ומעשה קודם לתנאי אינו אלא דוקא שהמעשה נעשה מיד כו' והביא הירושלמי דהא דבעינן ת"כ אינו אלא דוקא אם המעשה חל מעכשיו אבל אם המעשה אינו חל אלא לאח"כ אינו צריך תנאי כפול ולא כל דיני תנאים עכ"ל:
והנה לכאורה יש להקשות ע"ז דא"כ מאו פריך בפ"ג דקדושין (דף ס"א) בשלמא לר' מאיר היינו דכתוב אם בחוקותי תלכו וכן אמרינן התם בשלמא לר' מאיר היינו דכתוב אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו הא הכא נמי אינו חל אלא לאח"כ והוי כמו דאמר שתהא מקודשת לאחר שירדו גשמים שאפי' לא כפל תנאו נמי אינה מקודשת והא דבעינן ת"כ כתנאי ב"ג היינו משום שהיא מוחזקת והוא בא להוציא מידה. [ואין לומר דהא דכתב הראב"ד דאם מתנה על לאח"כ לא בעי ת"כ זהו דוקא בתנאי שבין אדם לחבירו כמו תנאי ב"ג וב"ר אבל בתנאי שהתורה מתנה בעי ת"כ אפי' אם חל לאח"כ דהא אמרינן בירושלמי (ברפ"ז דשבועות) הכל מודים בלשון תורה ממשמע לאו אתה שומע הן מה פליגין בלשון בני אדם. וא"כ אף דהש"ס דילן פליג אירושלמי דאפי' בלשון תורה נמי בעינן ת"כ אבל לכל הפחות אין סברא לומר דבלשון תורה בעינן ת"כ אפי' אם חל לאח"כ יותר מלשון בני אדם ועיין בספ"ד דשבועות (דף ל"ו) ודוק]. אבל לפי מה שביארתי תחלה א"ש בפשיטות שהקב"ה רצונו להיטיב לברואיו והברכה חל מיד כל זמן שלא קלקל האדם במעשיו. ועוד דאמרינן בשבת (דף נ"ה) כל מדה טובה שיצא מפי הקב"ה אפי' ע"ת לא חזר בו וא"כ הטובה חל מעכשיו והתנאי בא לעקור המעשה ע"כ בעינן ת"כ. ובזה יתיישב המדרש שמעו והאזינו ואל תגבהו את הטובה מלבוא עליכם פי' אל חסלקו הטובה שהטובה חלה מוך ובמעשיכם הרעים אתם מסלקים הטובה מעליכם וע"ז אומר כי ה' דבר פי' ודבורו של הקב"ה הוא מעשה אם הוא לטובה כמו דאיתא בירושלמי כי לא איש אל ויכזב לטובה ההוא אמר ולא יעשה כו' היינו לרעה וא"כ בעי ת"כ וע"ז אומר והיכן דבר אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו שהוא בת"כ משום דהטובה חל מיד והוי כמו דאמרינן בירושלמי גבי עבר הירדן דכיון שהיא מוחזקת בידם ע"כ בעי ת"כ:
ובזה יתיישב הגמ' דפ' לפני (דף ה') אם בחוקותי תלכו כו' ונתתי גשמיכם כו' וא"כ משמע שאין הטובה חל מיד אלא לאחר כל המעשים וא"כ לא הוי בעינן ת"כ. ע"ז אומר אין אם אלא לשון תחנונים פי' דבאמת חל הטובה מיד והאי אם לאו כלאחר הוא אלא לשון תחנונים וכן הוא אומר לו עמי שומע לו כו' כמעט אויביהם אכניע [אך יש לעיין במאי דקאמר הש"ס בשלמא לר' מאיר היינו דכתיב הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר ואם לא יתחטא כו' אלא לר"ח בן גמליאל למה לי ולפי מה שביארתי דכל מה שאינו חל אלא לאחר זמן לא בעי ת"כ והא הכא נמי אין הטהרה חל אלא לאח"כ וא"כ לא בעי ת"כ ודוחק לומר דכיון שאינו מזה בשמיני בטלה הזאה שמזה ביום ג' וא"כ הוא תנאי שמבטל המעשה מעיקרא וע"כ בעי ת"כ. ובזה היה מתיישב קושית התוס' שהקשו דמה ענין זה למחלוקת אפי' לר"מ למה לי והלא בהרבה מקומות כתיב ורחץ במים וטהר ולא הוצרך לומר ואם לא ירחץ לא יטהר דהא התם אינו מבטל המעשה מעיקרא ואין הטהרה חל אלא לאחר הרחיצה וכיון דאין הטהרה חל אלא לאח"כ ע"כ לא בעינן ת"כ. אעפ"כ לא נראה בעיני תירוץ זה ויש ליישבן. והנה התוס' תירצו הא דלא מקשה הש"ס מהא דכתוב ורחץ וטהר ולא בעינן ת"כ דלא דמו דהתם מילתא דפשיטא היא כיון דהמצוה הוא שצוה הקב"ה אם לא עשה לא יצא אבל הכא משמע קצת שהוא לשון תנאי מדכתיב הוא יתחטא והוי כאלו כתב אם יתחטא בו יטהר ולא כתיב ויתחטא ויטהר ואז הוי צווי כמו ורחץ וטהר עכ"ל:
ולכאורה צריך להבין דלמה כתיב בתורה בלשון תנאי וצריך לכפול התנאי ואמאי לא כתיב בתורה וירחץ ויטהר ולא הוי בעי ת"כ. ולכאורה יש לומר דקא אמרינן בפ"ק דיומא (דף ח') דאפי' למ"ד טבילה בזמנה מצוה הזאה בזמנו לאו מצוה וכיון דהוא לאו מצוה ע"כ לא כתיב בתורה בדרך צווי אלא הוא יתחטא דהיינו אם יתחטא יטהר ואם לא ירצה להתחטא לא יטהר דהא הזאה בזמנה לאו מצוה אלא היא רשות ורק אם הוא רוצה לטהר את עצמו אבל אם אינו רוצה לטהר את עצמו הזאה לאו מצוה היא וכיון שהוא אינו מצוה ע"כ כתוב בתורה בלשון הוא יתחטא ובעי ת"כ. משא"כ טבילה בזמנה היא מצוה וע"כ כתוב בתורה ורחץ וטהר דהיינו שהתורה רמי' עלי' מצוה שיטבול וכיון דהתירה רמי' עלי' בע"כ ע"כ לא בעינן ת"כ דבודאי אם אינו עושה כן אינו מקיים את המצוה ובודאי לא עלתה לו טבילה (אך לא יתכן דהא לר' מאיר קיימינן דאמרינן בשלמא לר"מ היינו דכתיב הוא יתחטא בו ביום השלישי ור"מ אית ליה בפ"ק דיומא (דף ס') דהזאה בזמנה מצוה דר"מ סבר מקשינן הזאה לטבילה. אך לדידן קייל"ן דהזאה בזמנה לאו מצוה וכמו שכתב הכ"מ ברמב"ם (פי"א מה' פרה אדומה)]. ובזה יתבאר המדרש על כל דבר ודבר שהיה אומר הקב"ה למשה היה אומר לו טומאתו וטהרתו כיון שהגיע לפ' אמור אל הכהנים אמר רבוני של עולם אם נטמא זה במה יהיה טהרתו ולא השיבו באותה שעה נתכרכמו פניו של משה כיון שהגיע לפ' פרה אדומה אמר לו הקב"ה כו' זו היא טהרתו ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת. וצריך להבין דמפני מה על כל דבר היה אומר טומאתו וטהרתו וכאן אמר לו הטומאה בפני עצמה והטהרה בפני עצמה, אלא הכוונה היה להורות לו שאף שטבילה בזמנה מצוה הזאה בזמנה לאו מצוה וע"כ אמר לו הטומאה בפני עצמה והטהרה בפני עצמה. להורות שאין הזאה בזמנה מצוה ויכיל להזות אחר הזמן נמי. ולהלן יתבאר זאת בס"ד מה הורה לו עוד בזה. אך עדיין צריך להבין מה שאומר וכל יקר ראתה עינו זה ר"ע וחביריו:
וזה יתבאר ע"פ מה דאיתא במדרש (פ' תשא) רבנן אמרי הו ויחל משה עשה את המר מת"ק ויחל משה לשין חילוי כיצד אמר ר ברכיה כין שבאו ישראל למרה מה כתיב שם ויבואו מרתה התחיל משה מהרהר בלבו ואמר המים הללו למה נבראו מה הניי' יש לעולם מוטב היו אלי לא נבראו ידע הקב"ה מה היה מחשב בלבו א"ל הקב"ה לא תאמר כן כו' אלא אני מלמדך האיך תהא אומר אמור כך עשה את המר מתוק ומנין שלמדו הקב"ה להיות אומר כך ראה מה כתיב ויצעק אל ה' ויורהו כו' אין ויורהו אלא לשון למוד היה הדבר מסורת ביד משה כו' אלא כיון שבאו ישראל למדבר ובקש האלקים לכלותן אמר לו משה רבש"ע בקשת לאבד את ישראל מכלה אתה אותם מן העולם לא כך אמרת לי במרה הוי מתפלל ואמור עשה המר מתוק ואף עכשיו חלי מרירתן של ישראל ורפא אותם הוי ויחל משה כו' בימי משה היה לנו מי שיחלה המרירות אבל בימי דניאל לא היה מי שיחלה המרירות שנאמר ולא חלינו את פני ה' ע"כ. ובברכות (דף ל"ב) אמרינן ויחל משה מלמד שהתיר לו נדרו כדאמרינן לא יחל דברו אבל אחרים מוחילין לו:
וצריך להבין וכי מדניאל ואילך אינו מועיל תפלה לבטל הגזרה וצריך להקדים מה שנסתפק המ"ל (בפ"ח מה' נדרים) עלה דההיא קונם לפלונית לפי שאביה רע אמרו לו מת או עשה תשובה דשרי. אם חזר לסורו אם חזרה איסור למקומו ע"ש שנסתפק בזה. ויש להביא קצת ראיה מהירושלמי דפ"ה דנזיר בהא דתנן מי שנזר בנזיר והלך להביא בהמתו ומצא שנגנבה אם עד שלא נגנבה בהמה נזר ה"ז נזיר אם משנגנבה בהמה נזר אין זה נזיר מה אנן קיימין כו' אלא אנן קיימין באומר הרי נזיר על הבהמה שיש לי בבית כו' ר' יהודה שאל החזירו הגנבים בלילה למפרע חזר עלי' נזירות או מכאן ולהבא אלמא אע"ג דאם נגנבה אינו נזיר אפ"ה אם נמצא לאח"כ חזר עליו הנזירות ועיין ברמב"ם (פ"ב מה' נזירות) דהא דאמרינן אינו נזיר א"צ היתר חכם כלל משום דהנדר בטעות. והכי משמע בירושלמי פ"ט דנדרים על הא דתנן קונם שאיני נושא פלונית שאביה רע אמרו לו מת או שעשה תשובה כו' שמואל אמר משום נדר טעות ר' אילא אמר כו' מפני שהוא כתולה נדרו בדבר כאומר קונם שאינו נהנה לאיש פלוני כל זמן שהוא לבוש שחורים לבש לבנים מותר ובזה בודאי אלו היה חוזר ולובש שחורים בודאי אסור והטעם דכיון שא"צ היתר חכם כמו דאמר התם בירושלמי וכולן א"צ היתר חכם נמצא שלא נדר ע"ז כלל א"כ איך בטל הנדר וכגון אם אמר קונם שאיני נהנה לאיש פלוני כל זמן שהוא לבוש שחורים א"כ כשהוא לבוש לבנים לא נדר ע"ז כלל וע"כ א"צ היתר חכם וע"כ אסור ליהנות ממנו כשחוזר ולובש שחורים משא"כ במקום שצריך היתר חכם א"כ חל הנדר אלא שהתירו וכיון שהתירו שוב לא יוכל לחול וכן הכא נמי אע"ג דעשה תשובה שרי אעפ"כ אם חוזר לאיסורו חוזר האיסור משא"כ אם התירו ע"י פתח זה אינו חוזר אע"פ שחזר לאיסורו כיון שעוקר הנדר מעיקרו מה שנדר בעוד שלא עשה תשובה א"כ לא היה נדר מעולם כיון שהותר הנדר מעיקרא ואף אם חזר לסורו אח"כ נמי שרי:
והנה אמרינן בפ"ק דר"ה (דף י"ז) עיני ה' אלהיך בה עתים לטובה עתים לרעה כיצד הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בר"ה ופסקו להם גשמים מועטים לסוף חזרו בהם להוסיף כו' אלא הקב"ה מורידם בזמנם על הארץ הצריכה להם ופריך בגמ' ואם איתא לקרעיה לגז"ד ומשני שאני התם דאפשר בהכי ע"כ. והנראה שיש נ"מ בין אם קורעים הגז"ד ובין שאינו נקרע הגז"ד אלא הגז"ד עומד במקומו כגון גשמים מועטים והקב"ה מורידן בזמנם ובזמן שצריכה להם והוא אם חזרו לסורן שאם נקרע הגז"ד אפי' אם חזרו לסורן אעפ"כ הקב"ה ממתין להם בדין ומחכה כביכול אולי יחזרו בתשובה עד שרואה שאין תקנה ואז פוסק הגז"ד משא"כ אם לא נקרע הגז"ד אלא הגז"ד נשאר במקומו שיהיו גשמים מועטים אלא שחזרו בהם ע"כ הקב"ה ממלא הגז"ד ופשורי קא מפשר להורידן בזמנן ובשעה הצריכה להם משא"כ אם נתקלקלו אח"כ הרי הגז"ד עומד במקומו והגשמים מועטי' ואין הקב"ה מוריד בזמנם כיון שהגז"ד עומד במקומו והנה בענין הגז"ד שהיה בעגל ביקש משה לבטל את הגז"ד דהיינו שיהיה נקרע הגז"ד שאפי' אם יתקלקלו ח"ו אח"כ לא יחול הגז"ד:
והנה בענין ביטול המרירות אפשר שיתבטל המרירות על ידי שמרבה עליהם דברים מתוקים עד שהמר נתבטל במתוק אבל אין סברא לומר שנתבטל המר מכל וכל דהא אם ירבה עליהם עוד המין המר אזי חוזר וניעור המר הראשון ומצטרף עם המר הזה ונותן טעם במרירות ויקץ כישן הפיגול משא"כ אם ביטול המר הוא ע"ו דבר המר ואעפ"כ נעשה מתוק א"כ אי אפשר לומר שזה היה מחמת ביטול שנתבטל המר במתיקות כיון שהביטול היה ע"י המר וא"כ אי אפשר לומר שנמתק מחמת רבוי המתיקות אלא דודאי שעיקר המר נהפך מטבעו להיות מתוק וא"כ אף אם ירבה עליהם עוד מר אעפ"כ לא יצטרף המר כיון דאתהפך מרירא למתיקא. והנה הקב"ה הורהו שהוא ממתיק את המר שהשליך העץ שהוא הרדופני והוא מר בטבעו לתוך המים והמתיק המים המרים ואם כן אין זה באופן בטול מחמת רבוי המתיקות כיון שהפכו למתיקות ג"כ בדבר המר אלא ודאי שעשה את המר בעצמו מתוק וא"כ כיון שנהפך המר בעצמו למתוק א"כ לא יהא חוזר ונעור אף אם ירבו עליו מינים מרים וע"ז הורהו ולמדו איך שהקב"ה ממתיק את הדינים ומבטל הגזרה וקורעה שאף אם חוזרין לסורן ח"ו אח"כ אעפ"כ לא יהא חוזר ונעור הגזרה הראשונה וע"כ כשעשו ישראל את העגל כתיב ויחל משה שהתפלל שיעשה את המר מתוק בעצמו כמו שלמדו תחלה בעץ המר. וע"ז אמר המדרש עד דניאל היה באופן זה שהיו יכולים לקרוע הגזרה מכל וכל להמתיק את הדינים אבל מדניאל ואילך כתיב ולא חלינו את פני ה':
ובזה יתישב הגמ' דברכות (דף ל"ב) ויחל משה מלמד שהתיר לו נדרו פי' דכמו שבהתרת הנדר אם אומר קונם לפלוני שהוא רע אם הוא עושה תשובה הרי נעקר הנדר למפרע שאפ' אם נתקלקל אח"כ אעפ"כ כיון דפסקה פסקה וכיון שהותר הנדר לא יחזור לאיסורו משא"כ בלא התרה שאף בשעה שחוזר בתשובה הותר הנדר אעפ"כ אם חוזר לסורו הרי חוזר לאיסור אבל אם מתירין את הנדר אינו חוזר לאיסור. וה"נ היה באופן התרת הנדר שנעקר הגזרה מעיקרא ונתבטלה הגזרה שנעשה המר מתוק והנם רש"י פי' דהא דכתיב במרה שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו היינו דינין ופ' פרה אדומה פי' שהסביר לו שפרה אדומה מכפרת נמי על עון העגל ג"כ עד שלא נשאר שום עון דהא פרה אדומה נמי המזין עליו טהור ונוגע טמא ואם כן נמי באה הטהרה ע"י דבר שגורם טומאה כמו דכתיב מי יתן טהור מטמא לא:
א' כמו שהמתוק המים המרים ע"י דבר המר:
ולבאר יותר צריך להבין על מה דאיתא בילקוט שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו אמרה חטאים תרדף רעה והנבואה אמרה הנפש החוטאת הוא תמות שאלו לתורה אמרה שיביא קרבן שאלו להקב"ה אמר יעשה תשובה הדא הוא דכתיב טוב וישר ה'. ובארתי בכמה דרושים מעלת התשובה לגבי שאר התקנות שאמרו החכמה והנבואה והתורה. ובכאן נבאר עוד הוא דבכל הדברים הם בעצמם אינם נרצים לפני הקב"ה כי אם מחמת שהחוטא צריך להם דמה שאמרה החכמה החטאים תרדף רעה בודאי אם לא היה חוטא אין הקב"ה חפץ בצערו של אדם וכמו דאמרינן בסנהדרין אם כך הקב"ה מצטער על דמן של רשעים שנשפך ק"ו על דמן של צדיקים ובזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי ומכש"כ במה שאמרה הנבואה הנפש החוטאת היא תמות אין הקב"ה חפץ במיתתן כמו דכתיב החפץ אחפוץ כו' כי אם בשובו מדרכו וחיה וכן במה שאמרה תורה שיביא קרבן נמי אין רצונו של הקב"ה בחטאות ואשמות כמו דאמרינן פ"ק דחגיגה (דף ז') ר' לוי רמי כתיב הוקר רגלך מבית רעך וכתיב אבא ביתך בעולות ומשני לא קשיא כאן בחטאות ואשמות כאן בעולות ושלמים. וכן לדידן שהתענית הוא במקום הקרבן אמרינן בפ"ק דברכות (דף ו') אגרא דתעניתא צדקתא. ויבואר הענין ע"פ מאי דאמרינן בב"ק (דף צ"ב) כל אלו שאמרו דמי בושתו אבל צערו אפי' הביא כל אילי נביות שבעולם אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו כו' שנאמר השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך פי' דאף שמשלם לו דמי ידו אעפ"כ לא היה מתרצה לכתחלה לקטוע לו ידו וישלם לו אלא לאחר שנקטע ידו אז מחויב לשלם לו ועל זה צריך לבקש ממנו שימחול לו. והכא נמי לענין תענית שאין רצונו של הקב"ה בתענית כמו דאמרינן בפ"ק דתענית (דף י"א) אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא ועיין תוס' שדימו זה להא דמתענה ת"ח בשבת דקורעין גז"ד ונפרעין ממנו על שהתענה בשבת וביטל עונג שבת וע"כ ליתיב תענית לתעניתא והכא נמי אם חטא צריך להתענות אעפ"כ לענין שחטא וגורם לעצמו להתענות ע"ז צריך ג"כ כפרה וע"כ אמרינן אגרא דתעניתא צדקתא לכפר על ענין שגרם לעצמו להתענות כמו דאמרי' בפ"ק דזבחי' (דף ו') עולה דורון הוא ופריך ה"ד אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה כו' חטאת למה באה לכפר כו' לפרקליט שנכנס ריצה פרקליט נכנס דורון אחריו שהוא נמי לכפר על מה שחטא וגרם לעצמו להביא חטאת. וא"כ בכל התקנות שאמרה החכמה והנבואה והתורה עכ"ז אינם תקנות גמורות דהא צריך אחריהם עוד תקון אחר משא"כ בתשובה שהיא תקנה גמורה וזדונות נעשים לו כזכיות ואין צריך ע"ז תקון אחר דהא המר עצמו נמתק שהמר נהפך למתוק ומהזדונות נעשים זכיות וזהו דוגמת המים המרים שהמתיק במרה. והנה אף שעץ המר המתיק את המים המרים מטבעם אשר היו בהם המרירות אעפ"כ אפי' טעם המרירות מעץ המר נמי לא נשאר עד שיהיה צריך תקנה לטעם המרירות הנשאר מעץ המר אלא שהעץ המר המתיק את המרירות והוא עצמו נהפך ג"כ למתוק והוא דומה ממש לפרה אדומה שמטהר את הטמאים כמו דאיתא במדרש (פ' חוקת) מי יתן טהור מטמא לא א' תמן תנינין העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים היא גופא מטהרת בגדים:
ולהבין ביותר ביאור צריך להקדים מאי דאמרינן בפ"ק דיומא (דף י"ד) מאן תנא אמר ר"ח דלא כר' עקיבא דאי ר' עקיבא האמר טהור שנפלה עליו הזאה טמא היכי עביד עבודה והתניא והזה הטהור על הטמא על הטמא טהור ועל הטהור טמא דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים אין הדברים הללו אמורים כו'. ואמרינן התם דר' עקיבא סבר היינו דאמר שלמה אמרתי אחכמה והוא רחוקה ממני ורבנן ההוא למזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא. והקשו התוס' תימה מזין עליו אינו טהור עד שיטבול ויעריב שמשו ויטהר וא"כ למאי הוי נגע טמא טפי ממזין עליו. ותירצו דהכי קאמר מזין עליו שההזאה גומרת לו טהרה ונוגע מי חטאת גורמין לו טימאה א"נ י"ל מזין עליו טהור היינו טהור שנפלה עליו הזאה דהוי טהור לגמרי עכ"ל ותירוציהם דחוקים ע"כ נ"ל דהא דמזין עליו אינו טהור עד שיטבול ויעריב שמשו ויטהר הוא משום טומאת ז' אבל לא משום לתא דאפר פרה שטמאתו:
וכ"ת הא סוף כל סוף טמא עד שיטבול ויעריב שמשו ויטהר ע"כ נ"ל דמזה הוכיח הרמב"ם (בפי"א מהלכות פרה אדומה) מה שפסק דהזאה שלא בזמנה אפשר שיטבול תחילה ואח"כ יזה ומיד שיזה יטהר אלמא דאין ההזאה מטמאתו והא דטמא בזמנו עד שיטבול תחלה ויעריב שמשו היינו שהוא טמא משום טומאת ז' אבל לא משום אפר פרה והראיה דהא שלא בזמנה אפשר שיטבול תחלה ביום ויזה עליו מהנץ החמה אלמא דאין ההזאה מטמאתו:
והשתא ניחא שפיר הא דאמרינן דלמא למזה ומזין עליו טהור ולא קשה קושית התוס' דהא בהזאה טמא עדיין עד שיטבול ויעריב שמשו דהא לא משום לתא דאפר פרה שטמאתו אלא משום טומאת ז' דנגיעת המת והראי' דהא בשלא בזמנו יכול להטביל תחלה ואח"כ מזין עליו והוא טהור אלמא דא"צ טבילא מחמת אפר פרה שנפלה עליו:
ובזה יתישב המדרש שהקדמתי תחלה שעל כל דבר ודבר שהיה אומר להקב"ה היה אומר לו טומאתו וטהרתו להורות לו שטבילה בזמנה מצוה כיון שהגיע לפ' אמור אל הכהנים אמר לו משה רבש"ע אם נטמא זה במה יהיה טהרתו לא השיבו באותה שעה נתכרכמו פניו של משה כיון שהגיע לפ' פרה אדומה כו' והא דלא אמר לו מיד הטהרה להורות לו דהזאה בזמנה לאו מצוה היא שע"י זה יבין משה רבנו ע"ה שההזאה בזמנה לאו מצוה היא א"כ יכול להיות הזאה שלא בזמנו וכיון שהוא בלא זמן אין נ"מ שאפי' אם יטבול קודם הזאה נמי ש"ד. ומזה מוכח שאפר הפרה מטהר את האדם עד שאפי' לטומאת עצמו שמטמא אחרים נמי א"צ טבילה וכמו שהמתיק המים המרים בעץ המר עד שנתהפכו למתיקות עד שלא מבעיא שהמתיק המרירות הראשונה אלא שאפי' המרירות של העץ בעצמו נמתק ג"כ והכא נמי גבי טהרת הפרה לא מיבעי שהיא מטהרת את האדם מטומאתו הראשונה אלא שאפי' טומאה שיש בה נמי מטהרת וכמו שבארתי שזהו ענין התשובה שא"צ עוד כפרה כמו דכתוב טוב וישר ה' משא"כ בשאר התקנות אף שהמה מתקנים החטא אעפ"כ צריך אח"כ תקון להם כמו שבארתי לענין מלקות וקרבנות ותענית שעל כל אלו צריך למיבעי רחמי וא"כ נשאר עוד רושם וא"כ לא נהפך כל ענין המר למתוק משא"כ בתשובה שזדונות נעשים לו כזכיות ומן הטומאה עצמה מגיע טהרה ומי יתן טהור מטמא לא א' והכא נמי לענין פרה אדומה שמהטומאה נעשה טהרה עד שמטהר טומאת עצמה שא"צ טבילה:
אך לדברי רבנן דסברי דאפי' טהור שנפל עליו הזאה נמי טהור אין ראי' כיון דבהזאה ליכא טומאה כלל וא"כ אין זה חדוש שהיא מטהרת את האדם ונטהר מטומאת הפרה כיון דאפי' טהור שנפל עליו הזאה נמי טהור ואין טומאה אלא בנגיעה אלא דעיקר הראי' הוא לר"ע דסבירא ליה דאם נפל ההזאה על הטהור טמאתו ועל הטמא טהור א"כ הוי חידוש דהיא מטהרת בטמא אפי' טומאת עצמה נמי. וכ"ת הא עדיין טמא עד שיטבול זה אינו דהא שלא בזמנה טהור אפי' אם טובל קודם הזאה. ואח"כ כיון שעיקר ההוכחה אינו אלא לר"ע. בזה יתישב המדרש שהקדמתי דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחבריו וכל יקר ראתה עינו זה ר"ע וחבריו דאיהו ס"ל דעל הטהור טמא ועל הטמא טהור וא"כ יש ראי' מזה שהפרה מטהרת לגמרי כל הטומאה ואפי' טומאת עצמה נמי נטהר דהא הזאה שלא בזמנה אחר הטבילה נמי ש"ד וע"כ אמר לו הטומאה בפני עצמה והטהרה בפני עצמה להורות דיכול להיות שלא בזמנה וכמו שבארתי וזהו דברים שלא נגלו למשה משום דלפי הלכה קיי"ל כרבנן אבל איך שהוא אפי' לפי מאי דקיל"ן כחכמים דטהור שנפל עליו הזאה נמי טהור א"כ הא דטמא עד שיטבול לא משום הזאה דפרה הוא שהיא מטמאת אותו אלא משום הנגיעה בטומאת מת שטמא עד שיטבול והראי' דהזאה שלא בזמנה אפשר להיות אחר הטבולה וא"כ מוכח מזה שהזאה מטהרת אותו לגמרי עד שאינו נשאר אח"כ שום טומאה אע"פ שהיא בעצמה מטמא את הנוגע וכמו שבארתי שהורהו במה שהמתיק את המים המרים בעץ המר וכמו דאיתא במדרש אין ויורהו אלא לשון למוד כו' ע"כ איתא במדרש ויקחו אליך פרה אדומה לך אני מגלה טעמה של פרה אבל לאחר חוקה:
[ובזה שביארתי דהזאה בזמנה לאו מצוה היה בזה יתישב המדרש (פ' בא) בזה נאמר זאת חקת הפסח ובזה נאמר זאת חקת ואי אתה יודע איזה גדולה כו' ויובן ע"פ מאי דאמרינן בחולין (דף פ"ח) אמר רבא בשכר שאמר אברהם אנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות אפר פרה ועפר סוטה ופריך וליחשב נמי עפר כסוי הדם ומשני התם הכשר מצוה איכא הנאה ליכא פי' דהתם הוא מצוה אבל הנאה ליכא. אבל באפר פרה איכא הנאה שמטהרתו מטומאתו דאי לאו אפר אין לו טהרה עולמית ועפר סוטה מטיל שלום בין איש לאשתו. ואפשר לומר דעפר כסוי הדם לא קא חשיב משום דהוא מצוה בלא הנאה אבל באפר פרה ועפר סוטה הם נחשבות להכשר ולא למצוה דהא אמרינן בפ"ק דסוטה (דף ז') דמאיימין עליה שלא תשתה וכן אמרינן בסוטה (דף כ"ד) ואלו לא שותות ולא נוטלות כתובה האומרת איני שותה רק אם היא רוצה לברר ולשתות נתנה התורה עפר סוטה וגבי אפר פרה נמי אמרינן הזאה בזמנה אינה מצוה ואם רוצה לשהות בטומאה יכול לשהות ומשום שאמר אנכי עפר ואפר נתנו לישראל ב' דברים שאינם מצות אלא מכשירי מצוה. והנה הרדב"ז כתב דהא דפליגי רב ור' יוחנן בפ"ב דחולין (דף ל"א) אם טבילה בעי כונה אינו שייך להא דפליגי אמוראי אם מצות צריכות כונה או לא דאינהו פליגי במצות והכא סובר רב דאע"ג דמצות צריכות כונה אפ"ה בהא א"צ כונה ומר סבר איפכא. ע"ז אומר המדרש ואיני יודע איזה גדולה ע"ז אומר משל למטרוניתא כו' איזה שנכנסת תחלה היא יותר במעלה. ע"ז מביא ראיה מפסח אם צריך להביא ק"ם והוא טמא אז הוא הוכרח להזות וא"כ בע"פ ההזאה נמי מצוה היא וא"כ יש בה ב' דברים הא' שהיא מכשרת לפסח והוא מצוה נמי ע"כ פרה אדומה עדיפא]:
ומעתה נבוא למה שהתחלנו דכתיב אף על זה פקחת עיניך ואותי תביא במשפט עמך מי יתן טהור מטמא לא אי. ויובן ע"פ מאי דאמרינן בפ"ג דר"ה (דף כ"ו) כיון דחזי דקטיל נפשא תו לא מצי חזי לי' זכותא וכה"ג כתבו התוס' בפ"ק דמכות (דף ה') דלכך אמרינן גבי עדים זוממים שאם באו אחרים והזימום אפי' אמרו בע"ש הרג פלוני את הנפש חייבין העדים מ"ט בעידנא דמסהדי גברא לאו בר קטלא הוא וכתבו התוס' דהטעם דבעדות נפשות כיון דבעי דרישה וחקירה ואפשר שיתכחשו העדים בחקירות או בבדיקות וע"כ גברא לאו בר קטלא. וא"כ זהו דוקא בעדים המעידי' אבל בסנהדרין שראו שהרג פלוני את הנפש כמו דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ח) מקרי גברא בר קטלא מעידנא שראו דהא הם דנים ע"פ עצמם אם ראו ביום. וע"ז אומר דהקב"ה שדן את האדם אע"פ שאין דבר נסתר מנגד עיניו כמו שאמר דוד המלך ע"ה בתהלים (קל"ט) ה' חקרתני ותדע אתה ידעת שבתי וקומי בנתה לרעי מרחוק כו' גם חשך לא יחשיך ממך וכתיב הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט ע"ז אמר אף על זה פקחת עיניך ואותי תביא במשפט עמך והוא רואה את הכל אעפ"כ דן לזכות משום דמי יתן טהור מטמא לא א' פי' אף דבסנהדרין אמרינן דאם ראו בעצמם תו לא מצי חזו לי' זכותא ע"ז אמר דבהקב"ה אינו כן מו יתן טהור מטמא לא אי. והוא כמו דאיתא במדרש שדוד אמר מלפניך משפטי יצא אמר לו הקב"ה וכי על חנם בראתי סנהדרין לך ודן לפניהם שבסנהדרין אפשר שיוכחשו העדים בחקירות או בבדיקות, וכמו שכתבו התוס' בפ"ק דמכות (דף ה') אבל אם דן לפני הקב"ה הלא הוא בוחן כליות וא"כ מוטב שידון בדיני סנהדרין. ע"ז אמר אם אדון לפניהם אע"פ שהם לא ידונו אותי שלא ידעו אמתת הדברים אעפ"כ נשאר החטא. אבל לפני הקב"ה אף שלפניו נגלו כל תעלומות לב אעפ"כ הוא מקבל שבים ומוחל על החטא אע"פ שחטא בודאי עד שזדונות נעשו לו כזכיות א"כ מלפניך משפטי יצא ע"ז אומר אף על זה פקחת עיניך ואותי תביא במשפט עמך אעפ"כ יכול למצוא זכות דמי יתן טהור מטמא לא א' שהקב"ה מקבל תשובה עד שנמחק החטא משא"כ בסנהד' דמאחר שנתברר להם ע"י חקירות ובדיקות שמחויב מיתה שוב אינו מועיל התשובה וע"כ לגבי סנהדרין אמרינן בפ"ג דר"ה (דף כ"ו) כיון דחזי דקטל תו לא מצי חזי ליה זכותא משא"כ לפני הקב"ה אף שהוא יודע המעשה ובוחן כליות ולב עכ"ז מלמד זכות אע"פ שהוא בעצמו רואה ומבין אל כל מעשיהם וא"כ יש חילוק בין זכות שב"ד מלמדין לזכות שהקב"ה מלמד דבזכות שב"ד מלמדין כל הזכות הוא אולי לא עשה המעשה וא"כ לגבי החוטא בעצמו אם הוא יודע שעשה המעשה אינו נמחק החטא עצמו משא"כ בזכות שהקב"ה מלמד אינו בהכחשת המעשה כיון שלפניו נגלו כל תעלומות לבות בני האדם והקב"ה יודע שעשה במזיד אלא עיקר הזכות היינו אף שעשה המעשה אעפ"כ הרי חוזר בתשובה וזדונות נעשו כזכיות וע"כ אף שהקב"ה הוא בעצמו העד אעפ"כ מלמד זכות. ע"ז אומר אף על זה פקחת עיניך ואותי תביא במשפט עמך אע"פ שעיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם אעפ"כ הוא מלמד זכות ע"ז אומר מי יתן טהור מטמא דהיינו מטומאות עצמות הטהרה לחזור בתשובה לא א' שהקב"ה מלמד זכות על החוטאים ומורה להם דרך שיחזרו בתשובה. וע"כ אמר דוד מלפניך משפטי יצא אמר הקב"ה וכי על חנם בראתי סנהדרין והם ולמדו זכות יותר מפני שסנהדרין אינם יודעים המעשה וסנהדרין מרבין בחקירות ובבדיקות כמו דאמרינן מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים. ע"ז אמר דוד הם אינם מקבלים שוחד פי' שאם היה נתודע להם המעשה שוב אינו מועיל תקון אבל אתה מקבל שוחד שאע"פ שחוטא אדם לפניך ולפניך נגלו כל התעלומות אעפ"כ אתה מקבל שוחד תשובה ומע"ט הוי מלפניך משפטי יצא שהוא מקבל שוחד תשובה ומע"ט אפי' אם חטא ודאי:
והכי אמרינן בירושלמי סנהדרין (פ"ד ה"ג) הרי שיצא מב"ד זכאי ומצאו לו חובה שומע אני שיחזירוהו ת"ל וצדיק אל תהרוג כו' יכול אם יצדק בדינך יצדק בדיני ת"ל כי לא אצדיק רשע עכ"ל הירושלמי. ויש לפרש כמו שביארתי יכול אם יצדק בדינך יצדק בדיני ת"ל כי לא אצדיק רשע שמה שצדיק בעיניך היינו משום שמרבים בחקירות ובדיקות וע"כ יוצא צדיק משא"כ לפני הקב"ה שהוא בוחן כליות ולב ולפניו נגלו כל תעלומות בני אדם ויודע אמיתת המעשה אינו צדיק לפניו (ויש לפרשו ג"כ כמו שפירשו המפרשים דקאי על אם יצא מב"ד זכאי ומצאו לו חובה) וע"כ ביקש דוד מלפניך משפטי יצא שיקבל שוחד תשובה ומע"ט וא"כ ימחול החטא עצמו כמו דכתיב מי יתן טהור מטמא לא א'. הרי נתברר שהתשובה מעולה מכל הכפרות והדא הוא דכתיב טוב וישר ה' ע"כ יורה חטאים בדרך שמורה דרך לעשות תשובה והקב"ה יקבל תשובתנו אמן: