אור ברסלב
עמק יהושע חלק ב דרוש ט לחג הסוכות

עמק יהושע חלק ב· רבי יהושע איזיק שפירא

דרוש ט לחג הסוכות

דרוש ח לשבת שובה

גרסינן בפ"ק דע"ז (דף ב') דרש ר' חנינא בר פפא ואיתימא ר' שמלאי לעתיד לבוא הקב"ה מביא ס"ת ומניחה בחיקו ואומר למי שעסק בה יבוא ויטול שכרו כו' אומרים לפניו רבש"ע כו' מצוה קלה יש לי וסוכה שמה מיד כל א' וא' נועל והולך ועושה סוכה כו' והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה ומשני נהי דפטור בעוטי מי מבעטי כו' ע"ש. ומזה האגדה כתב הרמ"א בשם מהרי"ל בש"ע או"ח (סי' תרל"ט ס"ז) וז"ל וכשיצא מן הסוכה מכת גשמים אל יבעט ויצא אלא יצא נכנע כעבד שמוזג כוס לרבו ושפכו על פניו. ותחילה נקדים המדרש (פ' עקב) אמר ר' יוסי בר חנינא אימתי שמרו ישראל את השבת כשם שראוי לה תחילה כשניתנה להם באלוש מנין שנאמר וישבתו העם ביום השביעי ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת לא נתתי אלא לטובתך כיצד אמר ר' חייא בר אבא את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר מנין וקראת לשבת עונג מה כתיב אחריו אז תתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך:

וצריך להבין מה שאומר המדרש שמא תאמר לרעתך נתתי לך את השבת דבאיזה אופן יאמרו זאת וכתיב (מלאכי ג') אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו כו' ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו ואמרינן בפ"ק דברכות (דף ו') מאי ולחושבי שמו אמר רב אשי חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה ויש לדקדק על שאמר מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה:

ויובן עפ"י מאי דאמרינן ברפ"ו דב"מ (דף ע"ז) האי מאן דאגיר אגורי לעבידתא ושלום עבידתא בפלגא דיומא כו' נותן להם שכרם משלם ופריך ואמאי וליתיב להו כפועל בטל ומשני כי קאמר רבא באוכלסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי וכתב הרא"ש דמי ששכר מלמד לבנו וחלה דאי לא שכיח במתא פסידא דבעה"ב ויהיב שכרי' משלם משום דדמי לאוכלוסא דמחוזא דאי לא עבדו חלשי וע"ז אומר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו אפי' חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה פי' והוא דואג על המצוה דאזיל מיני' ומצטער על שאינו יכול לקיים מצות ה' מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה ממש אע"פ שאינו עושה ואינו מטריח את עצמו בעשית המצוה אעפ"כ דמי לאוכלוסא דמחוזא דאי לא עבדו חלשי שעיקר העונג של יראי ה' הוא בעשית המצוה כמו שהקדימו נעשה לנשמע וע"ז אומר ושבתם וראיתם בין עובד אלהים לאשר לא עבדו פי' מי שיש לו תענוג בעבודת השי"ת ומתענג במצותיו ומצטער על המצוה דאזיל מיניה אז נותנים לו שכרו משלם ומעלה עליו הכתוב כאלו עשאה ממש, וכמו דאמרינן בספ"ק דקדושין (דף ל"ט) מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ובספ"ק דקדושין (דף מ') מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו כו' ולחושבי שמו אפי' חישב אדם לעשות מצוה כו' ועיין במה שכתב התוס' שם בר"ה מחשבה רעה אין הקב"ה כו'. ובזה יתישב הא דאמרינן בריש ע"ז (דף ב) נהי דפטור בעוטי מי מבעטי וכמו שכתב הרמ"א כשיצא מן הסוכה מחמת גשמים אל יבעט ויצא אלא יצא נכנע כעבד שמוזג כוס לרבו ושפכו על פניו ויצטער בעצמו על שאין יכול לקיים המצוה ואז מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה ונותן לו שכרו משלם:

וביותר ביאור יובן ע"פ מאי דאמרינן בפ"ז דגטין (דף ע"ד) ההוא גברא דאמר לאריסי' כ"ע דלו תלת דלוותא ואכלי ריבעא את דלי ארבעה ואכיל תילתא לסוף אתא מטרא אמר רב יוסף הא לא דלה רבה אמר הא לא אצטריך והקשו התוס' דהא בפ' האומנין (דף ע"ז) אמרינן שכר את הפועלים ואתא מטרא הפסד דפועלים ותירצו דשאני התם שאינו אלא שכיר יום שלא שכרו בעה"ב אלא לדלות וכיון שלא הוצרך אינו שכירו אבל הכא שהוא אריס ועושה כל מלאכות שבשדה ויש לו חלק בקרקע כמו בעל השדה ומיד כשהתנה עמו לדלות ארבעה זכה בשליש שדה ואפי' אתא מטרא עכ"ד ומובן מזה דכל שיש לו קנין בגוף הדבר ע"כ אם אינו צריך מגיע לו שכר ג"כ משא"כ אריס שלא שכרו אלא לדלות והנה ישראל יש להם קנין בגוף המצות וכמו דכתיב ולקחתם לכם פרי עץ הדר לכם משלכם וכמו דאיתא במדרש הצדקה שלך שנאמר ולך תהיה צדקה. והנה קודם מ"ת הים המצוה שלא לשבות כמו דכתיב יום ולילה לא ישבותו ואח"כ נתנה מצות שבת וא"כ תחילה כשעשו מלאכה נטלו שכר בעד מלאכה ואח"כ כשנתנה שבת לישראל נותן להם שכר על העונג ומניעת המלאכה:

ובזה מיושב המדרש שאומר שמא תאמר לרעתך נתתי לך את השבת פי' על מניעת המלאכה שאין השכר מרובה כל כך כמו בעשית המלאכה ע"ז אומר לא נתתי לך אלא לטובתך כיצד א"ר חייא בר אבא את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר מנין וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד והרכבתיך על במתי ארץ והענין יובן ע"פ משל לא' שלקח אומן לביתו שיעשה לו מלאכתו והוא נותן לו יום א' לתקן בגדי משי לכבוד ולתפארת ויום א' נותן לו בגדים בלואות שיעורי' כשק והוא נותן לו שכר בעד כל יום בשוה ונותן לו שכרו הקצוב בעד פעולת כל יום וזהו דוקא אם לוקח האומן לביתו והוא אצלו שכיר יום אבל אם נותן לו בקבלנות והוא משלם שכר בעד כל בגד אז נותן לו לפי ערך הבגד שבעד בגד משי נותן לו שכר הרבה אעפ"י שבגד של משי הוא בקל יותר לתפור מבגד עב של צמר אעפ"כ נותן לו שכר יותר ובעד בגד עב של צמר נותן לו שכר מועט אף דנפיש בטירחא אך מכיון דזוטר בשיעורא בערך השווי נותן לו פחות והטעם הוא כמו דאמרינן בפ"ט דב"מ (דף קי"ב) דאומן קונה בשבח כלי וא"כ יש לו חלק ג"כ בחשיבות הכלי וע"כ אם משלם כמו שכיר יום בעד כל יום אז אינו קונה בשבח כלי וע"כ משלם לו בעד כל יום בשוה. אבל אם נותן לו הכלי בקבלנות ואומן קונה בשבח כלי אז משלם לו לפי ערך הכלי וחשיבותו ואע"פ שבגד של משי הוא בקל יותר לתפור אעפ"כ משלם לו לפי ערך הכלי וכן הוא נמי לעניננו שקודם מ"ת היה המצוה שלא לשבות ולעשות מלאכה אעפ"כ אינו משלם שכר רק בעד הטרחה משא"כ כשנתנה שבת אעפ"י שאין בו טירחא ובשביל שמענג את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקי' משלם לו הקב"ה שכר אעפ"כ השכר יותר גדול באין ערך כמו דאמרינן שנותנים לו נחלה בלי מצרים והטעם מפני שישראל יש להם קנין בגוף המצות וכמו דאמרינן אומן קונה בשבח כלי וע"כ התשלומין לפי ערך וחשיבות המצוה ומצוה של שבת שקולה כנגד כל המצות ומי שמחלל שבתות בפרהסי' הרי הוא כעובר טל כל התורה כולה ע"כ התשלומין הוא לפי ערך וחשיבות המצוה וע"כ נותנים לו נחלה בלי מצרים [ובזה יובן הא דאמרינן בריש פ"ב דביצה (דף ט"ו) שבת אודעינהו מתן שכרה לא אודעינהו שיהא שכר שבת הרבה יותר מתחילה שהיה המצוה שלא לשבות ע"ש] ובזה יובן הא דכתוב ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה' גו' אשר באת לחסות תחת כנפיו פי' שישלם שכר בעד הטרחא וזהו ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלימה היינו לפי ערך וחשיבות המצוה אע"פ שאין הטרחא כל כך אעפ"כ תהא משכורתך שלמה מעם ה' אשר באת לחסות תחת כנפיו. ואיתא במדרש א"ר חסא אשר באת לחסות פי' שישראל מקבלים שכר לפי ערך וחשיבות המצות מחמת שיש להם קנין בגוף המצוה וע"ז אמרה ג"כ ואלהיך אלהי לשלם שכר פעולתו וכמו דאיתא במדרש (חיי פ' ס"ב) בשעת סילוקן של צדיקים הקב"ה מראה להן מתן שכרן כד דמך ר' אבהו אחוי ליה תלת עשרי נהרי אפרסמון אמר ליה אלין דמאן א"ל דידך אמר אלין דאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלהי פי' שנוטלים שכר בעד טרחת המלאכה ועוד לפי ערך וחשיבות המצוה וע"ז אומר (ישעיה מ') הנה אדני ה' בחזק יבוא וזרועו מושלה לו הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו וכמו שביארתי על ענין ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה א"ר חסא אשר באת לחסות. וכמו שביארתי במ"א על הא דאמרינן ריש חגיגה (דף ב') מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב מה יפו פעמיהן של ישראל בשעה שעולין לרגל שנאמר מה יפו פעמיך והענין אף שנוטלין בכללות השכר מהמצוה כולה לפי חשיבות המצוה אעפ"כ נוטלים שכר בעד הטרחא ובעד כל פסיעה ופסיעה וע"ז אמר מה יפו פעמיהם של ישראל בשעה שעולים לרגל ומבואר במ"א באריכות] וכל הענין שנוטלים שכר לפי חשיבות המצוה הוא מפני שיש להם קנין בגוף המצוה וע"כ נוטלים שכר שבת הרבה אע"פ שהוא ע"י עונג באכילה ובשתיה ובכסות נקי' ולטובתם נתן להם את השבת משא"כ כשהיה הצווי מתחלה שלא לשבות לא נטלו שכר רק בעד הטרחא שכל ענין העשי' הוא שלא ימשכו אחרי הבטילות והעון וכמו דאמרינן בפ"ה דב"מ (דף ס"ד) התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור דניחא לי' דלא נסתרי' עבדי' פי' שאם העבד הולך בטל אז הבטילות הוא קלקול אליו מחמת שנמשך אחר תאות לבו וזילא לי' שכיחא ליה פריצא ליה (ועיין רש"י שפירש קצת באופן אחר דהיינו שלא ירגיל להיות בטל) וכן היה הענין קודם מ"ת בשעת המבול שנמשכו אחר האות לבם ע"כ היתה האזהרה אליהם יום ולילה לא ישבותו וא"כ אין הרצון בעצמות המלאכה כי אם שזהו פעולה שלא להמשך אחר תאות הלב וכמו דאמרינן בפ"ה דב"מ (דף ע"ג) רב סעורים אחוה דרבא הוה תקיף אינשי דלא מעלי ומעייל להו בגוהרקא דרבא א"ל שפיר קא עבדת דתני' ראית שאינו נוהג כשורה מנין שאתה רשאי להשתעבד בו ת"ל לעולם בהם תעבודו פי' שהעבודה טוב להם שמונעתן מעון] וזה היה הענין נאחר דור המבול שהשחיתו והתעיבו את דרכם נאמר בהם יום ולילה לא ישבותו:

והנה יש חילוק בין המלאכה הנעשית רק כדי דלא לסתרי עבדי' כיון שאינו צריך לגוף המלאכה ע"כ התשלומין מועט והראי' ע"ז אם רבו אינו כופהו למלאכה רק כדי דלא לסתרי עבדי' אינו משגיח עלי' איזה מלאכה הוא עושה וגם איך יעשה כיון שא"צ לגוף המלאכה אבל אם רבו מצוהו לעשות מלאכה והוא חפץ בעצמות המלאכה מצוהו רבו איך יעשה בפרטיות ושלא לשנות מהמדה והגבול שמצוהו וע"כ לאחר שנהנה התורה והקב"ה חפץ להרבות תורה ומצות לישראל נתנה בדקדוקים ובפרטים ונאמר לא תוסף ולא תגרע והטעם מפני שחפץ במצותן של ישראל ע"כ נאמרה בכל מ"ע כללית ופרטות ודקדוקים והשתא מיושב המדרש דלעיל שלא האמר לרעתך כו' לא נתתי לך אלא לטובתך:

ובמה שבארתי יתיישב בזה המדרש (פ' בהר) כל מי שנותן פרוטה לעני הקב"ה נותן לו פרוטות וכי פרוטה נותן לו והא אינו נותן לו אלא נפשו הא כיצד היה ככר בי' פרוטות ועני עומד בשוק ואין בידו אלא תשעה ובא א' ונתן לו פרוטה ונטל ככר ואכלה ושבת נפשו עליו אמר לו הקב"ה אף אתה בשעה שנפשך מצפצפת לצאת מתוך גופה אני משיבה לך לפיכך בזה מזהיר לישראל וכי ימוך אחיך כי'. גם איתא במדרש (שם שם) האיש אשר עשיתי עמו היום בועז אשר עשה עמי אין כתיב כאן אלא אשר עשיתי עמו אמרה לה הרבה פעולות טובות עשיתי עמו בשביל פרוטה אחת שנתן לי:

ולכאורה צריך להבין מה שאומר המדרש הא כיצד היה ככר בי' פרוטות ועני עומד בשוק ואין בידו אלא תשעה כו' דבקציר ה"ל למימר דאם א' נותן לעני פרוטה או עשרה פרוטות והיא לוקח ככר ואכלה וסבת נפשו עליו אמר לו הקב"ה אף אתה בשעה שנפשך מצפצפת לצאת מתוך גופה אני משיבה כו' אך הענין הוא דכוונת המדרש הוא שהתשלומין הוא על ההנאה הבאה לי לעני וההנאה היה שהשיב נפשו ע"כ אף הקב"ה משיב את נפשו וע"ז אומר המדרש הא כיצד היה ככר ביו"ד פרוטות והעני עומד בשוק ואין בידו אלא תשעה ובא א' ונתן לו פרוטה כו' פי' שאע"פ שנתן לו רק פרוטה א' אפ"ה כיון שלקח ככר של עשרה פרוטות ואם לא היה נותן לו הפרוטה לא היה יכול ליקח הככר של עשרי פרוטות וא"כ באה לו ההנאה ע"י בעשרה פרוטות וע"כ משלם לו הקב"ה בעד ככר של עשרה פרוטות כיון שבלא הפרוטה שלי לא היה יכול ליקח הככר:

ובזה יתיישב המדרש שם מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו כו' אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כביכול עבד לוה לאיש מלוה וע"ז אומר וכי פרוטה הוא נותן לו כו' פי' שאם הקב"ה משלם רק בתורת ערב כביכול ולא בתורת לוה כביכול אפשר שלא היה משלם רק כפי החסרון ולא כפי ההנאה הבאה לעני. וכמו דאמרינן ברפ"ה דגטין (דף נ') בערב דכתובה דמצוה הוא דעבד ולא מידי חסרה וא"כ לא היו התשלומין רק פרוטה אחת כפי שנתן ע"ז אמר המדרש מלוה ה' חונן דל כביכול עבד לוה לאיש מלוה פי' בבחינת לוה וא"כ כיון שהקב"ה כביכול הלוה בעצמו ע"כ משלם לו כפי ההנאה הבאה לעני דהיינו שכר עשרה פרוטות כיון שלקח ככר של עשרה פרוטות ובלתי הפרוטה לא היה יכול ליקח הככר של עשרה פרוטות ולא עוד אלא כיון שזה השיב ע"י זה נפשו של העני ע"כ הקב"ה משיב לו נפשו והיינו כפי ההנאה שהגיע להעני:

ובזה יתיישב המדרש (פ' בהר) ויצבט לה קלי קליל זעיר בראשי אצבעותיו נתן לה והכתיב ותאכל ותשבע ותותר א"ר יצחק שמעינן מינה תרתי או ברכה שורה בידו של אותו צדיק או ברכה שורה במעי' של אותה צדקת. אלא מן מה דכתיב ותאכל ותשבע ותותר אנו יודעין שברכה שורה במעי' של אותה צדקת כו' ואלו הי' יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו ויצבט לה קלי עגלים פטומים הי' מאכילה כו' תני ר' יהושע יותר ממה שהבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם בעה"ב שכן רות אומרת שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז אשר עשה עמי אין כתיב כאן אלא אשר עשיתי עמו אמרה לה הרבה פעילות וטובות עשיתי עמו היום בשביל פרוטה שנתן לי ע"כ. ויש לדקדק דמאי נ"מ אם הברכה שרתה בידו של אותו צדיק או שהברכה שורה במעי' של אותם צדקת:

אך הענין הוא שמה שכתוב ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע והותר הוא להראות גידל שכר הצדקה שאף שלא נתן לה רק קליל זעיר בראשי אצבעותיו אעפ"כ כיון שנתברך במעי' של אותה צדקת ע"כ מניע לו שכר לבעז על ההנאה הבאה לה אף שלא נתן לה רק קליל זעיר בראשי אצבעותיו. אעפ"כ כיין שנתברך במעי' עד ששבעה והותירה ע"כ מגיע לו שכר כפי ההנאה אף שלא חסר כ"א מעט והיינו דוקא אם נתברך במעי' אבל אם נתברך בראשי אצבעותיו הרי זכה בועז בזה וא"כ נתן לה הרבה ואין זה חידוש אם מגיע לו שכר כדי שביעה כיון שנתברך באצבעותיו (ועי' בתשובותי (סי' ו') בענין אם זרק לה פחות משו"פ ואח"כ נתייקר ואע"פ ששם בארתי שהטעם הוא כמו דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף ז') דבתר מקבל אזלינן והאיכא ממונא התם הוא משום דנתייקר בנתים אבל הכא כשנתברך בעודו באצבעותיו הרי זכה בזה בועז וא"כ נתן לה הרבה) וע"ז מוכיח ממה דכתוב ותאכל ותשבע ותותר אנו יודעין שנתברך במעי' של אותה צדקת וע"כ חזינן שהקב"ה משלם שכר לפי ההנאה ואף שחסרו מעט כמו שבארתי בענין ככר של י' פרוטות והעני עומד בשוק ואינו נותן אלא פרוטה והוא לוקח הככר מגיע לו שכר כפי כל הככר ולא עוד אלא שמגיע לו שכר בעד השבת נפשו ואף שלא חסר הבעה"ב אלא פרוטה א':

וע"ז מסיים המדרש תני ר' יהושע יותר ממה שהבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם בעה"ב פי' שהעני עושה עם הבעה"ב דהיינו שמגיע לו שכר בעד ההנאה ואע"פ שלא חסר הבעה"ב אלא מעט ע"ז מדייק ר"י שכן רות אומרת שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז אשר עשה עמי אין כתיב כאן אלא אשר עשיתי אמרה הרבה פעולות וטובות עשיתי עמו היום בשביל פרוטה שנתן פי' אע"פ שלא נתן לי רק פרוטה א' עכ"ז מגיע לו שכר בעד ההנאה וההנאה הי' יותר ע"ז אומרת שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז פי' שהיא עשתה עמו יותר ממה שעשה הוא הרי ביארנו שבצדקה מגיע לו שכר כפי ההנאה של העני. ואע"פ שלא נתן לו רק פרוטה אחת אעפ"כ כיון שקנה בה ככר ששוה עשרה פרוטות הרי מגיע לו שכר בעד כל הככר ואף בעד השבת נפש נמי אע"פ שלא חסר רק פרוטה אחת, וצריך להבין דמפני מה מגיע לו שכר בעד כל הככר והא היא אינו חסר רק פרוטה אחת. ולכאורה הוא כמו שכתבו התוס' ברפ"ג דכתובות (דף צ) דאפי' זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון דשוין כל שהוא מיחייב בכל כמו דאמרינן בפ"ג דב"ק (דף כ') ואע"ג דהתוס' כתבו בפ"ק דב"מ (דף ו') גבי תקפו כהן דאין מוציאין מידו דאפי' למ"ד טובת הנאה ממון אינו יכול לתבוע רק השובת הנאה אלמא דאין צריך לשלם לו רק כפי מה שלקח מידו ולא כל הנאה. התם שאני דגוף הדבר כגון הבכור אינו שלו וצריך ליתנו לכהן אלא שיש לו בזה טובת הנאה וע"כ א"צ לשלם לו רק כפי טובת הנאה אבל הכא הרי גוף החפץ שלו ואע"ג דאינו שו"פ אעפ"כ הרי הוא שלו כמו שהארכתי בזה בתשובה (סי' ו') אלמא שצריך לשלם לו כפי ההנאה כמו שתירצו בכתובות. וה"נ אם אדם נותן פרוטה לעני הקב"ה משלם לו כפי ההנאה הבאה לו לעני אע"פ שלא חסרו כל כך. אעפ"כ אינו דומה דהתם הוי לו ע"כ אע"פ שהחסרון הי' מועט אעפ"כ משלם לו לפי ערך ההנאה אבל הכא למה משלם לו בעד כל הככר כיון שאין לו בה רק שוה פרוטה] אלא ודאו כמו שבארתי כיון דישראל יש לו קנין בגוף המצות. וכמו דכתיב ולך תהי' צדקה וכמו דאיתא במדרש הצדקה שלך שנאמר ולך תהיה צדקה. ע"כ יש לו חלק בשבח נמי וכמו שבארתי בענין דאומן קונה בשבח כלי הכא נמי יש לו קנין בשבח והרי נשלם הפרוטה שלו לתשעה פרוטות שהי' לו וקנה בה ככר והשיב נפשו ע"כ מקבל שכר בעד כל הככר ובעד השבת נפשו, וכמו שבארתי שאדם מקבל כר על המצוה יותר מכפי הטרחא משום שזוכה בשבח המצוה וכמו שבארתי לענין שבת דכתיב ראו כי ה' נתן לכם השבת אע"פ שהטרחא מועטת רק מפני שהמצוה היא גדולה מאוד וכמו דאיתא במדרש חזית חכו ממתקים כי' את שבתותי תשמרו כו' את שבתותי קדשו במה אתה מקדשי קדשהו במאכל ובמשתה ובכסות נקי' דכתיב כי אות היא ביני וביניכם אני ה' נאמן לשלם שכר טוב. א"ר חייא בר אבא בנוהג שבעולם אדם עושה עם בעה"ב וע"י שהוא מנבל עצמו בטיט ובחומר נותן לו שכרו אבל הקב"ה אינו כן מזהיר לישראל ואמר אל תשקצו כו' ואני נותן לכם שכר טוב. הה"ד אל תשקצי ואני נותן לכם שכר פי' אפי' יותר מכדי הטירחא רק לפי ערך ושכר המצוה:

ועדיין צריך להבין מאי דכתיב אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו כו' ליראי ה' ולחושבי שמו כו' אם חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה אך הענין הוא דוקא ליראי ה' ולחושבי שמו דהיינו שמצטער על המצוה דאזיל מיני' ואז מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. [וכמו שכתב ההפלאה על הא דאמרינן בסוף כתובות (דף ק"י) הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות. וכתבו התוס' דאינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים וכתב ההפלאה דהא דאמרינן ביבמות (דף ס"ד) שאין ישיבת ח"ל עולה מן המנין משום דעון ח"ל גורם יש לומר אף בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים דכבר כתבתי בחידושי גטין לעיל בריש מכילתין (דף ג') דכל אונס אינה טענה אלא כשהעכוב הוא מחמת האונס אבל אם אינו רוצה לעשות אין טענת אונס שאפי' אם הי' רוצה הי' אונס. וכן כתב בריש כתובות דודאי אף דאיכא איזה סיבה שאפי' אם ירצה לבוא אינו יכול לבוא היינו דוקא שרצונו לבוא והאונס מעכבו אז מקרי אונם אבל אם באמת אינו רוצה לבוא כלל ואפי' אם לא הוי אונם לא מקרי אונס] וע"כ כתיב ליראי ה' ולחושבי שמו ואמרינן דאפי' אם חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה וה"מ אם הוא ירא ה' ודואג ומצטער על המצוה דאזיל מיני' משום דמחויב לראות שיתחייב במצות. אבל אם אינו מצטער כלל על המצוה דאזיל מיני' לא אמרינן דמעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. וכמו שבארתי דצריך שיעשה כל טצדקאות להנצל מהאונס:

וכמו שכתב הרמב"ם (בפ"ב מה' חגיגה ה' ב') המקמץ והוא שמלאכתו לקבל צואת כלבים לעבד העורות או לרפואה, וכן המצרף נחושת במחצב שלו והעבדנין אע"פ שהם מאוסין מפני מלאכתן הרי אלו מטהרין גופן כו' וכתב הכ"מ דפסק כרבנן ולא כאחרים דאמרו בפ"ק דחגיגה (דף ד') המקמץ והמצרף נחושת והבורסי פטורין מן הראי' משום שנאמר כל זכורך מי שיכול לעלות עם אחרים, והרי"ק כתב דאחרים לא ממעטי להו אלא בעודם במאיסותם מפני שאינם יכולים לעלות עם כל זכורך אבל כשיטהרו מלבושיהם הרי הם כשאר כל אדם ותמה ע"ז המהרי"ט בתשובה דמנין לו להרמב"ם שמחויבים לטהר גופם ומלבושיהם ולעלות לרגל דאימא דכיון דפטרינהו רחמנא מלעלות מדכתיב כל זכורך אינם מחוייבים לטהר עצמם כדי שיתחייבו בראיה:

ולי נראה דודאי מחויבים לטהר עצמם כדי שיתחייבו בראיה דהא אמרינן ברפ"ו דפסחים (דף ס"ט) ולר' אליעזר נעבריה דהא א"ר אלעזר מכשירו מצוה דוחין את השבת. ומשני ה"מ היכא דגברא גופי' חזי ורמי חיובא עלי'. אבל בהא דגברא גופיה לא חזי לא רמי חיובא עלי'. אמר רבה לדברי ר' אלעזר קטן בריא מחמין לו חמין להברותו ולמולו בשבת דהא חזי לי' כו' איתיב' אביי ערל שלא מל ענוש כרת דברי ר"א והא הכא דגברא גופי' לא חזי וקתני ענוש כרת אלמא דרמי חיובא עלי' אלמא דלא אמרינן כיון דגברא לא חזי לא רמי חיובא עלי' להיות חזי ולקיים המצוה:

[והכי משמע בירושלמי (פ"ו דפסחים) א"ר מנא הזיי' שבות ואלו שבות (פי' הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו) הזיין דוחין ואלו אין דוחין (פי' שבסיבת הזיין דוחין את הפסח ומחמת חתיכת יבלתו אין דוחין את הפסח) אלא שזה בזבח וזה בזובח. מילתי' דר' זעירא אמר הוא זבח הוא זובח. ר' יודי בר פזי קומי ר' זעירא תמיהני האיך קיבל ר' אליעזר מר' יהושע התשובה (ולי נראה דצריך לגרוס מר' עקיבא) שזה בזבח יזה בזובח א"ל בר קפרא תמה ר' אליעזר לא תמה פי' שמחלק בין אם השבות בזובח אז גברא לא חזי וע"כ פטור. משא"כ אם השבות בזבח אז גברא בר חיובא וע"כ דחי וא"כ איך קיבל ר"א זו התשובה מר' עקיבא שהקשה לו הזאה שבות וחתיכת יבלתו שבות. דבחתיכת יבלתו הוי גברא בר חיובא וע"כ דחי השבות משום דרמי עלי חיובא משא"כ אם היה טמא אע"פ שהזאה שבות נמי לא דחי דהא כיון דאין מזין עליו הוי גברא לאו בר חיובא. וכן כתבו התוס' בפסחים (דף ס"ט) דר"ע אינו מחלק כלל בין היכא דגברא לא חזי להיכא דחזי דהא מקשה משבות דהזאה אשבות דחתיכת יבלתו וע"ז השיב לו בר קפרא תמה ר' אליעזר לא תמה פי' דר"א אית ליה ערל שנא מל ענוש כרת אלמא אפילו היכא דגברא לא חזי אעפ"כ מחויב להביא את עצמו לידי חיוב]:

וכן כתב הרמב"ם בספי"ז (ה' טומאת אוכלים) כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס למקדש ולאכול קדשים ומה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל ואם נטמא אינו לוקה. וכתב הש"א דהטעם דאינו לוקה הוא משום דהרמב"ם סובר דמוקמינן להאי קרא דובנבלתם לא תגעו ברגל משום שיוכל להביא קרבנות של חובת הרגל. וכיון דאפי' אם אינו מביא חובת הרגל אינו בר מלקות דהא אינו אלא בעשה. וא"כ אין להחמיר במטמא א"ע ברגל וגורם לבטל חובת הרגל יותר מטהור המבטלן ע"כ. (ועי' במה שהארכתי בתשובה (סי' ט"ז) בענין לאו דבל תגרע) וא"כ כיון דלדעת הרמב"ם מאי דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ט"ז) דחייב אדם לטהר עצמו ברגל הוא משום שיוכל להביא קרבנות חובה ברגל אע"ג דהטמא הוא גברא דלא חזי ואעפ"כ אמרינן דחייב אדם לטהר את עצמו א"כ הוא הדין בהמקמץ והמצרף נחושה והבורסי משום דצריך לעשות כל הענינים כדי שיתחייב במצות:

ובזה יתבאר המדרש (פ' תשא) לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים א"ר נחמיה אפי' בשעה שאנו עושין צדקה אנו מביטין במעשינו ויש לנו בושת פנים אין לנו שעה שאנו באין בזרוע אלא בשעה שאנו מוציאים מעשרותינו שנאמר כי תכלה לעשר מה כתיב בסוף השקיפה ממעון קדשך מן השמים:

ויש לדקדק דלמה על הצדקה אומר לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים אפי' כשאנו עושין צדקה אנו מביטין במעשינו ויש לנו בושת פנים אין לנו שעה שאנו באין בזרוע אלא בשעה שאנו מפרישין מעשרותינו:

ולכאורה יש לומר דהטעם דבצדקה יש לנו בושת הפנים משום שעדיין יש מקום למדת הדין לקטרג דלא עבד כמו דמיבעי למעבד וכמו דאמרינן בפ"ו דכתובות (דף ס"ז) גבי נקדימון בן גוריון כדאיבעי למעבד לא עבד כדאמרי אינשי לפום גמלא שיחנא. אבל גבי מעשר אמרינן בפ"ב דקדושין (דף נ"א) המרבה במעשרות פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים וא"כ גבי מעשר אינו יכול להפריש אלא כשיעור המפורש אבל לא יותר וא"כ אין מקום למדת הדין לקטרג ע"ז אומר לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים שבצדקה מדת הדין מקטרג על שאינו נותן יותר אבל במעשר באין בזרוע משום שהוא שיעור מפורש לא פחות ולא יותר. וכן בארתי במ"א הא דאמרינן בפ"ק (דף י') אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע במה תרום קרן ישראל א"ל בכי תשא. פי' שבצדקה עדין יש לומר שלא נתן כמו שצריך. אבל בזה כתיב העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. ע"כ בזה מתרומם קרן ישראל:

אבל לפי מה שבארתי איש שע"כ אומר אין לנו שעה שאנו באין בזרוע אלא בשעה שאנו מפרישין מעשרותינו. פי' משום שיכול להפקיע את עצמו מהחיוב דהיינו להכניסם דרך גגות וקרפיפות. וכמו דאמרינן במנחות (דף ס"ח) תרומה נמי אפשר דעביד לה כדר' הושעי' דאמר ר' הושעי' מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כו' ואעפ"כ מכניסין אנו דרך פתחים כדי לחייבן במעשר. וכדי שנתחייב אנחנו במצות וע"כ אנו באין בזרוע. וכמו דאמרינן בספ"ח דגטין (דף פ"א) בא וראה מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים דורות הראשונים מכניסין פירותיהם דרך טרקסמין כדי לחייבם במעשר דורות האחרונים מכניסין פירותיהם דרך גגות ודרך קרפיפות כדי לפוטרם מן המעשר:

ובירושלמי פ"ג דמעשרות ר' ור"י ב"ר יהודה היו מכניסין את הכלכלה לאחורי הגנות ראה אותן ר' יהודה בר' אלעאי אמר להם ראו מה ביניכם לראשונים ר' עקיבא הי' לוקח שלשה מינים בפרוטה בשביל לעשר מכל מין ומין ואתם מכניסים את הכלכלה לאחורי הגגות כו' חמתון חד סבא אמר להון יהביתון לי אתון. אמרו ליה אין. א"ל לאבוכון דבשמיא לא יהביתון אלא לי (פי' לאביכם שבשמים אין אתם רוצים ליתן שהכנסתם דרך גגות) ובמ"א בארתי על הא דכתיב ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה פי' שמכניס דרך גגות וקרפיפות כדי לפוטרן ממעשר. אלמא דצריך לראות שיתחייב דוקא במצות ולא לפטור את עצמו מן המצות וכמו דאמרינן במנחות (דף מ"א) קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה. וע"כ משני בפ"ק דע"ז (דף ב') נהי דפטירי בעוטי מי מבעטי. וכמו שכתב המהרי"ל וזה לשונו וכשיצא מן הסוכה מכח גשמים אל יבעט ויצא אלא יצא נכנע כעבד שמוזג כוס לרבו ושפכו על פניו. ואם מצטער בעצמו על המצוה דאזיל מיניה ע"ז כתיב (מלאכי ג') אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו' ויכתב גו' ליראי ה' ולחושבי שמו שאפי' אם חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. וכמו שבארתי שכיון שיש להם קנין בגוף המצות וע"כ אם ירדו גשמים ורחמנא פטריה מלישב בסוכה מגיע לו שכר בשלימות כמו שהבאתי מהך דגטין (דף ע"ד) דכיון דלא איצטריך אינו מפסיד שכרו. והכא נמי כיון שהתורה פטרה אותו והוא דואג ומצטער ע"כ נותן לו שכרו משלם ומעלה עליו הכתוב כאלו עשאה:

תוכן העניינים

עמק יהושע חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה