אור ברסלב
עמק יהושע חלק ב דרוש א לחדש אלול

עמק יהושע חלק ב· רבי יהושע איזיק שפירא

דרוש א לחדש אלול

הקדמה

גרסינן בירושלמי (פ"ב דמכות) והביאו הילקוט שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו אמרה חטאים תרדף רעה שואל לנבואה חוטא מהו עונשו אמרה הנפש החוטאת היא תמות שאלו לתורה חוטא מהו עונשו אמרה יביא קרבן ויתכפר שאלו להקב"ה חוטא מהו עונשו אמר יעשה תשובה הדא הוא דכתיב טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך עכ"ל הירושלמי. וצריך להבין איזו מעלה יש בתשובה יותר מכל אינך תקנות אם מפני שהוא קל יותר מאינך או שיש עוד מעלה בתשובה יותר מכל התקנות. והענין יובן בהקדם הא דתנן בסוף מכות (דף כ"ג) כל חייבי כריתות שלקו נפערו מידי כריתתם כו' וא"ר יוחנן חלוקים עליו חביריו על ר' חנניא בן גמליאל כו' והקשה הבעה"מ דהא מוכח להדיא דרבנן פליגי על ר' חנניא בן גמליאל דהא אמרינן בריש אלו הן הלוקין (דף י"ג) אחד חייבי כריתות וא' חייבי מיתות ב"ד ישנו בכלל מלקות ארבעים דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר חייבי כריתות ישנו בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין להן חייבי מיתות ב"ד אינן בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה אין ב"ד של מטה מוחלין להן. ואם איתא דלא פליגי רבנן אר' חנניא בן גמליאל דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן א"כ למה צריך לומר הטעם משום דאם עשי תשובה ב"ד של מעלה מוחלין תיפוק ליה דלא הוו ב' רשעיות מלקות וכרת דהא מכיון שלקו נפטרו מידי כריתתן וא"כ ליכא אלא מלקות בלחוד. וכן קשה דמאי פריך הש"ס ולר' עקיבא אי הכי חייבי כריתות נמי מאי אמרת שאם עשו תשובה השתא מיהא לא עבדי ואם איתא דכ"ע מודו דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן א"כ מאי קשיא דהא ודאי דכרת ומלקות לא הוי ב' רשעיות כיון דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן וזו היא קושיא עצומה :

ונראה לע"ד כמו שכתבתי בתשובותי בדיני חמץ (סי' ה') בד"ה ע"כ ע"ש שיש ב' מחילות הא' מחילה דמעיקרא והב' מחילה שלאח"כ. והחילוק שביניהם שמחילה דמעיקרא לא נחשב כמו תשלומין אלא כמו דליתא לחיוב כלל. משא"כ מחילה דלאח"כ הוי כמו שהיה החיוב ואח"כ נמחל ודמי לתשלומין דמה לי אם מחלו מה לי אם שילם לו. וה"מ אם היה החיוב. אבל במחילה דמעיקרא הוי כמו שלא היה חיוב כלל. ושם בתשובתי מבואר בארוכה ע"ש. [ועוד יש להביא ראיה לזה מהירושלמי (פ"ה דכתובות ה"ב) בהא דתנן ר' יהודה אימר רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה ולאלמנה מנה והיא כותבת לו התקבלתי ממך חמשים זהובים ר"מ אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה ה"ז בעילת זנות, א"ר יוחנן לא אמר ר' יודא אלא בסוף. אבל בתחילה אף ר' יהודה מודה. אין הוא בתחילה. אין הוא בסוף. חברי' בשם ר' יוחנן עד שלא בעל ומשבעל ר' זעירא בשם ר' יוחנן עד שלא כנס ומשכנם. (פי' דקאמר דלא אמר ר' יהודה שיכולה לומר הריני כאלו נתקבלתי אלא לבסוף דכבר זכתה בהם וע"כ מהני נתקבלתי דהוי מחילה שאח"כ ומחילה שאח"כ מהני דאינו עוקר לגמרי תקנת הכתובה אלא דדומה לפרעון אבל אם עדיין לא זכתה בהן דהיינו בתחילה א"כ הרי פוחת מתחילה וזה לא מהני והוא כמי שביארתי דמחילה שמעיקרא דומה כמי שלא הי' לו כלל ומחילה שאח"כ דומה לקיום. והרא"ה בקידושין פי' סוגית הש"ס בכתובות (דף נ"ז) ג"כ על דרך זה בהא דאמר התם מחלוקת בתחילה כו' דלבסוף עדיף יותר משום דדומה לפרעון אבל בתחילה הרי עוקר לגמרי התקנה וגורס גירסא אחרת בש"ס שם ע"ש ודו"ק היטב בזה] :

ולפ"ז אפשר לומר דהא דאמרינן כל חייבי כריתות שלקו נפטרו היינו שהפטור מכאן ולהבא והוי כמו מחילה שמכאן ולהבא. וכמו שאבאר לקמן דכל מחילה שע"י יסורין אינו אלא מכאן ולהבא וא"כ המחילה של הכרת היא מכאן ולהבא דהיינו שהיה עליו כרת ונפטר. וא"כ אע"פ שנמחל לו הכרת הוי ב' רשעיות דהא מ"מ היה עליו חיוב כרת אלא שאח"כ נמחל. וע"כ ה"ל ב' רשעיות. החיוב כרת שהיה עליו ומלקות דאע"ג שאח"כ נמחל הוי ב' רשעיות כמו דאמרי' בסנהדרין (דף ע"ב) דהבא במחתרת ונטל כלום ויצא פטור דכיון שבא במחתרת והיה עליו חיוב מיתה. וע"כ בדמים קננהו אפי' לאח"כ. [ועוד יש להביא ראיה מהירושלמי דפ"ט דסנהדרין אם כשאמדוהו למיתה בדא כתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא ר' הילא בשם ר' שמעון בן לקיש חידוש מקרא הוא שיתן ר' אבהו בשם ר' יוסי בר חנינא אומד של טעות הי' פי' דמקשה הירושלמי דמכיון שאמדוהו למיתה תחילה א"כ היה עליו עונש מיתה ואע"פ שהוקל אח"כ אעפ"כ צריך לומר קם לי' בדרבה מיניה וע"ז משני דחידוש הוא שחידשה תורה ור' אבהו משני דאומד של טעות הי' פי' דאגלאי מילתא למפרע שבטעות הי' ולא הי' עליו חייב מיתה כלל אבל בלא"ה אעפ"י שאין דנים אותו אח"כ למיתה אעפ"כ צריך לומר קם ליה בדרבה מיני' כיון שהיה עליו מתחילה החיוב מיתה אלמא דאי לאו דגלי רחמנא היה פטור מכיון שהיה עליו עונש מיתה תחילה אע"פ שפטור אח"כ או משום דאמרינן דאנלאי מילתא למפרע שלא היה עליו החיוב כלל כמו דמשני אומד של טעות הי'] :

וכן ה"נ בחייבי כריתות ומלקות אע"ג שלאחר שלוקה נפטר מן הכרת אפ"ה הוי ב' רשעיות ומיושב קושית הבעה"מ. וכ"ת דא"כ איך קאמר הש"ס הטעם דחייבי כריתות ישנו בכלל מלקות מ' שאם עשו תשיבה ב"ד שלמעלה מוחלין לו הא כבר ביארתי שהמחילה נחשב כמו שהיה הדבר וא"כ אכתי הוי ב' רשעיות אעפ"כ הא ליתא דכיון דעושים תשובה הרי נמחל מעיקרא והוי כמו מחילה דמעיקרא ובמחילה דמעיקרא הוי כמו שלא חל עליו הכרת כלל וע"כ ישנו בכלל מלקות מ' דלגבי דיני אדם לא מהני התשובה אך לגבי ד"ש מהני התשיבה וכרת הוא בדיני שמים. וע"כ מהני התשובה והוי כמו מחילה דמעיקרא וכמו שלא היה חטא כלל [כמו דאמרינן בירושלמי שם אומד של טעות היא] משא"כ בכפרה שע"י מלקות מה שנמחל הכרת לא הוי כמו מחילה שמעיקרא אלא כמו מחילה שאח"כ ואכתי הוי ב' רשעיות משא"כ בתשובה שנעקר החטא למפרע וע"כ הוי כמו שלא חל עליו הכרת כלל וע"כ מענישין אותו בדיני אדם במלקות ארבעים וכיון שביארתי שיש חילוק בין אם המחילה שע"י יסורין שהוא אינו אלא מכאן ולהבא בזה יתבאר הא דאמרינן בסוף יומא (דף פ"ו) ר' חמא בר' חנינא רמי כתיב שובו בנים שובבים דמעיקרא וכתיב ארפא משובותיכם ומשני לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה. וא"כ בתשובה מיראה אין המחילה אלא מכאן ולהבא כמו הרפואה שאינה מרפאת אלא מכאן ולהבא וכמו דאמרינן בכתובות (דף ע"ה) ת"ר הלכה אצל חכם והתירה מקודשת פי' אם קדשה על מנת שאין עליה נדרים והיא הלכה אצל חכם והתירה מקודשת אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת ופריך הש"ס מה בין חכם לרופא ומשני חכם עוקר את הנדר מעיקרא ורופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא. וכתבו התוס' דבמומין אפי' אם נתרפאה עכ"ז אינה מקודשת משום שהיא מאוסה בעיניו כשזוכר שהיו בה מומין אבל נדרים ליכא קפידא הואיל ועוקרו למפרע וכן הוא נמי בתשובה מאהבה נאמר שובו בנים שובבים דמעיקרא משום שעוקרו למפרע כאלו לא היה חטא מעולם אבל בתשובה מיראה אינו אלא על דרך רפואה שמרפא מכאן ולהבא וע"ז נאמר כי אם מאוס מאסתנו. פי' אפי' אם עושים תשובה עכ"ז אינה מאהבה ומ"מ איכא מיאוס ע"ז אומר השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם. פי' שתהא התשובה עד שלא ישאר שום רושם מהחטא וחדש ימינו כקדם. וא"כ כיון שבתשובה מיראה אינו אלא על דרך רפואה שמרפא מכאן ולהבא מכש"כ אם התשובה ע"י יסורין וכמו דאמרינן התם בפ' בתרא דיומא (דף פ"ו) לא קשיא כאן מאהבה או מיראה כאן ע"י יסורים וא"כ במלקות אין המחילה אלא מכאן ולהבא כמו שביארתי משא"כ בתשובה הוי מחילה דמעיקרא וכמו שביארתי שדומה כמו שלא חטא מעולם. ובזה יתבאר הירושלמי סוף יומא דגרסינן התם תני עבירות שנתודה עליהן ביוה"כ שעבר אינו צריך להתוודות עליהן ביוה"כ הבא ואם עשה כן עליו הכתוב אומר ככלב שב על קיאו כן כסיל שונה באולתו תני ר' אליעזר אומר ה"ז זריז ונשכר מאי טעמא דר' אליעזר וחטאתי נגדי תמיד כו' מה מקיימין רבנן טעמא דר' אליעזר וחטאתי נגדי תמיד כו' מה מקיימין רבנן טעמא דר' אליעזר וחטאתי נגדי תמיד שלא יהי' בעיניו כאלו לא עשאן אלא כשעשאן ונמחל לו עכ"ל הירושלמי. פי' דבתשובה מיראה הוא כאלו עשאן ונמחל והיינו מחילה דמכאן ולהבא וע"ז בקש דוד הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני דהיינו שיטהר מהחטא ג"כ כמו בתשובה מאהבה שזדונות נעשו כזכיות כי פשעי אנו אדע וחטאתי נגדי תמיד כו' הוא אולי אין תשובתו רק מיראה ולא הוי כאלו לא עשאן אלא כאלו עשאן ונמחל לו וע"ז ביקש דוד שיהא מאותן כאלו לא עשאן כלל דהיינו מחילה דמעיקרא כמו שאבאר:

וע"כ התקנה של הקב"ה שאמר שיעשו תשובה הוא מעולה ומשובח יותר מכולם יותר מהחכמה שאמרה חטאים תרדף רעה שזהו ע"י יסורין וכן הנבואה שאמרה הנפש החוטאת היא תמות שהוא ג"כ ע"י יסורין שאין הרפואה והמחילה אלא מכאן ולהבא וכן אם מביא קרבן שזהו ג"כ אינו אלא מכאן ולהבא שהקב"ה אינו רוצה שיחטא ויביא קרבן כמו דאמרינן בפ"ק דחגיגה (דף ו') הוקר רגלך מבית רעך בחטאות ואשמות הכתוב מדבר וא"כ אינן אלא תקנות מכאן ולהבא. אבל הקב"ה אמר שיעשו תשובה שנעקר החטא מעיקרא והוא דומה כאלו לא חטא מעולם ע"ז אמר הקב"ה איני מבקש מכם אלא דברים שנאמר קחו עמכם דברים כו' אמרו אליו כל תשא עון ויש לדקדק דה"ל למימר כל עון תשא אבל לפי מה שביארתי א"ש מה שאמר כל תשא עון דפי' שע"י התשובה הוי מחילה דמעיקרא כמו קודם חטא ע"ז אומר אמרו אליו כל תשא עון שהנשיאות חטא והמחילה דומה כאלו קדמה לעון ומעלה זו יש בתשובה שהוא תקנתו של הקב"ה יותר מבבל התקנות שאמרו כולם:

וביתר ביאור צריך להבין בהקדם הא דאמרינן בפ"ק דברכות דף י') הנהו בריוני דהוו בשבבותי' דר"מ כו' הוי קא בעי ד' מאיר רחמי עלייהו כי היכי דלימותו אמרה לו ברורי' דביתהו מאי דעתך משום דכתיב יתמו חוטאים חטאים כתיב ויובן זה עפ"י מה שביארתי בתשובתי (סי' י"ט) בהא דאמרינן בפ' בתרא דמכות (דף י"ז) בענין ביטלו ולא ביטלו קיימו כו' במאי קא מיפלגי בהתראת ס' קא מיפלגי וביארתי שם בפירוש רש"י דלהכי אי אמרינן קיימו ולא קיימו לא תלי בהתראת ס' דילמא לא יקיים העשה משום דאי אמרינן קיימו ולא קיימו הוא דהלאו נגמר מיד שעבר על הלאו אלא דהעשה הוא תיקון להחוטא שלא יענש במלקות וא"כ תיקונו הוא או במלקות או בקיום העשה. ואע"ג שאפשר שיקיים העשה ולא יתחייב במלקות אעפ"כ לא הוי התראת ס' משום דכל התראת ס' דאמרינן בש"ם הוא כשהספק הוא בהחטא עצמו דילמא ועשה באופן זה ולא יהיה חטא כלל אבל כשהספק הוא בעונש החוטא אע"ג שיש ספק אולי לא יחייבוהו ב"ד דהא אמרינן ושפטו העדה והצילו העדה אעפ"כ לא הוי התראת ס' ומבואר שם ע"ש:

וא"כ לפ"ז יש נ"מ אם העשה תיקון להחטא שהחטא עצמו נתקן ע"ו זה או שהוא תיקון להחוטא. והנה הרמב"ם כתב שאין התראת ס' התראה אלא א"כ הלאו מפורש בתורה ורציתי תחילה לבאר שם דזה קאי על בן סורר ומורה שיש ביד האב למחול. והנה אף שביארתי שם דהרמב"ם מפרש בדרך אחר אעפ"כ נראה לפי מה שביארתי בדעת רש"י שיש חילוק בין אם הס' הוא בחטא או בהחוטא לפי"ז יש לומר דלא הוי התראת ספק גבי בן סורר ומורה דאע"ג שיש ביד האב למחול אפ"ה המחילה היא רק תיקון להחוטא דבעינן ותפסו בו אביו ואמו וזה אינו יכול להיות דהא אביו מוחלו משא"כ בספק דאם אכל תרומה והיכולת לשאול על התרומה כמו שביארתי הוא ס' בהחטא עצמו דהא בשאלת התרומה החכם עוקר מעיקרו. ויש להביא ראיה לזה דהמחילה בבן סורר ומורה אינו מחילה בחטא עצמו שיהיה כאלו לא חטא מעולם דהא הרמב"ם פסק בהלכות ממרים דאם מחלו לו אפי' קודם שנגמר הדין פטור אבל לאחר שנגמר דינו לא מהני מחילה [ונ"ל להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בסנהדרין (דף ע"א) ת"ש אם משנגמר דינו ברח ואח"כ הקיף זקן התחתון חייב ומשני נגמר דינו קאמרת נגמר דינו גברא קטילא הוא ע"ש. וכן בירושלמי (פ"ח דסנהדרין) סברין מימר עד שלא עמד בדין אתא מימר לך ואפילו עמד בדין בשלא נגמר דינו]. והטעם כיון דכבר הביאוהו לב"ד ונידון שוב אין בכחם למחול דהא המחילה שלהם אינו מחילה להיות נעקר החטא למפרע וע"כ אין בכחם למחול ועיין שם במ"ל. משא"כ בתרומה לפי מה שביארתי עם דהרמב"ם מיירי לענין תרומה וכה"ג ובתרומה אם יאכל זר ואח"כ ישאל זה על תרומתו או הנזיר ישאל על נזירתו אע"פ שכבר נגמר דינו אפ"ה כיון ששואל על תרומתו או על נדרו הרי נעקר החטא למפרע:

ומעתה נראה אם אדם חוזר בתשובה לפני הקב"ה והוא מוחל על חטאתו אין המחילה ההיא כמחילת האב לבן סורר ומורה לפי מה שביארתי שהמחילה אינו אלא תקנה להחוטא שלא יענש ולא להחטא שחטא לילך אחרי תאות ושרירות לבו בתרטימר בשר כו' אשר הגיעה תורה לסוף דפת של בן סורר דהא זה בודאי אין כח ביד האב למחול אלא התורה נתנה רשות לאב למחול שלא יענש אבל לא שיתוקן עצמות החטא שחטא לפני השי"ת משא"כ אם הקב"ה בעצמו מוחל על החטא הרי במחילה ההיא נמחל כל החטא. וכמו שאמר דוד לך לבדך חטאתי כו' הרב כבסני מעוני פי' כיון שהחטא להקב"ה והוא בעצמו מוחל לו ע"כ צריך שימחול לו החטא לגמרי וע"כ מהני תשובה לבקש מאת הקב"ה שימחול לו אף לאחר גמ"ד וכמו שנשאלים על הנדר אע"ג שכבר נגמר דינו למלקות עכ"ז יכול לשאול על נדרו משום דכיון שהנדר נעקר מעיקרו ע"כ אף שנגמר הדין יכול לשאול, משא"כ במחילת בן סורר ומורה לא מהני לאחר גמ"ד. אבל במחילה של הקב"ה שנמחל עצמות החטא ע"כ מהני אף לאחר גמ"ד:

ובזה יתבאר הא דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף י"ז) א"ר יוחנן גדולה תשובה שמקרעת גז"ד של אדם שנאמר השמן לב העם הזה כו' פי' דגדולה תשובה שהמחילה מועיל אפי' לאחר גז"ד. אלמא דנמחל החטא עצמו והראיה דמועיל אף לאחר גז"ד אבל מחילה של האב אינו מועיל לאחר גז"ד משא"כ בתשובה שהיא מחילה של הקב"ה ולא כמדת ב"ו מדתו של הקב"ה. והרי הוכחנו דתשובה הוא מועיל לעצמות החטא שנמחל והוי מחילה דמעיקרא וכל זה הוא בתשובה אבל לא בשאר תקנות שאמרה חכמה דחטאים תרדף רעה וכן נבואה שאמרה הנפש החוטאת היא תמות והתורה שאמרה יביא קרבן שכל זה הוא רק תקנות להחוטא אבל לא שהחטא עצמו נמחל משא"כ בתשובה שהיא תקנה להחטא עצמו שנמחל על ידי זה כמו שאומר קחו עמכם דברים כו' אמרו אליו כל תשא עון.

וכיון שביארנו שתשובה מועיל לחטא עצמו משא"כ יתר הדברים ואפי' מיתה אינו מועיל רק להחוטא שלא יענש עוד בעונשים ומיתה מכפרת משא"כ בתשובה בזה יתבאר הגמ' דברכות (דף י') שהבאתי בתחילה הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דר"מ והוו קא מצערי ליה טובא הוי קא בעי רחמי עלייהו דלימותו אמרה ליה ברורי' מאי דעתיך דכתיב יתמו חטאים מי כתיב יתמו חוטאים חטאים כתיב פי' דר"מ הוי בעי רחמי דלימותו כדי שיהיה תיקון להחוטא דמיתה מכפרת ע"ז אמרה ליה ברוריא דמי כתיב יתמו חוטאים פי' מי כתיב שיבקשו תיקון להחוטא אלא יתמו חטאים כתיב פי' שצריך להתפלל שיהיה תיקון להחטא עצמו ותיקון להחטא עצמו אינו אלא בתשובה וע"כ אמרה לו דליבעי רחמי דליהדרו כדי שיהיה תיקון להחטא עצמו כמו דכתיב אמרו אליו כל תשא עון. וא"כ כיון שביארנו שהתשובה מועלת להיות מחילה על החטא עצמו כמו שביארנו בענין התרת הנדר שחכם עוקר מעיקרו:

בזה יתבאר הגמ' דברכות (דף ל"ב) ויחל משה את פני ה' כו' רבא אמר עד שהתיר לו נדרו כתיב הכא ויחל וכתיב התם לא יחל דברו ואמר מר הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו והוא כמו שכתב המהרי"ט שמחילה מועיל על להבא וכמו דאמרינן בנדרים (דף ע"ו) יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת ק"ו מה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר. וא"כ במחילה כיון דמועיל על העבר מועיל מכ"ש על להבא ואחר כך הקשה המהרי"ט דא"כ בנדרים נמי אם מועיל שאלה למה שכבר נדר א"כ מועיל מכש"כ קודם שנדר והא נמי מחילה היא כמו דאמרינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו ואפ"ה אינו מועיל אלא א"כ חל הנדר ותירץ המהרי"ט דהתם המחילה הוא על העבר וא"כ איך תועיל לו על להבא כיון שהמחילה הוא על העבר] וע"ז אומר ויחל משה פי' שביקש מהקב"ה שימחול לו וקאמר רבא באיזה אופן ביקש המחילה אם מחילה דמעיקרא או מחילה שמכאן ולהבא וע"ז אומר כתוב הכא ויחל משה וכתיב התם לא יחל דברו פי' כמו המחילה דהתם הוא המחילה דמעיקרא הכא נמי ביקש משה מחילה דמעיקרא. וכיון שביארנו שזהו החילוק בין שאמר הקב"ה שיעשו תשובה שהוא מחילה דמעיקרא לחטא גופיה משא"כ במה שאמרה החכמה חטאים תרדף רעה וכן במה שאמרה הנבואה הנפש החוטאת היא תמות וכן במה שאמרה תורה שיביא קרבן ששם אינו תיקון אלא להחוטא במחילה שמכאן ולהבא משא"כ בתשובה שהיא מחילה לחטא גופי' ולא כמחילה של האב לבן סורר ומורה שאינה אלא מחילה מכאן ולהבא בזה יתיישב מה שלא מצינו שהב"ד דכתיב גבייהו ושפטו העדה והצילו העדה שיחקרו אחר זכות מפני מה אינם מבקשים את האב שימחול לו וזה לא מצינו. אלא הטעם שמה שמחפשים אחר זכות היינו אולי לא חטא חטא שחייב עליו עונשו וא"כ יש זכות בעצמותו של חטא משא"כ במחילה של האב לבנו שהוא סורר ומורה שזה אינו תיקון בעצמותו של החטא אלא המחילה מכאן ולהבא ע"כ אין הב"ד מוזהרים בזה לחפש אחר זכות כיון שאינו תיקון החטא עצמו. משא"כ במחילה של הקב"ה ע"י שיעשו תשובה זהו תיקון להחטא עצמו והוי מחילה דמעיקרא וכמו שביארתי על הא דכתוב אמרו אליו כל תשא עון פי' שהנשיאות חטא קדמה לעון והוי כמו מחילה דמעיקרא א"כ הקב"ה מבקש אותם שיעשו תשובה וימחול להם כיון שהוא תיקון בעצמותו של חטא ע"כ צריך לחפש אחר זכות זה ע"ז אומר על תקנתו של הקב"ה שהיא לעשות תשובה שזהו מחילה דמעיקרא לעצמות של החטא משא"כ בשאר העצמות להחוטא שזהו רק תיקונים להחוטא אבל מ"מ רושם החטא נשאו ע"ז אומר טוב וישר ה' כו'. פירוש שהתשובה טובה מאד שנמחל החטא מעיקרא ודומה כאלו לא לא חטא זדונות נעשו לו כזכיות ע"כ יורה חטאים בדרך פי' שהקב"ה בעצמו מבקש מלפני ישראל שיעשו תשובה דכתיב קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו כל תשא עון וזה יורה חטאים שהוא בעצמו מלמד החוטאים הדרך איך שיבקשו ממנו וימחול להם מפני שהוא מחילה דמעיקרא לעצמותו של החטא. ואיך הוא דרך התשובה. איתא ברמב"ם (פ"ב מה' תשובה ה"ב) ומהו התשובה שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם וצריך להתודות בשפתיו ולומר ענינים אלו שגמר בלבו עכ"ל:

והנה עיקר התשובה הוא החרטה וענין החרטה יבואר ע"פ מאי דכתיב (שופטים י"א) וידר יפתח נדר לה' ויאמר אם נתן תתן את בני עמון בידי והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום כו' ויבא יפתח אל ביתו והנה בתו יוצאת לקראתו בתופים ובמחולות כו' אהה בתי הכרע הכרעתיני ואת היית בעוכרי ותאמר אליו אבי פציתה פיך אל ה' עשה לי כאשר יצא מפיך אחרי אשר עשה לך ה' נקמות מאויביך. וצריך להבין דלמאי אמרה לו אחרי אשר עשה לך כו' דמסתמא צריך לעשות כפי מה שנדר. והנה כתיב (בשמואל י"ד) ויאמר יהונתן עכר אבי את הארץ ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש אף כי לוא אכל היום משלל אויביו אשר מצא כי עתה לא רבתה מכה בפלשתים ע"כ והענין הוא שיפתח לאחר שראה את בתו חשב להתיר את הנדר בחרטה וכמו דאמרינן בפ"ק דתענית (דף ד') שנענש על שלא הלך יפתח אצל פנחס להתיר לו את נדרו כמו דכתיב הצרי אין בגלעד כו' אך אח"כ חשב בדעתו שלא תועיל לו החרטה כיון שהיה לו תועלת בנדרו [וכמו שכתב הרא"ש בנדרים (דף כ"ב) אהא דאמרינן והלכה פותחין לו בחרטה כו' וכתב הרא"ש ובלבד שיתחרט מעיקרו שלא היה רוצה שיהיה נדר מעולם אבל אם אומר שעתה הוא מתחרט אבל עד השתא ניחא לו מה שנדר לאו חרטה הוא דבעינן שחכם יעקור את הנדר מעיקרו כדתניא בפ' המדיר מה בין חכם לרופא החכם עוקר הנדר מעיקרו ותו ר"נ גופיה אמר בסמוך שלא היה יכול למצוא פתח לרב סחורה ואי חרטה מכאן ולהבא הוי חרטה מה הוצרך למצוא פתח הלא מתחרט ובא היה אלא ודאי לא היה מתחרט מעיקרו וזה ידע ר"נ ולכך הוצרך למצוא פתח]. וע"ז אמר כשראה את בתו אהא בתי הכרע הכרעתיני ואת היית בעוכרי פי' שהנדר מצד עצמו היה טוב ומועיל אלא שע"י המקרה שהיא יצתה לקראתו בזה הים הקלקול וא"כ איך תועיל לזה החרטה ע"ז הודית לאביה ופי' את הדבר ואמרה לו אבי פציתה פיך אל ה' עשה לי כאשר יצא מפיך אחרי אשר עשה לך ה' נקמות מאויביך מבני עמון פירוש שלא תוכל להתחרט מעיקרו ולומר שלא היה בו תועלת ע"כ לא תוכל להתירו כיון שהיה בו תועלת אחרי אשר נתן ה' נקמות מאויביך מבני עמון והא דנענש הוא על שלא הלך אצל פנחס כי היה מוצא לו פתח כדאמרינן ברב סחורה או שהיה מתירו בחרטה כי היה מודיע כי המלחמה שנצח לא מחמת נדרו היה כמו דאמרינן פ"ק דתענית (שם) ששאל שלא כהוגן דכתיב והיה אשר יצא מדלתי ביתי יכול אפי' דבר טמא והשיבו לו שלא כהוגן שנזדמנה לו בתו וכיון ששאל שלא כהוגן ע"כ נצוח המלחמה לא היה מחמת נדרו וא"כ לא היה בו תועלת כלל ויכול להתיר בחרטה אבל יפתח היה סבור שנצוח המלחמה היה מחמת נדרו והיה לו בו תועלת וכיון שהיה לו בו תועלת ע"כ לא היה יכול להתיר בחרטה וכמו שאמרה לו בתו אבי פציתה פיך אל ה' עשה לי כאשר יצא מפיך אחרי אשר נתן לך ה' נקמות מאויביך מבני עמון וא"כ היה לו בו תועלת וע"כ אינו יכול להתיר בחרטה. אבל יונתן אמר עכר אבי את הארץ ראו נא כי אורו עיני כו פי' שלא היה תועלת כלל בהנדר כי אף כי לולא אכל היום משלל איביו אשר מצא כי עתה לא רבתה מכה בפלשתים וא"כ אין תועלת בנדרו ע"כ כתוב ויפדו העם את יהונתן שהתירו לו לשאול על נדרו כמו שפירש רש"י ז"ל. וכן בתשובה נמי הא דאמרינן בפ"ק דר"ה גדולה תשובה שמקרעת גז"ד של אדם הוא דוקא בתשובה ששב אל לבו ומתחרט על עונו עד שלא נמצא לו תועלת בחטאו ע"כ מהני אף לאחר גז"ד:

ובמה שביארתי שהתשובה מועלת להחטא עצמו שהחטא עצמו נתקן בזה יתבאר הא דאמרינן בשבת (דף נ"ה) אמר ר' שמואל בר נחמני כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה כו' אלא מה אנו מקיים וישכב את בלהה פילגש אביו מלמד שבלבל מצעו של אביו כתנאי פחז כמים אל הותר ר' אליעזר אומר פזתה חבתה זלתה ר' יהושע אומר פסעת על דת חטאת זנית ר"ג אומר פיללתה חלתה זרחה תפלתך אמר ר"ג עדיין צריכין אנו למודעי ר' אליעזר אומר הפוך את התיבה ודרשה זיעזעתה הרתעתה פרחה חטא ממך ופירש"י חלתה כמו ויחל משה. והענין הוא שאומר שראובן שב בתשובה והתפלל עד שמחל לו ואיזו מחילה אם מחילה על להבא דהיינו שלא יענש עוד או שהיא מחילה דמעיקרא כמו חכם שעוקר אח הנדר מעיקרו. על זה אומר פיללתה חלתה זרחה תפילתך ולשון חלתה הוא מויחל משה וכמו דאמרינן בברכות הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו וההוא מחילה היינו מחילה דמעיקרא ע"ז אומר עדיין צריכין אנו למודעי פי' דבלשון מחילה אינו מפורש עדיין אם הוא מחילה על להבא דהיינו שמוחל להחוטא העון ואינו מענישו על זה או לא וע"ז אמר עדיין צריכין אנו למודעי איזה משמעות הוא בלשון חלתה ע"ז אומר הפוך את התיבה ודרשה זיעזעתה הרתעתה פרחה חטא ממך פי שנמחק החטא לגמרי בזה האופן הוא פיללתה חלתה דהיינו שנמחל החטא מעיקרא כמו בויחל משה שביארתי דהמחילה הוא כמו אחרים מוחלין לו דגבי התרת הנדר שנמחל מעיקרא. וכ"ת הא רש"י פי' דהא דאמר כתנאי הוא היינו אם חטא או לא. דלדעת ר"א ור"י חטא ולדעת ר"ג שאומר פיללתה כו' היינו להנצל מן החטא שביקש שלא יחטא ולפי מה שפירשתי הוא שחטא אלא שהתשובה היה באופן זה עד שפרחה החטא. אך לע"ד פירש"י דחוק מאד דהא לר' ירמיה בר אבא אמרינן התם דפירש מלחטוא משמע דלאינך תנאי חטא אלא שעשה תשובה ועיין מהרש"א בח"א שנדחק בזה דלהני תנאי נמי חטא בבלבול יצועי אביו דאל"כ איך אומר כתנאי דהא לר' שמואל בר נחמני חטא בבלבול מצעו של אביו וזה דוחק דהא אינו מפורש בדבריהם שחטא בבלבול יצועי אביו ע"כ נראה לי דהא דאמרינן כתנאי היינו ר"א ור"י דלר"א דאומר דפחז פזתה חבתה זלתה הוא כר' שמואל בר נחמני דהוא אומר דהעבירה היה רק דזלתה דהיינו שזלזל בכבוד אביו דהיינו שבלבל יצועי אביו כר' שמואל בר נחמני ור"י שאומר פסעת על דת חטאת זנית הוא דלא כר' שמואל בר נחמני אלא שחטא בזנות והיינו כתנאי ואינך תנאי מפרשי איך היא דרך התשובה ע"ז אומר ר"ג פיללת חלתה זרחה תפלתך אך אין אנו יודעין באיזה אופן היה המחילה ע"ז אומר עדיין צריכין אנו למודעי שאומר זיעזעתה הרתעתה פרחה חטא ממך פי' שנפרח החטא ואין כאן חטא וכמו דאמרינן פרח זימון מינייהו וה"נ פרחה החטא שאין כאן חטא כלל דהיינו שנמחל החטא עצמו וכמו שביארתי ולא עוד אלא שזדונות נעשו לו כזכיות:

ויתבאר דבר זה ע"פ מאי דאמרינן בסוף יומא (דף פ"ו) א"ר יוחנן גדולה תשובה שדוחה את ל"ת שבתורה שנאמר לאמר הן ישלח איש את אשתו כו'. ולכאורה יש לדקדק מהו החדוש שתשובה דוחה ל"ת שבתורה והלא בכל מקום אמרינן בש"ס דעשה דוחה ל"ת. והנה אפשר ליישב עפ"י מה שכתבו התוס' בפ' בתרא דעירובין (דף ק') דאם נתערבו מתן ארבע במתן א' שינתן במתן א' ולא אמרינן דאתי עשה ודחי לאו דבל תוסיף ותירצו דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא ע"י פשיעה הוא באה והיה יכול להתקיים בלא דחית הלאו וא"כ לפ"ז היכא דבא ע"י פשיעה לא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת וא"כ בתשובה נמי בא ע"י פשיעה וכל היכא שבא ע"י פשיעה לא אמרינן דאתי עשה כו' וע"ז קא משמע לן דגדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה אע"פ שבא ע"י פשיעה. אח"כ מצאתי שתירץ כמו כן בס' כפות תמרים. אך שעדיין צ"ע דאמאי אמרינן בתשובה שדוחה ל"ת שבתורה כיון שבא ע"י פשיעה אך באמת ניחא שפיר דהא דאמרינן דאין עשה דוחה ל"ת שבתורה כשבא ע"י פשיעה:

היינו דוקא אם אין ריוח בעשה דהעשה יכולה להתקיים בלא הפשיעה ג"כ אלא שהפשיעה בא שצריך לדחות הל"ת וע"כ כיון שבא ע"י פשיעה לא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון בתערובות מתן ד' שנתערבו במתן א' דאפי' אם לא נתערב היה מתקיים העשה של מתן ד' אבל אם נתערב צריך לעבור על הל"ת ע"כ אמרינן דלא דחי אבל היכא שבלא הפשיעה לא היה מקום לעשה כלל וע"י הפשיעה באה עשה ע"כ אתי ודחי לל"ת:

ויש להביא ראיה לזה דהא אמרינן בשבת (דף כ"ד) אמר קרא לא תותירו ממנו עד בוקר מה ת"ל עד בוקר בא הכתוב ליתן בוקר שני לשריפתו אלמא דאי לאו קרא ה"א דאתי עשה ודחי לל"ת אע"ג שבא ע"י פשיעתו דאם לא הוה מותיר לא היה צריך לדחות הל"ת אלא ודאי דכיון דאם לא היה מותיר לא הוה מקום לעשה דשריפת נותר וע"כ הוה אמינא דדחי וכן בפ"ק דביצה (דף ח') נמי משמע הכי דאמרינן גבי כסוי הדם דאתי עשה ודחי ל"ת אע"ג דבא ע"י פשיעתו. ובירושלמי מסיק דהטעם בכסוי הדם דאתי עשה ודחי ל"ת כמו דאמרינן בירושלמי פ"ק דביצה חברי' אמרין שמ"ט דוחה למצות ל"ת על דעתיה דר' יונה דו אמר מצות עשה דוחה למצות ל"ת אע"פ שאינה כתובה בצדה ניחא על דעתיה דר' יוסי דו אמר הואיל ואין מ"ע דוחה ל"ת אלא אם כן כתובה בצדה ומשני כיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרק פי' כיון שהתחיל במצות שחיטה אומרים לו מרק ודוחה אע"פ שאינה כתובה בצדה אלמא דאע"פ שבעצמו גרם לזה ועבד ושחט אפ"ה דוחה לל"ת אלא ודאי משום דיש ריוח בעשה וע"כ דחי אפי' ע"י פשיעה נמי. דבלא הפשיעה לא היתה העשה ע"כ דחי לל"ת והכא נמי גבי תשובה כיון שאם לא היה חוטא לא היה העשה דתשובה כלל וע"י שחטא נתהוה העשה דתשובה אע"פ שאסור לחטוא על מנת שיעשה תשובה והאומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה אעפ"כ כיון שנתהוה העשה ע"י פשיעתו ע"כ אמרינן דאתי עשה ודחי לל"ת אך ה"מ כשיש ריוח בעשה דהיינו שזדונות נעשים כזכיות משא"כ בתשובה מיראה לא אמרינן דאתי עשה ודחי לל"ת. וע"ז אומר גדולה תשובה שדוחה לל"ת שבתורה דע"י התשובה נעשה ריוח מה שלא היה תחילה דזדונות נעשים לו כזכיות וע"כ אתי עשה ודחי ללית אף שבא ע"י פשיעה אך ה"מ דוקא בתשובה מאהבה שנעקר החטא מעיקרא והוי מחילה למפרע והוי כמו מחיל' דהתרת הנדר דאמרינן לא יחל הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו דהאי מחילה היא מחילה דמעיקרא. וה"מ אם מתחרט מעיקרא עד שיבין כי לא היה לו שום הנאה ותועלת בהחטא [ובזה מתיישב מה שהקשו האחרונים על הא דאמרינן בפ"ד דגיטין (דף ל"ה) התקין ר"ג שתהא נודרת ליתומים אמר רב הונא לא שנו אלא כשלא ניסת אבל ניסת אין מדירין אותה מ"ט דמיפר לה בעל. והקשו התוס' דידירוה שלא תאכל ככר זה אם נהנית משל בעלה ותאכל לאלתר בפנינו. וכן קשה בסמוך דפריך וליחוש דילמא אזלה לגבי חכם ושרי לה ידירוה שלא תאכל ככר זה ותאכל לאלתר בפנינו. ולכאורה קשה דמאי הקשו התוס' דידירוה שלא תאכל ככר זה ותאכל לאלתר בפנינו דהא אפ"ה יכול החכם להתיר וכמו דאמרינן בפ"ג דשבועות (דף כ"ח) אמימר אמר אפילו אכלה כולה נשאל עליו אי בשוגג מחוסר קרבן אי במזיד מחוסר מלקות. אלמא דאפי' אכל כולה יכול לשאול על הנדר וא"כ מאי הקשו התוס' דידירוה שלא תאכל ככר זה ותאכל לאלתר בפנינו. והניחא לדעת הפוסקים דדוקא אם מחוסר מלקות ממש דהיינו בהתראה אבל בלא התראה אין להתיר לאחר שאכל הככר אע"ג דאיכא עונש בידי שמים:

וכן ביארתי במ"א על השאלה דאיתא בתשב"ץ ששאלו אותו אהא דאמרינן בפ"ב דמכות (דף י"א) מאי דכתיב יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה כל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון עד שעמד משה ובקש עליו רחמים וכמו דאמרינן התם שנדוי על תנאי צריך הפרה. ושאלו את התשב"ץ דאמאי לא התיר יעקב ליהודה בחייו דהא נדוי על תנאי צריך הפרה. ועוד האיך דבר יעקב עם יהודה והיה עמו ביחד כיון שנדוי על תנאי צריך הפרה. ותירץ התשב"ץ דהנדוי היה לעוה"ב ולא בעוה"ז ע"ש. והוא דלא כפירש"י שפי' דמה שאמר וחטאתי לאבי כל הימים בעוה"ז ובעוה"ב. ומה שהקשה התשב"ץ הוא קושיא עצומה בעיני ודוחק לומר דלכך לא מהני התרה דמה שאמר וחטאתי לאבי כל הימים הוא כמו דאמרינן בפ"ג דנדרים (דף כ"ח) הרי נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו פדאן חוזרות וקודשות פדאן חוזרות וקודשות עד שיקצצו נקצצו פודן פעם אחת ודי והכא נמי כיון שאמר כל הימים הרי חוזר וחל דהא ליתא דזהו דוקא בפדיון שאינו אלא מכאן ולהבא אבל לא בהיתר שעוקר למפרע וא"כ כיון שהתיר אינו חוזר וחל וא"כ אמאי לא התיר לו יעקב:

וע"כ לגודל התמיהה היה נ"ל לומר דלכך לא התירו כיון שנתקיים התנאי והביא את בנימין מעתה אינו מנודה בדיני אדם רק יש עליו עונש בידי שמים אבל אעפ"כ אינו אסור בדיני מנודה דכיון שנתקיים התנאי אין כח להיתר לחול והוי כמו אכלה כולה שאינו נשאל עליה אלא דוקא בהתרו בו אם מחויב מלקות בדיני אדם ובלא"ה אין כח בהיתר לחול כיון שכבר אכלה כולה אע"ג דעבר על נדרו משא"כ אם נתקיים התנאי אין כח להיתר לחול והא דאמרינן נדוי על תנאי צריך הפרה היינו דוקא קודם שקיים התנאי ע"כ צריך הפרה משום דאע"פ שיתקיים התנאי יהיה עונש עליו בידי שמים. (וכ"ת דא"כ איך תחול ההתרה כיון שלא חל עדיין התנאי יש לומר דהתם מיירי בתנאי דאם לא הבאתיו אליך וכיון שהתנאי הוא בשב ואל תעשה דאם לא הבאתי חל מיד וכמו דאיתא בתשובות מהרי"ט (ח"א סימן א') ובמ"א יתבאר). אבל לאחר שנתקיים התנאי כיון שכבר אינו אסור בדיני מנודה שוב אין לו כח להתיר וזהו בדיני אדם. אבל לאחר שמת שאז התחיל העונש בידי שמים והיו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון וחל עליו העונש בידי שמים ע"כ התפלל משה עליו וזאת ליהודה. ולפ"ז מוכח דהעיקר הוא כדעת הפוסקים שסוברים דהא דאמרינן אכלה כולה נשאל עליה דאי במזיד מחוסר מלקות היינו דוקא מלקות ממש ובהתראה אבל בלא התראה אע"פ שיש עליו עונש בדיני שמים אעפ"כ אין לו כח להתיר. אך הרא"ש לא סבירא ליה הכי דהא כתב בפ"ג דשבועות דאכלה כולה נשאל עליה דאי במזיד מחוסר מלקות ואפי' אם לא התרו בו למלקות מיהו עונש מלקות איכא עכ"ל. וכן משמע מהרא"ש דסוף יומא שכתב דלשון כל נדרי מוכיח שנתקן על הנדרים שעברו עליהם השנה שעברה ומתירין אותן כדי להנצל מן העונש ולכך אומרים אותו שלשה פעמים וגם אומר ונסלח לכל עדת ברי כי צריכין כפרה אותן שעברו כו' ע"ש ע"כ. ולכאורה קצת קשה דמה מועיל התרה לנדרים שעבר עליהם כיון דליכא מלקות בזמן הזה דהא ליכא התראה ודוחק לומר דלאותן שעבר עליהם לא מהני ההתרה אלא אם יש עליו עדיין הנדר אבל אם הוא באופן שכבר עבר כמו שאכלה כולה לא מהני התרה אלא ודאי כיון דאיכא עונש בידי שמים ע"כ מהני התרה והרא"ש לטעמיה אזיל דסבירא ליה דאפי' ליכא עליו רק עונש בידי שמים אפ"ה מהני התרה. וא"כ קשה על התוס' (דף ל"ה) שהקשו דידירוה שלא תאכל ככר זה ותאכל לאלתר בפנינו דבשלמא בהפרת הבעל כיון שאין ההתרה אלא מכאן ולהבא ע"כ לא מהני ההתרה בתר דעברה אע"פ שיש עליו עונש אבל מה שהקשו בהתרת החכם קשה טובא דהא אפי' אם תאכל את הככר אפ"ה מהני התרה דמחוסר עונש בידי שמים:

ע"כ נראה לע"ד דסבירא להתוס' כמו שכתב הרשב"א והביאו המהרי"ט (ח"א סי א') דכיון שהיה לה תועלת בהנדר שהגבו כתובתה ע"כ לא תוכל להתיר בפתח לעקור את הנדר מעיקרא דאיך תעקור את הנדר מעיקרא כיון שהיה לה תועלת מחמת הנדר אלא דההיתר הוא בחרטה דמכאן ולהבא והא דמהני אע"פ דבעינן שתעקור הנדר מעיקרא היינו משום דאין רצונה בעצמותה של הנדר דהיינו שתאסור בפירות העולם אלא דנודרת ואוסרת פירות העולם שלא גבתה מכתובתה כלום כדי שתגבה כתובתה וכיון שאין רצונה בעצמותו של הנדר ע"כ מהני הכא חרטה מכאן ולהבא ג"כ וא"כ כיון שאין התרת הנדר אלא בחרטה דמכאן ולהבא ע"כ לא מהני בתר דאכלה את הככר והא דאמרינן בשבועות (דף כ"ח) דאפי' לאחר שאכל הככר מהני דאי במזיד מחוסר מלקות היינו דוקא בחרטה דמעיקרא אבל לא בחרטה שמכאן ולהבא וכמו דלא מהני בהפרת הבעל לאחר שעברה הכא נמי לא מהני בהתרת החכם אם החרטה הוא רק מכאן ולהבא. וע"כ יפה הקשו התוס' דידירוה שלא תאכל ככר זה ותאכל לאלתר בפנינו דשוב לא מהני התרת החכם בחרטה דמכאן ולהבא דהא חרטה דמעיקרא ליכא כאן כיון שהיה לה תועלת בהנדר:

אך שראיתי להאחרונים שהקשו על הרשב"א שכתב דנדר שאין רצונו בעצמותו של נדר מהני חרטה דמכאן ולהבא מהא דאמר בפ"ו דנדרים (דף כ"ח) נודרין להרגין כו' ובאומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם ואמאי לא ידור לגמרי ואח"כ יתיר דהא לזה מהני אפי' חרטה דמכאן ולהבא כיון שאין רצונו בעצמותו של נדר. דהא אומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן כו' וא"כ אינו חפן בעצמותו של נדר ומהני אפי' חרטה דמכאן ולהבא לדעת הרשב"א ואמאי התירו לו לנדור באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם. ותירצו דזה עדיף טפי לומר בלבו היום ולהוציא בשפתיו סתם לא התירו אלא מדוחק כגון להרגין ואילו בהתרת הנדר מותר בכל מקום ואמרינן בפי"ג דיבמות (דף ק"ט) לעולם ידבק אדם בשלשה דברים כו' בחליצה ובהבאת שלום ובהפרת נדרים וכמו שמלא מזה בש"ס בכמה תנאים ואמוראים שהתירו נדרים. אלא ודא' דזהו דוקא בנדר שנעקר מעיקרו שלא היה לו שום תועלת בהנדר וע"כ כיון שעוקר מעיקרו אין עליו שום עונש ע"כ היו מתירין נדרים וירדוף אחר התרת נדרים וכמו דאמרינן ביבמות (שם) כל הנודר כאלו בונה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה קרבן משא"כ בנדר שהיה לו תועלת ואין ההתרה אלא מכאן ולהבא ע"כ לא ינצל מעונש לגמרי ומוטב שיאסור כל פירות שבעולם עליו באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם מלהתיר את הנדר בחרטה דמכאן ולהבא. וכמו דאמרינן בפ' בתרא דגטין (דף פ"ג) השיב רשב"א חשובה לדברי ר"א היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר כו' ופריך הרי נדרים דנודר אוסר וחכם מתיר הא א"ר יוחנן אין חכם מתיר כלום אלא בחרטה כוי וכתב רש"י שנמצא שמתחילתו אינו נדר (ועי' בתשובתי ס' י"ד):

וא"כ כיון שאין החרטה אלא מכאן ולהבא ע"כ אין ההיתר זה מעולה כל כך עד שטוב יותר לומר בלבו היום ולהוציא בשפתיו סתם והכי מי לענין תשובה אימתי הוא התשובה המעולה דוקא בעוקר החטא מעיקרא ושב בתשובה שלמה עד שיבין כי לא היה לו שום תועלת בהחטא]. ובמ"א ביארתי הא שאמר כל תשא עון שהמחילה קודמת החטא ע"פ מה שכתב הרמב"ם (בפי"ג מה' נדרים ה"ב) וכיצד מיפר אומר מופר או בטל או אין נדר זה כלום וכיוצא בדברים אלו ענינו עקירת הנדר מעיקרא. ולכאורה הוא תמוה דהא קייל"ן דבעל מיגז גייז ברפ"ד דנזיר (דף כ"ב) ואיך כתב הרמב"ם דהבעל עוקר מעיקרא והאריך בזה הכ"מ ומסיק דהרמב"ם מפרש דהא דאמרינן גבי חכם דעוקר הנדר מעיקרא היינו דמשוי ליה כאילו לא היה. אבל גבי בעל אף שעוקר הנדר מעיקרא מיהו לא משוי ליה כאילו לא היה אלא כאלו חל הנדר ומבטלו. ונ"ל שזהו כמו דאמרינן בפ"י דנדרים (דף ע"ה) האומר לאשתו כל נדרים שתדורי כו' איבעיא להו לר"א מיחל חלין ובטילין או דלמא לא חלין כלל למאי נ"מ כיון דאתפיש אחר בהדין נדרא. אי אמרת חלין הוי תפיסותא אי אמרת לא חלין כלל לא איכא מששא והכא נמי גבי חכם עוקר את הנדר מעיקרא היינו דמשוי ליה כאילו לא היה אבל גבי בעל מיגז גייז היינו דמשוי ליה כאילו היה ובטל ובמ"א הארכתי בזה וישבתי בזה קושית התוס' בסוטה (דף ו') הרי נתברר הירושלמי דתקנה של הקב"ה מעולה מכולן שע"י התשובה עוקר החטא מעיקרא וזהו טוב וישר ה' שמורה דרך לעשות תשובה:

תוכן העניינים

עמק יהושע חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה