אור ברסלב

עמק יהושע חלק א· רבי יהושע איזיק שפירא

סימן ב

סימן א

שאלה מי שאין לו ציצית להטיל בבגדו אם רשאי ללבוש הבגד בלא ציצית מדאורייתא כיון דאנוס הוא דאין לו ציצית. או אינו רשאי ללבוש הבגד מדאורייתא. וגם בשבת שאינו יכול להטיל הציצית בבגד. אם יכול ללבוש או לא:

תשובה הב"י בטור (או"ח סי' יג) כתב וז"ל כתוב במרדכי אומר ה"ר שלמה מדרוייש שאם נפסק לאיש חוט של טלית בשבת. שאסור ללובשו עד שיתקן אותו. שאם לובשו עובר בעשה. והשיב ר"י דליתא כדמוכח בשמעתין כו' לכך נראה לר"י דמ"ע דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו. ולא אמר הכתוב בלשון לא תלבש בגד שים לו ד' כנפים בלא ציצית דאז ודאי הי' הדין עמו. אלא מ"ע גרידא להטיל בו ציצית. ומ"מ אין הטלית אסור ללבוש. וגם אינו עובר. כיון שאין עתה יכול להטיל בו שהוא שבת. ובחול ודאי עובר כל שעה שלובשו בעשה דהטיל בו ציצית עכ"ל. והמ"א כתב ופשוט דעכ"פ איסורא דרבנן איכא דלא כע"ת:

ונראה לי להביא ראי' דאסור מהא דאמרינן בסוף פ"ג דמנחות (דף לז) ארבע ציציות מעכבין זא"ז שארבעתן מצוה אחת. ר' ישמעאל אומר ארבעתן ארבע מצות. וקאמר הש"ס מאי בינייהו. אמר רב יוסף סדין בציצית איכא בינייהו. רבא בר אבינא אמר טלית בעלת חמש איכא בינייהו. רבינא אמר דרב הונא איכא בינייהו דאמר רב הונא היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה בשבת חייב חטאת. ולכאורה קשה דמאי קאמר מאי בינייהו. הא טובא איכא בינייהו. דלרבנן דאמרי ארבעתן מצוה אחת. וא"כ אם אין לו רק ג' ציצית. אז אינו מחויב להטיל אף הג' כיון דארבעה ציצית מעכבין זא"ז. אבל לר' ישמעאל דאמר דארבעתן ארבע מצות הן. וא"כ אם אין לו רק הג' ציצית מחויב להטיל הג'. וכה"ג אמרינן בפ"ד דמנחות (דף מד) גבי תפילין של יד ושל דאש אלא מאן דלית לי' תרי מצות. חדא מצוה נמי לא ליעביד. וכן בכל הני דאמרינן דמעכבות או אינם מעכבות הוא רק לענין זה דאם אין לו רק מצוה אחת. אם צריך לעשותה או לא. ומאי שקלו וטרו אמוראי בזה. אלא ודאי דהיינו דווקא גבי תפילין דהוי חובת הגוף. הוא דאמרינן דכיון דתפילין של יד אינה מעכבת את של ראש. ע"כ אפי' אם אין לו רק תפילין של יד מחויב להניח משום דחובת הגוף הוא. אבל גבי ציצית דאפי' ר' ישמעאל דאמר דארבעתן ארבע מצות. אעפ"כ אסור ללבוש הטלית אם אין לו ד' ציצית. משום ביטול המ"ע של קרן רביעית. אם אין לו רק שלש ציצית. והשתא בין לת"ק דאמר דארבעתן מצוה א'. ובין לר' ישמעאל דאמר דארבעתן ארבע מצות הן. אסור ללבוש הטלית אם אין לו ארבע ציצית. רק דלת"ק דארבעתן מצוה א' מבטל לגמרי למ"ע של ציצית. ולר' ישמעאל משום ביטול העשה של קרן רביעי. אם אין לו רק שלש ציצית. והשתא א"ש מה דקאמר הש"ס מאי בינייהו. ומשני אמר רב יוסף סדין בציצית איכא בינייהו כו'. וכ"ת א"כ מאי משני רב יוסף סדין בציצית א"ב רבינא אמר דרב הונא איכא בינייהו דאמר רב הונא היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה בשבת חיוב חטאת כו' ואיך קאמר דסדין בציצי' איכא בינייהו. דהיינו אם אין לו רק שלש ציצית לר' ישמעאל דאמר דארבע מצות הן דחי כלאים. ולרבנן לא דחי כלאים. והא בלא"ה אסור ללבוש אפי' לר' ישמעאל משום דמבטל לעשה דציצית של קרן רביעית. וכן תקשי נמי דאיך קאמר רבינא דרב הונא א"ב דאמר רב הונא היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה בשבת חייב חטאת. דלת"ק אסור ללבוש בשבת ולר' ישמעאל מותר ללבוש בשבת. תיפוק לי' דבלא"ה אסור ללבוש משום ביטול מ"ע בקרן רביעית כמו שביארתי. וא"כ מוכח לכאורה בהיפך דמותר ללבוש טלית בלא ציצית אע"ג דמבטל לעשה כיון דלית לי' והוא אנוס. וכמו שהביא הב"י מה שכתוב במרדכי בשם ר"י דבשבת כיון דאינו יכול להטיל ציצית מותר ללבוש הטלית בלא ציצית. וכן בחול אם אין לו ציצית בעיר כמו שכתב המ"א. זה אינו דהכא מיירי כגון שהלך לר"ה ונפסקה ציצית. וא"כ מצד ביטול העשה דציצית אין לו לפשוט דזהו שב ואל תעשה כמו דאמרינן בפ"י דיבמות (דף צ') דסדין בציצית מקרי שב ואל תעשה וגדול כבוד הבריות שדוחה בשב ואל תעשה כמו דאמרינן בפ"ק דברכות אבל מצד כלאים בציצית הוי קום ועשה וצריך לפשוט. וכן אם יצא בשבת ונפסקה ציצית א'. וא"כ מחמת מ"ע דציצית א"צ לפשוט. אבל מחמת דהוי משוי בשבת צריך לפשוט דהוי קום ועשה. אבל לכתחילה אסור ללבוש טלית בת חיובא אם אין לו ארבע ציצית. אפי' לר' ישמעאל נמי משום ביטול העשה דאינך ציצית. וע"כ לא קאמר הש"ס דאיכא בינייהו אם אין לו ארבע ציצית דאפי' לר' ישמעאל נמי אסור ללבוש משום ביטול העשה דאינך ציצית:

אך לכאורה זהו דווקא אי אמרינן דציצית חובת גברא הוא. וע"כ ליכא נפקותא בין ר' ישמעאל לת"ק. דאפי' לר' ישמעאל אסור ללבוש הטלית אם אין לו רק שלש ציצית משום ביטול מ"ע בקרן רביעית. אבל אי אמרינן דציצית חובת מנא הוא. יש נ"מ בין ת"ק לר' ישמעאל דלת"ק אינו חייב להטיל השלש ציצית כיון דארבעתן מצוה א'. ולא מהני מה שיטיל בבגד השלש ציצית. ולר' ישמעאל דאמר ארבעתן ארבע מצות צריך להטיל הג' ציצית בבגד לקיים מצות ציצית בשלשה כנפות. ועל הכנף הרביעי אנוס הוא. ורחמנא פטרי'. והשתא מוכח דסוגי' דשמעתא כמ"ד ציצית חובת גברא הוא. וכמו שפסקו הפוסקים. וע"כ ליכא נפקותא דאפי' לר' ישמעאל אסור ללבוש משום דמבטל למצות עשה של קרן רביעית [ויש לדקדק בהא דאמרינן בספ"ג דמנחות (דף ל"ז) אמר ר"י אמר שמואל הלכה כר' ישמעאל ולית הלכתא כוותי'. ופירש"י הלכה כר' ישמעאל וכי הנך שינוי דאמרן לעיל מאי בינייהו. דלמה הוצרך רש"י לפרש וכי הנך שינוא דאמרן לעיל. והא רב יהודה אמר משמי' דשמואל. ושמואל אית לי' בפ"ד דמנחות (דף מ"א) דציצית חובת מנא הוא. דאמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית. וא"כ בפשיטות יש נ"מ בינייהו דלת"ק אם אין לו רק ג' ציצית אינו מחויב להפיל כלל כיון דארבעתן ארבע מצות הן. ולר' ישמעאל מחויב להטיל הב ציצית דארבעתן ארבע מצות הן. ואפשר לומר דאפי' לר' ישמעאל נמי אינו צריך להטיל הג' ציצית דהא עדיף ספי שיפקיר הבגד כדי שלא יעבור בעשה של קרן רביעית וכמו דאמרינן בפי"ט דשבת (דף קל"א) הואיל ובידו להפקירו. דבזה אפי' הפקרא בלב נמי מהני וכמו שכתבו התוס' בפ"ק דשבת (דף י"ח) בהא דאמרינן התם דמפקיר להו אפקורי דאפי' בלב נמי מהני וכמו שכתב הר"ן בספ"ד דנדרים (דף מ"ה). ובזה יתיישב הא דאמרינן ברפ"ב דשבת (דף כ"ב) רב אמר אין מתירין מבגד לבגד ושמואל אמר מתירין מבגד לבגד וכתבו התוס' דאע"ג דשמואל גופי' סבירא לי' חובת טלית אפ"ה מתיר כיון שעשה לצורך בגד אחר דלכאורה צריך להבין דהא כשמתיר הציצית מבגד עובר בעשה מיד. ואינו מקיים העשה עד שיטיל בבגד אחר. וא"כ איך אלים העשה דציצית של בגד זה לבטל מ"ע של בגד האחר. ובעידנא דעבר לא מקיים העשה. ונצטרך לומר כמו שכתבו התוס' ברפ"ה דפסחים (דף נ"ט) דר"י מתרץ דדוקא בל"ת דחמיר בעינן בעידנא דמיעקר לאו מקיים העשה. אבל עשה דחמיר דחי עשה הקל בכל ענין אפי' לא מקיים עשה חמיר בעידנא דעבר על עשה הקל. כדמוכח בהשולח (דף ל"ח) גבי ר' אליעזר ששיחרר עבדו כו'. אבל לפי ריב"א שם דגבי עשה בעינן נמי בעידנא כו' וא"כ מבטל לעשה דבגד זה ואינו מקיים עדיין העשה של בגד אחר. אבל אם נאמר דכיון דאין לו ציצית מחויב להפקיר הבגד כדי שלא יעבור על העשה דציצית. וא"כ לשמואל דאמר חובת טלית הוא מוכרח להפקיר הבגד ואינו עובר בעשה. והא דלא מפקיר הבגד שהוא לובש ולא יעבור בעשה דציצית דזה אינו כמו שכתב המ"א (באו"ח סי' י"ג) דהלא יש תקנה שיתננו לאחר במתנה ויחזור וישאלנו ואז הוא פטור מציצית. וכתב שנ"ל שחייב מדרבנן שנראית כשלו כמ"ש (סי' י"ד) בטלית שאולה לאחר שלשים יום וא"כ ה"נ כשהוא לובשו נראית כשלו. רק דזה סברא דחוקה היא לומר שמחויב להפקיר הבגד כדי שלא יעבור בעשה דכל זה לא חייבי' רחמנא והא דאמרינן בשבת (דף קל"א) הואיל ובידו להפקירן לא שיצטרך להפקיר הבגד. אלא דע"כ לא דחי ציצית ומזוזה שבת לר"א משום דהואיל ובידו להפקירן על כן לא אלים העשה למדחי שבת. וכמו דאמרינן בפ"ג דכתובות (דף מ') היכי אמרינן נתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומי לעשה אבל הכא אי אמרת דלא בעינא מי איתא לעשה כלל:

והכי משמע בירושלמי סוף מגילה תפילין ומזוזה מי קודם שמואל אמר מזוזה קודמת רב הונא אמר תפילין קודמין מ"ט דשמואל שכן היא נוהגת בשבתות ויו"ט מ"ט דרב הונא שכן היא נוהגת במפרשי ימים והולכי מדבריות כו'. ולכאורה קשה דבמאי קמיפלגי מי קודם אם מזוזה או תפילין דהא יכול לקיים שניהן שיפקיר הבית ויפטור מן המזוזה אי אמרינן דבית שאינו שלו פטור מן המזוזה כמו שכתבו התוס' במנחות (דף מ"ד) ואח"כ אפשר שישיג מעות לקנות מזוזה ג"כ אלא ודאי לא רמינן עליו שיפקיר הבית אפי' בינו לבין עצמו אע"ג דזה מהני ג"כ משום דלא רמינן עלי' להפקיר. וע"כ מזוזה קודמת לשמואל. והכי נמי לא רמינן עליו להפקיר הבגד. ועי' באו"ח (סי' י"ט) מה שכתב המ"א דבמזוזה לא הטריחוהו רבנן לעקור דירתו ע"ש. ומן הירושלמי שהבאתי יש ראי' לדברי. ועיין בפ"ק דב"ק (דף פ') בד"ה אלימא כו'. והא דלא פירש רש"י על הא דא"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר' ישמעאל הנ"מ הפשוטה כגון שאין לו רק שלש ציצית משום דרב יהודה אמרה משמי' דשמואל ורב יהודה אית לי' דציצית חובת גברא הוא וכמו דאמרינן בפ"ד דמנחות (דף מ"ג) רב יהודה רמי תכלתא לפרזומי דאינשי ביתי' ומברך כל צפרא להתעטף בציצית והוכיחו הפוסקים דמדברכינן להתעטף בציצית משמע דציצית חובת גברא הוא וכמו שכתבו התוס' ביבמות (דף צ') וא"כ כיון דרב יהודה סובר בציצית חובת גברא הוא. א"כ אפי' לר' ישמעאל נמי אסור ללבוש הטלית. אם אין לו קרן רביעית. וע"כ אין חילוק בין ת"ק לר"י. אבל אי אמרינן דאם אין לו מותר ללבוש הבגד דלא אמרה תורה שלא ללבוש בגד בלא ציצית. אלא דצריך להטיל ציצית בבגד. וע"כ אם אין לו מותר ללבוש הבגד א"כ לא הוי פריך הגמרא מאי בינייהו ולא הוי שקלי וטרי בה אמורא טובא. דהא יש חילוק בפשיטות דלרבנן א"צ להטיל בו ציצית כלל אם אין לו רק שלש ציצית. ומותר ללבוש הבגד בלא ציצית ולר' ישמעאל צריך להטיל בו ג' ציצית כיון דכל חדא מצוה באנפי נפשי' אלא ודאי דלר"י אסור ג"כ ללבוש הבגד משום ביטול מ"ע דכנף רביעית הרי הוכחנו דאפי' אם אין לו ציצית אסור ללבוש הבגד]:

אך דעדיין קשה כיון שבארנו דאסור ללבוש הבגד בלא ציצית אם אין לו הא דאמר דכלאים בציצית א"ב. ופרש"י לת"ק דאמר מצוה א' הן. הלכך אי חסר סדין ציצית א' ליכא מצוה. וה"ל אינך כלאים ולר' ישמעאל לא הוי כלאים דהשלש שנשארו שלשה מצות הן. ואע"ג שביארתי דאפי' לר"י אסור ללבוש משום ביטול מ"ע של כנף הרביעית ובארתי דמיירי כגון שלבש בד' ציצית ונפסקה אח"כ בשוק דמשום ביטול מ"ע דציצית אין לו לפשוט משום דהא שב ואל תעשה וכמו דאמרינן בפ"ג דברכות (דף כ') דשב ואל תעשה נדחה מפני כבוד הבריות. אבל מחמת כלאים מחויב לפשוט משום דהוי קום ועשה. וכמו דאמרינן שם המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפי' בשוק. הא לכאורה יש לומר דכיון שבשעה שלובש הי' בה ד' ציצית וציצית דחי כלאים אלא שאח"כ נפסקה ציצית א', א"כ אפשר לומר דאפי' מחמת כלאים א"צ לפשוט דהוי לאו שאין בו מעשה דתחילת הלבשה לא הי' בו איסור. [ובזה הי' אפשר ליישב מה שנדחקו האחרונים בדברי רמ"א מה שבסי' ש"ג ביו"ד לא הכריע הרמ"א בין שני הדיעות שכתב שי"א דאם הלובש שוגג אין צריך לומר לו בשוק דמשום כבוד הבריות ישתוק ואל יפרישנו משוגג. וביו"ד סי' שע"ב כתב כהן ששוכב ערום והוא באוהל עם המת ולא ידע אין להגיד לו אלא יקראו לו סתם כדי שיצא כדי שילבוש תחינה כו'. והכריע כהרא"ש דכיון דהלובש שוגג אינו מחויב להפרישו. ומפני מה לא הכריע ביו"ד (סי' ש"ג) לענין כלאים כדעת הרא"ש. וע"כ הי' אפשר לומר שסמך להקל בטומאת המת יותר מכלאים. דבכלאים הי' תחילת הלבישה באיסור אלא שהוא שוגג ולא ידע. וע"כ הוי לאו שיש בו מעשה דאין כבוד הבריות דוחה. משא"כ בטומאת המת דמיירי שבתחילת הכניסה כשהי' בבית עדיין לא הי' מת אלא דאח"כ מת. וא"כ הוי אין בו מעשה וכל שאין בו מעשה כבוד הבריות דוחה. וע"כ סמך ע"ז דעכ"פ בשוגג א"צ להודיעו (וע"ש בש"ך)]:

וא"כ לפ"ז כיון דבשעה שלבש הבגד הי' בה ציצית כדינא ודחי כלאים. אע"פ שנפסקה אח"כ ציצית מכנף א' א"צ לפשוט אפי' לת"ק נמי. דהוי כמו לאו שאין בו מעשה. ולפ"ז אכתי לא יתיישב במה שפירשתי דמיירי בנפסקה הציצית ברה"ר:

אך דזה אינו דאע"ג דתחילת הלבישה הי' בהיתר אעפ"כ הוי לאו שיש בו מעשה. וא"ש מה שכתב בתה"ד (שאלה רפ"ה) כהן ששכב על מיטתו ופשט כל בגדיו כדרך העולם ופתאום קראוהו לו ואמרו לו מת באוהל אם צריך הוא לקפוץ ערום ולרוץ לחוץ לאוהל כדי שלא ישהה בטומאה או שרי משום כבוד הבריות לשהות באוהל עד אשר ילבש ופסק בתה"ד דאין איסור תורה נדחה מפני כבוד הבריות ושיהוי בטומאת אוהל איסור דאורייתא הוא. ויש לעיין דאף אם איסור דאורייתא הוא אעפ"כ הא הוי שב ואל תעשה אלא דלפי מה שכתבתי דכיון דתחילת הכניסה הי' עפ"י מעשה. אף שהי' בהיתר אעפ"כ מיחשב כמעשה. וכמו שהביא הש"א ראי' מהא דאמרינן בנזיר (דף מ"ב) כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו המעזיבה דמקרי לאו שיש בו מעשה ללקות עליו אע"ג דתחילת הכניסה היה בהיתר. רק שהתוס' כתבו התם דדווקא כשסייע בפרועת המעזיבה:

ולכאורה יש להביא ראי' דאם תחילת המעשה הי' בהיתר לא מקרי לאו שיש בו מעשה. שהתוס' הקשו (ביבמות דף צ') דאמרינן התם בעי לאותובך ערל הזאה ואיזמל סדין בציצית השתא דשנית לן שב ואל תעשה שאני הני כולהו שב ואל תעשה הוא. והקשו התוס' דמ"ט הוי' סדין בציצית שב ואל תעשה. וכלאים הוי קום ועשה הא שניהם באים ע"ו לבישה ורצו התוס' לחלק דבכלאים האיסור הוא בשעת הלבישה אבל ציצית אין החיוב בא אלא לאחר הלבישה ואח"כ דחו התוס' האי תירוצא. דהא מברכינן להתעטף בציצית אלמא דהחיוב בא מיד והנה אפשר לומר דהחילוק הוא דהתם ציותה התורה שלא ללבוש כלאים. א"כ אם הוא לובש כלאים עובר בקום עשה. אבל גבי ציצית לא אסרה התורה ללבוש הבגד בלא ציצית. אלא דכתוב ועשו להם ציצית. א"כ אם אינו מטיל ציצית בבגד הרי הוא עובר בשב ואל תעשה. ואע"פ שכבר ביארתי שאסור ללבוש הבגד בלא ציצית היינו משום דגורם לעקור העשה דציצית ולבטלה. אבל לא הזהירה התורה בפירוש לא תלבש בגד בלא ציצית. והנה ראיתי להש"א (סי' ל"ב) שכוונתי לדבריו והאריך בזה והוכיח ממה שכתב הרמב"ם בפ"א מה' חגיגה הראי' האמורה בתורה. הוא שנראה פנים בעזרה. ביו"ט ראשון של חג ויביא עמו קרבן בין עולת העוף כו' ומי שבא בעזרה ביום א'. ולא הביא עולה לא די שלא עשה מ"ע אלא עבר על ל"ת שנ' ולא יראו פני ריקם ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה בו מעשה ע"כ. ואע"ג דעבר על לאו דלא יראו פני ריקם מחמת שבא בעזרה והוי מעשה אעפ"כ אין מעשה זו גורם להיות נקרא לאו שיב"מ. דעיקר הל"ת הוא מה שלא הביא קרבן. אע"ג דבא ע"י מעשה דכניסה. והכא נמי לענין ציצית אע"פ שבא ע"י מעשה דלבישה אעפ"כ בתר עיקר המצוה אזלינן. עכת"ד. וקשה לי דהא מצינן אע"פ דהלאו אין בו מעשה. אעפ"כ אם עשה מעשה הוי לאו שיש בו מעשה. דהא אמרינן בפ"ק דנדרים (דף ד') אמר ר' אשי הואיל וכן נזיר שטימא עצמו במזיד עובר משום דקא מאחר נזירות דטהרה. ופי' הרא"ש נזיר טהור שטימא עצמו עובר בבל תאחר דנזירות טהרה אם נשתהה בטומאה ג' רגלים כו'. וא"כ לפ"ז ליכא מלקות בזה אלא שעובר משום בל תאחר. אבל הר"ן כתב וז"ל כלומר כיון דאמרת אע"ג דחל עלי' נזירות כיון דלא חל בטהרה איכא ב"ת. אף נזיר טהור שסימא עצמו במזיד עובר בב"ת ולקי דאע"ג דכבר אזהרי' רחמנא אטומאה בתרי לאוי. כדכתיב לא יטמא וכתיב נמי על נפש מת לא יבא. ואמר נמי והימים הראשונים יפלו לאו למימרא שלא יהא עליו עונש אחר אלא מלקי נמי לקי משום בל תאחר ע"כ. וכן כתב הרמב"ם (בפ"ה מה' נזירות ה' כ"א) נזיר טהור שטימא עצמו לוקה אף משום לא תאחר לשלמו שהרי איחר הנזיר נזירות טהרה ועשה מעשה כו'. הא למדת שהנזיר שטימא עצמו לוקה ד' מלקות משום לא יטמא ומשום לא יחל דברו ומשום לא תאחר לשלמו ומשום לא יבא. אלמא אע"ג דעיקר הלאו דב"ת אין בו מעשה. אעפ"כ כיון שעשה מעשה לוקה. וכן כתבו התוס' בפ"ק דמכות (דף ד') לענין המקיים כלאים לוקה דמיירי שעשה בו מעשה. ובירושלמי פ"ח דכלאים אמרינן כלאי הכרם אסורין מלזרוע ולקיים כתי' לא תזרע כרמך כלאים אין לי אלא הזורע מקיים מנין ת"ל כרם ולא כלאים מה כר"ע דר"ע אומר המקיים עובר בל"ת אמר ר' יוסי ד"ה היא הכל מודים באיסור שהוא אסור בשלא קיים ע"י מעשה אבל אם קיים ע"י מעשה לוקה. ומשמע דר"ע סובר דאפי' אין בו מעשה לוקין עליו ורבנן סברי דאין לוקין. אבל מודים שאסור (ובש"ס דילן בפ"ה דע"ז (דף ס"ד) לא משמע הכי דאמרי' התם ואלו רבנן מאי אירי' עוקרין אפי' קיומי נמי ש"ד) עכ"פ הרי מוכח דאע"פ שעיקר הלאו הוא שלא לקיים ואין בו מעשה אפיה אם עושה בו מעשה לוקין. וכל שעושה מעשה אפי בלאו שאין בו מעשה לוקין. ובפ"ג דמכות (דף כ') אחר המקיף ואחד הניקף לוקה א"ל מאן דאכיל תמרי בארביל' לקי דאמר לך מני ר' יהודא היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין. רב אשי אמר במסייע ודברי הכל. אך שם אפשר לומר משום דבלא תקיפו יש הזהרה על המקיף ועל הניקף ע"כ לוקה הניקף ג"כ אם עשה בו מעשה. וכן פסק הרמב"ם לענין לאו דב"י דאם קנה חמץ בפסח לוקה אע"פ דעיקר הלאו אין בו מעשה. (ויש להאריך בזה הרבה בדעת החינוך מובא במ"ל ואין כאן מקומו) וכן אמרינן בירושלמי בפ"ג דשבועות שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום כו' ר' יוחנן וריש לקיש תרווייהו אמרין פטור. לא טעמא דאהן טעמא דר"י משום שאינו ראוי לקבל התרייה. טעמא דריש לקיש משום שהוא בל"ת שאין בו מעשה. מה מפקא מבינהון שרפה והשליכה לים אין תימר טעמא שאין ראוי לקבל התרייה פטור. ואין תימר משום שהוא בל"ת הרי יש בה מעשה. ועי' בתשובותי (סי' י"ט) מה שהארכתי בזה. עכ"פ אע"פ דעיקר השבועה שיאכל וא"כ עיקר הלאו אין בו מעשה. אעפ"כ אם עשה מעשה כגון ששרפה או השליכה לים לוקה. אך זה יש לדחות משום דבלאו דבל יחל איכא מלקות אם הי' נשבע שלא ואכל. ע"כ אם נשבע שיאכל ועבר ע"י מעשה לוקה ג"כ ועי' בפ"ק דשבועות (דף ג') דקאמר התם לעולם ר' ישמעאל וכי לא מחייב ר' ישמעאל לשעבר קרבן אבל מלקות חיובי מחייב בשלמא אכלתי ולא אכלתי כדרבא שלא אוכל ואוכל נמי לאו שיש בו מעשה הוא אלא אוכל ולא אכל אמאי לאו שאין בו מעשה הוא. משמע דהש"ס דילן לא סבר כהירושלמי. דאם איתא לוקמי כגון ששרפה או השליכה לים. ויש ליישב ואין כאן מקומו. ועיין בפ"ק דשבועות (דף ד') בתוס' ד"ה אבל וצ"ע מהירושלמי ודו"ק. עכ"פ מוכח מכל מה שנתבאר דאע"ג דעיקר הלאו אין בו מעשה אפ"ה אם עשה ע"י מעשה מקרי יש יש בו מעשה. וא"כ ה"נ לענין לאו דלא יראו פני ריקם אמאי כתב הרמב"ם דאינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה. דהא כבר הוכחתי דלא אזלינן בתר עיקר הלאו. וכן לענין ציצית אמאי אין בו מעשה אם אינו מטיל בו ציצית. הרי עובר ע"י לבישה. אע"פ דמצד עיקר העשה אין בו מעשה דהא אינו עובר רק על עשה דועשו להם ציצית. אעפ"כ כיון שבא ע"י מעשה דלבישת הבגד הרי יש בו מעשה ואמאי אמרינן ביבמות (שם) דסדין בציצית הוא שב ואל תעשה. ואפשר לומר דודאי אע"פ דעיקר הלאו אין בו מעשה אעפ"כ כיון שבא ע"י מעשה מקרי יש בו מעשה. אעפ"כ גבי ראיית פנים שהמעשה מוכרחת. דהא אם הי' מביא קרבן בודאי הי' צריך לכנס לעזרה. ומ"מ הוא מחויב להתראות פנים בעזרה, וא"כ הרי זה שנכנס לעזרה לא עבר רק על לאו דלא יראו פני ריקם בלא מעשה. שהמעשה אינה מצטרפת ללאו להיות נקרא יש בו מעשה. דהא אם לא הי' עובר על הלאו. המעשה הזו מוכרחת היא. וע"כ אינו עובר רק על שלא הביא הקרבן. ואע"ג דלדעת הרמב"ם ביטל העשה דראיית פנים בעזרה ג"כ. אעפ"כ כיון שהמעשה מוכרחת היא אפי' אם לא הי' עובר הלאו. ע"כ הוי לאו שאין בו מעשה משא"כ התם שאין המעשה מוכרחת אלא שעבר על הלאו וגם עשה מעשה ג"כ. ע"כ מצטרף המעשה להיות נקרא לאו שיש בו מעשה. ונ"ל להביא ראי' לזה מהא דאמרינן פ"ב דזבחים (דף כ"ט) א"ר ינאי מנין למחשב בקדשים שהי' לוקה ת"ל לא יחשב א"ל רב אשי לרב מרי לאו שאין בו מעשה הוא וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. א"ל רבי יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ולכאורה קשה דאמאי לא אמרינן דהמחשב בקדשים שחישב בשעת שחיטה או זריקה. מצטרף מעשה דשחיטה או זריקה להיות נקרא לאו שיש בו מעשה דהא כבר ביארתי שאע"פ שעיקר הלאו אין בו מעשה אעפ"כ כיון שעבר ע"י מעשה לוקה. אלא ודאי כיון דהמעשה מוכרחת היא ואם הי' שוחט בלא מחשבת פסול הוי נמי עושה מעשה. ע"כ לא עבר על הלאו רק במה שחשב וע"כ מקרי לאו שאין בו מעשה. וה"נ לענין לאו דלא יראו פני ריקם:

אלא דמ"מ קשה מהרמב"ם (רפ"ה מה' איסורי מזבח ה' י"א) שכתב מ"ע למלוח כל הקרבנות קודם שיעלו למזבח שנאמר על כל קרבנך כו' ואם הקריב בלא מלח כלל לוקה שנאמר לא תשבות. ואעפ"י שלוקה כו'. אלמא דאעפ"י שעיקר הלאו אין בו מעשה. שלא הביא המלח. והמעשה היה מוכרחת בלא"ה דהא צריך להקריב הקרבן אפ"ה המעשה מצטרפ' להיות נקרא לאו שיש בו מעשה אלא ודאי דיש חילוק בין אם תחילת המעשה הי' באיסור. כגון הא דנזיר שטימא שתחילת הטומאה ה' באיסור. וכן בכל הני ראיות שהבאתי הי' תחילת המעשה באיסור. וכן גבי מלח שעל הקרבן כיון שצריך למלוח הקרבנות קודם שיעלו למזבח היה תחילת המעשה דהקרבה בלא מלח באיסור. וע"כ נקרא לאו שיש בו מעשה משא"כ גבי ראית פנים דבשעה שנכנס ולא הביא קרבן ראי' לא הי' באיסור עדיין. דהא יש לזה תשלומים כמו שכתב הסמ"ג והביאו הלח"מ דיש לה תשלומין ומשמע שם דאפי' נכנס בעזרה ולא הביא יש לזה תשלומין להביא. וא"כ לא הי' תחילת הכניסה באיסור ע"כ אינו לוקה. אלמא דיש חילוק בין אם תחילת המעשה הי' בהיתר או באיסור שאם תחילת המעשה הי' בהיתר. לא מקרי לאו שיש בו מעשה. וזהו כדברי התוס' ביבמו' (דף צ') דשקלו וטרו אימתי חל חיובא דציצית דאם החיוב הוא אחר הלבישה הוי שב ואל תעשה. דהא בשעת הלבישה עדיין לא חל עלי' חיובא דציצית והי' הלבישה בהיתר. אבל אם החיוב הוא מיד בשעת עטיפה לא הוי שב ואל תעשה כיון דהלבישה הי' באיסור:

אך דמהא לא קשי' דה"מ אם עיקר הלאו הוא אין בו מעשה ע"כ אם תחילת המעשה הי' בהיתר לא נקרא לאו שיש בו מעשה דהא תחילה היה יכול לקיים העשה דראי' ושלא לעבור על הל"ת. ע"כ לא מקרי לאו שיש בו מעשה. והוי לאו שאין בו מעשה. משא"כ בלבישת כלאים שעיקר הלאו הוא לאו שיש בו מעשה. ע"כ אפי' אם תחילה הי' בהיתר כגון בכלאים בציצית ואח"כ נפסק החוטין נקרא לאו שיש בו מעשה ומוכרח לפשוט אפי' במקום כבוד הבריות נמי:

[ומה שהכריע הרמ"א (בסי' שע"ב) לענין טומאת מת כהרא"ש דא"צ להודיעו. ולא הכריע (בסי' ש"ג) לענין כלאים. אפשר לומר דבכלאים החמיר משום דאע"ג דהוא אינו יודע מהכלאים, וא"כ הוי' מתעסק ומתעסק שרי יותר משוגג. אפ"ה כיון דבכלאים איכא הנאת לבישה אפשר דמחייב על מתעסק נמי. וכמו דאמרינן המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה אבל בטומאת מת כיון דהוי מתעסק קיל יותר משוגג. וע"כ הכריע הרמ"א דא"צ להודיעו. ואע"ג שדעת מקצת אחרונים דאע"ג דמתעסק פטור מקרבן. אעפ"כ יש בזה איסור דאורייתא. ונלע"ד להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בפ"ט דסנהדרין (דף ע"ט) דתני דבי חזקי' מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בו בין בשוגג בין במזיד בין מתכוון לשאינו מתכוון וכ' לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין בשוגג בין מתכוון לשאינו מתכוון וכ' לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון. והא ודאי דבמכה בהמה חייב אפי' מתעסק נמי כגון שהי' בהמה עומדת וסבר שזה בהמתו. וכמו דאמרינן בספ"ב דב"ק (דף כ') הי' אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה לענין נזקין חייב. וכה"ג במתעסק גבי הריגה פטור כגון זרק אבן וסבר ששם בהמה עומדת ונמצא אדם. או כגון שהי' סבור שהוא נפל ונמצא בר קיימא שזהו מתעסק כמו שכתבו התוס' בפ"ו דשבת (דף עג) ובפ"ז דסנהדרין (דף ס"ב) ואפ"ה פטור מממון משום דקם לי בדרבה מיניה. והשתא אי אמרת דבמתעסק לא עביד איסורא דאורייתא א"כ אמאי פטור משום דקלב"מ. וכמו שכתבו התוס' בפ"ג דב"ק (דף ל"ה) דאמר התם מתניתין בשוגג וכדתנא דבי חזקי' דתנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת כו' ופי' הקונט' דאפי' לא בעי לאפרו נמי פטור כמו ששוגג פטור. והקשו התוס' דלא דמי לשוגג שיש בו איסור מלאכה אבל במקלקל לא עביד איסור מלאכה כלל ולא פטור משום קלב"מ אלא ודאי דמתעסק יש בו איסור דאורייתא אלא שאינו חייב חטאת:

רק דמהירושלמי משמע כפירש"י דאיתא בפ"ק דשבת מתניתא פליגא על ר' יוחנן שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור. שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב שלא צורך הכא הוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור אפי' שלא לצורך כו' א"ר חנינא מאחר שלא לצורך וצריך לגרוס מאחר שלצורך הי' מתחייב בנפשו וכאן אפי' שלא לצורך פטור מן התשלומין מן הדה מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם כו' מה מכה בהמה לא חלקת בה בין שוגג למזיד לחייבו אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד לפוטרו ממון אלמא אע"ג דמקלקל פטור לגמרי מדאורייתא. אעפ"כ נפטר ממון כפרש"י. וא"כ אין ראי' דמתעסק חייב מדאורייתא. ועוד יש לי להביא ראי' מהא דאמרינן בספ"ג דמנחות (דף ל"ז) רבינא הוי קא אזיל אבתרי' דמר בר רב אשי בשבתא דריגלא איפסיק קרנא דחוטי' ולא אמר לי' ולא מידי כד מסי לביתי' א"ל מהתם איפסיק א"ל אי אמרת לי מהתם שדיתי'. ופריך והאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה תרגמא רב בר שבא קמי' דרב כהנא בלאו דלא תסור. משמע דהא דאמר לי' אי אמרת לי מהתם שדיתי' דהוי לי' לאמרו. והשתא אי אמרת דמתעסק אין בו איסור דאורייתא כלל א"כ אמאי הי' צריך לאמרו. הא באיסורא דרבנן אמרינן דגדול כבוד הבריות אלא ודאי דבמתעסק יש בו איסור דאורייתא. רק דמזה אין ראיה דהא לדעת הרא"ש צריך לפרש דלאו משום דהקפיד על שלא אמר לו. אלא בניחותא אמר לי' ועיין בש"א (פ' נ"ח) אך דאפי' אם נימא דמתעסק אסו' מדאוריי' אפ"ה קיל משוגג והראי' דאינו חייב חטאת. ועוד אפשר לומר על מה שהכריע הרמ"א לענין טומאה כדעת הרא"ש דא"צ להודיעו. ולא הכריע לענין כלאים. משום דבטומאה אפשר לסמוך על מה שכתבו התוס' בפ"ג דברכות (דף כ') ולאחותו מה ת"ל כו' לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מסמא למת מצוה. ואמאי לימא אין חכמה ואין עצה כו' ומשני שאני התם דכתיב ולאחותו. ופריך ולגמר מינה ומשני שב ואל תעשה שאני. והקשה רש"י דמ"ט לא נילף מנזיר וכה"ג דקום ועשה הוא כו' וכתבו התוס' דמנזיר לא גמרינן דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכהן הוי לאו שאינו שוה בכל. וע"כ הכריע הרמ"א בטומאה כדעת הרא"ש משום דהוי לאו שאינו שוה בכל. דלפי דעת התוס' דוחה אפי' בקום ועשה:

ובזה אפשר ליישב ג"כ מה שיש לדקדק בהרא"ש (רפ"ט דנדה) שהביא ירושלמי ר' יוסי הוי יתיב ומתני. והוי תמן מיתא מאן דנפיק לא אמר כלום. ומאן דיתיב לא אמר כלום ר' אמי הוי יתיב ומתני אמר חד לחברי' את לבוש כלאים אמר לו ר' אמי שלוף מאניך והב לי' וסבר ר' אמי כאמורא דשרי אי נמי בכלאים מדרבנן אי נמי בכלאים דאורייתא ודאי המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפי' בשוק אבל אם אדם רואה חבירו לבוש כלאים ואינו יודע אין לומר לו בשוק עד שיגיע לביתו דמשום כבוד הבריות ישתוק ולא יפרישנו משוגג. ויש לדקדק דבכלאים תירץ דמיירי בכלאים דרבנן אבל לענין טומאת המת דהוי דאורייתא לא יתיישב וכן דקדק בש"א (סי' נ"ח) אבל לפי מה שכתבתי ניחא שפיר דבטומאת המת כיון דהוי מתעסק ע"כ ניחא להרא"ש משא"כ בכלאים דאפשר דהוי הנאה דהוי דומי' דחלבים ועריות. או כיון דהוי לאו שאינו שוה בכל כמו שביארתי או משום שתחלת הכניסה היה בהיתר. אך כבר ביארתי דאעפ"י שתחילת המעשה הי' בהיתר חשוב כמו מעשה ועיין בפ"ב דשבועות (דף י"ז). רק דבירושלמי פ"ז דנזיר משמע שאפי' בטומאה דאורייתא מותר להטמאות דאמרינן עד נדון בטומאה שהוא מדבריהם. ואפי' בטומאה שהוא מד"ת. מן מה דאמר ר' זעירא גדול כבוד הבריות שדוחה למצות ל"ת בשעה אחת הדא אמרה ואפי' בטומאה שהיא מד"ת אלמא דפליג אש"ס דילן]:

ולכאורה הי' נראה להביא ראי' דלא אמרינן כיון שלא אמרה התורה ללבוש בגד בלא ציצית. אלא דציותה התורה לעשות ציצית בבגד וע"כ בשבת דאי אפשר להטיל ציצית שרי ללבוש הבגד. מהא דאמרינן בפ"ק דביצה (דף ז') דלא ישחוט ביו"ט משום שאינו יכול לכסות. ולפי דעת הר"י הי' מותר לשחוט ביו"ט ואי משום דאינו יכול לכסות הא התורה לא אסר' לשחוט בלא כיסוי אלא דציותה התורה אם ישחוט שיקיים מצות כיסוי. וא"כ כיון דביו"ט אי אפשר לכסות משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה א"כ מותר לשחוט ולא יכסה כמו שכתב ר"י גבי ציצית בשבת דמותר ללבוש הבגד. אך מזה אין ראיה דהא דכתב ר"י גבי ציצית דאי אפשר לעשות בשבת מותר ללבוש הבגד היינו משום דאי אפשר בשום אופן שיעשה הציצית בשבת דקשר עליון דאורייתא. אבל גבי כיסוי הדם דאפשר לכסות ביו"ט כגון אם הי' לו עפר מוכן או דקר נעוץ הי' אפשר שיכסה ביו"ט אלא דמחמת שאין לי עפר מוכן ע"כ אינו יכול לכסות. וע"כ כיון שאי אפשר לו לקיים רק מחמת שאין לו עפר מוכן ע"כ אין שוחטין ביו"ט משא"כ גבי ציצית דאי אפשר בשום אופן לעשות הציצית בשבת. ע"כ שרי ללבוש הבגד בשבת:

[והכי משמע נמי בספ"ד דיבמות (דף מ"ח) דר"ע אומר אין מקיימין עבדים שאינן מלין א"ל ר"י הרי הוא אומר וינפש בן אמתך א"ל בלוקח עבד ביה"ש ולא הספיק למולו הכתוב מדבר. אלמא דאע"ג דאנוס שאין העבד רוצה למול אפ"ה אין מקיימין וכמ"ש התוס' שם בשם ר"י דלפי שצוה הקב"ה את אברהם למול עבדיו לכך אסור לקיים שאינם מלין. אבל בלוקח עבד בין השמשות מותר לקיימו. אע"ג שגם בשבת נמי יכול להפקירו או למוכרו שאינו אסור בשבת אלא מדרבנן אך כיון שא"צ למולו בשבת דמילת עבדים שאינם נמולים לשמונה אינו דוחה שבת ע"כ מותר לקיימו. אבל אם אינו רוצה למול מחויב למוכרו כדי שלא יבוא לידי ביטול העשה:

וכה"ג אמרינן ברפ"ב דגיטין (דף פ"ג) נענה ר' טרפון ואמר הרי שהלכה זו ונשאת לאחיו של זה שנאסרה עליו ומת בלא בנים לא נמצא זה עוקר דבר מן התורה כו' אלא גורם לעקור דבר מן התורה ופריך אלא מעתה בת אחיו לא ישא שמא ימות בלא בנים ונמצא גורם לעקור דבר מן התורה היינו פירכא. ובירושלמי משני ע"ז תמן התורה אסרתה עליו ברם הכא הוא אסרה עליו (ועיין ביבמות (דף צ"ט) בתוס' ד"ה ספק מה שהביאו בשם הירושלמי). רק ממה שכתב המ"א דנ"ל דאם אין לו ציצית בעיר דינו כמו בשבת אלמא דס"ל דאפי' אם נתהוה ע"י אונס דנפשי' נמי מותר מדאורייתא ללבוש הבגד. ומפ"ק דביצה מוכח דאסור משום דגורם לעקור העשה. ולא מקרי אנוס כיון דאפשר לו שלא לבוא לידי ביטול העשה]:

והכי משמע קצת בפ"י דפסחים (דף ע') תני' יהודה בן דורתאי פירש והלך הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום אמר אם יבוא אלי' ויאמר לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת מה הם אומרים לו. ופירש"י וישב לו בדרום רחוק מירושלים שלא לעלות לרגל ויתחייב בפסח ובחגיגה דקא סבר חגיגה חובה ואפי' במרובה וכן איתא בתוס' שם. ולכאורה למה הי' לו לילך רחוק מירושלים שלא יתחייב בחגיגה והא אנוס הוא דהא חביריו לא יניחוהו (וכמו שכתבו התוס' בריש שבת (דף ד') לענין רדית הפת) אלא ודאי כיון שיש לו עצה שלא לבוא לידי ביטול העשה לפי דעתו לא מקרי אנוס. וכן משמע בירושלמי בספ"ח דפסחים וזה לשונו יחיד שנטמא בס' רה"י בפסח ר' הושעי' רבה אמר ידחה לפסח שני. ר' יוחנן אמר משלחין אותו לדרך רחוקה ואתי כו' אמר ר' יוחנן נטמא בטומאת בית הפרס משלחין אותו לדרך רחוקה כו'. אלמא דסבר ר' יוחנן דאע"ג דמס' אסור לעשות את הפסח וא"כ הוא אנוס בדבר וממילא נדחה לפסח שני. אעפ"כ משלחין אותו לדרך רחוקה דילמא טהור הוא ומבטל מ"ע דפסח אע"ג דמ"מ אנוס הוא. אפ"ה כיון שיש לו עצה שלא לבוא לידי ביטול המעשה לא מקרי אנוס ומוטב לשלחו לדרך רחוקה שאז הוא בודאי פטור ונדחה לפסח שני ואע"ג דהרמב"ם פסק בפ"י מה' ק"פ דיחיד שנטמא בס' רה"י ה"ז ידחה לפסח שני כשאר טמאי מת היינו משום דס' רה"י עשו אותה כודאי. והנזיר מגלח ע"ז והא דאמרינן ברפ"ח דנזיר (דף נ"ז) דמביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה, ומסיק דמיירי ברה"י וכגון שאומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם. כתבו התוס' שם דלא ילפינן מסוטה אלא דבר שאפשר לו להיות כסוטה אבל הכא לא אפשר לטמאות שניהם (ועל דרך זה יש לפרש הירושלמי היי דינו ס' ר' יוחנן אמר רישא דפירקא. פי' דלר"י כל הספיקות שוין דאין הנזיר מגלח. דלא עשו אותה לגמרי כודאי דהא סבירא לי' דמשלחין אותו לדרך רחוקה ר' הושעי' רבה אמר ההן דהכא. פי' בסתם ספק כגון במפקח את הגל. אבל בספק דרישא דפירקא לא עשו אותה כודאי. משום דלא דמי לסוטה. ובמקום אחר הארכתי בפי' הירושלמי):

ומה שהוכיח הש"א דאין איסור בלבישה אם אין לו ציצית מהא דתנן אין התכלת מעכב את הלבן. ואנן נמי השתא שאין לנו תכלת מטילין אנו לבן בלחוד. ואס"ד דאסור ללבוש הבגד אם אין לו ציצית משום ביטול העשה א"כ עביד איסורא במה שלובש בלא תכלת. אין ראי' מזה דהא רחמנא רבי' בהדי' דאמרינן בר"פ התכלת (דף ל"ח) וראיתם אותו מלמד שמעכבין זא"ז דברי ר' וחכ"א אין מעכבין. מ"ט דר' דכתב הכנף מין כנף. וכתיב פתיל תכלת ואמר רחמנא וראיתם אותו עד דאיכא תרווייהו. ורבנן וראיתם אותו כל חד לחודי' משמט. ורבי' רחמנא דאם אין לו תכלת מטיל לבן. ומותר ללבוש הבגד אע"ג דמבטל לעשה דתכלת. ואם תאמר דאסור ללבוש הבגד משום ביטול העשה דתכלת א"כ למאי רבי רחמנא. בהא דוראיתם אותו דכל חד לחודי' משמע. אבל בבגד שאין לו ציצית ודאי אסור ללבוש הבגד כמו שהוכחתי לעיל:

ובמה שביארתי לעיל יתיישב מה שהקשה הש"א בדיני תפלין (סי' מ"א) דלדעת רש"י שכתב בפ' בתרא דעירובין (דף צ"ה) גבי תפלין דאתי איסור בל תוסיף. ומשוי עלי' כמשאוי. והקשה דא"כ אפי' לר"י דאמר ארבע מצות הן ואין מעכבין זא"ז. מ"מ בל תגרע מיהא איכא כמו דאמרינן גבי הניתנין במתן ד' שנתערבו בניתנים במתן א' בזבחים (דף ע"ט) א"ל לדבריך הרי הוא עובר בבל תגרע. וא"כ לפירש"י ליתי איסור בל תגרע ולשוי עלי' כמשאוי. אלא ע"כ דמשום איסור לא חשוב עלי' כמשאוי. ומלבד מה דלא דמי דדוקא גבי בל תוסיף חשוב עלי' כמשאוי מה שמוציא התפלין הב' כיון שאינו לצורך. והתורה אמרה שעובר על בל תוסיף ע"כ חשיב עלי' כמשאוי מה שמוציא התפלין הב' כיון שאינו לצורך. אבל גבי בל תגרע מה שמוציא הג' ציצית הוא לצורך אלא שחיסר מצוה אחת ומשום שחסר עוד מצוה אחת אינו נחשב למשאוי. ועוד דליכא איסור בל תגרע דאתי עשה דציצית ודחי לל"ת דבל תגרע וכמו שהקשו התוס' בפ"ב דעירובין (דף ק') דליתי עשה ולדחי לל"ת דב"ת ותירצו דכיון שבא ע"י פשיעה לא אתי עשה ודחי ל"ת אבל הכא כיון דאנוס הוא דאין לו ציצית אתי עשה ודחי לל"ת וליכא איסור כלל ועוד דלפי מה שביארתי לעיל והוכחתי דמיירי בנפסקה בר"ה וא"כ אין לו לפשוט משום חובת ציצית משום דהוי שב ואל תעשה דדחי כבוד הבריות. אלא דמשום כלאים או משום משוי בשבת צריך לפשוט משום דעובר בקום ועשה. א"כ ליכא איסורא דב"ת ג"כ כיון דמשום כבוד הבריות דחי לל"ת שהוא בשב ואל תעשה וע"כ אינו חשוב כמשאוי:

ועוד נ"ל דאפי' אם נאמר דאיכא איסורא דבל תגרע אעפ"כ א"ש הא שאומר דרב הונא א"ב דהא דאר"ה איכא בינייהו היינו לענין חיוב חטאת דאמר רב הונא היוצא בטלות שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת. ולקמן בתשובה (סי' ד') בארתי דרב הונא אזיל לטעמי' דסביר' לי' בשבת (דף קל"ז) דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב חטאת דאמרינן התם רב הונא מתני חייב אם שכח ומל של אחר שבת בשבת. וע"כ אית לי' היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת. גם כתבתי שם דמה"ט השמיט הרמב"ם תיבת חטאת משום דהרמב"ם סובר דאם טעה בדבר מצוה אפי' לא עשה מצוה פטור מחטאת ולפי"ז איש הא דאמר דרב הונא א"ב. דאמר היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חיוב חטאת דלת"ק דסבירא לי' דארבע ציציות מעכבין זא"ז א"כ לא עביד מצוה כלל ע"כ חייב חטאת אבל לר' ישמעאל דסבירא לי' דארבע מצות הן אעפ"כ הא טעה בדבר מצוה. ועשה מצוה אע"ג שעבר עבירה ג"כ משום דאתי איסור דבל תגרע ומשוי עלי' כמשאוי אעפ"כ הא הוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה וע"כ פטור מחטאת אבל אין אנו צריכים לכל זה. דהא תיפוק לי' איך לובש הטלית של ג' כנפות הא איכא לאו דבל תגרע. אלא ודאי דמיירי במקום כבוד הבריות דשרי. וא"כ ליכא משוי כלל וכמו שביארתי תחלה לענין ביטול העשה של ציצית החסרים:

ומכל זה נתבאר שאסור ללבוש הבגד אפי' אם אין לו ציצית בעיר משום ביטול עשה דציצית. דלא מקרי אנוס כיון שאפשר שלא ללבוש הבגד. כן נ"ל:

תוכן העניינים

עמק יהושע חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה