אור ברסלב
עמק יהושע חלק ב דרוש ח לשבת שובה

עמק יהושע חלק ב· רבי יהושע איזיק שפירא

דרוש ח לשבת שובה

דרוש ז לעשי"ת

גרסינן בסוף יומא (דף פ"ה) אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים ואומר מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל. וצריך להבין מה זה שנמשל למקוה. ומתחילה יש להקדים המדרש (פ' אחרי מות) בא' בניסן מתו בניו של אהרן ולמה הזכיר מיתתן ביוה"כ אלא מלמד שכשם שיוה"כ מכפר כך מיתתן של צדוקים מכפרת. ומנין שיוה"כ מכפר שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת דכתיב ויקברו את עצמות שאול וכתיב ויעתר אלהים לארץ אחרי כן. ויש לדקדק דלמאי מייתי ראיה שיוה"כ מכפר ומי אינו יודע שיוה"כ מכפר שהוא יום כפרה וסליחה:

אך הענין יובן ע"פ מה שהקשו התוס' בספ"ק דשבועות (דף מ"ג) דאמרינן ומודה רבי בכרת דיומא דאי לא תימא הכי כרת דיוה"כ לרבי לית ליה ומשני דעבר סמוך לשקיעת החמה דלא הוי שהות ביממא לכפורי ליה וכתבו התוס' דלאחר שילוח שעיר לא מצי לאוקמי שהוא מכפר כל היום. ואע"ג דמשמע לעיל (דף ח') שאין קרבנות מכפרין על עבירות שאח"כ אפי' בו ביום דאמר נ"מ לטומאה שאירע בין זה לזה שאני שעיר המשתלח דכתיב כו' כי ביום הזה וכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם משמע דכל היום מכפר ע"כ. וע"כ חידוש הוא בשעיר המשתלח דמכפר נמי אפי' על עבירות שאח"כ והנה במיתת צדיקים יש לחקור אם מכפרין על עבירות שאח"כ כמו בשעיר המשתלח או שאינן מכפרים על עבירות שאח"כ כמו במיתת כה"ג. וכמו דאמרינן בפ"ק דמכות (דף י"א) משנגמר דינו מת כה"ג ה"ז אינו גולה ואמרינן מ"ט אמר אביי ק"ו מה מי שגלה כבר יצא עכשיו מי שלא גלה אינו דין שלא יגלה. והקשו התוס' דמהאי דינא נמי נילף לנגמר דינו בלא כ"ג שלא וגלה כלל ומה מי שגלה כבר לפני מיתת כ"ג יוצא במיתתו של כ"ג מי שלא גלה לפני מותו אינו דין שלא יגלה אחר מותו דהכי אמרינן בערכין (דף כ"ט) מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר ונפקא לן מהאי דינא דאינה נמכרת כלל אחר הבאת סימנים כו ותירצו דנראה דלא קשיא מידי דהא מיתת הכהן כפרה הוא וכפרה לא שייכא אלא למי שנתחייב כפרה והילכך דוקא למי שנגמר ונתחייב גלות ואח"כ מת כ"ג מכפרת מיתת כ"ג שלא יגלה כלל מק"ו כדאמר הש"ס אבל נגמר דינו בלא כ"ג שכבר מת כ"ג כו' דהא לא מכפר אלא בשעת מיתה ע"כ. אלמא דמיתת כ"ג אינה מכפרת אלא על מי שנגמר דינו תחילה אבל אינה מכפרת על מי שנגמר דינו אח"כ וא"כ איכא למימר לגבי מיתת צדיקים שאינם מכפרים רק על חטא שחטאו מכבר אבל אינם מכפרים על חטא שאח"כ:

וע"ז קאמר המדרש והלא בא' בניסן מתו בני אהרן ולמה קורין אותו ביוה"כ אלא ללמדך שכשם שיוה"כ מכפר פי' אפי' על חטא שחטאו לאחר שעיר המשתלח כן מיתת צדיקים נמי מכפרים אפי' על חטא שאח"כ ע"ז אומר ומנין שיוה"כ מכפר אפי' על חטא שחטא אח"כ ע"ז אומר דכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם משמע שמכפר כל היום וכמו שהוכיחו התוס' בספ"ק דשבועות (דף י"ג) דכתיב כי ביום הזה וכפר עליכם אלמא שמכפר על כל היום. וכן מיתתן של צדיקים נמי מכפר אפי' על חטא שחטא אח"כ דכתיב ויקברו את עצמות שאול ויעתר אלהים לארץ אחרי כן פי' כיון שקברו אותו נתעוררה מיתת הצדיק לכפר על רעה שאח"כ. וע"כ אמרינן ביומא (דף מ"ב) דאנחי בי' סימנא רבין בר קיסי מכפר כשעיר המשתלח פי' שמכפר נמי אפי' על עון שאח"כ. ואפשר לומר ג"כ דהטעם דכפרת שעיר המשתלח שמכפר נמי אפי' על חטא שאח"כ הוא נמי דמכפר אפי' על לא הודע נמי וכיון דלא בעינן ידיעה ט"כ מכפר נמי על חטא שאח"כ משא"כ בכפרת שעיר הפנימי והחיצון דבעינן ידיעה ששעיר הפנימי מכפר על שיש בה ידיעה בתחלה אבל אין בה ידיעה בסוף והחיצון מכפר על שיש בה ידיעה בסוף אבל אין בה ידיעה בתחילה אבל בכפרת שעיר המשתלח דמכפר נמי אף על שאין בה ידיעה כלל. וכמו דאמרינן בסוף כריתות (דף כ"ה) מכל חטאתיכם לפני ה' חטא שאין מכיר בו אלא המקום יום הכפורים מכפר וע"כ אפי' לא הודע לו אעפ"כ הקב"ה מכיר בהחטא ההוא וע"כ מכפר נמי אפי' על חטא שאחר כך כיון שגלוי לפני המקום ב"ה [ובזה יתיישב המדרש (בראשית) ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה לאור יום זה מעשיהן של צדיקים ולחושך קרא לילה זה מעשיהן של רשעים ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד זה יוה"כ. והענין הוא שלמעשיהם של רשעים קרא לילה והיינו שבמצות ומע"ט של צדיקים הסתכל תחילה עד שלא עשאו אבל במעשיהן של רשעים אינו מסתכל בהם תחילה. וכמו דאמרינן בפ"ק דר"ה שאין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם ואינו מסתכל בהם תחילה וע"כ למעשיהם של צדיקים קראו יום פי' שמביט בהם מתחילה ולמעשיהן של רשעים קרא לילה פי' שאינו מביט בהם וכמו דאמרינן כסהו כלילה אבל ביוה"כ שהשעיר מכפר נמי אפי' על עבירות שאח"כ ע"כ כתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד זה יוה"כ פי שאז מסתכל בהם כדי שיתכפרו בשעיר המשתלח כמו שביארתי שהשעיר המשתלח מכפר נמי אפי' על עבירות שאח"כ]:

ולפי מה שביארתי דיוה"כ מכפר על חטא שלא נודע לו וכמו דאמרינן כי ביום הזה וכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו דחטא שאינו מכיר בו אלא המקום יוה"כ מכפר בזה יתיישב הא דאמר ר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר מקוה ישראל ה' פי' שהוא בעצמו כביכול המטהר אף על החטא שלא נודע לנו. וכמו דאמרינן בריש מס' שבועות (דף ב') על שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות הודע ולא הודע. וכן אמרינן בפ"ד דכריתות (דף י"ח) א"ל אבוי ומאן לימא לן דיוה"כ מכפר על דלא מתיידע ליה דלמא והוא דמתיידע ליה א"ל רבא הודע ולא הודע תנן. וע"כ אמרינן אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי אתה חופש כל חדרי בטן פי' שהקב"ה מטהר ביוה"כ אף על חטא שאינו נודע לנו:

ויובן בביאור יותר בהקדם תחילה מה שהקשו האחרונים על הרמב"ם שכתב בהלכות חגיגה (פ"א ה"ו) המפריש עולת ראיתו ומת היורשין חייבין להביאה וכתב ע"ז הכ"מ בפ' יש בכור נקיט לה בפשיטות על מתניתין כו' ואיתא בירושלמי (פ"ק דחגיגה) אלא ששם אמרו שאם ירשו קרקע אפי' אם לא הפרישה חייבים היורשים להביאה ולא ידעתי למה השמיטו רבנו. ובאמת הוא תמוה דהא אמרינן בירושלמי א"ר בא מחלוקת שמואל ור' יוחנן דתנינן תמן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשין עולתה שמואל אמר במופרשת ר' יוחנן אמר אפי' אינה מופרשת מה אנן קיימין אם בשירשו קרקע כו' וא"כ כיון שהירושלמי תולה הוא דראיה בהא דאמרינן האשה שהביאה חטאתה ומתה כו' ואמרינן בתלמודא דילן בפ"ק דקדושין (דף י"ד) האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשין עולתה ואמר רב יהודה אמר שמואל והוא שהפרישתן מחיים אבל לא הפרישתן מחיים לא אלמא קא סבר שיעבודא לאו דאורייתא א"ר אסי א"ר יוחנן אע"ג שלא הפרישתה מחיים אלמא קא סבר שעבודא דאורייתא וא"כ כיון שהרמב"ם פסק (בספ"א מה' מחוסרי כפרה) דהאשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשים עולתה אע"פ שלא הפרישתו מחיים כבר נשתעבדו נכסים לקרבן והשעבוד דין תורה הוא עכ"ל. וא"כ למה פסק הרמב"ם (בפ"א מה' חגיגה) דדוקא המפריש עולת ראיה ומת חייבים היורשים להביאם ותירצו האחרונים שהרמב"ם סבר דלא דמי דהא דאמרינן גבי יולדת דאפי' לא הפרישה מחיים מביאין היורשין עולתה אע"ג שכבר מתה ואינה יודעת מהקרבן אפ"ה יכולים להביא כמו דאמרינן בפ"ד דנדרים (דף ל"ה) הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים שנאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן וע"כ כיון דלא בעי דעת ע"כ יכולים היורשים להביא אפי' לאחר מיתה משא"כ בעולת ראיה דבעינן דעת בשעת הפרשה וכמו דאמרינן בספ"ה דערכין (דף כ"א) דעולה צריכה דעת בשעת הפרשה וא"כ כיון שמת ליכא דעת בשעת הפרשה וא"כ איך יפרישו היורשין. וע"כ כתב דהיורשין מביאין עולת ראיה דוקא כשהפרישו מחיים כך תירצו הרמב"ם האחרונים:

אבל עדיין אינו מספיק דאעפ"כ קשה מהירוש' דתלי הך דעולת ראיה בהא דהאשה שהביאה חטאתה ועתה בפלוגתא דשמואל ור' יוחנן [וע"כ היה נ"ל לומר דאפשר דהירושלמי לטעמיה אזיל דלא תלי ראיה בהבאה שהרי התוס' בריש חגיגה (דף ב') הביאו הירושלמי שכתב אהא דאמרינן הכל חייבין בראיה חוץ מחש"ו בד"א בראית קרבן אבל בראית פנים בעזרה הכל חייבין כמו בהקהל האנשים והנשים והטף. וע"כ כיון דלא תלי זה בזה א"כ באם ראה פנים בעזרה ולא הביא קרבן איכא עלי' שיעבודא דנכסים שמחויב להביא קרבן ושעבודא דאורייתא. אבל הרמב"ם לטעמיה אזיל שכתב (בפ"א מה' חגיגה) ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עבר על ל"ת שנאמר לא יראו פני ריקם ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה. וא"כ אם האב ראה פנים בעזרה ולא הביא קרבן לא קיים מצות ראיה רק שעבר על ל"ת וא"כ איזה שעבודא יש כאן כיון שלא קיים מצות ראיה ואפשר דהשעבוד אינו אלא משעת ראיה וע"כ כיון שלא קיים המצוה ליכא שעבוד כלל וע"כ כתב הרמב"ם דדוקא כשהפרישתו מחיים]:

ועוד אפשר לומר כמו שתירצו האחרונים שהחילוק הוא משום דמחוסרי כפרה א"צ דעת וע"כ יכול להפריש לאחר מיתה נמי משא"כ בעולה דבעי דעת בשעת הפרשה ע"כ אין היורשים יכולים להפריש:

ומה שהקשיתי דאכתי לא ניחא הא דירושלמי דתלי הך דעולת ראי' בהך פלוגתא דעולת יולדת אפשר לומר דהירושלמי לטעמי' אזיל דאיתא בירושלמי דכל זכורך לרבות את הקטן שהקטן חייב בעולת ראיה מדאורייתא כמו דאמרינן התם כל זכורך לרבות את הקטן ויימר כל זכורך לרבות את החרש ומשני למען ישמעו ולמען ילמדו פרט לחרש כו' מאחר שכתוב א' מרבה וכתוב א' ממעט מרבה אני את הקטן שהוא ראוי לבוא לאחר זמן כו'. וא"כ כיון שהירושלמי סובר דקטן חיוב בעולת ראיה מדאורייתא אלמא דעולת ראיה נמי א"צ דעת כמו דאמרינן בפ"ד דנדרים (דף ל"ה) הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים שנאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן. וכן אמרינן התם (דף ל"ו) אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים אלמא א"ר אליעזר הפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום ע"כ אלמא כיון דאתרבי קטן אמרינן דלא בעינן דעת, וה"נ לפי הירושלמי דאתרבי קטנים מכל זכורך א"כ לא בעינן דעת דהקטנים אע"פ שאין בהם דעת כלל חייבים וכמו דאיתא בירושלמי שם ולענין טהרות את אמר את שהוא תפוש ביד אביו ספוקו כפיקח אביו תופש בידו כחרש ברם הכא בין כך ובין כך חייב פי' אע"פ שאין בו דעת חייב עכ"ל הירושלמי. וכיון דלא בעינן דעת א"כ ליכא חילוק בין עולת ראיה לעולת יולדת דכמו דאמרינן דעולת יולדת לא בעינן דעת והכל צריכין דעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה שהרי נאמר בה זאת תורת הזב בין גדול ובין קטן. וה"נ בעולת ראיה כיון דאתרבי קטנים ע"כ לא בעינן דעת וכיון דלא בעינן דעת ע"כ יכול להפריש נמי לאחר מיתה כמו במחוסרי כפרה וע"כ תלי הירושלמי בפלוגתא דעולת יולדת. אבל לתלמודא דילן דאמרינן בפ"ק דחגיגה (דף ד') דהא דאמרינן דכל זכורך לרבות את הקטנים הוא רק מדרבנן כמו דאמרינן התם קטן שהגיע לחנוך דרבנן היא ה"נ וקרא אסמכתא בעלמא וא"כ כיון שהוא מדרבנן אבל מדאורייתא א"צ להביא על הקטנים וא"כ בעינן דעת וכיון דבעינן דעת ע"כ אינו יכול להפריש לאחר מיתה משום דבעינן דעת בעלים בשעת הפרשה וע"כ פסק הרמב"ם דדוקא בשהפרישו מחיים אבל במחוסרי כפרה שא"צ דעת ע"כ יכול להביא לאחר מיתה נמי אע"פ שלא הפרישתו מחיים:

והכי משמע נמי בירושלמי (פ"ב דסוטה ה"א) והביא את קרבנה עלי' מהו שיפריש עליה חוץ מדעתה כו' ייבא כיי דר' יוחנן ארבעה מחוסרי כפרה מפריש עליהם שלא מדעתן ואלו הן הזב והזבה ומצורע ויולדת שכן אדם מפריש על בנו הקטן והוא נתון בעריסה ניחא זב וזבה ומצורע ויולדת ויש קטנה יולדת לא כן כו' עד שלא הביאה שתי שערות היא ובנה מתים כו' אלא שכן אדם מפריש על אשתו חרשת וכן סוטה קטנה אין את יכול דמר ר' זעירא קטנה שזינתה אין לה רצון להאסר על בעלה וחרשת אין אתה יכול דכתיב ואמרה האשה אמן אמן אלמא דאי הוי קטנה בסוטה היה יכול נמי להביא שלא מדעתה וא"כ בעולת ראיה שג"כ מביא על בנו קטן ע"כ לא בעינן דעת ג"כ וע"כ יכול להביא לאחר מיתה נמי:

אך אעפ"כ נלע"ד דגבי עולת ראיה לא אמרינן דא"צ דעת אפי' לדעת הירושלמי שהקטנים מביאין עולת ראיה וכמו שאבאר דאמרינן בירושלמי (רפ"ח דפסחים) א"ר יוחנן ארבעה מחוסרי כפרה מפרישין עליהם חוץ מדעתם ואילו הן זב וזבה כו' לית הדא פליגא על דר' אלעזר דר' אלעזר אמר אדם שוחט פסחו שלא מדעתו אבל אינו מפרישו אלא מדעתו פי' לית הדא פליגא על דר' אלעזר דאמר אדם שוחט פסחו שלא מדעתו אבל אינו מפרישו אלא מדעתו. אלמא דבפסח בעינן דעת. ואעפ"כ אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים אלמא אע"ג דמביא על בניו הקטנים אפ"ה בעינן דעת דלא כמו שפירש הק"ע שם וה"נ מקשה הש"ס דילן בנדרים (דף ל"ו) אלא מעתה יביא פסח על חבירו שכן אדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים. אלמה א"ר אלעזר הפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום ומשני בירושלמי שני' היא פסח שני' היא חטאת פסח לכשתגדיל ראוי להתכפר בו חטאת לכשתגדיל אינו ראוי להתכפר בו. והנה הק"ע נדחק שם בפירושו מאד ע"ש:

ונראה לע"ד דהירושלמי משני דלא קשה מהך דפסח שיביא אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים. דהא דאמר רי יוחנן דהכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה שכן אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים היינו דוקא התם דבמה שהקטן מביא קרבן בקטנותו על זיבתו נפטר אח"כ כשהוא גדול נמי. וא"כ מוכח דא"צ דעת דהא יוצא בזה כשהוא גדול ואוכל קדשים ואע"ג שהביא הקרבן בעודנו קטן. והקטן אין לו דעת. אלמא דלא בעינן דעת בשעת הפרשה. אבל מפסח אין ראיה דאע"ג שאדם מביא פסח על בניו ובנותיו הקטנים אפ"ה אין ראיה מזה דבשנה אחרת מוכרח להביא פסח אחר. וא"כ הפסח שמביא אינו מועיל לו לכשיגדל וא"כ אין ראיה מזה שהוא מביא על הקטן דכיון דלא איפשר שאני דהא אינו מכפר לו לכשיגדיל וכה"ג כתב הר"ן בנדרים (דף ל"ו) בהא דמשנו התם שה לבות אבות לאו דאורייתא דמן התורה און הקטנים צריכים להמנות בשה עם בני חבורה. אלא אוכלין ממנו אעפ"י שלא נמנו עליו. ה"מ בראויין להמנות אבל קטנים דאין ראויים להמנות כו' וע"ז משני הירושלמי שני' היא כו' פסח לכשתגדיל ראוי הוא להתכפר בו (פי' בתמיה דהא לכשיגדיל אינו מכפר) וע"כ יכול להביא על בניו ובנותיו הקטנים אע"ג דלית להו דעת. חטאת לכשתגדיל אינו ראוי להתכפר. פי' בתמיה דחטאת ראוי להתכפר אף משיגדיל. דהא אוכל קדשים במה שהביא הקרבן בעודנו קטן ומזה מוכח דמחוסרי כפרה א"צ דעת (ויותר היה טוב לגרוס שני' היא פסח שני' היא חטאת פסח לכשיגדיל אינו ראוי להתכפר בו. חטאת לכשיגדיל ראוי להתכפר בו) ולפי"ז נדחה מה שכתבתי דבעולת ראי' כיון שהקטן מביא ג"כ לדעת הירושלמי אלמא דא"צ דעת. דהא בעולת ראיה דמי לפסח דלכשיגדיל חייב בקרבן אחר. וא"כ אין ראיה מזה דא"צ דעת:

[והנה אמרינן בפ"ב דקדושין (דף נ) אמר ר' חייא בר אבין עובדא הוה כו' ופשטוה מהא האומר לשלוחו הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא והביא לו אע"פ שאמר בעה"ב לא היה בלבי אלא על זה כיון שהביא לו מזה בעה"ב מעל ואמאי הא קאמר בלבי אלא לאו משום דאמרינן דברים שבלב אינן דברים ופריך ודלמא שאני התם דלמיפטר נפשיה מקרבן קא אתי הוה ליה למימר מזיד הייתי. וכתבו התוס' דנהי דאין אנו מאמינים אותו לומר בלבי היה כך מכל מקום מזיד הייתי הוה טענה מקובלת יותר ואין נראה כל כך רמאות והר"ב פירש דודאי מזיד הייתי אנו מאמינים לו יותר כי הא דאמרינן פ"ק דב"מ (דף ד') גבי שנים אמרו לו אכלת חלב. ותמה הפ"י על תירוץ הראשון של התוס' דאיך נעלם מהם משנה דכריתות שאמרו חכמים מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. ותירץ בס' הפלאה דהטעם דנאמן לומר מזיד הייתי אע"ג דאין אדם משים עצמו רשע היינו משום דיכול לומר שאינו רוצה להביא חולין לעזרה ע"ש א"כ יש לומר דדוקא התם שייך זה כיון דאם היה אומר מזיד הייתי הוי חולין בעזרה אבל הכא לא הוי חולין בעזרה כיון דממ"נ א' מעל או הוא או השליח וקייל"ן דאדם מביא קרבנו על חבירו להתכפר בו מדעת חבירו א"כ כיון דבאמת אינו נאמן לומר מזיד הייתי משום דאין אדם משים עצמו רשע יכולין ב"ד לכופו שיביא אשם להתכפר בו או הוא או שלוחו עכ"ד

ולי נראה דאכתי אין תירוצו מספיק דאעפ"כ אינו יכול להביא בעד חבירו כיון שחבירו א"צ להאמין לו שהוא היה מזיד משום דאין אדם משים עצמו רשע א"כ אין לחבירו ידיעה בחטא שצריך להביא קרבן וע"כ אין זה יכול להביא קרבן בעד חבירו וכמו דאמרינן בפ"ק דכריתות (דף ז') שתי נשים שהפילו אחת ממין פטור וא' ממין חובה א"ר יוסי אימתי בזמן שהלכו זה למזרח וזה למערב אבל אם היו שתיהן עומדות שתיהן מביאות קרבן ונאכל ואמרינן בגמ' מאי עבדין מייתי תרווייהו חד קרבן ודאי וחטאת העוף ספק ומתנה ופריך מי אית ליה לר' יוסי תנאה והתנן ר' שמעון אומר מביאין שניהם חטאת א' ר' יוסי אומר אין שניהם מביאים חטאת אחת אלמא לר' יוסי לית ליה תנאה אמר רבא מודה ר' יוסי במחוסר כפרה וכן כי אתא רבין אמר מודה ר' יוסי במחוסר כפרה מ"ט התם בעי גברא ידיעה דכתיב או הודע אליו חטאתו הלכך לא מתיין ומתני אבל הכא כי מייתי שוב קרבן לאשתרויי באכילת קדשים הוא דמייתי כו' ע"כ. אלמא דמה שהוא בא על חטא בעינן שידעו מי הוא החוטא ואינם יכולים להביא על תנאי וא"כ כיון שאין השליח יודע שהוא החוטא שצריך להביא קרבן א"כ לא יכול זה להביא קרבן בעד חבירו דהא חבירו אינו מחויב להאמין לו שהוא היה מזיד משום שאין אדם משים עצמו רשע. והניחא אי אמרינן דאשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה וכמו דאמרינן בפ"ה דכריתות (דף כ"ב) א"ר טרפון מה לזה מביא שתי אשמות אלא מביא מעילה וחומשה ויביא אשם בשני סלעים ויאמר אם ודאי מעלתי זו מעלתי וזו אשמי ואם ס' מעלתי המעות נדבה כו' א"ר עקיבא נראין דבריו במעילה מעוטה כו' אלמא דאשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה וא"כ היה יכול זה להביא בעד חבירו אבל אי אמרינן דאשם ודאי בעי ידיעה בתחילה וכמו דאמרינן בפ"ז דשבת (דף ע"ב) למ"ד אשם ודאי בעי ידיעה בתחילה א"כ לפ"ז אינו יכול להביא בעד חבירו והכי משמע בפ"ה דכריתות דתני התם חתיכה של חולין וחתיכה של קודש אכל את אחת מהן ואינו ידוע את איזה מהן אכל מביא אשם תלוי אכל את השניה מביא אשם ודאי אכל את הראשונה ובא אחר ואכל את השני' זה מביא אשם תלוי כו' ר"ש אומר שניהם מביאים אשם א' ר' יוסי אומר אין שנים מביאים אשם א' אלמא דכיון דהוא ס"ל דאשם ודאי בעי ידיעה בתחילה דהא אינו יכול להביא אשם בתחילה ולומר אם ודאי מעלתי זהו אשם מעילות שלו אלא דצריך להביא אשם תלוי מתחילה ואח"כ אשם ודאי ע"כ אם שנים אכלו זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי ואינו יכול להביא אשם ודאי א' בשבילו או בשביל חבירו ודו"ק. והרמב"ם פסק (בה' מעילה) דאשם ודאי בעי ידיעה בתחילה (וכן ביארתי במ"א על הא דאמרינן בפ"ק דברכות (דף ה') כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין שנאמר וה' חפן דכאו החלי יכול אפי' לא קבלו מאהבה ת"ל אם תשים אשם נפשו מה אשם לדעת אף יסורין לדעת כו' שהאי לדעת קאי על החטא נמי שממשיל לאשם שצריך דעת בהחטא משום דאפי' באשם בעינן ידיעה מתחילה בהחטא וע"ז אומר יכול אפי' לא קבלם מאהבה פי' שאינו מרגיש שחטא ושצריך למירוק יסורין ע"ז אומר אם תשים אשם נפשו וזה נסמך למה שאמר רבא אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא כו'. ופירש"י לא מצא עבירה בידו שבשבילה ראוין יסורין הללו לבוא פירש שצריך לפשפש במעשיו שירגיש ויודע לו שחטא וע"כ יהיו יסורין כפרה אבל אם אין לו ידיעה בחטא אין היסורין כפרה שכמו שבחטאת בעינן ידיעה בהחטא דכתיב או הודע אליו חטאתו הכי נמי ביסורין בעינן שיהיה לו ידיעה בהחטא וע"ז אמר יפשפש במעשיו) עכ"פ כיון דאשם ודאי בעי ידיעה מתחילה א"כ אינו יכול להביא בעד חבירו. ואפשר כיון דהשליח עשה מעשה במעות של הקדש רק שאינו יודע אם הוא בר קרבן אם חבירו היה מזיד. וא"כ כיון שהמשלח אומר שהוא מזיד יכולים ב"ד לכופו שיביא קרבן או שהוא בעדו או שהוא בעד השליח ודוחק ועיין בקדושין (דף ס"ה)]:

והנה לפי מה שבארתי דמחוסרי כפרה לא בעינן דעת בשעת הפרשה והאחר יכול להפריש בעדו אע"פ שלא נודע לו. וכמו שהבאתי נמי מהך דכריתות (דף ז') כי אתא רבין א"ר יוחנן מודה ר' יוסי במחוסר כפרה מ"ט התם בעי גברא ידיעה בתחילה דכתיב או הודע אליו חטאתו הלכך לא מתיין ומתני. אבל הכא כי מייתי קרבן לאשתרויי באכילת קדשים. בזה יתיישב מה שהקשה בס' כפ"ת דמפני מה בעינן בשופר כוונת שומע ומשמיע ובטבילה לא בעינן רק כוונת המטביל. וכמו דאמרינן בפ"ב דחולין (דף ל"א) אי דאנסה חברתה ואטבלה כוונה דחברתה כוונה מעליותא היא. ומלבד שאין הענינים דומים כלל דהתם גבי שופר מצוה היא והכא הכשר היא והכשר שאני ממצוה. וכמו שכתב הרדב"ז דהני דסבירא להו מצות צריכות כוונה אפשר דמודי בהכשר דלא בעי כוונה. ומ"ד דמצות א"צ כוונה יכולים לסבור דהכשר בעי כוונה ועוד דטבילה ודאי לא בעי רק כוונת המטביל בלבד דהא אמרינן בפ"ד דנדרים (דף ל"ה) דמחוסרי כפרה א"צ דעת שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים שנאמר זאת תורת הזב בין גדול ובין קטן ומכשרתו לאכול בקדשים. וא"כ ודאי דהטבילה הוא ג"כ בקטנות דהא צריך לטבול קודם שאוכל בקדשים אלמא דכונת המטביל כיונה מעליותא היא. כמו דבמחוסר כפרה לא בעינן דעתו משום דהוי הכשר והכא נמי בטבילה וכמו דאמרי' בספ"ק דכריתות (דף ח') דריע מדמי לטבילה ע"ש:

ומעתה יתבאר הא דאמרינן בסוף יומא (דף פ"ה) אמר ר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר מקוה ישראל ה' פי' שהקב"ה מטהר אותנו אפי' מהחטא שאין אנו יודעים. וכמו שבארתי דבמחוסר כפרה לא בעינן דעת וה"נ במקוה וע"כ נאמר מקוה ישראל ה':

והנה איתא בירושלמי סוף יומא האומר אין עולה מכפרת אין עולה מכפרת עלי מכפרת היא. אי אפשי שתכפר לי אינה מכפרת על כרחו. אין יוה"כ מכפר מכפר הוא. אי אפשי שיכפר עלי מכפר הוא על כרחו. א"ר חנני' בריה דר' הלל לא כולה מן הדין בר נשא מימר כו' ע"ש. וצריך להבין דמהו הנ"מ בין שאמר אין עולה מכפרת עלי ובין שאמר אי אפשי שתכפר:

אך הענין יובן ע"פ מאי דאמרינן ברפ"ד דגטין (דף ל"ב) ת"ר בטל הוא אי אפשי בו דבריו קיימים. פסול הוא אינו גט לא אמר כלום. דפסול הוא הייני שאומר שהוא פסול או שהוא אינו גט ואנן ידעינן דכשר הוא וע"כ אין בדבריו כלום אבל אם אומר בטל הוא או אפשי בו דבריו קיימים היינו שיהא בטל על להבא וכן אי אפשי בו להבא שאינו רוצה שיהיה עוד גט וע"כ בטל הגט שיכול לבטל מכאן ולהבא ופריך לימא דבטל לישנא דלבטיל משמע והאמר רבה בר איבו קבל מחנה שאמר לאחר שבאת לידו מתנה זו כוי. ובירושלמי פ"ק דגטין האומר ינתנו כל נכסי לפלוני והיו שם עבדים אע"פ שאמר אי אפשי בהן הרי אלו אוכלים בתרומה כו' ר' אומר לית בר נש אמר אי אפשי אלא מכיון שקיבל עליו פי' דכיון שאי אפשי לשון להבא ע"כ לא מהני מכיון שקיבל עליו. ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו ועי' בכריתות (דף כ"ד) ובחולין (דף ל"ט) ובמ"א הארכתי בזה הרבה וכן ה"נ אם אמר אין עולה מכפרת אין בדבריו כלום שאנן ידעינן שהיא מכפרת. אבל אם אמר אי אפשי שתכפר על להבא ע"כ אינה מכפרת כיון דלא ניחא לי' בכפרה וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף מ"ו) איבעיא להו קבורה משום בזיונא או משום כפרה למאי נ"מ דאמר לא בעינא דלקברוה לההוא גברא אי אמרת משום בזיונא לאו כל כמיני'. ואי אמרת כי היכי דניהוי ליה כפרה. הא אמר לא בעינא כפרה פירש"י ואי קברי ליה לא מיכפר כיון דלא בעי כפרה. ובמ"א ביארתי הא דאמרינן בפ"ב דערובין (דף י"ט) א"ר ירמיה בן אלעזר שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו מדת הקב"ה אדם מתחייב כו' למקום שותק ולא עוד אלא שמשבח כו' ולא עוד אלא שדומה לו כאלו מקריב קרבן פי' כי היכי דתהוי ליה כפרה]. אבל ביוה"כ היה רוצה לומר דאפי' באומר שלא יהיה יוה"כ מכפר עליו הוי נמי כפרה. והטעם משום דאומר לפני ה' תטהרו והקב"ה הוא המטהר ומטביל ומכפר וכמו דכתיב מקוה ישראל ה' וע"ז אומר לית בר נש מימר כו' לית את כו' פי' דאימתי הקב"ה מטהר ומטביל ה"מ אם רוצה בהכפרה אבל במבעט שאינו חושש ליוה"כ אפי' יוה"כ נמי אינו מכפר וכמו דאמרינן בפ"ק דכריתות (דף ז') דבמבעט אין יוה"כ מכפר:

ועוד אפשר לפרש ע"פ מאי דאמרינן בספ"ב דחגיגה (דף י"ט) הטובל לחולין והוחזק לחולין אסור למעשר אלמא דהטבילה בעינן שיהא דוקא למעשר מפני שהוא קודש וע"כ אינו מספיק במה שטבל לחולין וא"כ ביוה"כ דכתיב לפני ה' תטהרו ובעינן שיהא הטהרה לה' ומי יוכל לשער גודל קדושתו ורוממותו עד שתעלה הטבילה לפני הקב"ה. ע"ז אומר אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שהקב"ה בעצמו הוא המטהר. וכמו דאמרינן בחולין (דף ל"א) כוונה דחבירתה כוונה מעליותא היא אלמא דאפי' אם הוא בעצמו אינו מכוין רק האחר מכוין סגי בהכי. וע"כ כיון שהקב"ה יודע גודל קדושתו ורוממותו והוא בעצמו המטהר כמו שאומר ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שהקב"ה בעצמו הוא המטהר מכוין לטבילה ולטהרה שנהיה טהורים לפניו כמו שנאמר מקוה ישראל ה'. ואומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל חטאתיכם:

וע"כ אחי ורעי נחפשה דרכינו ונחקורה לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. וכמו דאמרינן אדם נידון בר"ה וגז"ד שלו נחתם ביוה"כ ולאחר גמ"ד קשה לקרוע הגז"ד. וכמו דאמרי' צעקו קודם גז"ד נענים לאחר גז"ד אין נענים, ואפי' לר' יצחק דאמר דיפה צעקה לאדם בין קודם גז"ד בין לאחר גז"ד אעפ"כ קשה מאד לקרוע הגז"ד [כמו שביארתי במ"א על ויקם יונה לברוח תרשישה הא דאיתא במדרש ים ששמו תרשיש והוא בח"ל אומר אברח להים שאין השכינה שורה בח"ל אמר לו הקב"ה חייך יש לי שלוחים כיוצא בך לשלוח אחריך ולהביאך משם. משל לעבד כהן שברח מרבו ונכנס לבית הקברות אמר לו רבו יש לי עבדים כיוצא בך לשלוח אחריך משם מה ראה יונה שלא רצה לילך אל נינוה אמר קרובי תשובה הם אם אני אומר להם ויעשו תשובה נמצאתי מחייב את ישראל שאין שומעים לדברי הנביאים. והנה לכאורה הוא תמוה וכי ח"ו היה יונה טועה שאין השכינה שורה בח"ל ולא ימצאהו בח"ל ואיזה אופן היא לאמר על יונה הנביא שהיה טועה בכך וכמו דכתיב (תהלים קל"ט) אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח כו' ואם רצה לכבוש נבואתו כדי שלא יהיה קלקול לישראל מזה וכמו דאיתא במדרש מ"מ מהו הפעולה שילך לח"ל:

ויובן ע"פ מאי דאמרינן בסנהדרין (דף פ"ט) אמר ר"ח הכובש נבואתו לוקה א"ל מאן דאכיל תמרי בארבלי לקי מאן מתרי בי' אמר אביי חבריו נביאי. וכתבו התוס' בד"ה הכובש דהכובש נבואתו ליתי' בלאו ועוד דאין בו מעשה אלא מכין אותו עד שתצא נפשו כמו עשה סוכה ואינו עושה. ולפ"ז הכובש נבואתו לוקה ע"י חבריו הנביאים כדי לקיים העשה וע"כ היה ירא יונה שאם לא יאמר הנביאות בא"י ילקו אותו חבריו הנביאים כדי לקיים העשה שיתנבא מה שנאמר לו ונגדא שאין לה קצבה חמור ממיתה כמו דאמרינן בכתובות (דף ל"ג) וע"כ ברח לח"ל שאין השכינה שורה בח"ל ואין מצוים שם נביאים לכפותו עד שיתנבא. וכמו דאמרי' במוע"ק ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה לו מתיב כו' היה היה דבר ה' אל יחזקאל בארץ כשדים כו' וע"כ כיון שאין שם נביאים לא יהיה מי לכפותי. וכן משמע בילקוט ויקם יונה לברוח תרשישה וכי מלפני ה' הוא בורח והלא כבר נאמר אנה אלך מפניך ואנה כו' וכתיב עיני ה' משוטטות בכל הארץ וכתיב בכל מקום עיני ה' צופות וכתיב אם יחתרו בשאל משם ידי תקחם וכתיב אין חושך ואין צלמות אלא אמר יונה אלך לח"ל מקים שאין השכינה נגלית ואיתא שם א"ר נתן לא הלך יונה אלא כו' עצמו בים וכן אתה מוצא באבות ובנביאים שנתנו נפשם על ישראל:

והנה בהא דאמרינן התם הכובש נבואתו לוקה א"ל מאן דאכיל תמרי בארבלי לקי מאן מתרי בי' אמר אביי חברי' נביאי מנא ידעי אמר אביי דכתיב כי לא יעשה ה' דבר כי אם גלה סודו ופריך ודלמא הדרו בי' ומשני אם איתא דהדרו בי' אודועי הוו מודעי לכולהו נביאי ופריך והא יונה דהדרו בי' לא אודעוהו ומשני יונה מעיקרא נינוה נהפכת אמרי ליה איהו לא ידע אי לטובה אי לרעה. והקשה המהרש"א בח"א דמאי פריך והא יונה דהדרו בי' ולא אודעוהו דאימא דאודעוהו והא דלא מפורש בקרא דאודעוהו לכולהו נביאי ה"נ אינו מפורש דאודעוהו לכולהו נביאי שיהיה נינוה נהפכת ותירץ דאי הוי מודעי להו ליונה נמי הוי מידעי ליה ואין כאן התראה כלל אבל למסקנא דנינוה נהפכת לטובה נמי משמע מעיקרא שפיר הוי מתרי להו ליונה שיקיים נבואתו שנאמר לו לקרא נינוה נהפכת גם אם הוא לטובה. ודבריו תמוהים מה שכתב דאי הוו מודעי להו ליונה נמי הוו מודעי ליה ואין כאן התראה מאי ראיה היא זו דלמא אודעוהו ליונה אח"כ כשעשו תשובה כמו דכתיב (יונה שם) ויחל יונה לבוא בעיר מהלך יום א' ויקרא כו' ויאמינו אנשי נינוה באלהים ויקראו צום וילבשו שקים כו' וההתראה היתה קודם שעשו תשובה:

ונראה לי דלא קשה מידי דודאי דלא אודעוה לכולהו נביאי דאם איתא דאודעוהו ליונה נמי הוי מודעי ליה וכ"ת דלמא אה"נ דאודעוה הא ליכא למימר דהא אמרינן ביבמות (דף צ"ח) על ספסל זה ישב ר' עקיבא כו' ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר שנית דברה עמו שכינה שלישית לא דברה עמו שכינה וא"כ הרי לא היה נבואה אח"כ ליונה וכיון שליונה לא אודעוה לשאר נביאי נמי לא אודעוהו דליונה ודאי צריך לאודעוה על החזרה וע"כ משני מעיקרא כי אמר ליה נינוה נהפכת סובל ב' ענינים או שתתהפך העיר או שיהפכו לבם מרעה לטובה וע"כ לא היה צריך להודיעו לא ליונה ולא לשאר נביאי:

ובזה יתיישב קושית התוס' ביבמות (שם) בד"ה על עסקי כו' שהקשו דאמאי איצטריך למיכתב שנית ולא שלישית דלא אשכחן שדברה עמו שלישית ושמא כיון שמצינו שחזרו לקלקולם ונתנבא עליהם נחום האלקושי היינו יכולין לסבור שגם אז נתנבא עליהם יונה וזה דוחק. אבל לפי מה שביארתי א"ש דאי לא הוה כתיב שנית הוה אמינא דשלישית נמי דברה עמו שכינה דהיינו דאודעוה שלא יהא עוד נינוה נהפכת וע"ז קמ"ל קרא שנית דברה עמי שכינה שלישית נא דברה דנא אידעוה משום דלשון נהפכת מורה על ב' ענינים או לטובה או לרעה ואפשר דה"ט דאמר ליה נינוה נהפכת משום שלא יצטרך לדבר עמו עוד על עסקי נינוה וע"ז אמר ליה קום וקרא עלי' את הקריאה אשר אנכי דובר אליך פי' דוקא בלשון נינוה נהפכת וכן אפשר לומר שיונה לא רצה להתנבאות בזה הלשון שמורה על ב' ענינים דהיינו שיהפכו לבם לטוב. וכמו שכתב המהרש"א על הא דקאמר איהו דלא ידע אי מדע לטוב כו' שיהיה אצל יונה ודאי אלא גם יונה היה מסתפק אי לטובה נהפכת שיעשו תשובה או לרעה כמשמעו שלא יעשו תשובה וע"כ רצה שתהיה הנבואה בגמ"ד שתהיה נחרבת ולא יהיה נקרע הגז"ד אבל אם הנבואה בלשון נינוה נהפכת והוא מורה על ב' ענינים א"כ בקל להם לעשות תשובה. אבל הקב"ה חנין ורחום ולא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה וכמו דכתיב אתה חסת על הקיקיון כו' ואני לא אחוס על נינוה אשר יש בה הרבה. וע"כ אמר ליה בלשון נינוה נהפכת כדי שלא יהיה גמ"ד גמור ואמר ליה קים וקרא עלי' את הקריאה אשר אנכי דובר אליך דוקא]. וע"כ אחי ורעי הנה העת לעשות תשובה לפני בוא יום הגדול והנורא שקודם גז"ד מועיל צעקה לאדם ובפרט בימים האלו דכתיב קרוב ה' לכל קוראיו ואפי תפלת יחיד נשמעת כמו דאמרינן ביבמות (דף מ"ט) והעיקר הוא עזיבת החטא ולא נאמר באנשי נינוה וירא אלהים את שקם ואת תעניתם אלא וירא אלהים כי שבי מדרכם הרעה כי האדם בטבע נמשך אחר החומר ותאוה גופנית:

ודבר זה יתבאר ע"פ המדרש הן האדם היה כאחר ממנו לדעת טוב ורע רבנן אמרו כגבריאל שנאמר והנה איש א' לבוש הבדים כהדין קמצא דלבישיה מיני' ובי'. ופי' המ"כ דזהו ענין בפני עצמי מה שמביא המדרש כהדין קמצא דלבושי' מיניה וביה:

ולי נראה דהענין היא כמו שכתב התשב"ץ (ח"ב שאלה ד') שיש ב' מיני הרכבות הא' הרכבה מזגית והב' הרכבה שכונית. ודימה דבר שאין לחלוק כלל להרכבה מזגית וע"כ כתב שהפרידה היא הרכבה מזגית שכל חלק מורכב משני דברים משא"כ בחצי עבד וחצי ב"ח דאמרינן בפ"ד דיבמות (דף מ"ה) דקדיש בת ישראל דנמצא צד עבדות שבו משתמש בצד אשת איש זהו נקרא בשם הרכבה שכונית אבל הרכבה מזגית הוא שכל חלק מירכב בחלק חבירו עד דהוי ברי' אחרת ופנים חדשות באו לכאן כמו שכתבו התוס' בב"ב (דף י"ג) דלא דמי לפרידה דאמרינן בפ' אותו ואת בנו (דף ע"ט) דמרביעין עלי' מינה ולא אמרינן דאתי צד חמור ומשתמש בצד סוס משום שהוא בריה בפני עצמו והוי הרכבה מזגית וע"ש בתשב"ץ באורך. וכן בענין התחברות החומר והנפש היה תחילה קידם החטא של אדה"ר בבחינת הרכבה שכינית שכחות הגוף היו רק בשעה שהי' צריך לעניני הגוף כמו דכתיב ויהי האדם לנפש חיה ואמרינן בפ"ג דתענית (דף כ"ב) נשמה שנתתי בך החייה אבל בשעה שהיה צריך לעסוק בעבודת הש"י יוכל לעבוד בנשמתו הטהורה בלי שום תערובת סיג ופסולת. וזה היה בתחילת הבריאה שהגוף עם הנפש היו רק בהרכבה שכונית ולא בהרכבה מזגית והיה במעלה עליונה. ומכיון שחטא אדה"ר נתערב הטוב ברע ונעשה הרכבה מזגית עד שהגוף מורכב עם הנפש יחד ולא יתפרדו זה מזה ואפי' בעבודת אלהות שהאדם עוסק בה אינו בשלימות ונמצא בה מה שהוא שלא לשמה או שאר פניות עד שאין אדם יכול לומר זכיתי לבי ואין צדיק בארץ אשר ועשה טוב ולא יחטא כיון שהי' הרכבה מזגית ונעשה החומר שהוא רק מלבוש להנשמה עם הנשמה בהרכבה א' והוא בזה כדוגמת המלאכים שאין בהם התחלקות החומר מהצורה וע"ז אמר השי"ת הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע פי' שהיה הא' ממנו זה גבריאל שנאמר בו והנה איש א' לבוש הבדים וכהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה ואין ביניהם התחלקות וע"כ היה האדם נמי באופן זה ובחי' זו מזקת לאדם שהמלאך הוא כולו רוחני. אבל האדם שהחומר הוא גשמי ורוח הבהמה היורדת למטה ע"כ טוב היה שיהיה רק בהרכבה שכונית ולא בהרכבה מזגית. ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם ומפרש המדרש אין פן אלא לאו כו' פי' שמעתה אם יחיה לעולם יהיה ההרכבה מזגית ולא יבורר לעולם וע"כ נצרך למיתה כדי שיבדל הנפש מן הגוף ומתוך שיזכור יום המיתה יהיה מזה פעולה שאפי' בחייו אם יזכור יום המיתה יתעורר לשוב בתשובה ולא יהיה אחוז כ"כ הגוף בהנפש וע"כ הרשעים הנמשכים אחר תאות לבם מזה נעשה הרכבה מזגית ועצמית הנוף והנפש וע"כ אמרינן בפ"ק דברכות (דף ח') קשה שבכולם אסכרה ניחא שבכולן נשיקה אסכרא דמי כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא ופי' רש"י כענפי הסירים הנסבכים בגיזת הצמר כשאדם נותק בחזקה ומשליך לאחור שאי אפשר שלא ינתק הצמר עמו. וזה מטעם שהרשעים הנמשכים אחרי תאות לבם נדבקים כחות הגוף בנפש עד שאי אפשר להתפרד. וכמו דאמרינן בפ"ד דשבת (דף צ"א) לא דיין לרשעים שאין חרדים ועצבים מיום המיתה אלא שלבן בריא להן כאולם וע"כ אף כשמזכירים יום המיתה אפ"ה אינם חרדים ועצבים וע"כ נתחבר הגוף בהנפש משא"כ צדיקים דאמרינן שיזכור יום המיתה וכיון שזוכר שאחר המיתה תתפרד הנפש מהגוף ע"כ פועל ועושה רושם שאפי' בחייו נשברו כחות הגוף. וע"ז אמר הן האדם היה כאחד ממנו וכמו שמפרש המדרש במלאך גבריאל דכתיב ביה והאיש לבוש הבדים כהדין קמצא דלבושים מיניה וביה ועתה פן ישלח ידו ולקח ואכל וחי לעולם ואין פן אלא לאו פי' שכיון שנרכב הגוף בהנפש ע"כ מוכרח למות וכיון שלבסוף יתפרד ע"כ לא הוי כ"כ הרכבה מזגית כיון שלבסוף יתפרד ע"כ כשיזכור יום המיתה מזה יתעורר לשוב וע"ז אומר אין ועתה אלא תשובה:

ובמ"א בארתי הא דאיתא אין ועתה אלא תשובה שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה כו' ע"פ מאי דאמרינן בפ' כ"ג דשבת (דף קנ"ג) תנן התם ר"א אומר שוב יום א' לפני מיתתך שאלו תלמידיו את ר"א וכי אדם יודע איזה יום ימות אמר להם וכש"כ שישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה. והענין הוא ע"פ מה שכתב המהרי"ט והבאתיו בתשובותי (סי' י"ט) שאם אדם נודר לקיים איזה דבר יכול לקיים מתי שירצה. והקשה המהרי"ט דא"כ אמאי כתב הרמב"ם באונס שגירש דהוי לאו שניתק לעשה שכופין אותו לקיים מיד אמאי לא נאמר שיכול לקיים אימתי שירצה ותירץ המהרי"ט דהתם אמרינן שיכול לקיים אימתי שירצה ואם ימות הרי הוא אונם בדבר אבל הכא בקיומו ולא קיימו חיישינן דילמא ימות דאע"ג שהוא אנוס בדבר אעפ"כ מ"מ הרי עבר את הלאו במזיד רק שיכול לתקן הלאו אם וקיים העשה וא"כ אם לא יקוים העשה אף שיהיה ע"ז אונס אעפ"כ הרי ישאר עבירת הלאו בידו וע"כ כופין אותו לקיים מיד:

ובזה איש מה שאמר ר"א שוב יום א' לפני מיתתך כו' כש"כ שיעשה תשובה היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה פי' דתשובה צריך לעשות מיד ואינו כמו שאר מצות שאין החיוב מוטל לעשות מיד רק מחמת דזריזין מקדימין למצות אבל בלא"ה יכול לקיים אח"כ ה"מ דוקא בשאר מצות אבל במצות תשובה צריך לקיים מיד משום שמא ימות למחר ואע"פ שהוא באונס אעפ"כ הרי נשאר עבירת הלאו בידו וע"כ אומר המדרש אין ועתה אלא תשובה פי' דתשובה צריך לעשות מיך משום דחיישינן שמא ימות וע"כ נקרא תשובה בלשון ועתה אך ה"מ כשנגזר מיתה על אדם הראשון ע"כ צריך לעשות תשובה מיד דשמא ימות למחר אבל הכא אומר פן ישלח ידו ולקח וכו' ואכל וחי לעולם וא"כ לפ"ז האיך מרמז תשובה בלשון ועתה הא אם חי לעולם אינו צריך לעשות תשובה מיד ע"ז אומר המדרש אין פן אלא לאו פי' שלא ישלח ידו ליקח מעץ החיים וע"כ כיון שהוא מוכרח למות וע"כ נקרא תשובה בלשון ועתה שזה צריך לעשות מיד. וע"כ אחי ורעי נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה והקב"ה יקבל תשובתנו ויכפר לנו על חטאים הידועים לנו ושאין ידועים לנו שנאמר מקוה ישראל ה'. ואומר עליכם כו' ויחתמנו לחיים אמן:

תוכן העניינים

עמק יהושע חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה