עמק יהושע חלק ב· רבי יהושע איזיק שפירא
דרוש ד ליום א' של ר"ה
כתיב תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו. כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. ואיתא במדרש בחדש הזה תחדשו מעשיכם ואמרינן בפ"ק דר"ה (דף ט"ז) א"ר יצחק כו' למה תוקעים ומריעים כשהם יושבין ותוקעין ומריעים כשהם עומדין כדי לערבב השטן. והנה אמרינן בר"ה (שם) אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אנו עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני. והענין יובן בהקדם המדרש (פ' וירא) בא לו סמאל אצל אברהם אבינו א"ל סבא סבא אבדת לבך בן שניתן לך לק' שנה אתה הולך לשוחטו א"ל ע"מ כן כו' א"ל למחר אומר לך שופך דם אתם ששפכת דמו של בנך א"ל ע"מ כן ע"כ. וצריך להבין דאיך אמר לו כזאת שלמחר יאמר לו שופך דם אתה. הא אדרבא קיים מצות ה' ועמד בנסיון גדול כזה ואיך אפשר שלמחר יאמר לו שופך דם אתה אתמהה. מהו טענת השטן שאמר לו. והנה בילקוט פ' וירא איתא אמרו אותו היום שהעלה אברהם אבינו את יצחק על גבי המזבח תיקן הקב"ה שני כבשים א' בשחרית וא' בין הערבים שנאמר את הכבש האחד וגו' וכל כך למה שבשעה שישראל מקריבים תמידים על המזבח וקורין את המקרא הזה צפונה לפני ה' זוכר עקידת יצחק בן אברהם ע"כ:
והענין יובן עפ"י מאי דאמרינן בפ"ק דזבחים (דף ב') כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת ואמרינן התם דמפיק ליה מהאי קרא דכתיב ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך כו' האי נדבה נדר הוא אלא אם כמו שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו יהיה נדבה. ועוד אמרינן התם דסתם זבחים לשמן קאי וצריך להבין דמפני מה אמרינן דסתם זבחים לשמן קאי הא אמרינן בספ"ד דזבחים (דף מ"ה) לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זובח לשם השם ומ"ט קאי מסתמא לשמה. אך הענין הוא דמעשה אבות סימן לבנים. וכל מה שעשה אברהם אבינו היה למען יירשו בניו אחריו אהבתו וצדקתו. וזה היה כל ענין של העקידה למען יעקוד את יצחק באהבה ושקידה גדולה ובשעה שעקד את יצחק כוון כל הכוונות וכל הפנינים שהזבח נזבח לשם ריח ניחוח בתשוקה נפלאה. ובזה יתיישב המדרש באותה שעה תיקן הקב"ה שני כבשים אחד בשחרית ואחד בין הערבים שנאמר את הכבש האחד דאלמלא לא הוריש אברהם אבינו את הירושה הזאת דהיינו מחשבת הקרבן לשמה לא היה יכול לצוות את ישראל שיעשו קרבן שיהא ריח ניחוח דאם אינו נעשה לשמה אינו עולה לבעלים לשם חובה רק בתורת נדבות וכמו דאמרינן אם כמו שנדרת והיה נדר ואם לאו יהיה נדבה. ולכן כיון שנטל אברהם לעקוד את יצחק בנו בכוונת הקרבן כפי שצריך באותה שעה תיקן כו' וכשישראל מקריבין את מתמידין באותה שעה הקב"ה זוכר עקידת יצחק ומצרף מחשבת אברהם אבינו למעשה שישראל עושין ומקריבין את התמידין ונמצא שהתמיד נקרב לשם ששה דברים ועולה לבעלים לשם חובה:
ובזה יתיישב המדרש פ' צו ר"א בר כהנא ור' חנן אמרו משל למלך שהיו לו ב' מגירסין בישל לו האחד תבשיל אתא ואכלו והיה ערב לו ועשה השני תבשיל ואכלו וערב לו ואין אנו יודעים איזה מהם ערב לו יותר אלא במה שהוא מצוה את השני ואמר לו התבשיל הזה תעשה לי אנו יודעים שהשני ערב לו ביותר. כך הקריב נח קרבן והיה ערב להקב"ה שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח הקריבו ישראל והיה ערב להקב"ה ואין אנו יודעים איזה מהם ערב לו ביותר אלא במה שהוא מצוה את ישראל ואומר להם ריח ניחוח תשמרו להקריב לי במועדו אנו יודעים שקרבנן של ישראל ערב לו ביותר הה"ד וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות כימי עולם זה משה וכשנים קדמוניות זה שלמה וצריך להבין דאמאי הקרבן של ישראל ערב לו ביותר מקרבן של נח אבל לפי מה שביארתי א"ש דנח כיון שלא היה לו גדול כמו אברהם והיה קודם לאברהם לא היה יכול להקריב הקרבן בכל הכוונות של הששה דברים ורק ישראל כשהקריבו כמו שנאמר עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחוח (במדבר כ"ח) וכמו דאמרינן בפ"ק דחגיגה (דף ז') דב"ה סברי דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי הם כוונו בכל הכוונות וע"ז אומר המדרש ואיני יודע איזה קרבן ערב לו ביותר כשהוא אומר ומצוה את השני כתבשיל הזה תעשה לי. אנו יודעים שקרבן של ישראל ערב לו ביותר. דישראל יכולים להקריב קרבן של חובה משום דסתם זבחים לשמה קאי משום דירשו זאת מאברהם אבינו ע"ה וסתמא דאינש דניחא ליה במאי דעביד אבוהון. והקב"ה מצרף המחשבה והכונה טובה של אברהם לבניו ע"כ יוכלו להעלות הקרבן לשם חובה. משא"כ בנח שלא נתקבל לרצון כ"כ אלא משום דאפי' אינו עולה לשם חובה משום דאינו בכונה הראויה בכל הששה דברים אעפ"כ הא אמרינן דאפי' שלא לשמה נמי כשר אלא שלא עולה לשם חובה. וע"ז אומר המדרש דהראיה שהקרבן של ישראל שהקריבו בהר סיני נתקבל לרצון כפי הכונה הרצויה דאל"ה איך תעלה אח"כ לשם חובה. ובזה א"ש המשל של המדרש שיש ב תבשילין שעושין לכבודו של מלך תבשיל האחד מה שעושין בני הכפרים ויוצאין לקראתו. דאף שעושין כבוד למלך ומקבל מהם אעפ"כ אין זה עיקר סעודתו של מלך אלא שעושה להם קורת רוח ומקבל מהם. אבל בני הכרכים שיודעים איך לתקן סעודה לפני המלך ועושין סעודה לכבודו של מלך מהם מקבל המלך והוא סעודתו של מלך שאוכל ומקבל עוד סעודה כזו. וכן הנמשל בנח אע"פ שקבל הקב"ה כמו דכתיב וירח ה' את ריח הניחוח. אעפ"כ אין זה עיקר הקרבן כמו שצריך להיות אבל אעפ"כ כשר דלא גרע מנדרים ונדבות. אבל מה שהקריבו ישראל הם כוונו לעיקר קרבן של המלך וע"כ צוה להם את קרבני לחמי לאשי תשמרו להקריב לי במועדו עולת תמיד העשויה בהר סיני שהם יכולים להקריב קרבן של חובה ג"כ:
ובזה יתיישב המדרש שאמר לו השטן למחר אומר לך שופך דם אתה ששפכת דמו של יצחק. פי' שאמר לו לאברהם שזה אין ביכולת וטבע האנושי לשחוט את הבן שניתן לק' שנה בכונה רצויה שיהיה לרצונו וא"א לשחוט לשמה במח' רצוי' וכיון שא"א לשחוט לשמה א"כ בשלמא בבהמה הנקרב' אפשר להקריבה ממ"נ אם יכוין לשמה כפי שצריך עולה לבעלים לשם חובה, ואם לאו ה"ה נדבה כמו שביארתי. אך זהו דוקא בבהמה שאפשר להקריבה לשם נדבה ג"כ אבל להקריב את אדם לשם נדבה זהו ודאי דאסור דהא אין להקריב אלא אם הקב"ה מצוה וה"מ אם עולה לשם חובה נמצא שמקיים הצווי של הקב"ה ומקבל שכר ע"ז אבל אם אינו מכוין לשמה כמו שצריך נמצא דמקריב אדם לשם נדבה ונמצא דהוי שופך דם. וע"כ אמר השטן לאברהם למחר אומר לך הקב"ה שופך דם אתה פי' שבודאי לא תוכל לכוין השחיטה בבנך יקירך לשמה כמו שצריך ונמצא ששפכת דם חנם כיון שלא עלה לבעלים לשם חובה ותהא נענש על ששפכת דם חנם מוטב היה לך לפרוש ולומר שלא תוכל לכוין המצוה לשמה כמו שצריך ומתיירא אתה לשחוט שלא תהיה שופך דם ואף על פי כן לא שמע אברהם ורצה נקיים מצות הש"י בזריזות כאדם שהולך לשמחת בנו ומוליך בנו לחופתו:
ובזה יתיישב המדרש תנחומא ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם למה ב' פעמים שהיה ממהר והולך לשוחטו ויאמר אל תשלח ידך אל הנער א"ל מי אתה א"ל מלאך אמר ליה כשאמר לי קח נא את בנך הקב"ה בעצמו אמר לי ועכשיו אם הוא מבקש הוא יאמר לי מיד ייקרא מלאך ה' אל אברהם שנית שלא רצה לקבל מן הראשון. וצריך להבין דהא מסתמא המלאך נאמן בשליחותו של הקב"ה ולמה לא רצה לקבל מן המלאך. אך הענין הוא שאברהם נתיירא אולי שמה שאמר לו המלאך אל תשלח ידך אל הנער הוא לא מפני שדומה לפני הקב"ה כאלו הקריב את יצחק אלא שהוא מפני שלא כוין כונה רצויה ואסור להקרוב האדם לשם נדבה ע"כ שלח לו ע"י המלאך אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה. וע"כ א"ל מי אתה. א"ל מלאך. א"ל כשאמר לי קח נא את בנך הקב"ה בעצמו אמר לי. ועכשיו אם הוא מבקש יאמר לי בעצמו. ויובן עפ"י מה שכתבו התוס' בריש תענית (דף ג') שאין הקב"ה מזכיר שמו על הרעה כמו דכתיב ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה דגבי חושך לא הזכיר הש"י וע"כ נתיירא אברהם שאוני אמר לו ע"י המלאך מפני שקרבנו לא נתקבל לרצון וע"כ אמר לו אל תשלח ידך אל הנער שאסור להקריב את האדם לשם נדבה. וע"כ נשא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך כו' ויקח את האיל ויעלהו תחת בנו וכמו דאיתא במדרש דהאי תחת הוא כאומר זו תמורת זו זו תחת זו. פי' שהתפיס הקדושה של יצחק בהאיל ושוב אמר לו המלאך שנות כי יען אשר עשית את הדבר הזה שמה שהקריב את האיל הוא כאלו הקריב יצחק בעצמו שהתפיס הקדושה של יצחק בהאיל ועתה אם היה אסור להקריב את יצחק מפני שאין הכונה רצויה א"כ איך היה עולה קרבנו של איל תחת יצחק אלא ודאי דקרבנו נתקבל לרצון לפני השי"ת:
והנה כשם שהקרבנות צריכים מחשבה וכונה רצויה ה"נ בשופר שאע"פ ששופר הוא מצוה ככל המצות אעפ"כ הא דבעינן מחשבה רצויה הוא דוקא במקום הראוי לעבודה כמו דאמרינן בפ"ק דמנחות (דף ה') שאין המחשבה מוטלת אלא במקום הראוי לעבודה ואמרינן בפ"ק דר"ה (דף כ"ו) כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי. וע"כ אולי לא יהיה הכונה בתקיעת שופר כראוי ע"ז אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני. פי' שהקב"ה מצרף מחשבה הראשונה להמעשה והוי סתמא לשמה:
והנה אמרינן ברפ"ג דר"ה (דף כ"ו ושם) עולא אמר טעמא דרבנן דאמרי דכל השופרות כשרים חוץ משל פרה הוא כדרב חסדא דאמר ר"ח מפני מה אין כה"ג נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. והטעם הוא משום כיון דלזכרון אתא כבפנים דמי. וא"כ כיון דפסול שופר של פרה מפני שאין קטיגור נעשה סניגור א"כ האד' התוקע כיון דבכל השנה אנו מדברים בפינו דברים בטלים ולה"ר. וכמו דאמרינן בפ"ו דב"ב (דף קס"ה) דאבק לה"ר אין אדם נצול מהם בכל יום וא"כ אין קטיגור נעשה סניגור דגבי אדם נמי אמרינן דאין קטיגור נעשה סניגור כמו שכתבו התוס' בפ"ד דסנהדרין (דף ל"ה) דהטעם דכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו הוא משום שהרג בידיו ואין קטיגור נעשה סניגור. ומכ"ש בשופר דודאי אין קטיגור נעשה סניגור כיון דלזכרון אהא כבפנים דמי:
ובזה יובן המדרש (פ' אמור) כל השנה כולה עוסקים במלאכתם ובר"ה נוטלין שופרותיהן ותוקעים לפני הקב"ה והוא עומד מכסא דין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים פי' שהמדרש אומר ומתמיה כל השנה כולם עוסקים במלאכתם ובר"ה ניטלין שופרותיהם ותוקעים. והקב"ה מתמלא עליהם רחמים. וא"כ קשה דאמאי הא קטיגור נעשה סניגור. ולכאורה אפשר לומר שהענין כמו דכתיב היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. וכיון ששומעים קול שופר כל א' חרד מאימת יום הדין אזי נשבר לב האבן בקרבו וכמו דאמרינן היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים פי' דכמו דעובר אין לו חזקת חיותא כמו דאמרינן בפ"ק דערכין (דף ז') כך נמי בר"ה מסתלק כל החיות של העולמות עד שנותנים חיות מחדש וכמו דאמרי' זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון וכמו שכתבו התוס' בר"ה (דף כ"ז) וכמו שיבואר לקמן שאנו אומרים ועל המדינות בו יאמר כו':
וכמו דאמרינן פ"ק דחגיגה (דף ה') ר' יוחנן כי הוי מטא להאי קרא בכי כי על כל נעלם יביא האלהים במשפט אם טוב ואם רע עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות תקנה יש לו ויובן עפ"י מה דאמרינן בפ"ה דגטין (דף נ"ד) דקנסינן שוגג אטו מזיד אפי' בדיני אדם. והא דאמרינן דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הירצה משים דגברא לכפורי נפשיה קא מיכוין ואנן ניקום ונקנסי'. וכן הא דאמרינן המעשר בשבת בשוגג ואכל במזיד לא יאכל הוא דגברא לתקוני קא מתכוין ואנן ניקום ונקנסיה אלמא דאם מתכוין לדבר מצוה לא קנסינן שוגג אטו מזיד וע"כ ר' יוחנן כי הוי מטא להאי קרא בכי כי על כל נעלם יביא האלהים במשפט אם טוב ואם רע. עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות תקנה יש לי. ואמרינן התם מאי אם טוב ואם רע זהו הנותן צדקה לעני בפרהסיא ואם כן אפי' בעוסק בדבר מצוה אעפ"כ יביא במשפט על כל נעלם וא"כ הא שמתחייב אפי' בנותן צדקה לעני בפרהסיא היינו משום ששוקל לו שגגות כזדונות דהיינו שהשוגג נחשב כמו מזיד וע"כ מחייב אף אם עשה המצוה שלא כהוגן בשוגג. ולכאורה קשה דהא אמרינן במגילה (דף י"ד) שמא אתה דן כו' על שוגג כמזיד. אך לפי מה שביארתי א"ש דבשעת המשפט שהוא בר"ה שהוא יום הדין וג' ספרים נפתחים בר"ה וכמו שאמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מפני מה אין ישראל אומרים לפניך שירה בר"ה וביו"כ. אמר להם אפשר מלך יושב טל כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה. פי' דספרי חיים נמי פתוחים לפניו דאינו מספיק במה שאינו נכתב בספרי מתים כי אם שצריך להיות נכתב בספרי חיים משום דבר"ה צריך להמשיך חיות להעולמות. וע"ז אומרים היום הרת עולם שהוא בבחי' הריון. וע"כ כיון דלית ליה חזקת חיותא ע"כ נדון אף על השוגג ואונס כמו שאומר כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם פי' על האונס ג"כ. כיון שהוא בבחי' הריון דעדיין לית ליה חזקת חיותא וע"כ כיון שהאדם נשבר לבו בקרבו א"כ נשתנה האדם וכמו דאמרינן בפ"ק דר"ה ד' דברים מקרעין גז"ד של אדם דחשיב שנוי השם ופי' הרמב"ם דהיינו שישנה שמו וישנה מעשיו להיות נשתנה לאדם אחר. וכיון דנשתנה ע"כ לא הוי בכלל קטיגור נעשה סניגור. [וכמו שנראה לי מהא דאמרינן בע"ז (דף נ"ב) גבי אבני מזבח דגנזו בית חשמונאי דאמרינן התם היכי נעביד נתברינהו אבנים שלימות אמר רחמנא. וקשה לי לשיטת ר"ח שכתב ברפ"ג דסיכה (דף ל"ב) דאפילו לאחר ביטול נמי מאיס לגבוה. א"כ איך אמרינן היכי נעביד נתברינהו אבנים שלימות אמר רחמנא. דהא אפי' לאחר ביטול נמי מאיס לגבוה א"כ איך יהיה במזבח אלא ודאי משום דנשתנה והוי כמו פנים חדשות באו לכאן וע"כ לא מאיס לגבוה וכמו דאמרינן בפ"ג דע"ז (דף מ"ז) בעי ר"פ המשתחוה לבהמה שהו לתכלת. וקאמר אי תכלת לכהנים היינו בעיא דרמי בר חמא ופי' רש"י היכי דנשתנה כשצובעין אותו יש שנוי כו' וכן אמרינן התם בעי רמי בר חמא יש שנוי כו' וכן כתבו התוס' בפ"ז דב"ק (דף ס"ה)] וכן אמרינן בפ"ג דר"ה (דף כ"ו) לענין קטיגור נעשה סניגור דפריך והאיכא דם פר ומשני דהואיל ואשתני אשתני וא"כ כיון שנשתנה ונשבר לבו בקרבו אף שכל השנה עוסק במלאכתו, אעפ"כ כיון שע"י שמיעת קול שופר חוזר בתשובה ומסכים בלבו לעזוב דרך הרשע וא"כ נשתנה וע"כ לא מאיס לגבוה. וכמו דאמרינן בפ"ק דסוטה (דף ה') בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה כו' אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כולם ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, פי' שאם מקריב לפני הקב"ה את לבו ובוכה לפני הקב"ה אף שהלב היה מלא תחלה בתאוות ועקבה ורמיה וא"כ איך מקריב אח"כ את לבו לפני הקב"ה והלא מאיס ופסול לגביה. אך אם משבר לבו בקרבו הוי כמו פנים חדשות באו לכאן. כמו שהבאתי ראיה מהא דע"ז (דף נ"ב) גבי אבני המזבח דפריך ולתברינהו דלא הוי מאיס כיון דנשברו הוו כמו אחרים ע"ז אומר זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה שאינו מאיס לגבוה וע"כ נמי יכול לתקוע שופר אף שכל השנה כולה עוסק במלאכתו ובפיו ולשונו יהגה און כל השנה וא"כ איך ירצה בפיו ורוח שבלבו לתקוע בשופר והשופר יהיה מרצה לפני הקב"ה וכיון דלזכרון אתא כבפנים דמי. אך כיון ששומע קיל שופר לבו נשבר בקרבו ואין זה החוטא הראשון וכמו דאמרינן גבי דם פר הואיל ואשתני אשתני. שהתוקע בעצמו נמי צריך לשמוע קול שופר ואם תקע לתוך הבור אף התוקע בעצמו נמי לא יצא. [ובזה מתורץ קושית הר"ן שהקשה בפ"ק דפסחים זה לשונו ותו איכא למידק מפני מה אנו מברכין במגילה על קריאתה ותקנוה בעל מפני שיכולה הקריאה להתקיים ע"י אחר ובשופר הקנו הברכה על שמיעתי ותיקנוהו בלמ"ד שאי אפשר להתקיים ע"י שליח נעביד איפכא שתהא ברכת מגילה על השמיעה בלמ"ד וברכת השופר על התקיעה בעל, ויש לומר לפי שבמגילה יש פסוק אותיות שצריך לשמוע אותן תקנו ברכה על קריאתה ללמד שלא בקול בלבד הוא יוצא אלא בשמיעת קריאתה אבל בשופר אין לשון תקיע' מוכח פסוק קולות יותר משמיעה ע"כ והתירוץ דחוק:
ונראה לי ליישב דבמקרא מגילה תקנו בעל מפני שהקריאה יכולה להתקיים ע"י אחר. דבשמיעת המגילה אף שהאחר היוצא ע"י קריאת המגילה של השני צריך לשמוע ואם לא שמע לא יצא אעפ"כ הקורא בעצמו אם לא שמע יצא כמו דאמרינן בס"ב דברכות (דף ט"ו) דאם לא שמע יצא וע"כ הקריאה היא עיקר אפי' אם לא שמע וכיון שהקריאה היא עיקר ע"כ תקנו בעל דהא הקריאה יכולה להתקיים ע"י אחר משא"כ בשופר דהעיקר היא השמיעה ואפי' התוקע בעצמו אם לא שמע לא יצא. וכמו דאמרינן התוקע לתוך הבור אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא בפ"ג דר"ה (דף כא) וע"כ תקנו הברכה על השמיעה והשמיעה אי אפשר ע"י אחר ע"כ תקנו בלמ"ד וכן כתב בהרא"ש בקצרה בפ"ד דר"ה וזה לשונו הא דמברכים לשמוע קול שופר ולא מברכים לתקוע בשופר או על תקיעת שופר כמו במקרא מגילה משום דבשמיעת קול שופר הוא יוצא ולא בתקיעת שופר כדתנן התוקע לתוך הבור ופעמים שהתוקע בעצמו לא יצא כגון שהוא עומד על שפת הבור פי' לתוך הבור ותקע ע"כ. משום דלגבי מגילה בעינן שישמע האחד ואי לא"ה לא יצא אבל הקורא עצמו אפי' אם לא שמע נמי יצא כמו דאמרינן פ"ק דברכות (דף ט"ו) ובפ"ב דמגילה (דף י"ט) אבל בשופר אף אם התוקע בעצמו לא שמע נמי לא יצא] משום דעיקר מצות השופר הוא השמיעה. משום דכתוב יום תרועה יהיה לכם דהיינו לשבר לב האבן וכח הרע וע"כ בעינן דוקא שישמע ותקיעה בלי שמיעה אפי' בדיעבד לא יצא משום דאם אינו שומע הרי אין מתעורר התשובה שבלב. וע"כ העיקר הוא השמיעה כמו דכתיב היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו:
[ובזה יתיישב קצת הא שהקשו האחרונים וכן הט"א על הא דאמרינן ברפ"ד דר"ה (דף כ"ט) יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה ואמרינן בגמרא מנה"מ כתוב א' אומר שבתון זכרון תרועה וכתוב א' אומר יום תרועה יהיה לכם לא קשה כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות בחול ע"כ. והקשו האחרונים דאיך אמרינן דביו"ט שחל להיות בשבת זכרון תרועה. הא אפי' ביו"ט שחל להיות בחול אמרינן בפ"ק דר"ה (דף ט"ז) אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות שיעלה זכרונכם לפני לטובה וא"כ בכל ר"ה צריך לומר המקראות של תרועות. וכן אמרינן בשילהי ר"ה (דף לרב) שבתון זכרון תרועה שבתון זה קדושת היום. זכרון אלו זכרונות תרועה אלו שופרות וא"כ צריך להזכיר מקראות של שופרות בכל ר"ה ואיך אמרינן דהא דכתיב זכרון תרועה היינו ביו"ט שחל להיות בשבת שאין תוקעין וצריך להזכיר המקראות. דהא בכל יו"ט של ר"ה צריך להזכיר והט"א תירץ דהא דאמרינן דצריך להזכיר מלכיות זכרונות ושופרות הוא מדרבנן ואסמכינהו אקרא. כמו דאמרינן בשילהי ר"ה (דף לב) שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולך למקום שתוקעין ואין הולך למקום שמברכין. ופריך בגמרא פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן ע"כ אלמא דהא שמברכין הוא רק מדרבנן ולא מדאורייתא וע"ז אומר דביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת צריך להזכיר המקראות מדאורייתא ולפי מה שביארתי אפשר ליישב דהא דאמרינן דצריך להזכיר המקראות היינו דלכתחילה צריך להשמיע לאזנו ובדיעבד אפי' לא השמיע לאזנו נמי יצא כמו בכל הברכות. וכן אמרינן בירושלמי נמי בסוף ר"ה (דף ל"ה) לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות משום דאניסי ויוצאין במה שאמר השין הברכות אע"ג שהם לא שמעו משא"כ בשופר דתלי בשמיעה לעורר הלבבות לתשובה. א"כ בעינן דוקא שישמיע לאזנו וא"כ אם לא השמיע לאזנו אפי' בדיעבד נמי לא יצא כמו שביארתי לענין שופר. וא"כ ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת דמשני ר' לוי דהא דכתיב זכרון תרועה יהיה לכם היינו ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת דאסור לתקוע מדאורייתא לדעת ר' לוי וע"כ צותה התורה לומר המקראות של תרועה שבזה יהא לבו נשבר בקרבו. וא"כ כיון שהוא במקום התקיעות ע"כ בעינן דוקא שישמיע לאזנו רק לדידן לא קייל"ן הכי דהא משנינן אלא כדרבה דאמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר גזירה שמא יטלנו בידו כו' ויעבור ד' אמות ברה"ר. והא דאמרינן שופרות בר"ה שחל להיות בשבת הוא מדרבנן וכמו דאמרינן אמרו לפני מלכיות והוא הדין לשאר יו"ט של ר"ה. אבל לדעת ר' לוי דמדאורייתא אומר המקראות במקום התקיעות אם חל בשבת וא"כ בעינן שישמיע דוקא לאזנו משא"כ ביו"ט של ר"ה דעלמא דבדיעבד אם לא השמיע לאזנו יצא אך אנו צריכים לזה שהעיקר כמו שכתב הט"א דהא דאמרינן אמרו לפני מלכיות הוא רק מדרבנן והא דאמר ר' לוי הוא מדאורייתא] וא"כ לפי מה שביארתי דשופר צריך לשמוע דוקא. ואם אינו שומע לא יצא והטעם הוא להתעורר בתשובה וכמו שכתב הרמב"ם (בפ"ג מה' תשובה) אע"פ שתקיעת שופר בר"ה גזירת הכתוב הוא רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וכו' וע"כ אף שכל השנה עוסק במלאכתו אעפ"כ יכול לתקוע בר"ה ולא אמרינן דהפה שגרם קטיגורים ברכילות ולה"ר ושארי דברים בטלים ולמד סנגוריא ואין קטיגור נעשה סניגור וכיון דלזכרון אתא כבפנים דמי דמשום דכיון דשומע קול שופר נהפך לבו ונשבר וכתיב לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה וכמו שביארתי שאינו מאוס לגבוה משום דכיון דנשבר לבו הרי הוא כמו לב אחר וכמו דכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. אך אעפ"כ אינו מתיישב עדיין דהא בשעה שמתחיל לתקוע הרי לבו בשלימות ולא נשבר כי אם כשמתחיל לתקוע. וא"כ לא יצא בתחילת התקיעה כיון דבתחילת התקיעה עדיין לא נשבר לבו. וכמו דכתיב השמן לב העם הזה ואזניו הכבד. וא"כ איך יוציא אחרים. וכמו דאמרינן בפ"ג דר"ה (דף כ"ז) למימרא דכי שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא [ויש האחרונים שכתבו דהא דאמרינן בירושלמי פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק לא יצא הוא אפי' אם שמע שיעור תקיעה נמי לא יצא כיון ששמע מקצתה מן המתעסק] וא"כ ה"נ כיון דבתחילה לא עלתה לו התקיעה א"כ אפי' אם תקע אח"כ נמי לא יצא. ועוד דאפשר דאם בשעת המצוה נשתנה לא מועיל ובעינן דוקא שתהא ההשתנות קודם התחלת המצוה. ובזה היה מתיישב מה שהקשה המ"א באו"ח בהלכות ציצית על מה שפסק הרמב"ם והביא בש"ע (הלכות ציצית סי' ח') המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית המשתחוה לפשתן נטוע כשר לציצית שהרי נשתנה. וכתב המ"א על הא שכתב המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית ואף על גב דנשתנה דמעיקרא צמר והשתא חוטין מ"מ עדיין חזותיה עליו ונראה שהוא צמר משא"כ בפשתן דהוי כעץ בעלמא ונקרא עץ וכיון דעשאוהו חוטין מראהו הראשון חלף והלך לו ע"כ (ועיין ברפ"ט דב"ק דף צ"ג) ואפשר לומר דהטעם הוא דבפשתן היה ההשתנות קודם הטוי' וע"כ מהני משום שנשתנה קודם התחלת המצוה משום דבעינן טוי' לשמה ובפשתן היה ההשתנות קודם הטוי' שהוא התחלת המצוה כמו דאיתא בפ"ק דסוכה (דף י"ב) לענין סככה באניצי פשתן מה שאין כן בצמר דההשתנות הוא מהטוי' וא"כ כיון דבעינן טוי' לשמה א"כ נשתנה לאחר התחלת המצוה וע"כ לא מהני דהא בעינן טוי' לשמה וא"כ הוי התחלת המצוה משעת טוי' ובמ"א הארכתי בזה. וכה"ג כתבו התוס' בסוכה (דף ל') לענין מצוה הבאה בעבירה] וא"כ לפ"ז מאי מהני הא שנשתנה לאחר התחלת התקיעה כיון דבשעה שהתחיל לתקוע הרי עדין לא נשתנה. ועוד שהרי החרדה מתקיעת שופר וההשתנות הוא אם שמע כל התקיעה שצריך לצאת י"ח. וא"כ בשעה שתקע הרי עדיין לא נשתנה. ודמי למאי דאמרינן בפ"ג דר"ה (דף כ"ח) אימת מעל לבתר דתקע כי תקע באיסורא קא תקט ואנן בעינן שתהיה התשובה בשעה שמתחיל לתקוע כדי שיעלו התקיעות לרצון להעלות זכרוניהם של ישראל לאביהם שבשמים:
וע"כ כתיב קרא תקעו בחודש שופר ולכאורה יש לדקדק דה"ל לומר תקטו שופר בחודש ומאי האי דקאמר תקעו בחודש שופר. וע"כ מפרש המדרש תקעו בחודש שופר. שהחודש הוא מלשון התחדשות וע"כ אמר תקעו בחודש שופר פי' בשעה שאתם מתחילים לתקוע יהיה בחודש דהיינו בחידוש המעשים ואז יעלו לרצון כי אם ההתחדשות הוא קודם התקיעה א"כ הרי שבמעיקרא קודם התחלה התקיעה וע"כ יכול להעלות זכרוניהם של ישראל לטובה:
ובזה יתבאר הגמ' דר"ה (דף ט"ז) למה תוקעים ומריעים כשהם יושבים ותוקעים ומריעים כשהם עומדים כדי לערבב השטן. ופי' הר"ן להכניע היצר כדכתיב (עמוס ג') אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו דשטן היינו יצה"ר. פי' דע"כ תוקעים תחילה תקיעות דמיושב כדי להכניע את היצר ולשבר את לבו ולחזור בתשובה קודם התקיעות דמעומד כדי שיטלו התקיעות דאח"כ לרצון להעלות זכרוניהם כו' לטובה. וכמו דכתיב תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. מאי משמע דהאי חוק לישנא דמזוני הוא כו' וכמו שביארתי בענין מלך יושב על כסא דין וספרי חיים כו' [ויתיישב בזה קושית הט"א בפ"ק דר"ה (דף ע"ז) דאמר התם ר' יוסי אומר אדם נידון בכל יום ולר"נ בכל שעה. והקשה הט"א לר"י ולר"נ אין בין ר"ה לשאר ימות השנה כלום לדין שלמעלה א"כ במאי מוקי לקרא דכי חוק לישראל הוא ומשפט לאלהי יעקב דקאי אר"ה מרישא דקרא דתקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו דאיזהו חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה. ועוד הקשה אהא דאמר התם א' בתשרי ר"ה לדין ונ"ל מקרא דעיני ה' אלהיך בה מראשית השנה כיון דלדידהו אין ר"ה יום דין יותר משאר ימים. ועוד הקשה מדאמר לקמן בפ"ד (דף ל"ג) דבר"ה אין אומרים הלל מפני שאפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה א"כ לעולם לא נימא הלל ואי ל"ל האי סברא דאמרי מלך יושב על כסא דין כו' בר"ה נמי נימא. ואותה קושי' תקשה נמי מהא דאר"י כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי. וא"כ כיון דס"ל כר"י מדמצלינן אקצירי ואמריעי בטלה קריאת הלל לגמרי. ועוד הקשה דלקמן בפ"ג (דף כ"ו) מפרש ר"ח האי דאין תוקעין בשופר של פרה משום דאין קטיגור נעשה סניגור כו' שופר כיון דלזכרון אתא כפנים דמי וקאמר ור"י אומר לך דקאמר אין קטיגור נעשה סניגור ה"מ מבפנים והאי שופר מבחוץ הוא. והשתא ל"ל לר"י טעמא דשופר מבחוץ הא לר"י בע"כ שופר לאו לזכרון אתי כיון דס"ל אדם נדון בכל יום וא"כ אם משום זכרון אתי הו"ל לתקוע בכל יום. ועוד הקשה מה ענין מלכיות זכרונות ושופרות שאומרים בר"ה יותר מבשאר ימים דטעמא שתמליכוני עליכם ושיעלה זכרונכם לפני לר"י מה יום מיומים והא ר"י מודה דאמרי' להו כו' עכת"ד
ועוד יש לי להקשות מהא דאמרינן בפ"ג דר"ה (דף כ"ז) אמר רב שמואל בר יצחק כמאן מצלינן האידנא זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון כמאן כר' אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם. והקשו התוס' דהא קיי"ל כר' יהושע כמו דאמרינן בפ"ק (דף י"ב) לתקופה כר' יהושע ותירץ ר"ת דקיי"ל כרב עינא ורב עינא ה"ק והא איכא זה היום תחילת מעשיך דאיתא בר"ה וליתא ביובל. אלא ודאי הא דאמרינן לאו משום ברייתו של עולם אלא משום תחילת מעשה דין שהעולם נדון בו להתקיים. וע"ז אנו אומרים זה היום תחילת מעשיך פי' שהוא תחלת דין וא"כ קשה דהא אמרינן בפ"ק דר"ה כמאן מצלינן כו' כר' יוסי. וא"כ כיון דסבירא ליה כר' יוסי אם כן איך אמרינן זה היום כו' דקאי על דין שבר"ה. ולבריאת עולם אנו מונין לתקופה כר' יהושע (ומה שתירץ הט"א דמאי דאמר ר' יוסי אדם נדון בכל יום אינו אלא דברים שבגוף האדם אכל לא שאר צרכיו זה אינו דהא דאמרינן בירושלמי פ"ק דר"ה דר' יוסי אמר יחיד נדון בכל שעה מ"ט ותפקדנו לבקרים זה פרנסתו לרגעים תבחננו זו אכילתו ובש"ס דילן קאמר ר' יוסי אדם נדון בכל יום עכ"פ משמע מהירושלמי דעל שאר צרכיו נמי קאמר ר' יוסי). אבל לפי מה שביארתי א"ש דאפי' לר"י דאדם נדון בכל יום או בכל שעה לר' נתן היינו דוקא אם חטא אדם אז נדון ח"ו לרעה. אבל אם עומד על מצבו הראשון אז אינו נדון והתחדשות הדין הוא ע"פ השנוים שנתהוו באדם. וא"כ כל הדין הוא להשנותו אם לרעה אם לטובה אבל בר"ה הוא יום הדין הקבוע כמו דאמרינן כל מזונותיו של אדם קצובים מר"ה וכן החיות שלו נכתב בר"ה עד ר"ה הבא. ואז מסתלקים החיות של כל העולמות עד שצריך להכתב בספר החיים. וע"ז אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים לפניך שירה בר"ה וביו"כ והלא בד' פרקים העולם נדון בפסח על התבואה ואע"פ שחיי הנפש תלוי' בזה וכמו שכתב הר"ן. ועוד לר' יוסי אדם נדון בכל יום ע"ז השיב הקב"ה אפשר מלך יושב על כסא דין פי' בבחי' קביעות ולא כמו בכל יום שאינו אלא אם אירע דבר באדם שמעורר הדין עליו. אבל הכא מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו פי' אפי' ספרי חיים נמי מונחים לפניו. ואע"ג שבשנה שעברה כבר נכתב לחיים וא"כ אין זה דבר נוסף אעפ"כ מונחים לפניו ספרי חיים ג"כ וצריך ליתן חיות מחדש מה שאין כן בדין שבכל יום אינו אלא לחדש דבר אם לרעה או לטובה. אבל בר"ה צריך להכתב בספרן של חיים מחדש שבלא"ה מסתלק החיות ממילא וע"כ אמרינן מי לא נפקד כהיום הזה וכל העולם עוברים לפניו כבני מרון. וע"ז אומרים זה היום תחילת מעשיך שצריך ליתן חיות מחדש וע"ז אנו אומרים היום הרת עולם. וכמו דאמרינן בספ"ק דערכין (דף ז') דעובר לית ליה חזקת חיותא עד שנולד וה"נ אין לאדם חזקת חיותא עד שפוסקים לו חיות]:
אך הר"ן כתב דהא דאמרינן זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון אתי כר' אליעזר. ואע"ג דתני' בגמ' דחכמי ישראל מונים למבול כר"א ולתקופה כר' יהושע אלמא ס"ל דבניסן נברא העולם איכא למימר דכי מנינן לתקופה כר' יהושע לאו משום דסבירא לן כר' יהושע במאי דאמר דבניסן נברא העולם אלא לפי שבו התחלת האילנות והפירות שכל זה נמשך אחר מהלך החמה התחילו למנות ממנו. וכתב התם הר"ן דבעשרים וחמשה באלול נברא העולם לפי זה הא דאמר ר' אליעזר דבתשרי נברא העולם על גמר ברייתו קא אמרינן דאדם הראשון שבו נגמר העולם נברא ביום ששי דהיינו בא' בתשרי ואמרינן בפסיקתא בר"ה נברא אדם הראשון כו' בעשירית סרח באחת עשרה נידון בשתים עשרה יצא בדימוס אמר לו הקב"ה זה סימן לבניך כו' כך עתידים בניך להיות עומדים לפני בדין כיום הזה פי' כמו שבאדם הראשון כתיב מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה. ואיתא במדרש מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה זה אדם הראשון שהוא גמר חלתו של עולם ונקראת חלה תרומה שנאמר ראשית עריסותיכם פי' כמו שהכשר כל העיסה היא ע"י חלה ובו מתברכת העיסה שנאמר ראשית עריסותיכם כו' להניח ברכה אל ביתך. כן אדם הראשון נברא להיות כל העולמות מתברכין על ידו והוא קלקל והפסיד הטובה ע"פ מעשיו עד שאמר לו הקב"ה בזעת אפך תאכל לחם ומיעט מזונותיו ואע"פ שרצונו של הקב"ה בתחילת הבריאה היה להטיב לו וכיון שראה הקב"ה שאינו יכול לקבל טובה והוצרך למעט מזונותיו וקלקל את האדמה עבורו שלא תשפיע לו טובה וקוץ ודרדר תצמיח לך. והכא נמי בר"ה רואה הקב"ה אם יכול האדם לקבל הטובה אזי הקב"ה משפיע לו טובה אבל אם רואה דבשנה שעברה נתקלקל ע"פ השפעת הטובה ע"כ צריך למעט מזונותיו מפני שהאדם נתקלקל ע"פ השפעת הטובה. וע"ז אנו אומרים זה היום תחילת ממשיך זכרון ליום ראשון פי' שבו נברא האדם ונדון מפני שהשפעת הטובה היא חסרון אליו כך האדם נדון ג"כ בר"ה היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם אם יכול לקבל הטובה אז משפיע לו טובה ואם לאו הקב"ה ממעט מזונותיו כדי שלא יהיה השפעת הטובה חסרון אליו וע"ז נאמר תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו. פי' שנשבר לבנו בתשובה כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. והאי חוק לישנא דמזוני הוא וע"כ צריכים אנו לחזור בתשובה. וכשיראה הקב"ה שלבנו נשבר ואין שפעת הטובה חסרון לנו אדרבא ע"י השפעת הטובה נוכל להכין את לבנו לעבודה ולתורה ולתפלה בודאי הקב"ה ישפיע טובה ונכתב בספרן של צ"ג לאלתר לחיים. וכמו שפירש הרמב"ן שכל טובות האדם נכלל בכלל חיים והיינו אם נחזור בתשובה קודם תקיעת שופר. וכמו שביארתי תקעו בחודש שופר דהיינו שההתחדשות תהיה קודם לשופר ואז יעלו קולות של השופר לרצון לפני ה' להעלות זכרוניהם של ישראל לפניו לטובה: