עמק יהושע חלק ב· רבי יהושע איזיק שפירא
דרוש טו לבין המצרים
מדרש אלו זכיתם הייתם קורין בתורה כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם ועכשיו שאי אתם זוכין אתם קורין טומאתה בשוליה. ויש לדקדק דמה דמיון הוא זה דהא התם כתיב כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם שהוא לשון חטא והכא כתיב לשון טומאה טומאתה בשוליה. ותחלה צריך להקדים המדרש ע"ז היה דוה לבנו ר' שמלאי אומר צער גדול נתן הקב"ה לאשה הזאת מאחר שמשמרת ימי נדתה חוזרת ומשמרת ימי זיבתם ר"א בנו של ר' יוסף הגלילי אומר האשם הזאת ע"י שפירשה מביתה ב' או ג' ימים הכתוב קורא אותה דוה אנו שפירשנו מבית חיינו ומבית קדשנו כמה ימים וכמה שנים עאכ"ו שנקראו דוין לכך נאמר ע"ז היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו:
והנה איתא במדרש (פתיחתא איכה רבתי) ר' אלכסנדרי פתח והצרוע אשר בו הנגע והצרוע זה ביהמ"ק אשר בו הנגע זו כו' שהיא מטמאה כנגע שנאמר ויחללו את מקדשי ויטמאוה כו' בגדיו יהיו פרומים אלו בגדי כהונה כו' וטמא טמא יקרא זה חורבן בית ראשון וחורבן בית שני ע"כ:
ולהבין הענין הזה צריך לבאר קצת מהו החילוק שבין נדה לזבה דע"פ דין תורה קודם שתיקן רבי בשדות כמו דאמרינן בפ"ב דנדה (דף ס"ו) התקין רבי בשדות ראתה יום א' תשב ששה והוא שנים תשב ששה והן שלשה תשב שבעה נקיים. וקודם זה היה מונה שבעה ימים אע"פ שהיא רואה בהם ואח"כ מותרת לבעלה אבל הזבה צריכה דוקה שבעה נקיים. ולפ"ז הנ"מ בין נדה לזבה שבימי נדה לפי דינא דאורייתא היא יודעת שבכל יום מתקרבת לבעלה שביום ראשון צריכה למנות שבעה ימים ואח"כ ששה ואח"כ חמשה כיון שמדינא דאורייתא אינה צריכה נקיים רק שבנות ישראל החמירו שאפי' רואות טפת דם כחרדל תשב שבמה נקיים. אבל מדאורייתא כיון דלא בעי' נקיים א"כ היא יודעת שבכל יום מתקרבת לבעלה אבל הזבה כיון שצריכה שבעה נקיים א"כ אפי' סופרת יום א' נקי עכ"ז חוששת אולי תסתור ביום שני ונמצא שסותרת כל המנין למפרע דכתיב ואחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם וע"כ בימי הזיבה חוששת יותר ואף אם היא מתקרבת לבעלה עכ"ז אינה בטוחה בעצמה שלא תראה ותסתור המנין למפרע. וכן בנמשל שישראל נקראו ג"כ דוים הם נמשלים לנדה ולזבה שתחילה בחורבן ראשון היו בבחי' ימי נדות שהיו צריכין להיות בגלות בבל שבעים שנה וע"כ כשהיו בבבל ספרו השנים שצריכין להיות בגלות והתנחמו בזאת במה שבבל שנה מתקרבים לעת שיעלו לא"י. וכמו דאמרינן בפ"ק דמגילה (דף יב) אף דניאל טעה בהאי חושבנא כו' אלמא שחשבו כמה שנים הם צריכים להיות עוד בגלות בבל, אבל בחורבן שני שאין הדבר תלוי אח"כ אלא בתשובה דוקא והם צריכים להיות נקיים אין אנו יודעים קץ הגאולה מתי ישלמו הימים שצריכים להיות נקיים בתשובה:
ובזה יתישב המדרש על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו ר' שמלאי אומר צער גדול נתן הקב"ה לאשה לאחר שמשמרת ימי נדתה חוזרת ומשמרת ימי זיבתה שבימי נדה יש לה צער שהיא מופרשת מבעלה אבל עכ"ז יש לה תקוה שבכל יום מתקרבת לבעלה משא"כ בימי זיבות שאינה מובטחת בעצמה שלא תסתור וע"כ יש לה צער גדול אם לאחר הנדות חוזרת ומשמרת ימי זיבות וכן נמי בנמשל שבגלות ראשון כתיב על זה היה דוה לבנו פי' רק הצער של הגלות אבל מ"מ היו יודעים החשבון וזה הוא באופן נדות. ואח"כ בחורבן אחרון אנו אומרים על אלה חשכו עינינו מיחל ואין אנו יודעים הקץ מפני שהימים האלו צריכים להיות נקיים בחזרת התשובה וע"כ אף אם באיזה זמן ישראל חוזרים למוטב אך אח"כ כשחוזרין ומתקלקלין סותרין המנין למפרע. ובזה יובן המדרש (פתיח') והצרוע אשר בו הנגע כו' וטמא טמא יקרא זה חורבן בית ראשון וחורבן בית שני פי' דבמצורע יש ג"כ אלו ב' הבחינות שיש בנדות וזיבות דהיינו מצורע מוסגר ומצורע מוחלט כמו דאמרינן בפ"ק דמגילה (דף ח') אי הכי תגלחת וצפרים מ"ט לא דקתני אין בין טהר מתוך כו' אמר אביי אמר קרא ויצא הכהן אל מחוץ למחנה והנה נרפא נגע הצרעת מי שצרעתו תלויה ברפואתו יצא זה שאין צרעתו תלוים ברפואתו אלא בימים ומצורע מוחלט תלוי דוקא ברפואתו דהיינו שיהא נרפא הנגע. וכבר בארתי שדבר שהוא תלוי בימים בלחוד א"כ יש לזה תנחומין שבכל יום מתקרב להטהרה משא"כ בדבר התלוי ברפואה א"כ אין הקץ והסוף ידוע כמו בנידות וזיבות. וע"ז אומר המדרש וטמא טמא יקרא זה חורבן בית ראשון וחורבן בית שני פי' הב' מיני טומאות שיש במצורע כמו שהתחיל והצרוע אשר בו הנגע כו' וטמא טמא יקרא פי' ב' מיני טומאות זה חורבן כו'. אך צריך להבין מאי דאמר האשה הזאת ע"י שפרשה מביתה ב' או ג' ימים כו'. והנה כתוב היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו כן אתם תוכלו להטיב למודי הרע כו' הלא ברוב עוניך נגלו שוליך נחמסו עקביך:
[ויובן ע"פ מאי דאיתא בש"ע חו"מ (סי' ל"ד ס' כ"ג) ברמ"א שם שכתב דאפי' פסול מן התורה שהעיד אין לפוסלו אלא בודאי אבל לא בספק כגון שהעיד בב"ד ואח"כ באו עדים עליו שעבר עבירה שנפסל בה מן התורה אבל אם אין אנו יודעים אם עבר קודם שהעיד או אח"כ מוקמינן אחזקתי' כל מה שהעיד כשר. והקשה הקצה"ח דאמאי לא הוי תרתי לריעותא כמו דאמרינן בריש נדה (דף ב') גבי מקוה והאריך בזה הקצה"ח והביא הט"ז שכתב דבשוחט שלא ידע הלכות שחיטה מטריפין למפרע משום דאיכא תרתי לריעותא והכא נמי העמד ממון על חזקתו והרי פסול לפניך. ומלבד דבפשיטות יש לתרץ דמה דאמרינן העמד ממון על חזקתו אינה כמו שאר חזקה המחייבת ומכרחת שהדבר בחזקתו. אלא דהטעם הוא משום דלא נוכל להוציא ממון מחזקתו אבל אינה מוכרחת שמי שמוחזק הדין עמו וא"כ איזה צירוף הוא לומר כיון דאיכא ב' דברים הא' דהעמד ממון על חזקתו והב' שהרי ריעותא לפניך ע"כ מצטרפות לפוסלו מעיקרא כיון שחזקת ממונא אין זו חזקה המכרחת שכך הוא. אלא דהדין הוא בממון המוציא מחבירו עליו הראיה ובלא"ה לא נוכל להוציא ממון מחזקתו וע"כ לא מצטרפות להיות תרתי לריעותא כמו בשאר חזקות המכריחות דמצטרפי להיות תרתי לריעותא. אלא דלדעת רש"י בפ"ג דקדושין (דף ס"ו) דתני' אמר ר' שמעון מעשה במגורה של דסקים ביבנה שהיתה עומדת בחזקת שלימה ומדדוה ונמצאת חסירה כל הטהרות שנעשו ע"ג היה ר' טרפון מטהר ור' עקיבא מטמא כו'. אמר ר' טרפון משל לעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא ב"ג או בן חלוצה שעבודתו כשרה א"ר עקיבא משל לעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בעל מום שעבודתו פסולה התחיל ר' עקיבא לדון מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד ואל יוכיח ב"ג וב"ח שפסולו בשנים. דבר אחר מקוה פסולו בגופו ובעל מום פסולו בגופו ואל יוכיח ב"ג וב"ח שפסולו מאחרים ומסיק בגמ' דלכן בעל מום פסולו ביחיד משום דאמר ליה שלח אחוי והיינו דקתני מקוה פסולו בגופו ובעל מום פסולו בגופו ואל יוכיח ב"ג וב"ח שפסולו מאחרים דכל שפסולו בגופו פסולו ביחיד משום דיכולים לבודקו כמו בעל מום ומקוה חסירה. וא"כ לדעת רש"י משמע דלא פסלינן למפרע אלא דוקא כשפסולו בגופו ולא שפסולו מאחרים. רק התוס' פירשו שם דב' פלוגתות הם אבל לדעת רש"י לא פסלינן למפרע אלא כשפסולו בגופו ופסולו ביחיד:
והכי משמע בירושלמי (פ"ח דתרומות) ר' יעקב בר זבדי שאל היה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע לו שהוא ב"ג או ב"ח מה את עביד ליה כמי שהוא מת ויחזור רוצח למקומו או כמו שנגמר דינו בלא כה"ג ואינו יוצא משם לעולם נשמיענה מן הדא מעשה במגורה של דסקים ביבנה כו' למה זה דומה לעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא ב"ג או ב"ח שעבודתו כשרה כו' א"ר יוסי זאת אומרת היה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא ב"ג או ב"ח שעבודתו כשרה עד שיופסל בב"ד עכ"ל הירושלמי. משמע כפירש"י דהטעם הוא משום דאין פסולו אלא מכאן ולהבא משום דפסולו מאחרים וע"כ הוי כמו שמתה כהונה ועיין בש"ס בבלי פ"ב דמכות (דף י"א) ודו"ק. וא"כ לפ"ז לא קשה קושית הקצה"ח דפסול עדות הוא פסולו בשנים דבעינן דוקא שני עדים לפוסלו ופסולו מאחרים ואין פסולו בגופו דלא ניכר בו הפסול וע"כ לא פסלינן למפרע אלא משעה שאנו יודעים בו שנעשה פסול אבל לא למפרע. משא"כ בשוחט שאינו יודע הלכות שחיטה דמטריפין למפרע משום דזה הוי פסולו בגופו דהא פסולו ביחיד דהא אפשר לומר שלח אחוי משום דאפשר לבודקו ע"כ פסלינן למפרע דהוי פסולו בנופו משום דאפשר לבודקו אם יודע הלכות שחיטה. ועוד אפשר לומר דלא אמרינן דהוי תרתי לריעותא אלא אם אפשר לומר דחסר ואתאי אבל גבי פסולי עדות הוא נפסל בפעם אחת מעידנא שעבר עבירה אלא שלא ידעינן אימתי עבר ע"כ לא אמרינן דהוי תרתי לריעותא. עכ"פ לפי מה שביארתי לדעת רש"י דבפסולו בגופו דהיינו שניכר החסרון פסלינן למפרע אבל בפסולו מאחרים לא פסלינן אלא להבא וע"ז אומר הכתוב היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו כן אתם תוכלו להטיב למודי הרע. הלא ברוב עוניך נגלו שוליך פי' דאתגלי בהתא ונגלה הרע עד שתופסין הפסול למפרע מפני שהרע הוא באופן כמו שהכושי אי אפשר להפוך עורו כן הרע נגלה וניכר לעין כל]. ולפי מה שביארתי איש בפשיטות דכיון שחורבן האחרון הוא באופן נקיים דזיבה ע"כ אף כשחוזרן למוטב אעפ"כ אח"כ כשחוזרין לסורן סותרין למפרע כל המנין כמו שהזבה סותרת. וכמו דאמרינן בפ"ב דזבחים (דף כ"ט) הן מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו אף אתה אל תתמה על זה שאע"פ שהוכשר יחזור ויפסל. וא"כ לא יוכל להתגלות הקץ האחרון כמו דאמרינן בפ"ק דיומא (דף ט') אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קיצם דהימים שצריכין להיות נעתקים מארצם לכלה פשע וחטאת צריכין להיות נקוים. וכיון שמתקלקלין אח"כ סותרין למפרע:
והנה אמרינן בפ"ד דנדה (דף ל"ז) דבר הגורם סותר דבר שאינו גורם אינו סותר שאינו סותר הנקיים אלא דבר הגורם לטומאה. והנה עיקר גרם חורבן הבית היה בעו"ה ע"י שנאת חנם כמו דאמרינן בפ"ק דיומא (דף ט') מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצות ובגמ"ח מפני מה חרב מפני שהיה שנאת חנם ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד ג' עבירות. וכן במקדש ראשון אמרינן שם בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם ואמרינן שם דההיא בנשיאי ישראל הוי. ובטו"ה אכתי לא אכשר דרי בזה ודבר הגורם סותר:
ועתה נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה וכמו דאמרינן בגטין (דף נ"ח) מעשה בר' יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול אמרו לו תינוק א' יש בבית האסורים יפה עינים וטוב ראי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמר מי נתן למשיסה יעקב ישראל לבוזזים ענה אותו תינוק ואמר לו הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו. אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל העבודה שאיני זו מכאן עד שאפדנו בכל ממון שבעולם. ויש לדקדק דכי בשביל שאמר פסוק זה אמר מובטחני בו שמורה הוראה הוא כו'. וכתבו התוס' דאי איכא סכנת נפשות פודין יותר על כדי דמיהן כדאמרינן פ' השולח (דף מ"ד) גבי מוכר את עצמו ואת בניו כו' א"נ משום דמופלג בחכמה היה. ואפשר לבאר זאת טל דרך דרום מהא שהביא הרא"ש בכתובות בפ' שני דייני ריב"ל אומר אין לך נתפס על חברו וחייב ליתן לו אלא בארנון ובגולגולת רב אמר כל הנתפס אחר חבירו חייב ליתן לו חילי' דרב מהכא הגוזל שדה מחברו ונטלו מסיקין חייב ליתן לו ואפי' ר' יוחנן דפוטר אפשר דמודה דחייב לצאת י"ש. וא"כ יש לחקור א' שנתפס בעד חבירו שצריך לפדותו אליבא דרב או לר' יוחנן לצאת י"ש. אם צריך לפדותו אף ביותר על כדי דמיו כמו שפודה את עצמו. וכמו שכתב הרא"ש בפ"ד דגיטין (דף מ"ה) אהא דאמרינן התם אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תקון העולם ואבעיא לן התם אי משום דוחקא דצבורא או משום דלא ליתי ולגרבו טפי. וכתבו ע"ז התוס' והרא"ש דהא דאמרינן בפ' נערה נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמי' פעם ראשונה פודה שאני אשתו דהוו כגופו יותר מבתו ועל עצמו לא תקון רבנן ע"כ. וא"כ לפ"ז כיון דעל עצמו לא תקינו א"כ אם א' נתפס בעד חברו לדברי רב דחייב לפדות אין סברא לומר דאין יכול לפדותו יותר על כדי דמיו משום תקנת השבים. ובודאי דצריך לפדותו כמו שהיה פודה את עצמו כיון שעל עצמו לא תקינו וכל אשר לו יתן בעד נפשו ואפי' גבי אשתו אפשר לומר דהא דכתב הרא"ש הטעם משום דאשתו כגופו ועל עצמו לא תקינו רבנן היינו דוקא להא דאמרינן בפ"ד דכתובות (דף נב) נשבית והיו מבקשים ממנו עד עשרה בדמי' פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה. וכתב הרא"ש לגבי פעם שני' דאין צריך לפדות מן הדין אלא אם רצה פודה וע"ז כתב הרא"ש הטעם משום דאשתו כגופו אבל בפעם ראשונה דצריך לפדות מן הדין א"כ צריך לפדותה כמו שהיה הוא פודה עצמו וכיון דתקינו לה רבנן ממונא אית לה גבי'. וא"כ ה"נ כיון דע"פ דין צריך לפדותו אליבא דרב צריך לפדותו כמו שהיה הוא פודה את עצמו כיון דחייב מן הדין וממונא אית ליה גבי' ע"כ צריך לפדותו כמו שהיה הוא פודה את עצמו. וכן לר' יוחנן אם נאמר דצריך לצאת י"ש ומחויב לפדותו. ויש להביא ראיה לזה דצריך לפדותו לצאת י"ש מהא דאמרינן בפ' חלק (דף צ"ה) א"ל הקב"ה גדוד עד מתי יהיה עון זה טמון בידך על ידך נהרג נוב עיר הכהנים וטל ידך נטרד דואג האדומי ועל ידך נהרג שאול ושלשת בניו ואף שלא היה דוד חייב בזה כלום מכש"כ שאם נתפס א' בעד חברו חייב לצאת י"ש לפדותו ובודאי דצריך לפדותו כמו שהיה פודה את עצמו דטל עצמו לא תקינו:
והנה צריך לבאר מהו הכפל לשון מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים אך הענין הוא דיעקב נקראו הקטנים שבישראל ששם יעקב היה לו מעת הלידה והגדולים נקראו בשם ישראל. והנה בימי החורבן שנשבו הרבה תינוקות קטנים מישראל כמו דאיתא בגמ' ובמדרש. וע"ז אמר הכתוב מי נתן למשיכה יעקב וישראל לבוזזים שבנים קטנים נקראו בשם משיסה שנגזלו מאביהם וישראל לבוזזים שעל ב"י הגדולים נפלו עליהם הבוזזים ובזזו מהם את יעקב דהיינו ילדים הקטנים על שניהם תסוב השאלה שעל הגדולים יפלו הבוזזים והקטנים יהיו למשיסה. זה תלוי מי שישיב סוף פסוק שאם הגדולים יאמרו הלא ה' זו חטאנו ולא אבו בדרכיו הלוך כך הוא פי' של הכתוב הלא ה' זו חטאנו לו פי' חטא הקל שחטא נקרא שוגג ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו פי' שהקטנים לא רצו לילך בתורת ה' וא"כ הם נתפשים בשביל עון עצמם שהגדולים לא היו רק שוגגים טל שלא הוכיחו אותם וכמו שאמרה מדת הדין לפני הקב"ה אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי וע"כ כיון שהם עצמם בעונותיהם היו הגורמים אף שהגדולים היה בהם חטא על שלא הוכיחו אותם אעפ"כ הם גרמו לזה ונתפסים בשביל עון עצמם ואין צריך לפדותם רק כמו שפודין את השבויין ולא יתר על כדי דמיהם. אבל הם התינוקות משיבים סוף הפסיק יהיה הפי' כך הלא ה' זו חטאנו לו פי' שאנחנו חטאנו חטא קל מפני שאם היו מוכיחים אותנו היינו חוזרים מפני שהקטנים עדיין אינם בני דעת והקטנים נשמעים לגדולים וע"ז אומרים הלא ה' זו חטאנו לו פי' חטא קל ובשוגג. (כמו דאמרי' בפ"ג דיבמות ודף ל"ד) דפתוי קטנה אונס הוא]. וכמו דאמרינן בספ"ד דב"מ (דף ל"ג) מאי דכתיב והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם הגד לעמי פשעם אלו ת"ח ששגגות נעשו להם כזדונות ולבית יעקב חטאתם אלו ע"ה שזדונות נעשו להם כשגגות. וע"ז אומרים הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעי בתורתו. וכמו דאמרינן בפט"ו דשבת (דף קי"ט) לא חרבה ירושלים אלא על שלא הוכיחו זא"ז שנאמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה מה איל ראשו של זה כו' אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זא"ז. וכן איתא במדרש איכה ויצא מן בת ציון כל הדרה אלו התינוקות כו' בא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקב"ה גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם וכיון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם דכתיב ועוללי' הלכו שבי וכ' ויצא מן בת ציון כל הדרה היו שרי' כאילים מה האילים בשעת השרב הופכים פניהם אלו תחת אלו כך היו גדולי ישראל רואין דבר עבירה והופכין פניהם וע"כ אומרים הקטנים הלא ה' זו חטאנו לו פי' בשוגג שלא הי' מי שיוכיח אותם ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו פי' שהגדולים לא אבו בדרכיו הלוך להוכיח והם על ששתקו ולא מיחו הם גרמו לזה וכיון שהגדולים לא הוכיחו ע"כ עיקר כדין הוא עליהם וא"כ צריך לפדותם אפי' יתר על כדי דמיהם כיון שהם נתפשים בעון הגדולים כמו שאומרים הלא ה' זו חטאנו הוא חטא קל ולא אבו בדרכיו הלוך פי' שהגדולים הם הפושעים בעון שלא הוכיחו ועוד בשנאת חנם דאמרינן ההיא בנשיאי ישראל הוי וכמו שביארתי שזו היא הגורם לחורבן בעו"ה והקטנים נתפשים בעון הגדולים אשר יש בהם קנאה ושנאה וכיון שהקטנים נתפשים בעון הגדולים ע"כ צריך לפדותם יותר על כדי דמיהן בזמן החורבן שידעו שכל החורבן היה בעון הצבור:
וע"כ כיון ששמע ר' יהושע בן חנניא מה שאמר אותו תינוק ומיהר לומר הלא ה' זו חטאנו לו כדי שיהא לשון חטא קל מוסב על התינוקות ולא אבו בדרכיו הלוך יהיה מוסב טל הגדולים וא"כ הקטנים נתפשים בעון הדור וכיון שנתפשים בעון הגדולים ע"כ מחויב לפדותו. ע"כ אמר מובטחני שיהי' מורה הוראה בישראל על שהורה לו שצריך לפדותן יותר על כדי דמיהן ואיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שבעולם. [ועוד דהטעם הא דאמרינן אין לך נתפס על חברו וחייב ליתן לו אלא בארנון ובגולגולת הוא משום דנתפס בדין בעד חברו וכמו דאמרינן בפ"ב דב"ק (דף קי"ג) בר מתא אבר מתא מיעבט וכיון דבדין נתפס על חבירו חייב חברו לשלם לו והכא נמי כה"ג דאיתא במדרש חזית אמר הקב"ה הביאו לפני ערבים טובים כו' אמרו הרי בנינו ערבים אותנו אמר הקב"ה הא ודאי ערבים טובים כו' בשעה שהלוה נתבע ואין בו מה לשלם מי נתפש לא הערב וא"כ כיון דנתפשים מחמת ערבות בודאי דצריך לשלם להם ולפדותם כמו שהיה פודה את עצמו]:
ועדיין צריך לבאר המדרש שהתחלתי הא דאמר דר' יוסי הגלילי אמר האשה הזאת ע"י שפירשה מביתה ב' או ג' ימים הכתוב קורא אותה דוה כו' והענין יובן עפ"י מאי דאיתא בילקוט שבקש חבקוק לגלות את הקץ אמר לו הקב"ה כתוב אלף בלוח. ואח"כ תשאלנו את הקץ. והענין יובן שכל תיבה מצטרפת ע"י אותיות. ואם מתחילין לכתוב תיבה וכותבין אות הראשונה מהתיבה. אף שכל תיבה היא הבנת הדבר בשלימות. אעפ"כ באות הראשונה כשמתחילין לכתוב אינו נכר הבנת התיבה. אפי' במקצת. שאולי יכתבו לאות הראשון אותיות אחרים. וא"כ יהיה תיבה אחרת והבנת התיבה אינו אלא כשמשלימין כל התיבה בשלימות. ע"כ אין פעולה לגלות את הקץ כמו בזמן החורבן האחרון צריכים להיות נקיים ובתשובה. וא"כ אף אם ישראל חוזרין למוטב עכ"ז אולי לא ישלימו מנין הימים וע"כ אין פעולה בהודעת הקץ. וכ"ת אף על פי כן כיון שלעת עתה חוזרים בתשובה א"כ יכול להודיע את הקץ ולמה ניחוש לומר דילמא יתקלקלו ויחזרו לסורן ואמאי לא נימא דכמו שחזרו למוטב ביום הזה כן יהיו לימים הבאים:
אך כיון שהמשיל במדרש חורבן הבית השני לנקיים שהזבה סופרת וכמו שביארתי על מה שאמר ע"ז היה דוה לבנו צער גדול יש לאשה לאחר שמשמרת ימי נדתה חוזרת ומשמרת ימי זיבתה ובזבה חוששין שמא תסתור. ויובן ע"פ מה שכתבו התוס' בפ"ז דכתובות (דף ע"ב) שהקשו התוס' אמאי אין מברכת זבה על ספירתה כמו שמברכין על ספירת העומר דהא כתיב וספרה. ותרצו דאין מברכין אלא ביובל שמברכין ב"ד בכל שנה שלעולם יוכל למנות כסדר וכן עומר אבל זבה שאם תראה תסתור אין לה למנות. ולכאורה צריך להבין דמפני מה ניחוש שמא תסתור דאמאי לא נימא דכמו שהיא היום טהורה כן תהיה למחר ותברך על הספירה וכמו פ"ק דפסחים (דף ז') דלא חיישינן דלמא מקלקלא תקיעה וכן בשחיטה ומילה אלא דהטעם כיון שראתה שלשה ימים ע"כ הוי בחזקת רואה ואע"פ שפסקה מלראות אעפ"כ היא בחזקה רואה כיון שראתה ג' ימים וחיישינן שמא תראה עוד אף שפסקה מלראות וכן נמי בנמשל שהחורבן האחרון נמשל לזיבות וא"כ אף אם לשעה חוזרין למוטב עכ"ז לאח"כ חוזרים ומתקלקלים כאשר כמה פעמים דרשתי והוכחתי על עון שנאת חנם ולפי הנראה חוזרים לשעה קלה ואח"כ חוזרת התבערה הראשונה למקומה וסותר כל המנין וכמו שביארתי:
וע"ז אמר ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי האשה הזאת ע"י שפירשה מביתה ב' או ג' ימים [ואף שהזבה צריכה ג' ימים. אך אפשר לומר דבפ"ז דפסחים (דף פ"א) אמרינן דלר' יוסי זבה גמורה משכחת לה בשופעת או כגון שראתה שני ביה"ש. וכמו שפירש רש"י דבשני ביה"ש סגי דאיכא טומאת ג' ימים רצופים] וע"ז אומר האשה הזאת ע"י שפירשה מביתה ב' או ג' ימים הכתוב קורא אותה דוה אנו שפירשנו מבית חיינו ומבית קדשנו זה כמה ימים וכמה שנים, פי' שכיון שפירשה מביתה ב' או ג' ימים הכתוב קורא אותה דוה דהיינו שמוחזקת לרואה וכמו שביארתי הראי' דאינה מברכת שמא תסתור. אנו שפירשנו זה כמה כו' לא כש"כ שצריכין אנו לחוש שלא נהיה חוזרים לקלקול הראשון וצריך להזהר מזה העון של שנאת חנם מאד שהעון הזה גרם החורבן ואכתי לא אכשר דרי. ע"כ צריך ליזהר מזה ולשית עצות כל א' בנפשו להרחיקה מלבו. וכמו שביארתי שחורבן זה נמשל לזבה ואף אם בתחילה מתחילים למנות ימי טהרה ואח"כ חוזרים ומתקלקלים סותרים המנין הראשון:
ומעתה נבוא נבאר המדרש שהתחלתי. אנו זכיתם הייתם קורין כי ביום הזה יכפר עליכם כו' ועכשיו שאי אתם זוכין אתם קורין טומאתה בשוליה כו' ויש לפרש ע"פ מאי דאמרינן בספ"ק דשבועות (דף י"ג) רבא אמר הא והא ר' ומודה רבי בכרת דיומא דאלת"ה כרת דיומא לרבי לית ליה. ופי' רש"י בתמי' א"כ למה כתב רחמנא ביוה"כ כרת בשלמא שאר כריתות דאי מיית קודם יוה"כ לא איכפרו אבל הנך למה לי הא כי עבר מכפר עלי' יומא פי' לרבי דאמר דיוה"כ מכפר בלא תשובה ופריך אלמה לא משכחת לי' כו' דאכל אומצא וחנקיה ומית. וכתבו התוס' דאחר שילוח שעיר לא מצי לאוקמי שהוא מכפר כל היום [ועיין בדרוש לשבת שובה שהטעם מפני שמכפר אף שלא נודע לו כלל אך היינו דוקא ביוה"כ ולא בשאר כפרות ועיין בפ"ק דזבחים (דף ו') שני שעירי עצרת למה הן באין ועיין בריש שבועות דף ב'] ועוד תירצו דיוה"כ עצמו בלא שעיר המשתלח מכפר קצת ואין כאן כרת גמור. וכה"ג אשכחן פ"ק דזבחים (דף ו') דעולה מכפר על היורש מקופי' ולא מקיבעא כלומר לגמרי. וקופי' פי' דבר שצף למעלה כמו שפירש רש"י שם וכן בפ"ה דיומא (דף נ') וא"כ כיון שאין לנו שעיר המשתלח בעו"ה ואין לנו אלא היום של יוה"כ בלבד א"כ אין הכפרה אלא מקופי'. ע"ז אומר אלו זכיתם הייתם קורין כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם דהיינו שיהיה החטא נתכפר מכל וכל עכשיו שאי אתם זוכין אתם קורין בתורה טומאתה בשולי'. פי' שהיום בלא שעיר המשתלח אין מכפר אלא מקופי' וטומאתה בשוליה שבתחתית נשאר הטומאה ואין מכפר מקיבעא:
ועוד יש לפרש ע"פ מאי דאמרינן בסוף כריתות (דף כ"ו) דפריך אלא מעתה ס' סוטה שעבר עליו יוה"כ לא תיתי דהא כפר עליו יוה"כ כו' ומשני לכל חטאתם ולא לכל טומאתם. וא"כ על טומאה אינו מכפר. ע"ז אומר המדרש אנו זכיתם הייתם קורין כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר כו' עכשיו שאי אתם זוכים אתם קורין טומאתה בשולי' פי' בבחי' טומאה שע"ז אינו מכפר ומטהר כל כך:
ועוד יש לפרש ע"ש מאי שכתבו התוס' בספ"ק דשבועות (דף י"ג) שתירצו עוד דלעולם יוה"כ מכפר כפרה גמורה אפי' בלא שעיר המשתלח אלא דיוה"כ אינו מכפר עד שתחשך למוצאי יוה"כ ושעיר המשתלח מכפר מיד כדתני' חומר בשעיר מביוה"כ שהשעיר מכפר מיד ויוה"כ עד שתחשך חומר ביוה"כ מבשעיר שיוה"כ מכפר בלא קרבן משא"כ בשעיר והא דנקט דחנקתי' אומצא ומית לאו דוקא אלא הוא הדין נמי שמת בו ביום ולרוחא דמילתא נקט ע"כ. ולכאורה יש להקשות מהא דאמרינן בפ"ד דכריתות (דף י"ח) א"ל אביי מאן לימא לן דיוה"כ כל שעתא מכפר דלמא כולי יומא מאורתא א"ל תני' הרי שבא לידו ס' עבירה ביוה"כ אפי' עם חשיכה פטור שכל היום מכפר. וכן אמרינן התם מתיב רב אידי בר אבין אכל ושתה בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחת והא בין אכילה לשתיה אי אפשר דלא הוי שהות דמתיידע ליה וכפר ליה דיוה"כ במקום אשם תלוי קאי ע"כ. אלמא דיוה"כ כל שעתא מכפר ומשמע מזה הסוגי' דיוה"כ בלא שעיר המשתלח מכפר כל שעתא דאי לא הוי מצי לאוקמי כגון שהקריב את שעיר המשלח ובאמת בירושלמי איכא פלוגתא בזה בסוף פ"ח דיומא דאמרינן התם אם אין שעיר היום מכפר כיצד הוא מכפר. ר' זעירא אמר כל שהוא רבי חנינא אמר בסוף כו' ע"ש:
וע"כ נלע"ד דאע"פ דיוה"כ מכפר כל שעתא היינו לאחר השלמת היום שאם נשלם והוא חי ואתי יוה"כ וכפר עליו ע"כ מתכפר למפרע בכל שעתא. אבל אם לא אתי ע ו יוה"כ כגון שמת ביוה"כ עצמו ולא הגיע סוף היום שיכפר עליו לא כפר עליו כל שעתא ושעתא. והוא כמו דאמרי' ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף וכתבו התוס' בב"ק (דף נ"ט) דאפי' אי אמרינן דישנו לשכירות מתחילה ועד סוף. אעפ"כ זהו דוקא אם גומר השכירות אז ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף. והכי משמט בחו"מ (סי' קכ"ו סי' י"ח) דאפי' למ"ד ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף אמרינן דכי מחזיר לה הכלי לבסוף נעשה למפרע מלוה. אבל קודם שמחזיר הכלי לא הוי עליו שום מלוה ועיין בקצ"ח שם [ובזה יתבאר המדרש (פ' אמור) תפלה לעני כי יעטוף ר' אלכסנדרי פתר קריי' כפועל הזה מה הפועל הזה יושב ומשמר לכשיפליג מלאכתו קימעא וילקישנה לבסוף כמ"ד והיה העטופים ללבן מהו עטופים לקושא. פי' דתפלת העני דהיינו שאין לו מעשים בתחילה אינה פועלת כל כך רק כשמאריך בתפלה ומשבר לבו ושופך שיחו לפני הקב"ה אז עולה התפלה מתחלתה. וא"כ התחלת התפלה תלוי' בגמר כששופך שיחו ומשבר את לבו ע"ז ממשיל כפועל הזה דעיקר השכר נעשה בשעת הגמר אפי' אי אמרינן דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף שאם גומר אז נעשית מלוה למפרע. וכן הא דאמרינן ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף כתב רש"י בספ"ב דחולין (דף מ') דאם נתקלקלה שחיטה קמא נמי לאו שם שחיטה עלה. וכן אמרינן בפ"ג דחולין (דף כ"ט) אמר רבא נתקלקלה שחיטה קא אמרת שאני התם דאגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה היא כללן. והכא נמי לענין כפרת יוה"כ דאע"ג דאמרינן דיוה"כ מכפר כל שעתא היינו דוקא שיתחייב למחר חטאת דהא חשכה עליו יוה"כ. אבל אם מת ביוה"כ דלא אתי עליו סוף היום ע"כ אפי' בתחילת היום נמי לא מכפר וא"ש מה שהקשיתי מסוג' דכריתות על התוס' דשבועות. וא"כ ביוה"כ כשתבוא עליו סוף היום מתעורר הטהרה למפרע לכפר עליו כל שעתא והשתא א"ש המדרש אלו זכיתם הייתם קוראים כי ביום הזה עכשיו שאי אתם זוכים אתם קורין בתורה טומאתה בשולי' דהיינו בסוף שאם בתחילה מתעוררים להחזיר בתשובה ואח"כ חוזרים ומהקלקלים סותרים המנין למפרע וצריכים לחזור ולמנות מחדש. כמי שביארתי לעיל על ענין צער גדול יש לאשה לאחר שמשמרת ימי נדתה חוזרת ומשמשת ימי זיבתה. וה' ינחמנו בנחמת ציון וירושלים אמן: