עמק יהושע חלק ב· רבי יהושע איזיק שפירא
דרוש ז לעשי"ת
גרסינן בפ"ק דחגיגה (דף ה') ר' יוחנן כי הוי מטא להאי קרא בכי וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעושקי שכר שכיר. עבד שרבו מקרב לדונו וממהר להעידו תקנה יש לו. אמר ריב"ז או לנו ששקל עלינו הכתוב קלות כחמורות:
ואיתא במדרש מה אעידך מה אדמה לך הבת ירושלים. כמה נביאים העדתי בכם רבי ורבי נתן ר' אומר נביא א' בבוקר ונביא אחד בין הערבים הדא הוא דכתיב ויעד ה' בישראל וביהודה ביד כל נביאי כל חוזה ר' נתן אומר שני נביאים בשחרית ושני נביאים בערבית הה"ד ואשלח עליכם את כל עבדי הנביאים יום השכם ושלוח השכם בבוקר ושלוח בערב. עוד במדרש איכה ג' נתנבאו בלשון איכה משה ישעיה ירמיה. משה אמר איכה אשא לבדי ישעיה אמר איכה היתה לזונה ירמיה אמר איכה ישבה בדד. ויובן בהקדם הא דאיתא במדרש איכה חטא חטאה ירושלים ע"כ לנדה היתה וכו' אבל ישראל חטאו ולקו ע"כ לנדה היתה:
ויובן ע"פ מה דאמרינן בפ"ט דסנהדרין (דף פ"א) מי שלקה ושנה כו' היו כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת ובמלקיות של כריתות עסקינן דגברא בר קטלא הוא יקרובי הוא דלא מקרב קטלא כו'. ואמרינן התם דפליגי דמר סבר עבירות מחזיקות ומר סבר מלקיות מחזיקות וא"כ למ"ד מלקיות מחזיקות מי שלקה ושנה דינו אח"כ בכיפה אע"פ שאין מגיע על העבירה רק עונש מלקות רק כיון שלקה ושנה ע"כ כונסין אותו לכיפה ע"ז אומר חטא חטאה ירושלים ע"כ לנידה היתה ואיתא. במדרש ע"ו שחטאו ולקו פי' שחטאו ולקו ב' פעמים ומלקות מחזיקות כיון שלוקה ב' פעמים ואעפ"כ אינו חוזר בתשובה ע"כ מגיע לו עונש יותר מהעונשים הראשונים ע"ז אומר ע"כ לנדה היתה:
ועוד אפשר לומר כמו דאמרינן בסוף מגילה (דף ל"א) אין (מפסיקין בקללות מ"ט דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס ריש לקיש אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורעניות כו' אמר אביי לא שנו אלא קללות שבת"כ אבל שבמשנה תורה פוסק מ"ט הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן. ויש להבין מ"ט הללו בלשון רבים אמורות והללו בלשון יחיד אמורות. ועוד הא דאמרינן בספ"ה דב"ב (דף פ"ח) בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם הקב"ה בירך את ישראל בעשרים ושתים וקללן בשמונה. ברכן בעשרים ושתים מאם בחוקותי עד קוממיות וקללן בשמונה מואם בחוקותי תמאסו עד ואת חוקותי געלה נפשם ואלו משה רבנו ברכן בשמונה וקללן בעשרים ושתים. ברכן בשמונה מוהיה אם שמוע כו' עד לעבדם וקללן בעשרים ושתים מוהיה אם לא תשמעו עד ואין קונה. וא"כ קללות שבמשנה תורה חמירי יותר ולמה מפסיקין בהם:
אך הענין יובן ע"פ הגמרא דכתובות (דף פ"ו) א"ל ר"ז לר"פ לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה אמר לא ניחא לי דאיתעביד מצוה מאי א"ל חנינא בד"א במצות ל"ת אבל במ"ע כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה כו'. לפ"ז יש ב' מלקיות הא' מלקות ארבעים חסר א' שמלקים אם עבר עבירה מכבר והאחד מה שלוקין אם אינו רוצה לקיים העשה ומלקות זו אין לה קצבה. והנה במלקות שיש לה קצבה דהיינו מ' חסר א' שמלקין על שעבר עבירה מכבר לפ"ז אם רבים עברו עבירה א' א"כ מן ההכרח שילקו כולם בהשואה א' כיון שעברו עבירה א' שחייבין עליו מלקות אבל המלקות שאין לה קצבה אם כמה אנשים רשעים אינם רוצים לקיים העשה אי אפשר שילקו כולם בשוה דמי שהוא רך בטבעו או שעדיין יש לו יראת ה' בלבו אז יכנע לבבו במלקות מועטת עד שירצה לקיים העשה ומי שלבו לב אבן ואינו רוצה לקיים העשה בהכאה מועטת אז מלקין אותו עד שיסיר ממנו לב האבן עכ"פ אי אפשר שיהיו שני אנשים שוים בטבעם וביראתם משא"כ במלקות שיש לה קצבה שלוקה על מה שעבר מכבר אז הוא מוכרח שיקבל כל מספר הקצוב דהיינו מ' מלקות חסר אחת שאם לוקה מ' מלקות חסר שתים הפסיד כל המלקות שכך שיערה התורה שילקה מ' חסר אחת. אבל אם לוקה כדי לקיים העשה היא בהיפוך שרצונו וחפצו של המוכיח שלא ירצה לקבל עוד המכות ויהיה די לצרותיו שיאמר שיקיים המצוה ובין כל הכאה והכאה מתרה בו ומוכיחו שיעזוב דרכו ולבבו הרע. ועוד יש נ"מ בין הלוקה מלקות על שעבר מכבר העבירה דבכל הכאה והכאה קרוב הוא יותר לכפרה כמו דאמרינן בפרק בתרא דמכות (דף כ"ג) כל חיובי כריתות שלקו נפטרין מידי כריתתן שנאמר ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא כאחיך אבל במלקות שלוקה כדי לקיים העשה נמצא דבכל הכאה שלוקה הוי רשע יותר דכיון שלוקה ואינו רוצה לקיים המצוה א"כ מראה זדון לבו הרע אשר לא ישוב ויכנע אף מפני המלקות. ובזה יובן שפיר דהקללות שבת"כ הוא במספר הקצוב שזהו היסורין על שעברו עבירה שמכבר וע"ז אמרינן בסוף מגילה (דף ל"א) דאין מפסיקין בקללות דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס כיון דהוי כפרה כמו דאמרינן ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא כאחיך או כמו שכתבו התוס' שם דכתיב מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו אל תעשה קוצים קוצים פי' דאם לא ילקו כל מספר הקצוב אפסדה לקמייתא והוי כמו שלוקה ל"ח מלקות שהפסיד ג"כ כל המלקות שנלקה כל הל"ח. וע"כ בקללות שבתורת כהנים אין מפסיקין משום דכתיב מוסר ה' בנו אל תמאס וה"מ קללות שבת"כ שזהו בא על חטא שלעבר אבל קללות שבמ"ת פוסק שהוא על להבא וע"כ הוא באופן שאין לזה קצבה כמו דכתיב (דברים כ"ח) גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ה' עליך עד השמדך שזהו מלקות שאין לה קצבה שזהו על להבא כדרך שכופין לקיים העשה וע"כ נאמרים בלשון יחיד כמו שביארתי דהמלקות שמכין וכופין על להבא אי אפשר שילקו שניהם בשוה ובהשואה א' משום שזה נכנע לבו מהכאה מועטת וזה אינו נכנע עד שייסרנו בשוטים ובעקרבים אב קללות שבת"כ שהוא מלקות על לעבר בל"ר אמורות וע"כ בקללות שבמשנה תורה פוסק כמו שביארנו דבמכות שלוקין על להבא הרצון הוא שיאמר בכל מכה ומכה די לצרותיו ושיקיים המצוה גם משום מוסר ה' בני אל תמאס לא שייך בזה דאין בזה משום כפרה כמו במלקות שמכין ולוקין על חטא שעבר שזהו כדי שתיכפר לו דכתיב ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא כאחיך וע"כ בעינן שיקבלם מאהבה משא"כ במכות שמכין אותו כדי לקיים המצוה זה אינו משום כפרה אלא רק כפיה כדי שיקיים העשה ואדרבא רצונו של המוכיח כדי שלא ירצה לקבל ואז יסיר לבבו הערל ויקיים המצוה. וע"ז אמר ישעיה הנביא (א') על מה תוכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחלי פי' שמלקות שלכם הוא מלקות שכופין טל להבא ע"ז אומר על מה תוכו עוד תוסיפו סרה פי' כל מה שחלקו יותר יותר יגדל החטא והרשעה:
והנה אחי ורעי בימים האלו אשר הם ימי תשובה צריך כל א' לפשפש במעשיו כי העולם נידון אחר רובו וכמו דאמרינן בספ"ק דקדושין שצריך שיראה את העולם כאלו חצי זכאי וחצי חיוב עשה מצוה כו' עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה. וכמו דכתיב טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ פי' דזהו שאינך חס על נפשך אבל אעפ"כ הרי העולם נדון אחר רובו הלמענך תעזב ארץ שכל העולם כולו יהא נידון לרעה ח"ו עבורו שכל ישראל ערבים זב"ז [ובזה יתבאר המדרש (ס' בלק פ' כ') ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש ר' יהודה אומר ראשי העם תלה על שלא מיחו בבני אדם ר' נחמיה אומר לא תלה ראשי העם אלא אמר הקב"ה למשה הושיב להם ראשי סנהדריות ויהיו דנים כל מי שהלך לפעור וכתב הי"מ שם שהושיב להם ראשי סנהדריות פי' לפי שאין דנים שנים ביום א' ואמר להם ראשי סנהדראות פי' חלוק להם בתי דינים יהו נדונים בב"ד א' ע"כ. והוא תמוה דהא אמרינן בפ"ז דסנהדרין (דף ל"ה) אם העם חטא ראשי העם מה חטאו. אמר רב יהודה אמר רב חלוק להם בתי דינים ופריך מ"ט אלימא משום שאין דנים שנים ביום א' והאמר ר' חסדא לא שנו אלא בשתי מיתות אבל במיתה א' דנים אלא כדי שישוב חרון אף מישראל וא"כ אין הפעם משום שאין דנים שנים ביום א' אלא משום שישוב חרון אף מישראל:
ונראה לי דרי יהודה ור' נחמיה אזלי לטעמייהו במאי דפליגי בפ"ו דסנהדרין (דף מ"ג) דאמרינן החם כתנאי הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם כו' למה נקוד לנו ולבנינו כו' מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן דברי ר' יהודה אפר לו ר' נחמיה וכי ענש על הנסתרות לעולם. והלא כבר נאמר עד עולם אלא כשם שלא ענש על הנסתרות כך לא ענש על עונשין שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן. היוצא לנו מזה שר' יהודה סובר שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן אבל על הנגלות קבלו עליהם ערבות אתי קודם שעברו ישראל את הירדן. וע"כ ר' יהודה אזיל לטעמיה וסובר שראשי העם תלה על שלא מיחו בבני אדם שעל הנגלות קבלו עליהם ערבות אפי' קודם שעברו ישראל את הירדן. ור' נחמיה אומר לא תלה ראשי העם אלא אמר הקב"ה למשה הושיב ראשי סנהדראות משום דאזיל לטעמיה שסובר דכשם שלא ענש על הנסתרות כך לא ענש על עונשין שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן. אבל קודם שעברו ישראל את הירדן לא קבלו עליהם ערבות כלל וע"כ אמר לא תלה ראשי העם אלא אמר הקב"ה למשה הושיב להם ראשי סנהדראות. ובזה יתבאר מה שאמר יהושע (ז') אתה ה' למה העברת העביר את העם הזה את הירדן פי' דכיון שעברו ישראל את הירדן קבלו עליהם ערבות ואיש א' יחטא ועל כל העדה יקצוף. ובזה ביארתי הא דאמרינן בסנהדרין (דף מ"ד) בתר דנפק אוקים רב אמורא עלי ודרש כאשר צוה ה' את משה עבדו א"כ מה ת"ל קום לך אתה גרמת להם ופי' רש"י שלא היה לך לאסור ביזת יריחו. ולכאורה קשה דהא אמרינן בפ"ו דסנהדרין (דף מ"ג) כזאת וכזאת עשיתי מלמד שמעל עכן בשלשה חרמים שנים בימי משה וא' בימי יהושע וא"כ משה רבנו נמי אסר עליהם הביזה וא"כ מאי אמר אתה גרמת להם שלא הי' לך לאסור. ולפי מה שביארתי א"ש שקודם שעברו ישראל את הירדן לא היה עליהם ערבות עדיין לדעת ר' יהודה בנסתרות ולדעת ר' נחמיה אפי' בנגלות וע"כ יפה עשה משה רבנו שאסר עליהם הביזה. אבל בימי יהושע שקבלו עליהם ערבות ע"ז אמר לו הקב"ה אתה גרמת להם. והכי איתא בירושלמי (ספ"ז דסוטה) א"ר שמעון בן לקיש בירדן קבלו עליהם את הנסתרות אמר להם אם אין אתם מקבלים עליכם את הנסתרות המים באין ושוטחין אתכם תדע לך שהוא כן שהרי עכן חטא ורובה של סנהדרין נפלה עכ"ל הירושלמי. וכמו דאמרינן ברפ"ו דשבועות (דף ל"ט) כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו כו' ומסיק דשאר עבירות הוא בדיני' ורשעים דמשפחה בדין החמור כו' גבי שבועה הוא ורשעים דמשפחה בדיני':
ובזה יתבאר הא דאמרינן בספ"ג דערכין (דף ט"ז) א"ר שמואל בר נחמני אר"י על ז' דברים נגעים באים על לה"ר ועל ש"ד ועל שבועת שוא ועל גלוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין על לה"ר כו' ועל שבועת שוא דכתיב ויאמר נעמן הואל וקח ככרים וכתיב וצרעת נעמן תדבק בך כו'. וכתב המהרש"א בח"א דמשום גזל לא הוה דא"כ לא' הוי הצרעת בגופו ובגוף בניו כו' עכ"ל. אבל לפי מה שביארתי א"ש בפשיטית דכיון דאמרינן ברפ"ו דשבועות דמשום שאר עבירות הוא בדיני' ורשעים דמשפחה בדין החמור. וא"כ המשפחה אינם נענשים בעונש החטא בשוה אלא בדין החמור אבל לא בדיני'. והשתא אם היה בעונש משום גזל א"כ האיך אמר אלישע וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם ומ"ט נענשים בניו דהיינו רשעים דמשפחה בדיני'. אלא ודאי דהעונש הוה משום שבועת שוא ובשבועת שוא אמרינן דרשעים דמשפחה בדיני' וע"כ אמר לו אלישע וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם. וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף ק"ז) וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער וא"ר יוחנן גיחזי ושלשת בניו דעונש השבועה חמור מאד]:
ומעתה נחזור לראש להבין המדרש מה אעידך מה אדמה לך הבת ירושלים כמה נביאים העדתי בכם רבי ור' נתן ר' אומר נביא א' בבוקר ונביא א' בין הערבים הה"ד ויעד ה' בישראל וביד כל נביאי כל חוזה ר' נתן אומר שני נביאים בשחרית ושני נביאים בין הערבי' הדא הוא דכתיב ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאי' יום השכם ושלוח השכם בבוקר ושלוח בערב. ויובן ע"פ מה שביארתי בתשובה (ס' י"ג) הירושלמי שהביא הב"י (בחו"מ סי' ל') וזה לשונו נסתרה א' בשחרית וא' בין הערבים ייבא כהדה נתייחדה עמו בפני שנים צריכה גט שני ממנו א' בשחרית וא' בין הערבים זה היה מעשה ושאל ר"א לחכמים ואמרו אין זה יחוד קינא לה בע"א שחרית וא' בין הערבים מאחר שהוא איש והיא אשה אין קינוי' קינוי או ייבא כהדא אין מקבלים מן העד אלא א"כ ראו שניהם כא' ריב"ק אמר אפי' בזה אחר זה וע"ש בתשובתי שהארכתי בזה והבאתי מה שכתב הש"א בתשובה שמהפך הגירסא בירושלמי דבקינוי אין מועיל בעדות מיוחדת אבל בסתיר' שהוא רק כדי לברר אמית' הדבר אם נסתר' וע"כ אפי' בעדות מיוחדת נמי כיון שהמעשה אמת נסתרה וע"כ אסור' לבעלה ואני ביארתי שם שהגירסא אמיתית היא כמו דאיתא בירושלמי שלפנינו דהעיקר הוא דלאוסרה על בעלה דמי לד"נ וכמו שכתב הר"ן בגטין פ' מי שאחזו על הרי"ף שהביא התוספתא א' אומר שחרית וא' אומר בין הערבים אין מצטרפין דאע"ג דלגבי ממון קיי"ל בפ' ז"ב (דף ל') דהלואה אחר הלואה מצטרפין לגבי אישות דשייכי בד"נ בבת אחת בעי להו והקשיתי שם בהא דאמר נן בפ"ד דגטין לדף ל"ב) דלגבי עידי כתיבה מצטרפין אפי' בזה אחר זה וביארתי שם דכל שהוא בגמר האיסור היא דומה לד"נ אבל מה שאינו נגמר עדיין כגון בעדי כתיבה של גט כיון דיכול לחזור עדיין לא הוי ד"נ וע"כ פסק הרמ"א (באה"ע סי קל"ג) דבעדי מסירה בעינן שיהיו שניהם ביחד וע"כ בקינוי דלא הוי עדיין ד"נ דאולי לא תסתיר את עצמה וכמו דאמרינן בפ"ד דשבועות (דף נ"ב) הכל מודים בעידי קינוי סוטה שפטור בעדי קינוי דהוא גורם דגורם וע"כ דמי לד"נ וע"ז אמר ייבא כהדא אין מקבלין מן העד אלא א"כ ראו שניהם כא ריב"ק אומר אפי' בזה אחר זה אבל בעדי סתירה אמר דאין מצטרפין מכיון דהיא נאסרת על בעלה מיד ע"כ דמי לד"נ [ואע"ג דאמרינן בפ"ד דשבועות (דף ל"ב) דמחלוקת בעדי סוטה בעדי סתירה דהוי גורם לממון ופי' רש"י שמא מיראת המים תודה ותפטר וכתב המהרש"א דהוא הדין דהוי מצי למימר שמא תמות ע"י בדיקת המים וידי ח כתובתה אלא משום דאיכא למימר דהזכות תולה לה אלמא דלא מחשב רק גורם היינו דוקא לענין ממין אבל לענין שתהא אסורה לבעלה היא נאסרה מיד לבעלה עד שתשתה מים המרים:
וכמו שביארתי במ"א על מה שכתב הט"ז בהקדמתו ליו"ד שהקשה על הא שכתבו התוס' בפ"ג דקדושין (דף ס"ב) שהקשו על הא דכתב אם לא שכב ברישא ואנן בעינן הן קודם ללאו והכא הוי לאו קודם להן דהא חם נא שכב כתיב ברישא. ותירצו דהא דאם לא שכב חשיב הן במה שאנו רוצים שתעשה חשיב הן דומי' דאם יעברו שאנו רוצים שיעברו. והקשה הט"ז דא"כ איך אמרינן בגטין (דף ע"ה) אתקין שמואל בגיטא דשכ"מ אם לא מתי לא יהא גט אם מתי יהא גט אם לא מתי לא יהא גט משום דלא מקדים אינש פורעניות לנפשי'. ולפי דברי התוס' תקשה דלא נימא רק אם לא מתי לא יהא גט אם מתי יהא גט ונימא דהוי הן קודם ללאו דהא הוא רוצה שלא ימות וע"כ כתב דהיה אומר חנקי תחילה והנה קשה עלי' מהא דאמרי' בסנהדרין (דף ל"ב) ר' אומר אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית מכאן שפותחין בד"נ תחילה בזכות. ומה שהקשה הט"ז נ"ל דאינו דומה דהתם בסוטה עיקר חפצו הוא במה שמשקה אותה כדי לטהרה וע"כ הוי הן קודם ללאו דזהו רצונו. ועוד דהוי חידוש המעשה דהא עד שתשתה אסורה לבעלה ובמה שתשתה תהיה מותרת לבעלה וע"כ נחשב זה להן. אבל גבי גטין אע"פ שהוא רוצה שלא ימות אעפ"כ חידוש המעשה הוא הגרושין אע"ג שהוא רוצה שלא ימות אעפ"כ מפני פחד מיתתו הוא מגרש ואם יאמר אם לא מתי לא יהא גרושין לא מיחשב להן קודם ללאו דהא אם לא יהא גרושין אין זה חידוש המעשה ולא היה לו לגרש. ועיקר המעשה הוא הגרושין משום שמא ימות וע"כ בעינן הן קודם ללאו והגרושין מיחשב להן. משא"כ בסוטה שעד שתשתה אסורה לבעלה וכמו דאמרינן בריש סוטה (דף ב') לא לימא אינש לאתתי' בזמן הזה לא תסתרי עם פלוני כו' וליכא האידנא מי סוטה למבדקי' וקאמר לי' איסורא דלעולם ע"כ ההיתר שמותרת לבעלה נחשב להן]:
ובזה יתבאר המדרש שלשה נתנבאו בלשון איכה משה ישעיה וירמיה. משה אמר איכה אשא לבדו טרחכם ומשאכם וריבכם. ישעיה אמר איכה היתה לזונה. ירמיה אמר איכה ישבה בדד. משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין א' ראה אותה בשלותה וא' ראה אותה בפחזותה וא' ראה אותה בנוולה. כך משה ראה את ישראל בכבודם ובשלותם ואמר איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם. ישעיה ראה אותה בפחזותה ואמר איכה היתה לזונה. ירמיה ראה אותה בנוולה ואמר איכה ישבה בדד. והענין הוא שמשה ראה אותם בשלותם אך ראה את הריבות והקנטורים ואמר אליהם איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם והוכיחם ע"ז והוא כמו קינוי. וכמו דאמרינן בסוטה (דף ג') אין קינוי אלא לשון התראה וכן הוא אומר ויקנא ה' לארצו. והתרה בהם משה ואמר איכה אשא לבדי והעמיד עדים ואמר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. ואח"כ ראה אותם ישעיה בפחזותם ואמר איכה היתה לזונה קריה נאמנה וכבר ביארתי דבסתירה לא מהני עדות מיוחדת וע"כ השוה ישעיה את העדות ונתן שמיעה לשמים והאזנה לארץ. ומשה רבנו אמר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי כדי שיהא לשון שמיעה לשמים והאזנה לארץ וכמו דאיתא במדרש:
ובזה יתיישב המדרש מה אעידך מה אדמה לך הבת ירושלים ר' ור' נתן. ר' אומר נביא א' בבוקר ונביא א' בין הערבים הדא הוא דכתיב ויעד בהם ובישראל ביד כל נביאי כל חוזה שזה היה תחילה בשעת התראה שהתרה בהם שלא יחטאו והיה די בנביא א' בבוקר ונביא א' בין הערבים דבשעת התראה דומה לקינוי. וכמו דאמרינן אין קינוי אלא התראה ור' נתן אומר שני נביאים בבוקר כמו דכתיב ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאים יום השכם ושלוח השכם ושלוח בבוקר השכם ושלוח בערב (ירמיה כ"א) שזה היה בימי ירמיה וכמו דאיתא במדרש פתיחתא איכה רבתי מה אדם הראשון הכנסתיו כו' ודנתי אותם בגרושין ובשלוחין כו'. וע"כ כיון שהיה בגמר הדין שזה היה הגרושין וע"כ הוצרך לשני נביאים בבוקר ולשני נביאים בערב דבגמר הדבר בעינן שיהיו העדים ביחד. ואפי' לפי מה שביארתי שם עוד ליישב הירושלמי באופן אחר שיש חילוק בין עדות מיוחדת ששניהם מעידין על עצם א' אלא שלא ראו כא' ובין שהעדים מעידים על ב' דברים נפרדים שזה מעיד על סתירה אחרת וזה מעיד על סתירה אחרת ועדות מיוחדת כזה אינו כשר אלא בד"מ וע"כ בקינוי ששניהם מעידין על דבר א' וע"כ מצטרפין. משא"כ בסתירה שזה מעיד שנסתרה בשחרית וזה מעיד שנסתרה בין הערבים. ע"כ הוי כמו שמעידין על ב' דברים וע"כ תלי בפלוגתא אם מצטרפין. ועי' שם באותה תשובה שהארכתי בזה אתי נמי שפיר דהא דאמר רבי שהיה נביא א' בבוקר ונביא א' בערב שזה הים בשטת התראה שהתרו בהן ע"י העדים וע"כ היתה ההתראה של שני הנביאים על דבר א' דהיינו שלא יחטאו וע"כ מהני עדות מיוחדת של נביא א' בבוקר ושל נביא א' בין הערבים אבל מה שאומר בירמי' ואשלח עליכם את כל עבדי הנביאים דהיינו שני נביאים בבוקר ושני נביאים בערב הוא העדות לאחר החטא וכמו דאיתא במדרש (ס' ויקרא פ' י"ח) ובא אשר לו הבית זה הקב"ה שנאמר יען ביתי אשר הוא חרב והגיד לכהן זה ירמי' שנאמר מן הכהנים אשר בענתות בנגע נראה לי בבית כו' וע"כ הביא הקב"ה הנביאים להוכיח את ישראל ולהגיד להם את תועבותיהם וא"כ כיון שמעידין על לשעבר פ"כ בעינן שני נביאים בבוקר ושני נביאים בערב דהעדות על מעשים שעברו בעינן שני עדים על כל דבר וכמו שביארתי:
ומעתה נבאר מה שהקדמתי תחלה הא דפ"ק דחגיגה (דף ה') ר' יוחנן בן זכאי כי הוי מטא להאי קרא בכי והענין הוא כמו שביארתי במ"א באורך דבאיזה אופן הם האזהרות והעונשין אם האזהרות והעונשים הוא שהחטא בעצמו מזיק לאדם. וכמו שמזיק מאכל המקולקל לאדם וכמו שהרופא מזהיר לחולה מזה תאכל ומזה לא תאכל או שהוא כמו גזירת המלך על העם שמעניש כל מי שעובר טל דבריו. והנה אם הרופא מזהיר לחולה מזה תאכל ומזה לא תאכל וכן מזהירו על כמה מאכלים היתכן שיאמר לו שהב' מיני מאכלים רעים מזיקים לו בשוה הא זה אי אפשר שכל מאכל רע מזיק לו לפי איכותו ומהותו מאכל רע זה מזיק לו באופן זה ומאכל רט אחר מזיק לו באופן אחר. אבל גזירת מלך טל עבדיו יכול לגזור על כמה ענינים באופן שאם יעברו על רצונו וענישם בעונש א' בחרב ושאין נ"מ בין מעשה זה למעשה אחר כיון דעיקר העונש הוא במה שעוברים על רצונו בדבר זה או בדבר אחר:
ועוד יש חילוק בין גזירת המלך על עבדיו ובין צווי הרופא אל החולה שהמלך הגוזר על עבדיו או על עמו ואח"כ נכנסו חיל צבא של מלך אחר ואנסו את העם בחרב ובקשת לעשות רצונם אם יבורר דבר זה למלך בעדים נאמנים שלא מרצונם ודעתם עברו על צווי המלך כי אם מחמת אונס ואימת מות מחיל צבא שאנסו את העם אז מחסד המלך שלא לעשות להם דבר כיון שלא מרצונם ודעתם עברו על הצווי משא"כ באזהרת הרופא אל החולה שלא יאכל ממאכל המקולקל האם יש סברא לומר שכיון שלא מרצונו עבר על מצות הרופא כי אם שאנסוהו לעבור על מצותו שלא יזיק לו המאכל בודאי אין סברא לומר דאונס לא יזיק לו כיון דע"פ טבע מזיק לו א"כ מה לי אם עבר באונס או ברצון. והנה מבואר בסנהדרין (דף ע"ד) שפד מ"ת אינם מצווין על קדושת השם אפי' בג' עבירות ועוד נתברר שם דעד מ"ת כל המיתה לא היה אלא בסייף ואזהרתן שלהם זו היא מיתתן ומשנתנה התורה נתנה להם חילוקים עשה ול"ת וכריתות ומיתות ב"ד. וא"כ מוכח מזה שעד מ"ת היתה האזהרה בבחינת אזהרת מלך על העם שיכול לענוש על כמה דברים בעונש א' ועוד שלא היו מצווים למסור נפשם על קדושת השם ומזה נמי ראיה שהיה באופן אזהרת המלך על העם שאם היה באופן אזהרת הרופא אל החולה שהמאכל המקולקל מזיק לו א"כ מה נ"מ דהא אפי' באונס נמי מזיק לו [שעד מ"ת היה דינם כמו ב"נ] ומשנתנה התורה הי' האזהרה בבחינת הרופא אל החולה וכמו דאיתא במדרש פ' שמיני א"ר תנחום בר חנילאי משל לרופא שנכנס לבקר ב' חולים אי לחיים וא' למיתה אמר לזה שלחיים זה תאכל וזה לא תאכל ושאינו לחיים אמר כל דבעי הב לי' וכך קודם מ"ת נאמר כירק עשב נתתי לכם את כל וכו' אבל כשנתנה התורה נאמר את זה תאכל וזה לא תאכל. והענין הוא כמו דאמרינן בשבת (דף קמ"ו) בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ולא היו בבחינה שהעבירה תזיק להם בגופם רק כל הז' מצות הי' באופן גזירת המלך והעונשים היו באופן שהמלך מעניש את העם אבל מכי עמדו על הר סיני ופסקה הזוהמא ונזדכך הגוף ע"כ כל העבירות הן מזיקות להגוף וכל העונשים הוא בדרך שהמאכל המקולקל ממית כמו דאיתא במדרש ראה אנכי נותן לפניכם היום את הברכה כו' א"ר אלעזר משאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני באותה שעה מפי עליון לא תצא הרעות והטוב אלא מאליה באה הרעה על עושה הרעה והטובה באה על עושה הטוב. ולכך יש חילוקים בעונשין של עבירות דעל עשה אינו מחויב מלקות ועל עבירת לאו שיש בו מעשה מחויב מלקות וכן עונש כרת ומיתת ב"ד:
[ובזה יתבאר הא דאמרינן בסוטה (דף ל"ו) ויבא הביתה לעשות מלאכתו חד אמר לעשות מלאכתו ממש וחד אמר לעשות צרכיו נכנס באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון אמר לו יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני האפוד ואתה ביניהם רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות דכתיב ורועה זונות יאבד הון ע"כ. והנה לכאורה קשה מאד לאמר על יוסף הצדיק שרצה לעבור עבירה ועוד דהא מתחלה נצטוו ג"כ על שבע מצות ב"נ. אך הענין הוא כמו דאמרינן ביומא (דף ל"ה) שהיתה אשת פוטיפר משתדלת בדברים בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית אמרה לו השמע לי אמר לה לאו אמרה לו הריני חובשך כבית האסורים אמר לה ה' מתיר אסורים הריני כופפת קומתך ה' זוקף כפופים הריני מסמא את עיניך ה' פוקח עורים וע"כ כיון שרצתה לכפותו ביסורין ומלקות שאין לו קצבה דחמור ממיתה כמו דאמרינן בפ"ג דכתובות (דף ל"ג) אלמלי נגדוהו לחנניה מישאל ועזרי' פלחו כו' ע"כ חשב בדעתו שאין לו למסור נפשו אף על ג"ע כיון דהוי עדיין קודם קבלת התורה שקודם מ"ת לא הוזהרו עדיין על קדושת השם ואפי' אם נאמר שהאבות נהגו עצמן בקדושת ישראל אעפ"כ למסור נפשו לא רצה שזהו חומרא דאתי לידי קולא דהיינו למסור נפשו על זה וע"כ באתה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון אמר לו יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם רצונך שימחה שמך מביניהם פי' שלאחר מ"ת שהחיוב הוא למסור נפשו על קדושת השם דהיינו על ג"ע או תקרא רועה זונות ואפי' במלקות שאין לו קצבה כמו שכתבו התוס' בפ"ג דכתובות (דף ל"ג) מיד ותשב באיתן קשתו. ובזה יתבאר המדרש (פ' וישב) וימאן יוסף לדבר מצוה ממאנים לדבר עבירה אין ממאנים בדבר מצוה ממאנים מאן יבמי בדבר עבירה אין ממאנים והוא כמו שביארתי שהיא אמרה לו הריני כופפת קומתך הריני חובשך בבית האסורין ויוסף לא רצה לשמוע אלי' והי' תמיה בעיני' על שיוסף לא יתפייס ואם כי הוא ירא לפני אלקים כמו שאמר וחטאתי לאלהים הרי אומרת לו שהיא תענשהו ביסורין ומלקות אך זהו דוקא לב"נ קודם מ"ת שאז לא היו מצווין עדיין על קידוש השם וכיון שהוא אונס מותר וכפי שהקדמתי החילוק שיש בין גזירת מלך על העם שאם נתודע להמלך בבירור שהוא אנוס מאימת מות אז המלך מוחל לו אבל באזהרת הרופא שאף אם יהיה החולה אנוס אעפ"כ הרי מזיק לו בטבע. אבל בג"ע לאחר מית כיון שגלוי וידוע לפני הקב"ה שזה מזיק להאדם אפי' מחמת אונס נמי א"כ אפי' אם יהיה אניס מוכרח למסור נפשו ואמר יוסף אם לדבר מצוה ממאנים פי' דכתיב בפ' כי תצא ואם לא יחפוץ האיש לקחה את יבמתו ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי וקראו לו זקני עירו וצריך להבין דמפני מה נתנה לו התורה רשות שאם לא יחפוץ לייבם יחלוץ והא אמרינן בפ"ב דיבמות (דף כ"א) דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא וגדולה מצות יבום שהתורה התירה איסור אשת אח במקום יבום ואמאי נתנה לו התורה רשות שאם לא יחפוץ לקחת יבמתו לא ייבם:
אך הענין הוא דאמרינן בפ"ד דיבמות (דף ל"ט) אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי ולשם אישות כאלו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר וכן אמרינן התם יבמה יבוא עלי' מצוה שבתחלה היה עליו בכלל היתר רצה לשם נוי כונסה רצה לשם אישות כונסה נאסרה חזרה והותרה יכול תחזור להתירה הראשון ת"ל יבמה יבוא עלי' למצוה וכן אמרינן התם בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה חצות יבום קודמת ועכשו שאין מתכוונים לשם מצוה אמרו חליצה קודמת למצות יבום ע"כ. ומזה הטעם אמרה תורה שאם לא יחפוץ לקחת את יבמתו מפני שהוא ירגיש בעצמו שאינו מתכוין לשם מצוה וא"כ הוי כאלו פוגע בערוה וע"כ יקיים מצות חליצה:
ולכאורה עדיין קשה דלמאי נתנה לו התורה רשות שיחלוץ וכ"ת דאולי לא יתכוין למצוה אעפ"כ אם לא היה מצות חליצה היה אנוס בדבר וא"כ מאי איכפת לן אם מתכוון לשם נוי והא דאמר אבא שאול שאם מתכוין לשם נוי הרי הוא כאלו פוגע בערוה היינו דוקא לאחר שנתנה התורה מצות חליצה וא"כ אם רואה שמתכוין לשם נוי ולשם אישות אז לא ייבם אלא יחלוץ אבל אם לא היה מצות חליצה אז הרי הוא אנוס ליבום ומאי איכפת לן אם מתכוין לשם נוי ולשם אישות וא"כ למאי אמרה התורה שיחלוץ כיון דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא ולא יהיה רשות אלא לייבם בלבד ואפי' אם יהיה כוונתו לדבר אחר אעפ"כ הרי הוא אנוס באונס של מצוה אלא כיון דג"ע הוא מעבירות דאמרינן בהו יהרג ואל יעבור וא"כ הוא כמו המאכל המקולקל שמקלקל להחולה וכי נוכל לומר שאם הוא אנוס לא יזיק לו המאכל כיון שע"פ הטבע מזיק לו וא"כ אפי' אם לא יהיה רק מצות יבום בלחוד ויהיה אנוס באונס של מצוה אפ"ה אם כוונתו לשם דבר אחר הרי הוא כאלו פוגע בערוה וקרוב להיות הולד ממזר ומזיק להנפש אע"פ שיהיה אנוס במצוה אעפ"כ יפעול בנפשו ענין רע כיון שכוונתו לדבר אחר וע"ז השיב לה מה שאמרה לו למה הוא ירא כיון שהוא אנוס ע"ז אמר אם לדבר מצוה ממאנין לדבר עבירה אין ממאנים פי' שאף בדבר מצוה שהוא אנוס מאת המקום אעפ"כ אם יתכוין לדבר עבירה הרי הוא כאלו פוגע בערוה לדבר עבירה אין ממאנים בתמיה והלא כש"כ שאינו מועיל מה שהוא אנוס שהיא אומרת לו הריני כופפת קומתך או הריני חובשך בבית האסורים אעפ"כ הרי העבירה מזיק לו כמו דכתיב תיסרך רעתך ומה מועיל אם הוא אנוס ומה מי שהוא אנוס באונסא דרחמנא אעפ"כ אם רואה בעצמו שמתכוין לדבר עבירה אינו מועיל האונס ומזיק להנפש ומוליד ענין רע ותאוה בנפש מכש"כ שאינו מועיל האונס של בשר ודם לא כמו קודם מ"ת שאין הטעם רק משום שאין להעביר על רצונו של מלך וע"כ אם הוא אנוס מותר אלא כמו בישראל לאחר מ"ת:
ובזה יתבאר הילקוט שהבאתי בדרוש א' שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו דהנה אף שביארתי שאצל ישראל הוא בבחינת אזהרת הרופא אל החולה אעפ"כ יש בזה ג"כ אזהרת המלך שאסור להמרות כבודו כמו דכתיב (מלאכי א') אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי אמר ה' צבאות. ולפעמים מעניש כדרך המלך המעניש את עבדיו ומעניש על הקלות כחמורות כמו שביארתי שהמלך מעניש בעונש שוה על כמה דברים כיון שעוברים על רצונו ועוד כדי למיגדר מילתא שנא יקילו באימתו ולא ילכו כנגד רצונו דהא אפי' בדיני סנהדרין (דף מ"ו) תניא ראב"י אומר שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא לעבור על ד"ת אלא לעשות סייג לתורה ומעשה בא' כו' כן נמי בדין שלמעלה כשהדור פרוץ ח"ו מתחיל לדון בדיני מלך ומלך במשפט יעמיד ארץ. והנה החילוק שיש בין קלקול המאכל אל החולה שדבר זה יובן ע"י חכמת הרפואה שאם ישאלו לכמה רופאים המבינים בחכמת הרפואה והטבע אף שלא ראו זא"ז אעפ"כ יאמרו כולם באופן א' שזה המאכל מזיק לזה כיון שהדבר מזיק ע"פ חכמת הטבע והניתוח באדם משא"כ בעונש המלך על העם לא יוכלו לכוין אם לא שמעו אופן העונש וחוק המלך ע"ז והדבר הזה אי אפשר לידע אם לא ששמע מאת המלך רצונו ופקודתו וע"פ חכמה לא יוכל להבין זה כי מי יוכל להבין ע"פ חכמה מה שתלוי ברצון המלך כפי מה שרוצה לגזור ולצוות על עמו ונפשו אותה ויעש ועל זה צריך לשמוע מאת המלך רצונו ופקודתו. ועוד יש חילוק בין עונש המלך המעניש את העם אשר יש בידו למחול על עונשו משא"כ באזהרת הרופא אל החולה לא יוכל למחול כי מה מועיל המחילה כיון שהמאכל מזיק להחולה ע"פ חכמת הטבע ומה מועיל המחילה:
ובזה יובן הילקוט שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו אמרה חטאים תרדף רעה פי' שהרע נמשכת בעקבי החטאים וכל מי שחוטא מוכרח ליפול ברעה מפני שהחטא מזיק לו כדרך שמזיק המאכל הרע אל החולה שזהו ע"פ חכמה כמו שביארתי שמה שהמאכל המקולקל המזיק להחולה הוא נמי ע"פ חכמת הטבע ובזה שייך לומר שזהו עונש מה שהחכמה אמרה אבל עונש שהקב"ה מעניש בבחינת מלך שמעניש לפעמים על חטא קל בעונש חמור מפני שעוברים על רצונו שהוא מלך מלכי המלכים על אחת כמה וכמה אבל דבר זה לא יושג ע"פ חכמה כי אם מי ששמע העונש מהקב"ה ובזה שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו דהיינו נביאי השם שלוחי השי"ת לומר מה דבר ה' ומה גזירה גזר שזה תלוי בדבורו של המקום ב"ה. וע"ז השיבה הנבואה הנפש החוטאת היא תמות פי' בבחינת נבואה שנתגלה ליחזקאל וזהו בבחינת העונשין ובבחינת הרפואות אל העונשים היינו לענין שמזיק להאדם דהיינו להנפש ע"ז שאלו לתורה חוטא מהו עונשו שזהו הרפואה אל הנפש כמו דכתיב ונפש כי תחטא שהקרבנות הם כמו סממין שמרפאין להחולה. שאלו להקב"ה חוטא מהו עונשו פי' אם גוזר גזירה ח"ו על האדם על שהמרה נגד כבוד המלך מלכו של עולם וכמו שאומר הכתוב בן יכבד אב ועבד אדוניו ע"ז אמר הקב"ה שיעשה תשובה לפניו וימחול לו:
וכיון שביארנו שהקב"ה מעניש לפעמים בבחינת מלך וכבר ביארתי שהמלך מעניש את עבדו לפעמים בעונש חמור על חטא קל כפי העת וכפי השפה אם צריך למיגדר מילתא בזה יתבאר המאמר שהקדמתי תחילה ר' יוחנן כי הוה מטי להאי קרא בכי וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעושקי שכר שכיר עבד שרבו מקרבו לדונו וממהר להעידו תקנה יש לו והוא בבחי' מלך שדן שא"צ הלנת דין וכמו שכתבו התוס' דמגילה (דף י"ד) דאמרינן התם מורד במלכות הוא וא"צ למידייני'. והקשו התוס' דהא אמרינן בפ' במה בהמה יוצאה (דף ניו) גבי אורי' דקאמר שהי' לו לדונו בסנהדרין ואמאי הא מורד במלכות הי' ותירצו דהא אמרינן דא"צ למידייני' היינו כשאר ד"נ שדנין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה אלא אפי' בו ביום גומרין לחובה. וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ב דסנהדרין) אמר לה וכי רואין כתמין בלילה אמרה ליה כו' כתמין אין רואין בלילה ודיני נפשות דנין בלילה אמר לה כבר נגמר דינו מבעוד יום:
והנה הט"א הקשה דאיזה זכות היא הא דאמרינן דאוריה מורד במלכות הוי אלא שהיה לו לדונו בסנהדרין הא אמרינן בפ"ק דמכות (דף ה') באו שנים ואמרו בחד בשבא הרג פלוני את הנפש ובאו שנים ואמרו עמנו הייתם בחד בשבא אלא בתרי בשבא הרג פלוני את הנפש ולא עוד אלא אפי' אמרו בע"ש הרג פלוני את הנפש נהרגין דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר קטלא הוא כו' וה"ט דקודם שנגמר הדין גברא לאו בר קטלא הוא דשמא לא יבואו עדים. וא"כ אין בזה זכות לדוד דאע"ג דמורד במלכות הוא כיון דעדיין ה"ל לדונו ולא דנו ה"ל כהורג קודם ג"ד ונהרג עליו ככל ההורג במזיד כו' ע"ש. ותירץ דנראה לו בזה דודאי מורד במלכות א"צ לדונו בסנהדרין כשאר ד"נ אלא כיון שמרד ביד המלך להורגו מיד מיהו ה"מ אם הדבר ברור שיהיה בדבר זה דין מרד גמור וידוע אבל אם יש בדבר זה ספק אין יכול להורגו מיהו אין דין זה דומה לגמרי לשאר ד"נ דצריך עדים והתראה כו' דהתם אין עונש המיתה נגמר עד שידונו אותו בסנהדרין ע"פ תנאים המבוארים כו' מש"ה ההורגו נהרג עליו דעדיין לאו בר מיתה הוא עד שידונו אותו ע"פ דין שגזרה תורה אבל מורד במלכות מיד שמרד במלך נגמר עונש המיתה כו' אלא דדין סנהדרין הוא גילוי מילתא בעלמא עכ"ד. ואפשר לומר דזה תלוי ג"כ במה שכתבו התוס' דמורד במלכות א"צ הלנת דין דבשאר חייבי מיתות לא נוכל לומר דדין סנהדרין הוא רק גילוי מילתא ומכיון שנתברר האמת שמחויב הרי איגלאי מילתא למפרע שבר קטלא הוא דהא יש אופן שאפילו האמת הוא שמחויב אך אם רואים כולן לחובה היו פוטרין אותו וא"כ איך נוכל לומר דאגלאי מלתא למפרע דהא אדרבא אם האמת שהוא מחויב מיתה ושעשה את העבירה שמחויב עליו מיתה ולפי זה היו צריכים כולם לראות לחובה וא"כ היה פטור לגמרי וכמו דאמרינן בספ"ק דסנהדרין (ד"ף יז) סנהדרין שראו כולן לחובה פוטרין אותו מ"ט כיון דגמירי הלנת דין למעבד זכותא והני תו לא מצי חזו ליה זכותא וא"כ הא דאתרמי אח"כ שיצא חייב ע"פ סנהדרין ולא ראו כולן לחובה האיך נוכל לומר ע"ז דאגלאי מילתא למפרע דהא אדרבא כיון דיצא מחויב ע"פ סנהדרין ואגלאי מילתא שעבר את העבירה לפ"ז היו צריכים כולם לראות לחובה וא"כ לא היה יוצא חייב [ועיין במה שביארתי (ס' כב) דבדבר העתידות לא אמרינן אגלאי מילתא למפרע] משא"כ במורד במלכות דא"צ הלנת דין וכיון דא"צ הלנת דין א"כ אפי' ראו כולם לחובה נמי אין פוטרין אותו וא"כ אין ספק לפוטרו אלא דילמא לא עבר העבירה ולא מרד במלך וע"כ כיון דדנוהו סנהדרין ואגלאי מילתא למפרע דמורד במלכות הוא מקרי בר קטלא משעת העבירה והטעם משום דא"צ הלנת דין [וכמו שביארתי במ"א הא דאמרינן בפ"ק דמגילה (דף י"ד) מה שאמרה אביגיל עדיין לא יצא טבעך בעולם וא"כ צריך הלנת דין כיון דלא היה דוד עדיין מלך גמור וע"כ כיון דצריך הלנת דין והם ראו כולם לחובה וע"כ פוטרין אותו וא"כ הוא פטור לגמרי]:
וא"כ כיון שביארתי דמורד במלכות מקרי בר קטלא משעת העבירה וע"כ לא היה על דוד חטא במה שהרגו לאורי' אלא שהיה לדונו בסנהדרין אבל מכיון שנתברר אח"כ שהוא מורד במלכות ע"כ הוי בר קטלא משעת העבירה. וע"כ כי מטי ר' יוחנן להאי קרא בכי וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר עבד שרבו מקרבו לדונו וממהר להעידו תקנה יש לו פי' שרבו מקרבו לדונו דהיינו שדנו מיד ואינו משהה בדינו וזהו העונש בבחי' מלך תקנה יש לו ע"ז מביא מה שאמר ר' יוחנן בן זכאי אוי לנו ששקל עלינו הכתוב קלות כחמורות דהא אמרינן בסוף יומא (דף פיו) ארבע חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש ואמר שלשה הן ותשובה עם כל א' וא' עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו שנאמר שובו בנים שובבים עבר על לית ועשה תשובה תשובה תולה ויוה"כ מכפר שנאמר כי ביום הזה וכפר עליכם עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין שנאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם אבל מי שיש בידו חלול השם אין לו כח בתשובה לתלות ולא ביוה"כ לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת שנאמר ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון ע"כ. וא"כ מצינו ג' חלוקי כפרה והכתוב אומר וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים שזהו מיתות ב"ד ובמנאפים שזהו חייבי כריתות שיש בה חייבי כריתות ג"כ ובנשבעים לשקר שזהו ל"ת וכמו דאמרינן בסוף יומא (דף פ"ו) מלא תשא ולמעלה תשובה תולה ויוה"כ מכפר ואמרינן התם לא תשא וכל דדמי לי', ובעושקי שכר שכיר שזהו לאו הניתק לעשה דהוי כמו עשה וכמו דאמרינן בסוף יומא (שם) על עבירות קלות על עשה ועל ל"ת שניתק לעשה ועושק שכר שכיר נמי הוי לאו הניתק לעשה [וכבר תמהו האחרונים על התוס' דפ"ק דחגיגה (דף ה) שכתבו דעושק שכר שכיר הוי ל"ת ועי' ע"ז בתוס' ר"פ איזהו נשך (דף ס"א) ואפשר משום דהוי שני לאוין ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי. ובמ"א ביארתי הכתוב בתהלים (ס"ג) אל תבטחו בעושק ובגזל אל תהבלו חיל כי ינוב אל תשיתו לב אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עוז לאלהים. וביארתי ע"פ הא דאמרינן בפ"ט דב"מ (דף קי"א) זהו עושק וזהו גזל ולמה חלקו הכתוב לעבור עליו בשנים. וזהו אל תבטחו בעושק ובגזל אל תהבלו חיל כי ינוב אל תשיתו לב אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי פי' דעושק וגזל חדא הוא וא"כ למה כפל הכתוב ב' לאוין אך לפרוע מאתו מחמת שעבר על ב' לאוין וכמו שכתבו התוס' רפ"ג דמכות (דף י"ג) דבלאו שבכללות ולאו הניתק לעשה הא דכתיב בי' לאו היינו שמענישים אותו בידי שמים על הלאו וכן ה"נ פורעין ממנו בעד שני לאוין ולפי מה שכתבו התוס' בר"פ א"נ לוקין ע"ז בכובש שכר שכיר ועי' בתוס' חולין (דף פ"א):
והנה ראיתי להקצה"ח בהלכות שותפין (סי' קס"ג) לפי מה שביאר דיאוש בחוב מהני א"כ בכובש שכר שכיר שפיר משכחת מלקות ולאחר יאוש דכי אהדריה מתנה בעלמא הוא דאהדרי' וכדאמרינן גבי אבידה שנטלה ע"מ לגוזלה וכיון דקיי"ל כמ"ד קיימו ולא קיימו דאפי' לא נתקיים ע"י אונס נמי לקי אבל בגזל דבאיסורא אתא לידו יאוש אינו קונה כו' אבל בעושק כיון דחוב מקרי בהתירא אתא לידו וא"כ שפיר משכחת לה במלקות עכ"ד. וצ"ע בהא דאמרינן בפ' בתרא דמכות (דף פ"ז) מתקיף לה ר' זירא הא איכא משכונו של גר ומת הגר ומשני התם גברא בר תשלומין ושעבודא דגר הוא דקא פקע אלמא דאע"ג דא"צ לשלם אפ"ה אינו חייב מלקות. אך אם נימא דזהו דוקא למ"ד ביטלו ולא ביטלו דהיינו דלא ביטלו בידים אבל למ"ד קיימו ולא קיימו לוקה דהא מ"מ א"צ לשלם הוה א"ש ועי' תוס' שם וא"ש. ועוד אפשר לומר דכיון דמת הגר מחיל איהו לנפשי' וכמו דאמרינן בספ"ט דב"ק (דף ק"ט) דר"י הגלילי סבר דאפי' לנפשי' מצי מחיל אפי' לא זקפו עליו במלוה וא"כ כיון שהוא בתורת מחילה הוי כמאן דקיימו וע"כ לא לקי משא"כ בכובש שכר שכיר אם נתייאש לא שייך זה וע"כ לקי. וכן מצינו בירושלמי (פ"ב דפסחים) הגוזל תרומה מאבי אמו כהן ר' יוחנן אמר משלם לשבט רשב"ל אומר משלם לעצמו ע"ש. אך מ"מ צ"ע דהא הוי לאו שאין בו מעשה] עכ"פ איך שהוא לפי הפשט הוי עושק שכר שכיר לאו הניתק לעשה והכתוב מחשיב לכולהו בחדא מחתא כמו דכתיב וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים שזהו כריתות ומיתות ב"ד ובנשבעים לשקר שזהו ל"ת ובעושקי שכר שכיר שזהו לאו הניתק לעשה וע"ז אמר ר' יוחנן בן זכאי אוי לנו ששקל עלינו הכתוב קלות כחמורות ולכולהו בחדא מחתא מחתינהו ומסתמא הדין הוא בבחינת מלך המעניש את עבדיו הממרים נגד כבודו ודנם אפי' על הקלות כחמורות. ולבאר הענין יותר מהו שדן בבחי' מלך הוא כמו דאמרינן אבל מו שיש בידו חלול השם אין לו כח בתשובה לתלות כו' אלא כולן תולין ומיתה ממרקת וחלול השם יכול להיות אפי' על קלה שבקלות וכמו דאמרינן בסוף יומא (דף פ"ו) כגון אנא אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר ר' יוחנן אמר כגון דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין אע"פ שאין זה אלא עון עשה ואפ"ה כיון שנתחלל השם אין לו כח בתשובה לתלות ולא ביוה"כ לכפר אלא כולן תולין ומיתה ממרקת דעון חלול השם גדול מאד והקב"ה מעניש בבחי' מלך שמעניש בעונש חמור אפי' על קלה שבקלות. וכמו דאמרינן בספ"ק דקדושין (דף מ') תנן התם אין מקיפין בחלול השם ואמרינן התם דאין עושין כחנוני המקיף ופי' רש"י דאין עושין כחנוני המקיף לאדם פעמים רבות וגובה כל הקפותיו יחד אין עושין כן בחלול השם אלא נפרעין ממנו מיד. והיינו דקאמר וקרבתי אליכם למשפט כו' עבד שרבו מקרבו לדונו וממהר להעידו תקנה יש לו ועוד אמרינן התם בקדושין שאם הי' שקולה מכרעת ופי' רש"י שאם הי' כף המאזנים שקולה ויש בא' העונות חלול השם מכריע את הכף לחובה:
[ובזה ביארתי במ"א המדרש (פ' בשלח) על הא דכתיב פ' שלח (י"ד) אשר עין בעין נראה מהו כי עין בעין אמר ר"ל הרי המאזנים מעוין אתה אומר אכנו בדבר ואני אומר סלח נא נראה של מי עומד שנאמר ויאמר ה' סלחתי כדבריך. פי' דמשה רבנו אמר כיון שכף המאזנים שקול ע"ז אמר ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים ורב חסד פי' שאם הוא מחצה עונות ומחצה זכיות הוי רב חסד מטה כלפי חסד כמו דאיתא בפ"ק דר"ה וא"כ אם כף המאזנים שקול נדונים לחסד אך אעפ"כ כיון שיש חלול השם בדבר וע"ז אמרינן בספ"ק דקדושין שאם היתה שקולה מכרעת ע"ז אמר משה ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה כו' והמתה את העם הזה כאיש א' ואמרו מבלתי יכולת ה' להביא וא"כ אם תמיתם יהיה חלול ה' ג"כ שיאמרו מבלתי יכולת ה' להביאם וא"כ כיון שאף אם יהיו מוכרעין לחובה מצד דאיכא חלול השם אעפ"כ לא יתוקן שאעפ"כ יאמרו מבלתי יכולת כו' וא"כ יהיה חלול ה' יותר וע"כ צריך לדונם כמו בשאר עונות שאם הכף מאזנים מעוין יהיו מוכרעין לזכות וע"ז אמרינן בספ"ה דברכות (דף ל"ב) אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע עכשיו יאמרו כו' תשש כחו כנקבה ואינו יכול להציל כו' פי' וא"כ יהיה חלול השם בדבר ע"ז אמר הקב"ה אשרי תלמיד שרבו מודה לו שעתידין כו' לומר ואמר לו החייתני בדבריך דאין להכריעם לכף חובה מצד שחיללו השם ואם היתה שקולה מכרעת דה"מ אם יענשו ע"ז יתוקן חלול השם. אבל הכא אם יענשם איכא חילול השם יותר שיאמרו מבלתי יכולת ה' כו' וע"כ כיון שהמאזנים מעוין אתה אומר אכנו בדבר ואני אומר סלח נא נראה של מי עומד שנאמר ויאמר ה' סלחתי כדבריך] וע"כ נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה' ויחתמנו לחיים אמן: