עמק יהושע חלק ב· רבי יהושע איזיק שפירא
דרוש ב לאלול
גרסינן בספ"ג דנדה (דף לי) דרש ר' שמלאי למה הולד דומה במעי אמו כו' ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו שנאמר כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון כי לך תכרע כל ברך זה יום המיתה שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר תשבע כל לשון זה יום הלידה שנאמר נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה ומה הוא השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפי' כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה היה בעיניך כרשע והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך. תנא דבי רבי ישמעאל משל לכהן שמסר תרומה לע"ה ואמר לו אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני שורפה לפניך אמר ר' אלעזר מאי קראה ממעי אמי אתה גוזי מאי משמע דהאי גוזי לישנא דאשתבועי הוא דכתיב גזי נזרך והשליכי ע"כ:
והנה תחילה צריך להבין למאי מביא המשל לכהן כו', אך הענין הוא דיש לדקדק במה שאומר אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני שורפה לפניך היה לו לומר בקיצור ואומרים לו אם אתה מטמא אותה הריני שורפה לפניך ומאי איכפת לן אם אינו משמרה בטהרה כיון שמ"מ לא נטמאה ולזה תירץ בתנא דבי ר' ישמעאל משל לכהן כו' ויובן ע"פ מאי דאמרינן בחגיגה (דף כ') דהיסח הדעת פוסל בתרומה. והטעם דמשום שהתרומה קדושה ע"כ אפי' לא נטמאה בפועל אלא שהיה רק היסח הדעת אעפ"כ פוסל את התרומה. וכן הנשמה כיון שיורדת ממקום קדוש כמו שאומרים לו הוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים כו' ע"כ פוסל בה היסח הדעת ג"כ. אף שאין האדם עושה עבירה בפועל אלא אם הולך בשוק אחרי עסקיו ומסיח דעתו מעבודת ה'. אזי הנשמה נפסלת ופוגם בנשמה הקדושה וע"ז אומרים לו כשמשביעין אותו והוי יודע שהקב"ה טהור ונשמה טהורה ומשרתיו טהורים אם אתה משמרה בטהרה מוטב דבעינן שישמור אותה דוקא בטהרה. וצריכה שמירה אם אינו משמרה אזי פוגם בנשמתו הטהורה בהיסח הדעת בלבד. וע"ז אמר תנא דבי ר' ישמעאל משל לכהן שמסר תרומה לע"ה ואמר לו אם אתה משמרה בטהרה מוטב. ואם לאו פי' אע"פ שלא נטמאת אלא שחסר השימור של התרומה נפסלת בהיסח הדעת והריני שורפה לפניך:
אך עדיין מיותר מה שאומר משל לכהן שמסר תרומה לע"ה דאפי' לחבר נמי דינא הכי. ויובן דבר זה ע"פ מאי דאמרינן בפסחים (דף ל"ד) היסח הדעת ר' יוחנן אמר פסול טומאה הוי ורשב"ל אומר פסול הגוף הוי ר' יוחנן אמר פסול טומאה הוי שאם יבוא אליהו שומעים לו פי' אם יבוא אלי' ויאמר שלא נטמאת הוא טהור. ורשב"ל אמר פסול הגוף הוי שאם יבא אלי' ויטהרנה אין שומעים לו וא"כ לר' יוחנן דאמר דאפי' בקדשים היסח הדעת אינו רק פסול טומאה. וא"כ כיון שאינו רק חשש דילמא נטמא וא"כ אמאי בעי שריפה בתרומה ולא גרע יותר מס' אם נטמא דתולין ולא אוכלין ולא שורפין. וא"כ אמאי דינה בשריפה והוא אומר ואם לאו הריני שורפה לפניך. וע"ז אומר משל לכהן שמסר תרומה לע"ה דבע"ה החמירו יותר כמו דאמרינן בפ"ק דשבת (דף ט"ו) על ששה ספיקות שורפין את התרומה כו' ועל ס' בגדי ע"ה טל ודאי מגען ועל ס' טומאתן שורפין. אלמא דבע"ה החמירו יותר בס' תרומה דעל הס' נמי שורפין את התרומה וכן המשל נמי לענין הנשמה הנתנת בגוף אשר נמשך בטבעו אחר תאוה חומרית. וע"כ אם לא שמר הנשמה בטהרה בודאי היא נמשכת אחר הגוף החומרי ונטמאה:
והנה המהרש"א הקשה בח"א בפ"ק דנדרים (דף ח') דאמרינן התם אשכים ואשנה פ' זה נדר גדול נדר לאלהי ישראל ופריך הגמ' והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה והקשה המהרש"א דא"כ איך אמרינן בספ"ג דנדה (שם) דמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע מאי מועיל השבועה הא אין שבועה חלה על שבועה והרי מושבעים ועומדים מהר סיני וכמו דאמרינן ברפ"ו דשבועות (דף ל"ט) אין לי אלא אותם העומדים על הר סיני דורות הבאים כו' ת"ל ואת אשר איננו כו'. ויתיישב דבר זה ע"פ מאי דאמרינן מאי קראה ממעי אמי אתה גוזי בך תהלתי תמיד. והרמב"ם פסק בהלכות ת"ת (פ"א ה' ח') וזה לשונו וצריך לקבוע לו זמן בת"ת ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה:
והנה הלח"מ הקשה מהא דאמרינן במנחות (דף צ"ט) על ההיא מתניתין דאמרינן התם גבי לחם הפנים אלו מושכין ואלו מניחין טפחו של זה בצד טפחו של זה שנאמר לפני תמיד. ר' יוסי אומר אף אלו נוטלין ואלו מניחין אף היא היתה תמיד ואמרינן בגמ' א"ר אמי מדבריו של ר' יוסי נלמד אפי לא שנה אדם אלא פ' א' שחרית ופ' א' ערבית קיים מצות לא ימוש והשתא קשה דמשמע לכאורה דהא אמרינן אם קרא פסיק א' שחרית קיים לא ימוש היינו דוקא לר' יוסי דלא דייק לפני תמיד. אבל לרבנן דדייקו תמיד משמע דלדידהו נמי לא ימוש כו' הוי מדויק וצריך שיקראו כל היום וכל הלילה. וא"כ רבינו שפוסק כרבנן בהלכות תמידין ומוספין איך כתב בקביעות שתי שעות קיים מצות לא ימוש ותירץ דמשמט ליה לרבינו דלשון תמיד מורה יותר על התמידות מלישנא דלא ימוש כו' ע"ש עכ"ד. וא"כ לשון תמיד מורה על התמידות בלי הפסק:
[ונראה לי להביא ראי' לדברי הלח"מ דלשון תמיד מורה יותר על התמידות בלא הפסק מלישנא דלא ימוש. דהא דאמרינן התם במנחות א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש. א"כ לפי"ז לישנא דתמיד נמי לאו דוקא. כמו דתלי התם בגמ' לא ימוש דהתורה בתמיד דלחם הפנים. וא"כ איך אמרינן בפ"ק דיומא (דף ז') ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה ר' יהודה אומר עודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה. ואמרינן התם דטעמא דר' שמעון מדכתיב תמיד לרצון לפני ה' ומאי תמיד אלימא תמיד על מצחו מי משכחת לה מי לא בעי מיעל לביה"כ ומי לא בעי מינם אלא תמיד מרצה הוא ע"כ. אלמא דאפי לר' שמעון דאמר אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש אפ"ה גבי ציץ קאמר ר"ש דודאי בין ישנו על מצחו בין אינו על מצחו מרצה דאל"ה איך כתיב תמיד מי לא בעי מינם אלמא כל היכי דכתיב תמיד דוקא היא אפי' לר' שמעון:
והכי משמע בירושלמי רפ"ק דיומא דאמרינן התם תמן תנינן אלו מושכין ואלו מניחין טפחו של זה בצד טפחו של זה כו' מה אמר ר' חייא בר יוסף בישיבת אהרן ובניו מה תמן שכתוב בו תמיד את אמר מכיון שמסר יום ללילה דיו כאן שאין כתוב בו תמיד לא כש"כ פי' דבישיבת אהרן ובניו כתוב ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ולא כתיב תמיד מכש"כ דלא בעינן שישבו יומם ולילה בלא הפסק. אלמא דלשון תמיד מורה יותר על תמידות מהא דכתיב יומם ולילה] ואפשר דהטעם הוא דבלא ימוש כתיב והגית בו יומם ולילה אפשר לומר דשעה אחת ביום חשוב כל היום וכן שעה אחת בלילה. אבל בלחם הפנים דכתיב תמיד סתם א"כ איזה הפסק תתן א"כ ודאי בתמידות הוא בלי הפסק [ועיין בסוף חנינה (דף כ"ו) ותנא דידן מ"ט לא תני מנורה ומשני שולחן כתיב בי' תמיד מנורה לא כתיב ביה תמיד וכתבו רש"י ותוס' דתמיד דכתיב במנורה לא דמי לתמיד דשולחן דהאי תמיד מלילה לילה הוי כמו עולת תמיד כו' אבל תמיד דכתיב בשולחן כל היום וכל הלילה דהלחם נסדר עליו משבת לשבת ע"כ. פי' ואיזה הפסק תתן לזה כיון דזמנה הוא משבת לשבת ע"כ האי תמיד הוא בלא הפסק] אלמא דכל היכא דכתיב תמיד ואין בה חילוק בין לילה ליום הוי בלא הפסק. והנה לפי דעת הרמב"ם שפסק דאפי' קבע לו זמן ביום ובלילה יצא ידי ת"ה. והוא כדברי ר"ש דאמר אפי' לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש ובזה יתיישב הא דתנן (באבות פ"ב) ר' שמעון אומר הוי זהיר בק"ש ותפלה כו' ואל תהי רשע בפני עצמך דמאחר דקרא קיש שחרית וערבית קיים לא ימוש ואינו נקרא רשע כיון שיצא ידי חובתו:
ולכאורה קשה דהא דאמרינן במנחות (דף צ"ט) שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה כו' קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה צא ובדוק שעה שאינו לא מן היום ולא מן הלילה. ולפ"ז ר' ישמעאל פליג על ר"ש דר"ש אמר דיוצא אדם בק"ש שחרית וערבית. ור' ישמעאל סובר דוהגית בו יומם ולילה דוקא ובברכות (דף ל"ה) אמרי' ת"ר ואספת דגנך מה ת"ל לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל ר' שמעון בן יוחאי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה כו' תורה מה תהא עלי' כו' אלמא דר"ש מחמיר טפי מר' ישמעאל. אלא ודאי דהא דאמר ר"ש דאם קרא אדם ק"ש שחרית וערבית יצא י"ח היינו מן הדין. אבל לצאת י"ש אינו יוצא י"ח עד שיהיה תמיד בלו הפסק בעבודת השו"ת ולא כמו שמן הדין יוצא אדם בק"ש שחרית וערבית ואינו נקרא רשע כמו דאמר ר"ש והוי זהיר בק"ש ואל תהי רשע בפני עצמך משא"כ לצאת י"ש חמור יותר כמו שכתבו התוס' במנחות (דף מ"א) גבי מלאכה דרב קטינא דא"ל ענשיתו אעשה א"ל בזמן דאיכא ריתחא ענשינן עליה ופי' התוס' עשה כי האי שאינו מחויב לקנות טלית אבל עשה גמור אפי' ב"ד של מטה כופין כו' אלמא דבד"ש חמירא יותר והיכן הוא אזהרתו בד"ש הוא בשעת הלידה דע"ז משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפי' כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה היה בעיניך כרשע פי' בד"ש הוא נקרא רשע כמו שאמר לו הוי זהיר בק"ש שחרית וערבית כו' ואל תהי רשע בעצמך. והטעם דנמשל לתרומה שפוסל בה היסח הדעת וכן לגבי הנשמה כתיב בכל דרכיך דעהו שבכל הדרכים של אדם יהיה כוונתו הכל לש"ש בלא הפסק וע"כ כיון דשבועה זו חמירא יותר דהיינו שיהיה תמיד דבק לה' בלא הפסק. וע"כ אתי וחיילא על שבועת הר סיני ששם יוצא בק"ש שחרית וערבית. וע"ז אמר דוד המלך ע"ה ממעי אמי אתה גוזי והאי גוזי לישנא דאשתבועי הוא פי' שהוא נשבע ממעי אמו שיהא צדיק ואל יהא רשע. וכ"ת הוא כבר מושבע ועומד מהר סיני ע"ז אומר בך תהלתו תמיד. פי' שהוא נשבע שיהא תמיד תהלהו בה' תמיד דוקא בלי הפסק ובזה מיושב קושית המהרש"א דאיך חיילא שבועה זו הא מושבע ועומד הוא. דלפי מה שביארתי א"ש דהשבועה הוא שיהיה עובד ה' תמיד בלא הפסק. וע"כ מחמת ששבועה זו כוללת יותר אתי וחיילא על הראשונה דהא שבועה חיילא בכולל:
ובאופן אחר נראה לי לתרץ קושית המהרש"א דאיך אתי וחיילא. והוא דאמרינן שם מאי קרא דמשביעין אותו בשעת הלידה דכתיב ממעי אמי אתה גוזי כו' וקאמר מאי משמע דהאי גוזי לישנא דאשתבועי הוא דכתיב גזי נזרך והשליכי והוא שהמהרי"ט כתב בתשובה (שאלה נ"ג) דשלשה חלוקות הן דאיסור נדר חל על החפץ ואין לו שום שייכות על האדם הנודר. ושבועה איסור גברא הוא דאסר נפשי' מן חפצא אבל אין גופו של אדם נתפס בה והא דקרינן ליה איסור גברא, היינו דאלו היה חל איסור שבועה על החפץ היה נאסר בין לעצמו בין לאחרים כי הני דאשכחן בנדרים שאדם יכול לאסור את שלו בקונם על אחרים. משא"כ בשבועה דאלו אסר נכסיו על אחרים בשבועה לא נאסר להכי אמרינן דלא חייל אלא על גברא שאסר נפשי' מן חפצא. ונזיר הוא עצמו נתפס בנדר ונתקדש גופו דומיא דכהן וממילא נאסר כו' ע"כ. ועי' בתשובתי (ס' כ"ד) שהארכתי שם דנזירות דמי לנדר ולא לשבועה וחיילא על הגוף בתורת חפצא להיות נתקדש גופו [והוא כמו דאמרינן בכתובות (דף נ"ט) יקדשו ידי לעושיהם וה"נ אמרינן בירושלמי רפ"ד דנזיר פי מן היין ראשי מן התגלחת ידי מן הטומאה ראשי נזור כבידי נזורה כו' למה שהתפיש את הנדר בדבר שהנשמה תלויה בו)]:
ולפ"ז מיושב קושית המהרש"א שהקשה דאיך משביעין אותו בשעת הלידה הא הוא כבר מושבע ועומד מהר סיני והיינו משום דהשבועה שמשביעין אותו בשעת הלידה תהי צדיק ואל תהי רשע אף דקאמר בלשון שבועה היינו משום דחייל על הגוף אבל אעפ"כ חייל בתורת נדר שהגוף נתפס בקדושה והקדושה חיילא על האיברים של אדם. כמו שמבואר שיש רמ"ח איברים באדם ושס"ה גידין והם כנגד רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת ואם אדם עובר עבירה הרי פוגם אותו האבר להחיות מן הנשמה שמאירה באותו אבר. וט"ז מקדישים אותו בשעת לידה ומשביעין אותו תהי צדיק כנגד רמ"ח מ"ע ואל תהי רשע כנגד שס"ה לית והיינו שהגוף משועבד להמצוה והגוף נתפס בקדושה כמו שביארנו לענין נזירות כמו שכתב מהרי"ט דבנזירות חל על הגוף כתורת נדר וחייל נמי אדבר מצוה דהא נדר חל על המצוה אפי' בקיום נמי כמו שביארתי בתשובה (ס' כ"ד) בארוכה וע"ז אמר בגמ' מאי קרא ממעי אמו אתה גוזי מאי משמע דהאי גוזי לישנא דאשתבועי הוא פי' שלא תקשה לך דאיך אתי שבועה וחיילא הא הוא כבר מושבע ועומד מהר סיני. וע"ז אומר דכתיב גזי נזריך והשליכי פי' שהוא בתורת נזירות דהיינו שהקדושה נתפסת על האדם. וא"כ חיילא נמי אשבועה. ומיושב קושית המהרש"א ולא קשה מידי דכיון שהוא בתורת נזירות כמו דכתיב גזי נזרך. והאי גוזי לישנא דאשתבועי מל' נזירות הוא ע"כ אתי וחייל נמי אשבועה משום דנזירות דמי לנדר דחיילא אשבועה כמו שביארתי בתשובה (ס' כ"ד) ע"ש:
ועוד יש לתרץ קושית המהרש"א באופן אחר דאע"ג דאמרינן דאין שבועה חל על שבועה. אעפ"כ לא גרע מהא דאמרינן ביבמות (דף ל"ב) דאין איסור חל על איסור אעפ"כ אמרינן התם מעלה עליו כאלו עשה ב' ואינו חייב אלא אחת ומאי נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים. דאע"ג דלא חיילא אפ"ה לענין זה האיסור חל על איסור לענין הקבורה בין רשעים גמורים והשתא א"ש הא דקאמר משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע כו' דכתיב כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון תכרע כל ברך זה יום המיתה תשבע כל לשון זה יום הלידה והקשה המהרש"א בנדה (שם) דלמאי הקדים יום המיתה ליום הלידה דכתיב כי לך תכרע כל ברך זה יום המיתה ותשבע כל לשון זה יום הלידה. אך הענין הוא משום דבלא"ה און שבועה חלה על שבועה. אך לקוברו בין רשעים גמורים אתי וחיילא. ע"ז אומר כי לך תכרע כל ברך זה יום המיתה ופי' אע"פ שבחיים לא אתי שבועה וחיילא על שבועת הר סיני שמושבע ועומד אעפ"כ לאחר מיתה חיילא וע"ז אומר כי לך תכרע כל ברך זה יום המיתה דכתיב לפניו יכרעו כל יורדי עפר פי' בשעת הקבורה אז נפרעין ממנו גם על השבועה שמשביעין בשעת לידה משום תשבע כל לשון זה יום הלידה וע"כ נפרעין ממנו לאחר מותו בשעת הקבורה גם על שבועה זו דאע"ג דאכתי יש לחלק דהתם האיסור הוא ממילא וע"כ חייל לקוברו בין רשעים גמורים. משא"כ בשבועה דאם לא חיילא אפשר דלא חיילא כלל אך אעפ"כ אפשר לומר דחייל לענין לקוברו בין רשעים גמורים דהוי כמו שעובר על תרתי דהא אם נשאל על הראשונה אתי שני' וחיילא:
ועוד יש ליישב קושית המהרש"א דלהכי לא חייל דהא בעודו קטן לא חייל גם השבועה הראשונה שמושבע ועומד מהר סיני כיון דעדיין אינו גדול ואינו מחויב במצוות מדאורייתא. וע"כ משביעין בשעת לידה דמשנעשה בר מצוה שתי השבועות חיילי בבת אחת. והוא כמו דאמרינן בפ"ג דיבמות (דף ל"ד) בשלמא כולהו משכחת לה כו' אמר רב עמרם אמר רב בשופעות מתוך י"ג לאחר י"ג לאחיובי אינהו כו' וכמו שפירש רש"י שם דלכשנעשו גדולים בנו מצוה אתי כל האיסורים בבת אחת ע"כ חיילא. והכי נמי בשנעשה גדול אתי שתי השבועות וחיילי וע"כ לא קשה קושית המהרש"א דאיך אתי שבועה בשעת הלידה וחייל על שבועה דהר סיני:
והנה אמרינן (שם) שאינו יוצא משם עד שמשביעין אותו דכתיב כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה כו' תשבע כל לשון זה יום הלידה דכתיב מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה. וצריך להבין מהו הכפל לשון נקי כפים ובר לבב וגם אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה. אך הענין הוא משום דמשביעין אותו על שני דברים הא' שלא יהיה רשע במעשה ובפועל לעשות הרע בעינו הי, והב' שיהי' צדיק בלב להרחיק מלבו המדות המגונות כגון קנאה ושנאה וכבוד ודומיהם רק החילוק ביניהם שאם אדם עושה הרע חלילה בפועל יודעים בני אדם מזה ואומרים עליו שהוא רשע. אבל אם אינו עושה הרע בפועל כי אם שאינו מרחיק ומבער מלבו המדות המגונות ושבע תועבות בלבו הקנאה והתאוה והכבוד שמוציאים את האדם מן העולם מזה אין העולם כל כך יודעים ומחזיקים אותו לצדיק ואעפ"כ הוא שנוא לפני המקום וע"ז משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע, פי' שלא יהיה רשע בפועל ובמעשה ועוד משביעין אותו שאפי' כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה פי' שאף שבמעשה הוא נזהר מלעשות הרע אעפ"כ היה בעיניך כרשע שעדיין לא בערת מלבך המדות המגונות. וע"ז אומר מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב על הבחינה הראשונה אמר נקי כפים דהיינו שהוא נזהר במעשה מלגזול את רעהו ולעשות הרע בפועל וכמו דאמרינן בפ"ה דנדה (דף מ"ג) למימרא דהסית ונגיעה בידיו מה התם מאבראי אף הכא מאבראי ועיין תוס' שם ואח"כ אומר ובר לבב פי' שצריך בר לבב לבער מלבו המדות המגונות. זה הוא על הבחינה השני' שאומרים לו אפי' כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה היה בעיניך כרשע פי' בדברים שבלב מדבר. וכמו דכתיב נשא לבבנו אל כפים פי' טהרת הלב בפנימית אל כפים עם הטהרה החיצונית שזה הוא נקי כפים ועל זה אומר אשר לא ישא לשוא נפשו פי' על הבחינה הראשונה דהיינו שמטהר ומכשיר מעשיו החיצוניים שזה הוא נקי כפים ע"ז אומר אשר לא נשא לשוא נפשו. וכמו דאמרינן בספ"ג דשבועות (דף כ"ט) איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם. ואמרי' שם והוא שניכר לג' בני אדם אלמא מה שניכר לבני אדם זהו שוא אבל מה שאינו ניכר בני אדם זהו בכלל שקר. כמו דאמרינן התם אכלתי ולא אכלתי שקר ע"כ על הבחינה ראשונה דהיינו טהרת מעשיו החיצוניים פ"ז אומר אשר לא נשא לשוא נפשו שאם הוא רשע ח"ו בפועל הרי ניכר לכל שנשבע השבועה לשוא ולא נשבע למרמה קאי על הבחי' השני' דהיינו טהרת הלב בפנימית שאפי' אין הלב מנוקה מעון אפ"ה אין העולם יודעים דברים שבלב וא"כ עובר על השבועה שבשעת הלידה. אך לא כ"ע ידעו מזה ע"ז אומר לא נשבע למרמה ומי שיש בו טהרת ב' דברים הללו טהרה החיצונית בפועל ובמעשה וטהרת הלב בפנימית. זה יכול לעלות בהר ה' במקום קדשו:
אך אכתי צריך להבין דמהו הפעולה שמשביעים שאפי' כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה היה בעיניך כרשע, הא מה שצריך להשביעו הוא שלא יהיה רשע אבל למאי משביעין אותו שאפי' כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה והיה בעיניו כרשע. ויתבאר זה ע"פ מאי דאיתא (פ' ויקרא פי ד') יקרא אל השמים מעל להביא את הנשמה ואל הארץ להביא את הגוף לדין עמו תני ר' חייא משל לכהן שהיו לו שתי נשים א' בת כהן וא' בת ישראל ומסר להם עיסה של תרומה וטמאוה אמר להן מי טמא טיסה זו. זו אומרת זו טטמאתה וזו אומרת זו טומאתה. מה עשה הכהן הניח לבת ישראל והתחיל לדון את הכהנת אמרה לו אדוני כהן מפני מה אתה מניח לבת ישראל ומדיין עמי והלא לשנינו מסרת כאחת אמר לה זו בת ישראל ואינה למודה אצל אביה. אבל את כהנת ואת למודה מבית אביך לפיכך אני מניח את בת ישראל ומדיין עמך. כך לעתיד לבוא הנפש והגוף עומדים בדין מה הקב"ה עושה מניח את הגוף כו' ע"כ:
והשתא לפי המשל של המדרש שממשיל הגוף לבת ישראל שאינה רגילה בטהרה יתיישב שפיר הא שמשביעין אותו ואפי' כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה היה בעיניך כרשע. דהא אמרינן בספ"ה דגטין (דף ס"א) אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה בזמן שהוא טמאה אבל לא בזמן שהיא טהורה. ופי' שם בתוס' דאשת ע"ה טוחנת עם אשת חבר בזמן שאשת ע"ה מחזקת עצמה לטמאה שאז היא נזהרת מליגע בתבואה. אבל לא בזמן שהיא מחזקת עצמה לטהורה שאינה נזהרת מליגע ומטמאה ע"כ. והכי משמע נמי בירושלמי פ"ט דתרומות תנא אשתו של ע"ה טוחנת עם אשתו של חבר בזמן שהיא טמאה אבל בזמן שהיא טהורה לא תטחון שהיא מחזקת עצמה טהורה ממנה כו' וע"כ בנשמה והגוף נמי מודיעים אותו שיחזיק את עצמו כרשע ומשביעים אותו שאפי' כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה היה בעיניך כרשע שידע שבטבע הגוף הגשמי החומרי למשוך אחר תאות גשמיות והבלי עולם. ואל ידמה בלבבו שכבר שבר והכניע כחות הגוף ואז לא יזהר מבלי לימשך אחר הגוף ויטמא הנשמה הטהורה. וע"ז משביעים אותו שאפי' כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה היה בעיניך כרשע. וכמו שביארתי בהא דאשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה דוקא בזמן שמחזקת עצמה לטמאה שאז היא נזהרת מליגע. ומזה יתעורר האדם לתשובה וישא ברכה מאת ה' א"ס: