אור ברסלב
עמק יהושע חלק ב דרוש ג לחודש אלול

עמק יהושע חלק ב· רבי יהושע איזיק שפירא

דרוש ג לחודש אלול

דרוש ב לאלול

כתיב ביחזקאל (ל"ג) ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם דבר אל בני עמך ואמרת אליהם ארץ כי אביא עליה חרב ולקחו עם הארץ איש א' מקציהם ונתנו אותו להם לצופה וראה את החרב בא על הארץ ותקע בשופר כו ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני באמרי לרשע מות תמות ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא בעונו ימות ואתה נפשך הצלת. ויש לדקדק דבתחילה שאומר באמרי לרשע מות תמות ולא דברת להזהיר שאפשר שאם היה מזהירו היה חוזר בתשובה כתיב הוא רשע בעונו ימות וקראו רשע אע"ג שלא הזהירו הנביא ואח"כ שאומר ואתה כי הזהרתו לשוב מדרכו ולא שב שהוא בודאי רשע שמזהירין אותו לשוב ואעפ"כ אינו חוזר בתשובה כתיב סתם הוא בעונו ימות ולא כתיב רשע ואדרבא הא אם הזהירו לשוב מדרכו ולא שב ממנו הוא רשע יותר ולמה קראו הכתוב תחילה רשע ולבסוף כתיב סתם הוא בעונו ימות והנה בימים האלו שמתקרבים ימי הדין וימי התשובה שצריך כל אדם לפשפש במעשיו ולהתודות לפני השי"ת לשוב מדרכו הרעה אשר לא שק ותענית גורמים אלא תשובה ומ"ט וכתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ב) ומהו התשובה שיעזוב חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וכן יתנחם על שעבר כו' וצריך להתודות בשפתיו ולומר ענינים אלו שגמר בלבו:

והנה דוד המלך ע"ה אמר (תהלים ל"ב) לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה כי החרשתי בלו עצמי בשאגתי כל היום כי יומם ולילה תכבד עלי ידך נהפך לשדי בחרבוני קיץ סלה חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי אודה טלי פשעי לה' ואתה נשאת עון חטאתי סלה. וצריך להבין דמתחלה אמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה משמע שצריך לכסות החטא ואח"כ אומר חטאי אודיעך ועוני לא כסיתי אודה עלי פשעי משמע שצריך לגלות החטא:

ויובן הענין בהקדם הגמ' דפסחים (דף נ"ז) דאמרינן התם מאי סלקא בי' ביששכר איש כפר ברקאי אמרי מלכא ומלכתא הוו יתבי מלכא אמר גדיא יאי ומלכתא אמרה אימרא יאי אמרו מאן מוכח כה"ג דקא מקריב קרבנות כל יום אתא איהו אחוי בידי' אי גדיא יאי יסק לתמידא כו' אמר רב אשי יששכר איש כפר ברקאי לא תני מתניתין דתנן ר"ש אומר כבשים קודמים לעזים בכל מקום יכול מפני שמובחרים במינן ת"ל אם כבש יביא קרבנו מלמד ששניהם שקולים כא' רבינא אמר אפי' מקרא נמי לא קרא דכתיב אם כבש אם עז אי בעי כבש לייתי אי בעי עז לייתי. ויש לדקדק בזה דהא הראיה הראשונה מכרעת יותר מהראי' השני' דהא בתחילה מוכח מדכתיב אם כבש יביא לחטאת ופי' רש"י כאן הקדים שעירה לכבשה דכתי' בפרשה עליונה והביא את קרבנו שעירת עזים כו' והדר אם כבש יביא אלמא דלאו דוקא היא מה שמקדים כבש דהא הכא הקדים שעירה תחילה. והראי' השני' שהביא מדכתיב בשלמים אם כבש אם מז ופי' רש"י מדלא הראה לך הכתוב רמז מובחר בזה מבזה שמעת מיניה ששניהם שוין והא הכא הקדים הכתוב כבש כמו שמקדים בכל מקום אלא שלא רמז לנו איזה עדיף וא"כ הראי' הראשונה מוכחת יותר ולפ"ז קשה דלמה לראיה הראשונה שהיא מוכרחת טפי אומר דמשנה לא שנה ולראיה השניה אומר דאפי' מקרא נמי לא קרא משמע שהשני' מוכחת טפי דאומר ע"ז דאפי' מקרא נמי לא קרא כאלו הוא מבואר להדיא במקרא והרי לכאורה ראיה הראשונה מוכרחת יותר:

והנה אמרינן בסוטה (דף ל"ב) א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי מפני מה תקנו תפלה בלחש שלא לבייש את עוברי עבירה שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה ופריך ולא והאיכא דם חטאת למעלה ודם עולה למטה ומשני התם מכסי' באלי' ופריך תינח כבשה שעירה מאי איכא למימר ומשני התם איהו דקא מכסיף נפשי' דאיבעי לאתויי כבשה ומייתי שעירה ופריך חטאת דעבודת כוכבים ומזלות דלא סגי דלאו שעירה מאי איכא למימר ומשני התם ניכסוף וניזל כי היכי דניכפר עלייהו ופי' רש"י הטיל עליו הכתוב שיתבייש שתהא לו כפרה מעונש גדול כזה. וא"כ לפ"ז בחטא דעבודת כוכבים ומזלות צריך דוקא לפרסם החטא דהא עיקר הראיה דתקנו תפלה בלחש שלא לבייש עוברי עבירה הוא ממה שלא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה וא"כ בעבודת כוכבים ומזלות שמוכח שהיא חטאת דעבודת כוכבים ומזלות ורמי רחמנא עלי' כי היכי דניכפר ליה דהא הכל יודעים שהוא חטאת דעבודת כוכבים ומזלות דהא צריך לאתוי שעירה ומינכר בין נקבה לזכר וכה"ג אמרינן במגילה (דף כ"ה) מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא ניחוש לכבודן של ישראל קמל"ן כש"כ דניחא להו דה"ל כפרה דבעון עבודת כוכבים ומזלות צריך לפרסם החטא כדי שיתכפר לו. ובזה יתיישב מה שהקשה הט"א דא"כ איך אמרינן התם מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם דאמאי אמרינן גבי עגל כ"ש דניחא להו דה"ל כפרה וא"כ ה"נ גבי ראובן נימא דכ"ש דניחא ליה דה"ל כפרה. [ובירושלמי (פ"ד דמגילה) מר עוקבן בשם רבנן דתמן לא דומה גנאי יחיד בצבור לגנאי צבור בצבור פי' וע"כ מעשה עגל הראשון דהוי גנאי צבור בצבור אין הגנאי כל כך משא"כ מעשה עגל שני דמדבר באהרן הוי גנאי יחיד בצבור הוי גנאי טפי אתי שפיר נמי וכן כתב המ"א אך לפירש"י יתיישב כמו שפירשתי]:

אבל לפי מה שביארתי א"ש דלא אמרינן כה"ג אלא דוקא גבי עבודת כוכבים ומזלות כמו דאמרינן בסוטה דבחטאת דעבודת כוכבים ומזלות אמרה תורה דמייתי שעירה אע"ג דמינכר שהיא נקבה ויודעים שחטא אפ"ה אמרה תורה דמייתי דוקא שעירה כי היכי דנכסוף וניכפר ליה:

ובזה יובן הגמ' ביומא (דף ס"ט) ויצעקו אל ה' אלהים מאי אמור אמר רב ואיתימא ר' יוחנן בייא בייא היינו דאחריבו למקדשא וקלי' להיכלי' וקטלינהו לכולהו צדיקיא כו' לא איהו בעינן ולא אגרא בעינן. ולכאורה יש לדקדק דמניין מוכיח הש"ס דהיינו יצרא דעבודת כוכבים ומזלות דלמא על יצרא דשאר עבירות אבל לפי מה שביארתי א"ש דהגמ' מוכיח מדכתיב ויצעקו בקול גדול משמע דהוידוי הי' בקול גדול וקשה דהא כל הודוים צריכים להיות בלחש כדי שלא לבייש את עוברי עבירה וע"כ מוכיח הגמ' דהיינו יצרא דעבודת כוכבים ומזלות שע"ז צריך להיות הודוי בקול כדמשני בסוטה דמייתי דוקא שעירה כי היכי דנכסוף וניכפר ליה:

והנה אמרינן ביומא (דף פ"ו) וצריך לפרט את החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב דברי ר' יהודה בן בבא ר' עקיבא אומר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. והנה הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ג) כתב דצריך לפרט את החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה כו' וכתב ע"ז הכ"מ שפסק כר' יהודה בן בבא והביא ראיה מדאפליגו בעבירות שהתודה עליהם ביוה"כ זה אם מתודה עליהן ביוה"כ אחר אלמא משמע שצריך לפרט את החטא והלח"מ דחה ראיתו וכתב שלכך פסק כריב"ב דלא אפליגו אלא דר' עקיבא סבר שא"צ לפרט אבל אם פרט לית לן בה וריב"ב סובר דצריך לפרט את החטא דוקא וע"כ פסק כריב"ב כיון דאין פסידא לר"ע ג"כ ואם מפרט את החטא טפי ניחא אליבא דכ"ע ע"כ פסק כריב"ב אע"ג דהלכה כר"ע מחבירו [ולע"ד נראה לי להביא ראיה דר"ע נמי מודה דאם מפרט את החטא משובח יותר מדאמרינן ביומא (דף לו) ועל עולה עון לקט שכחה ופיאה דברי ר' יוסי הגלילי. ריע אומר אין עולה באה אלא על עשה ועל ל"ת שניתק לעשה. אך יש לומר דהתם כיון שהעולה באה על חטאים פרטים ע"כ כשמתודה עליהם צריך לפרט. אבל ביוה"כ שמכפר על כל החטאים אפשר דא"צ לפרט את החטא. אך לפי מאי דאמרינן בסוף יומא (דף פ"ו) שמעת ארבע חלוקי כפרה שהיה ישמעאל דורש אמר שלשה הם ותשובה עם כל אחת וא' עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו שנאמר שובו בנים עבר על ל"ת כו' על כריתות ומיתות ב"ד וע"כ כיון שנתחלקו לענין כפרה אפשר דצריך לפרט את החטא).

אך לכאורה יש להקשות על תירוצו של הלח"מ מהירושלמי שהביאו התוס' בגטין (דף ל"ה) בד"ה ליחוש וז"ל המודר הנאה מחבירו בפניו אינו נשאל אלא בפניו. שלא בפניו נשאל בין בפניו בין שלא בפניו ר' יוחנן אמר מפני הבוש' ריב"ל אמר מפני החשד ואתי הדין פלוגתא כהדין פלוגתא דתני' יוה"כ צריך לפרט את מעשיו דברי ריב"ב ר' עקיבא אימר א"צ לפרט את מעשיו עכ"ל הירושלמי פי' מפני הבושה שנתבייש לפניו במה שנודר הנאה ממנו וכן מפרט את מעשיו כדי שיתבייש מחטאיו ומ"ד מפני החשד פי' שלא יחשדוהו שעובר על נדרו ולכך נמי לא יפרט מעשיו שלא יחשדוהו בשאר עבירות ע"כ והרי משמע בירושלמי דר' עקיבא דסובר דא"צ לפרט את מעשיו הוא בדוקא דלא יפרט את מעשיו כדי שלא יחשדוהו בשאר עבירות ודלא כמו שכתב הלח"מ דר' עקיבא דסובר דא"צ לפרט את מעשיו היינו שנא הצריכוהו לפרט את מעשיו אבל אם מפרט את מעשיו גם לר' עקיבא שפיר דמי טפי [ויש לומר דלא קשה מהירושלמי דהלח"מ הקשה שם דהיכי קאמר הכא דצריך לפרט את החטא גבי עבירות שבין אדם למקום שכן הביא ראיה מקרא דאנא חטא העם הזה חטאה גדולה שהוא עבירות שבין אדם למקום הא אמרינן לקמן דבעונות שבין אדם למקום אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ותירץ הלח"מ דהיינו דוקא לגלותם ברבים אבל בינו ובין המקום צריך לגלותם ולפרטם וזהו שכתב רבינו לקמן אלא שב לפני האל ב"ה ופורט חטאיו לפניו כלומר כינו ובין המקום וכן למעלה בר"פ ראשון כשהזכיר הודוי אמר עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך כלומר שצריך לפרט את החטא לפניו ית' אבל לא ברבים זה שאמר ריב"ב צריך לפרט את החטא ולר"ע אפי' בינו לבין המקום א"צ ולית הילכתא כוותי' מטעמא דפרישית עכ"ד ונראה מזה שסובר הלח"מ דהא דפליגי ריב"ב ור"ע אינו אלא אם צריך לפרט החטא לפני המקום ב"ה ותרוויהו מודו דא"צ לפרסם החטא דחטא שבינו לבין המקום אין לפרסם ומהירושלמי משמע דהא דפליגי ריב"ב ור"ע אם צריך לפרס החטא היינו אם צריך לפרסם את החטא אבל לפי הש"ס דילן משמע דב' דברים הם דאע"פ שאינו מפרסם אפ"ה צריך לפרט את החטא. והכי מוכח מהרמב"ם גופי' שהוא פסק בהלכות תשובה דצריך לפרט את החטא ולפי מה דתלי בירושלמי פלוגתא זו דהא דהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו אם הטעם מפני החשד או מפני הבושה משמע מזה דהטעם מפני הבושה שאם מפרט את חטאיו מתבייש וא"כ איך פסק הרמב"ם (בפ"ו מה' שבועות) דהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו כדי שידע הנדר שהתירוהו לו. וכתב הכ"מ שזהו כטעם מפני החשד וא"כ סותר למ"ש דצריך לפרט את החטא לפי מאי דתלי בירושלמי זה בזה. אלא ודאי דסובר הרמב"ם דהגמ' דילן לא סבר להא דירושלמי דהא דצריך לפרט את החטא אינו אלא בינו לבין המקום. אבל כ"ע סברי דחטא שבינו לבין המקום א"צ לפרסם כמו דאמרינן ביומא (דף פ"ו) דרב יהודה רמי כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ומשני דכאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו ועוד משני התם רב יהודה כאן בחטא שאינו מפורסם. ופי' רש"י בחטא מפורסם סוב לו שיודה ויתבייש ולא יכפור בו]:

ולכאורה קשה דהא לפי הגמ' דילן משמע דקיי"ל כמ"ד מפני החשד וע"כ לא יפרסם החטא כדי שלא יחשדוהו שעבר עוד עבירות ונמצא שם שמים מתחלל וא"כ מ"מ בחטא מפורסם צריך לפרסם ופי' רש"י כדי שיודה ויתבייש אלמא דהטעם הוא מפני הבושה. אך הענין הוא דהא דאמרי' דלא יפרסם מפני החשד הוא משום דטעם דמפני החשד אלים יותר מטעם דבושה ע"כ לא יפרסם חטאיו. אבל בחטא מפורסם דבלא"ה יודעים העולם ואיכא חשדא בזה צריך להודות כדי שיתכפר לו מפני הבושה דבמקום דליכא טעמא דחשד צריך להודות משום טעם דבושה וכמו שאבאר לקמן בס"ד. אבל במקום דאיכא טעמא דחשד אלים יותר טעמא דחשד כמו דמשמע בש"ס דילן דבחטא שאינו מפורסם א"צ להודות. ועוד דהרמב"ם פסק (בפ"ו מה' שבועות) דהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו כו' ע"ש והוא משום טעמא דחשד וכמו שכתבו התוס' בגטין (דף ל"ה) דהא דאמרינן גבי משה וצדקי' דהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו הוא משום טעמא דחשד דהתם מפני החשד איכא מפני הבושה ליכא:

ובזה יתיישב הא דאמרינן בפ"ק דתענית (דף ג') וטל מנ"ל דלא מיעצר דכתיב ויאמר אליהו התשבי כו' אם יהיה השנים טל ומטר כי אם לפי דברי וכתיב לך הראה לאחאב ואתנה מטר ע"פ האדמה ואלו טל לא קאמר ליה משום דלא מיעצר ופריך וכי מאחר דלא מיעצר אלי' אישתבועי למה ליה ה"ק אפי' טל דברכה נמי לא אתי. ופריך וליהדרי' לטל דברכה ומשני משום דלא מינכרא. ופי' רש"י שלא היה אחאב מודה בחזרת טל לברכה ע"כ. והוא דחוק דאפי' אם לא אחאב מודה מאי איכפת לאליהו. אבל לפי מה שביארתי א"ש דעיקר הטעם דמודר הנאה בפני חבירו אין מתירין לו אלא בפניו הוא משום חשד. וכתבו הראשונים דהוא הדין אם מודיעו נמי סגי וע"כ אמר הקב"ה לאלי' שיודיעהו לאחאב שהתירו לו שבועתו וע"ז אמר לך הראה אל אחאב ואתנה מטר ע"פ האדמה ואלו טל לא קאמר ליה משום דהוא נשבע על טל לברכה וטל דברכה לא מינכר וא"כ ליכא חשדא וע"כ לא הודיעהו [וכ"ת דהא היינו טעמא דדוקא לפי מאי דקיי"ל דעיקר הטעם הוא משום חשד אבל לר' יוחנן דסבירא לי' בירושלמי דהטעם הוא מפני הבושה ובהא לא שייך זה. וא"כ מאי טעמא אמר הקב"ה לאלי' לך הראה אל אחאב ואתנה מטר ע"פ האדמה ומ"ט לא קאמר ליה טל. ויש לומר דהירושלמי אזיל לטעמי' בפ' אין עומדין ר' ברכי' אמר ר' יוסי ורבנן חד אמר בין על הטל בין על המסר נשמע לו וחרנא אמר על המטר נשמע לו ועל הטל לא נשמע לו ומפרש בירושלמי מאן דמר על המטר נשמע לו ועל הטל לא נשמע מן הדא לך הראה אל אחאב ואתנה מטר פי' וסל לא קאמר ליה מסתמא לא נשמע לו על הטל. וסי' המפרש משום דטל לא מיעצר ומאן דמר בין על הטל בין על המטר נשמע לו היכן הותר נדרו של טל. א"ר תנחומא סברין מימר נדר שהותר מכללו הותר כולו. והנה הפר"ד הקשה מהירושלמי דהכא על מה שכתב הרא"ש בנדרים (דף כ"ו) שנסתפק הרא"ש וכתב צ"ע לרבה אדם שנדר משני דברים בשר ויין והזכיר שניהם ומצא חרטה על א' מהם מי אמרינן הכא מודה דהותר כולו כיון דלא שייך כאן החלפה דדוקא במידי דשייך כולכם וגם זה וזה בהא קאמר רבה דבעי החלפה או דלמא לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא היכא דמחליף עכ"ל. והקשה הפר"ד דהא מהירושלמי מוכח דבב' דברים אמרינן נדר שהותר מקצתו כו' אע"ג דלא שייך החלפה אלמא דהיכא דלא שייך החלפה לא בעינן החלפה ואמרינן נדר שהותרו מקצתו הותר כולו:

ולכאורה היה אפשר לומר דלא בעינן החלפה אלא בנדר שהותר מעצמו כגון שאומר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם לא הייתי נודר. אבל בנדר שהתיר החכם לא בעינן שיחליף וכן כתב הש"ך ביו"ד (סי' רפ"א) והד"מ שכן נראה מדברי הטור וע"כ כיון דלא בעינן החלפה ע"כ מועיל אפי' בשני דברים נמי. ויש לי להביא ראיה לזה ממה שהקשה הרא"ש בנדרים (דף פ"ב) בהא דאמרינן התם אר"י א"ש נדרה בב' ככרות באחת מתענה ובאחת שאינו מתענה מתוך שהוא משר למתענה מפר נמי לשאינו מתענה ור"א אר"י מפר למתענה ואינו מפר לשאינו מתענה והקשה הרא"ש דאמאי לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו ותירץ שם דגבי הפרת הבעל שהוא מכאן ולהבא לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. אלמא דאפי' בב' דברים כגון ב' ככרות נמי הקשה הרא"ש דלימא נדר שהותר מקצתו הותר כולו:

וכן נראה ממה שהקשו התוס' בפ"ג דשבועות (דף כ"ו) שהקשה ריב"ם דאתאי כשקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת אמאי לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. אלמא דבבי דברים נמי אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כילו ומאי מספקא ליה להרא"ש הא בשני דברים לא שייך החלפה. אלא ודאי דאם הותר ע"י חכם לא בעינן החלפה (אלא דמלשון הרא"ש שכתב דאם נדר בשני דברים ומצא חרטה על אחת מהן משמע דבניתר ע"י חכם נמי מספקא ליה) והכא נמי בירושלמי (פ"ט דגטין) חיילי דר' יוחנן מן הדא שאיני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל א' וא' משמע דאם לא אמר קרבן לכל א' אינו צריך פתח לכל אחד אלא אמרינן דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. ובירושלמי (רפ"ג דנזיר) מה אנן קיימין אם באומר הריני נזיר שתים נדר שבטל מחציתו בטל כולו כו' אלא כיון קיימין באומר הריני נזיר ונזיר ובירושלמי (רפ"ה דנדרים) איתא קונם שאיני נהנה לך ולנשאל לו עליך נשאל על הראשון ואינו נשאל על השני אית תניי תני נשאל בין על הראשון בין על השני שמואל ברי' דרב יוסף פי' נדר שבטל מקצתו בטל כולו. ומכל הני נשמע דאם הותר ע"י חכם אמרינן אפי' בב' דברים נמי נדר שהותר מקצתו הותר כולו דדוקא אם הותר מעצמו בעינן החלפה וכמו שביארתי:

ועוד הקשה שם הפר"ד וכתב דלא יכול להולמו דהא לא שייך כלל בשבועתו של אלי' דין זה דנדר שהותר מקצתו הותר כולו משום דלא נאמר דין זה אלא בביטול הנדר ע"י פתח או חרטה אליבא דמ"ד דנעקר הנדר מעיקרו ואמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. אבל הכא גבי אלי' לא נעקר הנדר אלא נתקיים התנאי שהוא נשבע שלא יהי' טל ומטר כי אם לפי דבריו וכשנתן רשות על המטר לא עקר שבועתו כי אם קיים תנאו וא"כ לא נתבטל שבועת הטל דאטו מי שנשבע שלא יאכל בשר ויין כי אם ברשות פלוני ונתן לו רשות על א' מהם. היתכן שנא' שהותר בשניהם מטעם נדר שהותר מקצתו הותר כולו זה לא יתכן כלל. וגדולה מזו כתבו גדולי המורים דבהפרת הבעל לא אמרינן נדר שהותר מקצתו כו' משום דאין הבעל עוקר הנדר אלא מיגז גייז וכ"ש גבי אלי' שהוא קיים התנאי וסיים שם וז"ל באופן שדברי הירושלמי שגבו ממני והדבר צריך אצלי תלמוד עכ"ל:

ולע"ד נראה דהא דהירושלמי נא מיירי כלל בענין שהותר מקצתו בהא דשקיל וטרי הש"ס בפ"ג דנדרים (דף כ"ו) ותחילה יש לחקור בהא שנשבע אלי' אם יהיה השנים האלה טל ומטר אם נשבע על שניהם דהיינו דוקא שלא יהיו ב' הדברים טל ומטר ביחד. אבל טל לבדו או על מטר לבדו לא נשבע או שנשבע אפי' על כל א' לבדו. ולכאורה חלי הך בפלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן בשבועות (דף כ"ז) והנה המפרשים הוכיחו דשבועת אלי' היה דוקא על שניהם ביחד. והראיה דאמרינן בפ"ק דתענית (דף ג') וכי מאחר דלא מיעצר אלי' אשתבועי למה ני. והקשו דאמאי קאמר אלי' אשתבועי למה לי ואמאי לא קאמר דאיך היה יכול לשבע כיון דטל לא מיעצר אלא ודאי דשבועתו היתה על שניהם ביחד וע"כ היה יכול לישבע שלא ירדו טל ומטר אלא דפריך אלי' אשתבועי למה לי. וכן משמע בירושלמי דקאמר על טל לא נשמע לו וא"כ איך נשבע אלי' אלא ודאי דשבועתו היה דוקא על שניהם ביחד. וכמו דאמרינן בשבועות (דף כ"ח) בהא דאמר רבה שבועה שלא אוכל תאנים וענבים דהיינו דוקא משניהם ביחד וכמו שכתבו התוס' דזהו דוקא משניהם ביחד דאל"ה לא הוי ענבים חצי שיעור וכן כתב הר"ן בפ"ב דנדרים (דף י"ז) אלא דכל חד בפני עצמו אסור משום חצי שיעור. וכמו שהאריך הר"ן בשבועות אי אמרינן דחצי שיעור אסור בשבועה וע"כ כיון שהתיר המטר אף שההיתר הוא מכאן ולהבא ע"כ ממילא הותר הטל כיון שאין לו עם מה להצטרף דכל הטעם דחצי שיעור אסור הוא משום דחזי לאצטרופי אבל מכיון שאין לו עם מה להצטרף אף שההיתר הוא מכאן ולהבא אפ"ה מותר וכמו שהוכחתי בתשובתי (סי' ה' ד"ה ויש ע"ש) וא"כ ה"נ כיון שהתיר המטר ממילא הותר הסל דליכא חצי שיעור בטל כיון דלא יכול להצטרף עם המטר. ולפ"ז לא קשה מידי קושית הפר"ד דזה אינו שייך לפיסקא דהרא"ש. וגם בקושיא השניה אינו שייך להא דאמרינן התם דבעינן דוקא שיהא חרטה דמעיקרא והתם אמרינן נדר שהותר מקצתו דהתם קאי דוקא למה שאסור בכל א' לבדו והירושלמי קאי דוקא למה שאין האיסור אלא משניהם ביחד:

[וכה"ג מצינו בש"ס שאעפ"י שהלשון הוא א' אעפ"כ אין פירושם שוה כמו דאמרינן בספ"ב דסוטה (דף מ"ח) בעי רבא כתב ב' מגילות לב' סוטות כו' חזר וחלקו מהו יש ברירה או אין ברירה ופי' התוס' דהאי קרא מיבעי' ליה אם יש ברירה או אין ברירה אין ההיא כמו דאמרינן בש"ם אם יש ברירה או אין ברירה דהא הכא הוברר מעיקרא אלא האיבעי' הוא אי קפיד קרא ע"ש בתוס'. וכן נראה לי ג"כ הא דאמרינן בסוטה (דף ט"ו) בעי רבא נתאכמו והחזירן לתוך כבשן האש ונתלבנו מהו מי אמרינן כיון דאדחי אדחי כו' אינו כמו דאמרינן בכל מקום בש"ס יש דחוי או אין דחוי אצל מצות כמו שהקשו התוס' מהא דזבחים (דף יח) בגדי כהונה שהיו מטושטשין כו' וכן יש לי להקשות מהא דאמרינן בערכין (דף י') אבוב היה במקדש כו' צלצל היה במקדש והיה קולו ערב ונפגם כו' וכן קשה לי אמאי לא מסיק רב אשי ע"ז כמו דמסיק בזבחים (דף ל"ד) רב אשי אמר כל שבידו לא הוי דחוי ועוד אי גרסינן שם ר' אלעזר כמו שכתב בגליון הש"ס הא ר' אלעזר לית ליה דחוי כמו דאמרינן בזבחים (דף עד) הוא דאמר כחנן המצרי אלא ודאי דהאיבעיא הוא אי קפיד קרא מה מים שלא נשתנו כלל מעולם או דלמא לא קפיד קרא אלא שלא יהא בשנוי בשעת מעשה ולא כמו דאמרינן בכל מקום יש דיחוי או אין דיחוי וכן הכא נמי אין הפי' בירושלמי כמו דאמרינן בכל מקום נדר שהותר מקצתו הותר כולו. אלא מחמת שאין לו עם מה להצטרף כמו שפירשתי]:

וזהו דוקא לשיטת הירושלמי אבל לשיטת הש"ס דילן הא דהודיעהו על המטר הוא מפני החשד משום דמינכר אבל טל דלא מינכר א"צ להודיעו משום דליכא חשדא. ובזה יתבאר הגמ' דסוטה (דף ל"ה) דאמרינן התם א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן בשעה שאמר פרעה ליוסף ובלעדיך לא ירים איש כו' למחר כל לישנא דאשתעי פרעה בהדיה אהדר ליה אשתעי איהו בלה"ק לא הוי קא ידע מאי אמר א"ל אגמרי אגמרי' ולא גמר א"ל אשתבע לי דלא מגלית אשתבע ליה כו' א"ל אבי השביעני לאמר כו' א"ל זיל אתשיל אשבועתך א"ל ואתשיל נמי אדידך ואע"ג דלא ניחא לך א"ל וקבור את אביך כאשר השביעך ועי' תוס' שם, והרא"ש כתב בגטין (דף ל"ה) והביא דעת ר"ח דהא דצריך בפניו היינו דוקא היכא דנדר מחמת טובה שעשה לו דומיא דמשה דמחמת הנדר נתן לו יתרו בתו וכן צדקיה הי' מסור ביד נ"נ להורגו וע"י השבועה הניחו ע"כ בעינן בפניו. וכן מוכח בסוטה פ' ואלו נאמרים (דף ל"ו) ובירושלמי דנדרים מפרש טעמא הא דאין מתירין הנדר אלא בפניו היינו מפני החשד ומפני הבושה מפני החשד שלא יחשדו אותו שנדר הנאה בפניו שחילל נדרו בלא התרה. ולהני טעמי מתירין את הנדר שלא בפניו רק שיודיע לי ההיתר. וטעמא דגמ' דידן עיקר ואין להתיר אלא בפניו בידיעתו כמו אין חבין לאדם שלא מדעתו אלא בפניו עכ"ל. ומיהו לדינא אע"פ שלא עשה לו טובה אעפ"כ צריך להודיעו מפני החשד כדעת הירושלמי אלא דאם עשה לו טובה אין מתירין לו אלא מרצונו. אבל אם לא עשה לו טובה אע"פ דלא בעינן רצונו עכ"פ צריך להודיעו מפני החשד וכן כתב (בש"ע יו"ד סי' רכ"ח ס' כ"ח) ובזה ניחא הגמ' שיוסף אמר לפרעה אבי השביעני לאמר כו' א"ל פרעה זיל אתשיל אשבועתך ואע"ג דאביו מת וא"כ ליכא כאן רצונו והסכמתו של אביו אלא דמוכרחין אנו לומר דהטעם הוא משום חשד וא"כ כיון שמת אין מי שיחשדנו וע"ז אמר ליוסף זיל אתשיל אשבועתך וע"כ אמר יוסף לפרעה ואתשיל נמי אדידך ואע"ג דלא ניחא לך רק שאודיעך שאחיר כדי שלא יהיה חשד. ואי אמרת דבעינן דוקא שיהא הרצון של המשביע מסכים לזה והא יעקב מת וליתיה לשואלו אם רצונו בכך שיתיר השבועה ובודאי אין רצונו שלא ישאנו לא"י. וזה היה אפ"ל לכאורה אך מרא דשמעתי' הוא ר' יוחנן ולר' יוחנן עיקר הטעם משום בושה שיתבייש במה שנדר ממנו וכאן ליכא בושה כמו שכתבו התוס' בגיטין (דף ל"ה) דהא דיליף ממשה וצדקי' היינו כריב"ל דהתם מפני החשד איכא מפני בושה ליכא וא"כ לפ"ז לא שייך כאן לומר שאין מתירין אלא בפניו הוא משום בושה דזה אינו שייך רק במי שנדר מחבירו אך לפירוש הרא"ש בטעם דבושה א"ש ודו"ק]:

ובמה שביארתי יש ליישב לכאורה הא דאמרינן בספ"ב דחולין (דף מ"א) השוחט לשם חטאת איר יוחנן לא שנו אלא שאינו מחויב חטאת אבל מחויב חטאת אימא לשום חטאתו הוא עושה ופי' רש"י לא שנו אלא שאינו מחויב חטאת דלא אמרי אינשי השתא מפריש ליה דהא חטאת לאו בנדר ונדבה אתי והא לא חשו רבנן דילמא מאן דחזי סבר מחויב חטאת הוא דההוא קלא אית ליה דמי שבא לידו דבר עבירה בשוגג אינו מחפה עלי' כדי שיתבייש ומתכפר לו והקשה המ"א דהא אדרבא אמרינן בסוטה (דף ל"ב) א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי מפני מה תקינו תפלה בלחש כו' שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה כדי שלא לבייש את עוברי עבירה אלמא דאפי' בשוגג נמי אין לפרסם כדי שלא לבייש את עוברי עבירה וא"כ איך פי' רש"י שמי שבא לידו דבר עבירה בשוגג אינו מחפה עלי' כדי שיתבייש ומתכפר לו והא אדרבא אמרינן בסוטה שאין לפרסם אפי' בשוגג (ולכאורה היה אפשר לומר דר' יוחנן אזיל לפעמים בירושלמי דקא סבר דהטעם דאין מתירין אלא בפניו הוא מפני הבושה ולפי דעת הירושלמי צריך לפרט את החטא דהא תלי האי דצריך לפרט בפלוגתא דבושה או חשד והא דקאמר ר' יוחנן בסוטה (דף ל"ב) הוא משום ר' שמעון בן יוחאי ולדידי' לא סבירא ליה והאי מתניתין דחולין (דף מ"א) לא אתי כר' שמעון דהא אמרינן התם אפי' גבי שוחט לשם עולה לשם זבחים ר"ש פוטר וכתבו התוס' משום דלא התנדבו כדרך המתנדבין ולר' יוחנן גופי' הא אית ליה דהטעם מפני הבושה וא"כ צריך לפרסם את החטא וע"כ כתב רש"י שאם היה לו חטאת היה מודיעו כדי שיתבייש ויתכפר לו ודוחק):

ע"כ נ"ל דאע"ג דלא רמי עליה התורה לפרסם חטאו שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה אעפ"כ אם מעצמו מפרסם חטאו בשוגג עדיפא טפי והראיה דהא יכול להביא שעירה אע"ג דמינכר בין זכר לנקבה אלמא דאם מעצמו מפרסם חטאו עדיף טפי ובזה יש חילוק בין שוגג למזיד דמזיד אין לו לפרסם את החטא מפני החשד דיאמרו שכמו שעשה האי חטא עבר נמי על חטאים אחרים ונמצא שם שמים מתחלל אבל בשוגג ליכא חשד ולא רמי עלי' התורה לפרסם את חטאו והתורה חסה עליו שלא לפרסם בע"כ וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ח דסוטה) לפיכך תלתה התורה את כל אלו שיחזור בגללן שלא לפרסם את החטאים ואתי כיי דמר ר' לוי בשם ר' שמעון בן לקיש במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת שלא לפרסם את החטאים. אבל אם מעצמו מפרסם את החטא כדי שיתבייש ויתכפר לו אז עדיף טפי משא"כ במזיד:

ומעתה כיון שביארתי דטעם דחשד עיקר ואין לפרסם את החטא שבינו לבין המקום כי אם בחטא המפורסם כמו שהבאתי תחלה מה שפירש רש"י דבחטא מפורסם צריך להודות כדי שיתבייש ויתכפר לו כיון דבלא"ה יודעים מהחטא ע"כ צריך להודות כדי שיתכפר לו ע"י הבושה:

ומעתה ניחא הא דכתיב בתהלים (ליב) לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה פי' שצריך לכסות את החטא דאם מפרסם את החטא איכא חשדא אבל אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון פי' כשם שהוא אינו מפרסם חטאו כך גם הקב"ה לא יפרסם חטאו ולא יענישנו אלא ימחול לו אבל כי החרשתי פי' שאני הייתי רוצה לשתוק הא בלו עצמי בשאגתי כל היום כי יומם ולילה תכבד עלי ידך ואמרינן בפ"ק דברכות (דף ה') דנגעים אינן יסורין של אהבה ופריך הגמ' עלה ומשני הא לן והא להו ופי' רש"י והתוס' דבא"י אינם יסורין של אהבה וברפ"ב דיומא (דף כ"ב) אמרינן דששה חדשים נצטרע דוד ופירשו הימנו סנהדרין ועוד שיומם ולילה תכבד עלי ידך ואמרינן בפ"ק דברכות (דף ה') איזהו יסורין של אהבה כל שאין בהם ביטול תורה וע"כ אמר דוד כי יומם ולילה כו' וא"כ אינם יסורין של אהבה ועי' בב"מ (דף פ"ד) וע"כ כיון שששה חדשים נצטרע דוד א"כ איכא חשדא דבלא עון לא היו באים נגעים על דוד וכיון דאיכא חשדא בלא"ה אפי' אם לא יודה א"כ הוי כחטא מפורסם דכיון דאיכא חשדא צריך להודות כדי שיתבייש ויתכפר לו ע"כ אמר דוד חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי אמרתי אודה עלי פשעי לה' ואתה נשאת עון חטאתי סלה דכיון דמ"מ איכא חשדא ודאי דצריך להודות כדי שיתבייש ויתכפר לו כמו שכתב רש"י גבי חטא מפורסם דהא לפי מה דאתמר בירושלמי דפלוגתא דלפרוט את החטא (שהוא לפי שיטת הירושלמי פרסום החטא) תלי בענין אם חיישינן לחשדא או שמוטב שיודה כדי שיתבייש וע"כ אע"פ דקייל"ן דאין לפרט את החטא משום חשדא אעפ"כ במקום דאיכא חשדא בלא"ה בודאי כ"ע מודו דצריך לפרסם את החטא כדי שיבוש ויתכפר לו:

ועתה נבוא למה שהקדמתי תחלה מהאי גמ' דפסחים (דף נ"ז) דאמר ר"א יששכר איש כפר ברקאי לא תני מתניתין דתנן ר"ש אומר כבשים קודמים לעזים בכל מקום יכול מפני שמובחרין ת"ל אם כבש יביא קרבנו מלמד ששניהם שקולים כא' ופי' רש"י דכתיב גבי חטאות תחילה והביא קרבנו שעירת עזים והדר אם כבש יביא אך מהתם אין ראיה כל כך דאפשר לומר דהא דהקדים הכתוב שעירה תחילה הוא משום דאם מביא שעירה הוא מתבייש דהא בשעירה דלא מכסיא באליא מינכרא בין זכר לנקבה וא"כ מתבייש. וכבר הבאתי ראי' מרש"י דספ"ב דחולין (דף מ"א) דבשגגות לא רמי רחמנא עלי' שיתבייש וע"כ לא חילק הכתוב בין חטאת לעולה אבל אם רוצה להביא שעירה אזי הוא משובח יותר משום דקא מכסיף נפשי' וע"כ הקדים הכתוב גבי חטאת שעירה תחילה אבל לעולם אימא לך דכבשים מובחרים במינם דהא כבשים קודמים לעזים בכל מקום וא"כ מקרא ליכא ראיה רק ממתניתין מוכח דאמרינן כבשים קודמים לעזים בכל מקום יכול מפני שמובחרים במינם ת"ל אם כבש יביא קרבנו מלמד ששניהם שקולים אלמא דמתניתין סברה דכבשים אינם מובחרים במינם אבל מקרא לא מוכח מידי וע"כ אמר רבינא דאפי' מקרא נמי לא קרא דכתיב אם כבש אם עז אי בעי כבש לייתי אי בעי עז לייתי. ופי' רש"י בפסחים בשלמים כתיב ובשלמים אין נפקותא לומר דשעירה משובח יותר דהא שלמים לא בא על חטא כלל ע"כ הראיה מוכרחת יותר ועיין בשילהי כריתות (דף כ"ח):

והנה כתיב ביחזקאל (כ"א) ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם שים פניך דרך תימנה והטף אל דרום והנבא אל יער השדה נגב ואמרת כו' והכרתי ממך צדיק ורשע יען אשר הכרתי ממך צדיק ורשע לכן תצא חרבי מתערה אל כל בשר. וצריך להבין דאיזה נתינת טעם הוא דיען אשר הכרתי ממך צדיק ורשע לכן תצא חרבי מתערה אל כל בשר. ויובן ע"פ הא דאמרינן בפ"ג דסנהדרין (דף כ"ט) מנין שאין טוענים למסית מנחש הקדמוני דאמר ר' שמלאי הרבה טענות היו לו לנחש לטעון ולא טען כו' ומאי הו"ל למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים. והקשה הש"ך (בחו"מ סי' ל"ב) דאיזו טענה היא זו דהא אמרינן בפ"ב דקדושין (דף מ"ג) דאפי' למאי דקיי"ל דאין שליח לדבר עבירה אפ"ה מתחייב בד"ש. ואמרינן התם דדינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו וא"כ הא הכא בד"ש הוא וא"כ איזה טענה היא זו דהא דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומטין הוא בדיני אדם אבל בד"ש מיהא חיוב [והא שכתבו התוס' בר"פ הכונס (דף נ"ו) גבי השוכר עדי שקר לחבירו דפטור מדיני אדם וחייב בד"ש דדוקא שוכר אבל אם לא שכרן פטור. והביא ראיה מהא דהשולח הבערה ביד פיקח הפיקח חייב משמע דשולח פטור אף מד"ש היינו דוקא שיתחייב לשלם בד"ש בעינן דדוקא שישכור השליח אבל שיהיה עליו עונש בידי שמים אפי' לא שכרן נמי. וכן כתבו האחרונים שיש חילוק בין חיוב תשלומין בידי שמים ובין עונש בידי שמים דבעונש בידי שמים מחויב אפי' לא שכר את השליח]:

ובזה ביארתי המדרש שאמר דוד מלפניך משפטי יצא אמר לו הקב"ה וכי על חנם בראתי סנהדרין לך ודן לפניהם אמר הם אינם מקבלים שוחד אבל אתה מקבל שוחד תשובה ומע"ט. הוי מלפניך משפטי יצא. וביארתי שהענין הוא שהקב"ה אמר לדוד וכי על חנם בראתי סנהדרין לך ודן לפניהם דהא חטא של דוד היה שהרג את אוריה החתי ע"י ששלח ליואב להעמידו בראש המלחמה וכתיב ואותו הרגת בחרב בני עמון ואמרינן בקדושין דשמאי הזקן קא סבר דיש שליח לדבר עבירה מדכתיב ואותו הרגת בחרב בני עמון אבל לת"ק מיחייב מיהת בד"ש וע"כ אמר הקב"ה לדוד וכי על חנם בראתי סנהדרין לך ודן לפניהם שבדיני אדם פטור משום דאין שליח לדבר עבירה אבל בד"ש חייב וא"כ מוטב לדונו בסנהדרין ע"ז אמר דוד מלפניך יצא. והענין הוא דהטעם דבד"ש חמור יותר מדיני אדם דבדיני אדם פטור טל הא דעשה ע"י שליח ובד"ש יש עליו עונש הוא משום דבדיני אדם אין מועיל תשובה וע"כ הקילה התורה שאין דנים כי אם ע"י מעשה עצמו ממש אבל בד"ש שיש לזה רפואה בתשובה החמירה תורה שיהא עונש עליו בדבר קל אפי' אם עשה ע"י שליח ואפי' לא שכרו אעפ"כ יש עליו עונש בידי שמים דהא אפשר לו לעשות תשובה וע"כ החמירה התורה ע"ז אמר דוד אע"פ שאתה מעניש אף על חטא קל אעפ"כ אף שהחמיר עליו בתחילתו הקיל בסופו להיות מועיל תשובה וע"י התשובה זדונות נעשים לו כזכיות ע"ז אמר דוד מלפניך משפטי יצא שאתה מקבל שוחד תשובה ומע"ט הוי מלפניך משפטי יצא. וא"כ כיון שביארתי שיש עונש בידי שמים אפי' לא שכר את השליח הדרא קושיא לדוכתה דמה היה לו לנחש לטעון דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דזהו טענה בידי אדם אבל לא בד"ש דמתחייב ע"י שליח אע"ג דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:

והנה המ"ל כתב בהלכות רוצח לתרץ קושית הש"ך מהא דסנהדרין דמשמע דפטור אף מד"ש משום דהתם זה נהנה זה מתחייב. וראיתי לספר המקנה שהשיג שם על המ"ל וכתב דאע"פ דאמרינן בקדושין (דף מ"ג) לא מצינו שזה נהנה זה מתחייב אפ"ה בדיני שמים מיהת חייב ע"ש ותירץ שם המקנה דהא דאמרינן שולח ביד פיקח הפיקח חייב ומשמע דפטור המשלח נמי אפי' מד"ש וע"כ אין קושיא מההיא דנחש דכיון דבקבלת אדם וחוה חיוב עונשן נפטר הנחש אם היה טוען דברי הרב כו' ע"ש. [ולי נראה דלא דמי דהתם מכיון דשילם הפיקח הרי כבר קיבל תשלומי הזיקו ומאי חיוב בד"ש איכא הכא כיון דקיבל הלה תשלומי הזיקו אבל הכא אע"פ שהחוטא קיבל עונשו אעפ"כ הרי הלה חטא נמי במה שהסיתו לדבר עבירה. ודמי למה שכתבו התוס' בב"ק (דף מ') אהא דאמרינן התם כופר אי אמר רחמנא ולא ב' כופרין דאע"ג דלגבי חטאת אמר בפי המצניע (דף צ"ב) גבי המוציא ככר לרה"ר והוציאוהו שנים חייבים ומסתמא כל חד וחד חייב חטאת. התם כיון דכל חד מיחייב אזדונו כרת מיחייב נמי אשגגתו חטאת ועוד חטאת דלגבוה אין להקפיד אם מביאין שני חטאות אבל כופר דלחבירו למה ירויח זה במה שהשור לשנים עכ"ל. והכא נמי גבי שילם הפיקח למה ירויח זה במה שחבירו שלחו שליח וע"כ פטור אף בד"ש אבל הכא הרי שניהם חטאו ואף שחבירו קיבל עונשו עכ"ז הרי השני נמי חטא. ובמ"א ביארתי שזה יש מעלה בתשובה שאם השני עושה תשובה הרי עוקר החטא למפרע וא"כ דמי כמי שלא הסיתו לחבירו לחטוא וכמו שאמרו ביומא שאפי' א' שעשה תשובה מוחלין לכל העולם והרי נתמלא ההיזק והפגם משא"כ אם השני מקבל עונש עכ"ז יש חטא לחבירו שהסיתו נמי]:

והשתא לפי מה שכתב המקנה שזה דמי לשילם הפיקח וא"כ השני נמי פטור אעפ"כ היינו דוקא אם האדם קיבל העונש א"כ אם היה טוען הנחש לאח"כ דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין היה פטור הנחש אף מד"ש נמי אבל זה אין סברא לומר שלאח"כ שנענש הנחש פטור האדם מעונש דדמי לשילם הפיקח דזה אין סברא דהא עיקר החטא היה מה שחטא אדם וע"כ אפשר לומר דכיון שנענש האדם אח"כ יפטר הנחש על החטא שאינו חיוב רק בד"ש על שהסיתו לחטוא אבל בהיפוך אין סברא לומר שכיון שנענש הנחש יפטר האדם דהא חטא האדם חמור יותר שהוא בעצמו חטא ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:

ובזה יתיישב הכתוב ביחזקאל (כ"א) והכרתי ממך צדיק ורשע יען אשר הכרתי ממך צדיק ורשע לכן תצא חרבי מתערה אל כל בשר. הענין הוא שהצדיק נענש על חטא קל על שלא מיחה ברשעים והרשעים נידונים על חטא שהם בעצמם חטאו וא"כ עונש הצדיקים קיל יותר כמו שכתבו התוס' ברפ"ו דשבועות (דף ל"ט) דאין נענשין מעונש העבירה אלא משום דלא מיחו וא"כ אם היה הרשע מת נידון תחילה והיה מיתתו כפרה היה אפשר שינצל הצדיק אבל כיון שהצדיק נידון תחילה כמו דכתב והכרתי ממך צדיק ורשע ע"כ הרשע נידון לבסוף דמחמת עונש הצדיק על שלא מיחה לא נתכפר החטא החמור של הרשע שעשה העבירה [ומאי דאמרינן בב"ק דף ס"ו אין טיבותא הוא לגבייהו יתבאר במ"א] וע"כ כתיב יען אשר הכרתי ממך צדיק ורשע לכן תצא חרבי מתערה אל כל בשר שעל חטא הרשע לא יתכפר במה שהצדיק נידון על חטאו הקל על שלא מיחה. אך ביחזקאל (ל"ג) כתיב באמרי לרשע מות תמות ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש אלמא אע"פ שהרשע מת בעונו ונידון על חטאו אפ"ה דמו מידך אבקש. אך הענין הוא דאפי' אם נאמר כסברת המקנה דכיון שקיבל החוטא עונשו על חטאו דמי להא דשילם הפיקח דזה נמי נפטר היינו לענין החטא אפשר לומר דכיון שזה נידון על חטאו נמצא דנתכפר החטא וע"כ אפשר לומר כיון דהרשע מת בחטאו א"כ החטא נתכפר וניצול הצדיק והיינו דוקא לענין החטא אבל אעפ"כ על ענין שהרשע מת בחטאו ואם היה הצדיק מוכיחו לא היה בא לידי חטא ולא היה מת הרשע וכתיב החפץ אחפוץ במות וכו' א"כ הרי עונש הצדיק חמור יותר על שבסיבתו מת הרשע ונמצא שמאבד נפש מישראל וא"כ אף שהחטא נתקן אעפ"כ יש עונש על הצדיק על שלא הוכיחו ובסיבתו נאבד נפש א' מן העולם. וכ"ת דכיון שהוא רשע אין מיתתו קשה לפני הקב"ה הא ליתא דאפי' במיתתן של רשעים כביכול הקב"ה מצטער כמו דאמרינן בסנהדרין (דף מ"ו) בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי א"כ הקב"ה מצטער על דמן של רשעים שנשפך וא"כ הרי עונש הצדיק חמור יותר לאחר שמת הרשע על רשעו ע"ז אומר ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר וכו' באמרי לרשע מות תמות כו' הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש פי' שאע"פ שהוא רשע גמור וע"כ תאמר שכיון שהוא רשע ע"כ לא אבקש דמו מידך שאע"פ שמת על שלא הוכיחו אותו אעפ"כ לא יהא הצדיק נתפס על שמת על שלא הוכיח אותו ע"ז אומר הוא רשע בעונו כו' פי' שאע"פ שהוא רשע ובעונו ימות אעפ"כ את דמו מידך אבקש ואח"כ אומר ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא בעונו ימות ואתה נפשך הצלת ולא כתיב הוא רשע בעינו ימות רק סתם הוא בעונו ימות פי' אע"פ שהוא אינו רשע רק שחטא באותו עון וא"כ הוה אמינא שכיון שהוא אינו רשע ע"כ הוא מוכרח להוכיחו פעמים הרבה אע"פ שאינו שומע לו ע"ז אומר ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא בעונו ימות ואתה נפשך הצלת שמכיון שהוכחת אותו והוא אינו שומע אינו מוכרח להוכיחו עוד וכמו שכתבו התוס' בשבת (דף נ"ה) דבס' אי מקבלי מיני' צריך להוכיח אבל היכא דודאי לא מקבל מיני' מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וע"כ צריך כל א' לחזור בתשובה ויהיו נכתבים בספרן של צ"ג לאלתר לחיים א"ס:

תוכן העניינים

עמק יהושע חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה