עמק יהושע חלק א· רבי יהושע איזיק שפירא
סימן א
שאלה הא דקייל"ן דכלאים בציצית שרי רחמנא אם הוא דווקא במקום מצוה או אפי' שלא במקום מצוה. כגון בלילה או לנשים או בטלית שאולה. וגם הא דאשתרי כלאים בבגדי כהונה, אם הוא דווקא במקום מצוה כגון בעידן עבודה או אפי' שלא בעידן עבודה. ואם יש חילוק בין כלאים בציצית ובין כלאים בבגדי כהונה. ואיזה חילוק יש ביניהם:
תשובה דעת הרמב"ם הוא דבין כלאים בציצית ובין כלאים בבגדי כהונה לא אשתרי אלא במקום מצוה. דגבי ציצית כתב הרמב"ם (בפ"ג ה' ז') כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת אלא עושין הלבן בלבד של חוטי פשתן לא מפני שהציצית נדחית מפני השעטנז אלא גזירה מדבריהם שמא יתכסה בלילה שאינה זמן חיוב ציצית ונמצא עובר על הל"ת בעת שאין שם מ"ע שחובת הציצית ביום ולא בלילה כו' ע"כ. אלמא דכלאים בציצית לא אשתרי אלא במקום מצוה דאי אמרינן דאשתרי אפי' שלא במקום מצוה א"כ איך כתב הרמב"ם דגזירה מדבריהם שמא יתכסה בלילה שאינה זמן חיוב ציצית ונמצא עובר על הל"ת. הא אשתרי אפי' שלא במקום מצוה. והתוס' דסברי בפ"ד דמנחות (דף מ') דאשתרי אפי' בלילה מפרשו גזירה משום כסות לילה היינו כסות שאינה מיוחד רק ללילה דלא אשתרי כלל בהאי כסות אבל כסות המיוחד ליום אשתרי נמי בלילה. ולפי זה נראה דעת הרמב"ם דלא אמרינן בציצית הואיל ואשתרי במקום מצוה אשתרי נמי אפי' שלא במקום מצוה. וגבי כלאים בבגדי כהונה נמי פסק הרמב"ם דלא אשתרי אלא בעידן עבודה. שכתב בפ"ח מה' כלי המקדש בגדי כהונה מותר להנות בהם לפיכך לובשם ביום עבודתו ואפי' שלא בשעת העבודה חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז אסור לכהן הדיוט ללובשו אלא בשעת עבודה. אלמא דכלאים נמי לא אשתרי אלא בעידן עבודה. ודעת הראב"ד אינו כן שהרי כתב א"א לא מחוור מן הגמ' הכי אלא כל היום מותר במקדש אלמא דכלאים אישתרי אפי' שלא בשעת עבודה. וגבי ציצית כתב הראב"ד על הרמב"ם שכתב בפ"ג ה' ט' נשים ועבדים וקטנים פטורים מציצית מן התורה כו' ונשים ועבדים שרצו להתעטף מתעטפין בלא ברכה וכתב ע"ז הראב"ד דווקא בציצית שאין בה כלאים. וא"כ נראה דעת הראב"ד דגבי כלאים בבגדי כהונה אשתרי אפי' שלא בעידן עבודה. וגבי ציצית לא אשתרי אלא במקום מצוה (לא כדעת ר"ת במנחות (דף מ' ושם) דאשתרי אפי' לנשים נמי) ועיין בש"א סי' ל' שהוכיח ג"כ מזה דס"ל להראב"ד דלא אמרינן גבי כלאים בציצית כיון דאשתרי אשתרי וצריך להבין דעת הראב"ד דאמאי בציצית לא אמרינן כיון דאשתרי אשתרי וגבי כלאים בבגדי כהונה אמרינן דכיון דאשתרי במקום מצוה דהיינו בעידן עבודה אשתרי נמי אפי' שלא בעידן עבודה ומהו החילוק ביניהם. ומדעת התוס' בפ' התכלת (דף מ') נראה דסברי דבין בכלאים בציצית ובין בכלאים בבגדי כהונה אשתרי אפי' שלא במקום מצוה ותחילה רצו לומר דכלאים בציצית אשתרי אפי' שלא במקום מצוה. ואע"ג דגבי בגדי כהונה אמרינן בפ' התכלת (דף מ"ג) נהי דאשתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אשתרי לא דמי כלל דהא כתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך לומר לך שבמקום גדילים תלבש שעטנז משמע דכל לביש' שרא רחמנא. ועוד דבטלית העשוי להנאתו חייב הכתו' כלאים. אבל בגדי כהונה לא נפיק אלא בעידן עבודה ע"ש. אלמא דיש סברא לומר דכלאים בציצית עדיף יותר דאשתרי אפי' שלא במקום מצוה משא"כ בבגדי כהונה. וא"כ צריך להבין דעת הראב"ד דאמאי כתב דבכלאים בציצית לא שרי אלא במקום מצוה. ובכלאים בבגדי כהונה אשתרי אפי' שלא בעידן עבודה. ע"כ צריך לברר הדבר. דגרסינן בפ' התכלת (דף מ') א"ר זירא אמר ר"מ אמר שמואל תכלת אין בו משום כלאים ואפי' בטלית פטורה. וכתבו התוס' מדקאמר ואפי' בטלית פטורה משמע דמורה לנו עוד דין א' דכלאים בציצית אשתרי לנו לגמרי אפי' בלילה דלאו זמן ציצית או בטלית שאולה דפטור מציצית. והראב"ד השיג ע"ז וכתב וזה לשונו (כמו שהעתיק הש"א) והלא זה מצאנו דחייבי לאוין מדאורייתא רמי ליבום דאתי עשה ודחי ל"ת אלא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' ולא אמרינן כיון דאשתרי ביאה ראשונה אשתרי ביאה שני' ג"כ. וכן מצינו גבי נדרים ונדבות. ומש"ה השוחט עולת נדבה בי"ט לוקה כו' ע"כ יעו"ש. פי' שהביא ראיה דהא דעשה דוחה ל"ת הוא בדרך דחי' ולא בדרך היתר להיות כאין כאן איסור כלל. וע"ז הביא ראיה מיבמה דאם איתא דעשה דוחה ל"ת הוא בדרך היתר לגמרי. א"כ למה אמרינן בפ"ב דביבמות (דף כ"א) דגזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' הא גבי יבמה אמרינן כיון שכנסה הרי היא כאשתו לכל דבר בכתובות (דף פ"ב). אלא ודאי הא דאמרינן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר. היינו באיסור אשת אח שהוא בדרך היתר ולא בחייבי לאוין שהוא בדרך דחי' והן הן דברי התוס' ביבמות (דף כ') שכתבו דאין להתיר ביאה שני' מטעם דנעשית כאשתו לכל דבר דלא אמרינן דנעשית כאשתו אלא היכי דשרי בלא דחי' אבל חייבי לאוין אפי' ביאה ראשונה לא שרי. אלא משום דאתי עשה ודחי ל"ת. וביאה שני' דלית בה עשה לא דחי. וצריך לבאר החילוק שבין היתר לדיחוי. והוא דכל מצוה שאי אפשר שתתקיים בלא עקירת הלאו הוא בדרך היתר וכל מצוה שאפשר שתתקיים בלא עקירת הלאו ע"כ אי אתרמי ל"ת. ועשה דוחה אותה אינה אלא בתורת דחי' ולא בתורת היתר. ויש להביא ראי' לזה מהא דאמרי' בפ"ג דזבחים (דף ל"ב) אמר עולא טמא שהכניס ידו לפנים לוקה שנאמר בכל קודש לא תגע מקיש ביאה לנגיעה מה נגיעה במקצת שמה נגיעה אף ביאה במקצת שמה ביאה. איתיבי' רב הושעי' לעולא מצורע שחל שמיני שלו להיות בערב הפסח וראה קרי בו ביום וטבל אמרו חכמים אעפ"י שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס מוטב יבא עשה כו' ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה היכ' מעייל ידי' לבהונות. א"ל מטונך שאני מצורע הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו. ומוכיח התם רב יוסף דרובן טמאי מתים ונעשו זבין הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזובתן. ופריך התם דאכתי לא דמי דמצורע התירא הוא הואיל ואשתרי אשתרי. טומאה דחוי' להא אדחאי להא לא אדחאי ע"כ. ויש להבין דאמאי הוי הא דמצורע התירא והא דטומאה דחוי'. אלא ודאי דמצורע כיון שאי אפשר שתתקיים המצוה אלא בעקירת הלאו ע"כ מקרי התירא אבל הא דטומאת מת שאפשר לק"פ שיוקרב בטהרה. רק אם אירע בטומאה אמרינן דדוחה את הטומאה. וע"כ הוא רק בתורת דיחוי. ולא בתורת היתר. וכן אמרינן בספ"ד דיומא (דף מ"ו) שבת דהותרה היא בצבור סופו נמי דחי טימאה דדחוי' היא בצבור תחילתו דעיקר כפרה דחי וסופו דלאו עיקר כפרה לא דחי. ויש להבין דהא תרווייהו ילפינן מבמועדו דדרשינן במועדו ואפי' בשבת במועדו ואפי' בטומאה בפסחים (דף ע"ז) וא"כ מניין דשבת הותרה וטומאה דחוי'. אלא ודאי דהטעם דכל מצוה שאי אפשר שתתקיים אלא בעקירת הלאו זהו בתורת היתר. כמו דאמרינן בפ"ק דמנחות (דף ה') שבת תוכיח שאסור להדיוט ומותרת לגבוה. ודחי התם דמה לשבת שמצותו בכך ופירש"י שאי אפשר להקריב תמידין ומוספין אלא בו ביום. ולכך אמרינן ביומא (שם) שבת דהותרה היא בציבור. וכן ברפ"ו דחולין (דף צ') ורבנן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ורבי מידי דהוה אחלב ודם ורבנן מצותו בכך שאני ועיין רש"י. ובזה יתיישב מה שהקשה הט"א ברפ"ד דר"ה (דף כ"ט) דיו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה. ואמרינן התם מ"ט כתוב א' אומר שבתון זכרון תרועה. וכתוב א' אומר יום תרועה יהי' לכם. כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות בחול. ופריך הא לאו מלאכה הוא דאיצטריך קרא למעוטי והקשה הט"א דמשמע התם דלר' לוי מלאכה גמורה היא וא"כ אמאי אמרינן בפ"ב דר"ה (דף ל"ב) דשופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום. ומפרש בגמ' מ"ט משום דיו"ט עשה ול"ת הוא. ושופר עשה הוא ולא אתי עשה ודחי לית ועשה. וא"כ לר"ל כיון דתקיעה עצמה מלאכה היא בע"כ גלי לן קרא דמצות שופר דוחה עשה ול"ת דיו"ט מדאמר יום תרועה יהי' לכם ולפי מה שבארתי ניחא שפיר דליכא למילף מהא דאמר רחמנא יום תרועה יהי' לכם. דאע"ג דר' לוי סבר דתקיעה הוא מלאכה דאורייתא. אפ"ה לא ילפינן מזה שתהא עשה דוחה ל"ת ועשה דיו"ט. משום דהתם הוא בתורת היתר שאי אפשר להמצוה שתתקים בלא עקירת הלאו. לר' לוי שסובר דתקיעה הוי מלאכה דאורייתא. ע"כ הוי בתורת היתר ולא ילפינן דחוי מהיתר. ושאני תקיעה דמצותו בכך. ובזה יתיישב נמי מה שהקשה הט"א שם מהא דאמרינן בסוף ר"ה (דף ל"ד) ג' תקיעות נאמרו בר"ה שנים מד"ת וא' מד"ס. ואי תקיעה שלא במקום מצוה ביו"ט מן התורה אסור וכי ב"ד מתנים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה. דאיכא למימר דר' לוי סובר דכיון דאשתרי אשתרי נמי אפי' שלא במקום מצוה דהא דתקיעה דוחה יו"ט הוא בתורת היתר ולא בתורת דיחוי כיון שאי אפשר למצוה שתתקים בלא עקירת הלאו ועיין לקמן (סי' ט"ו) בד"ה והא:
ובזה יתיישב נמי הסוגי' דכריתות ודיומא דאמרינן בפ"ג דכריתות (דף י"ד) ושלח ביד איש עתי' עתי אפי' בטומא' עתי ואפי' בשבת. קתני עתי אפי בשבת אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ ופירש"י זאת אומרת מדקתני אפי' בשבת אין עירוב והוצאה ליוה"כ. דאי יש איסור הוצאה ליוה"כ. אמאי איצטריך לרבויי שבת. הא דחי יוה"כ והוא הדין לשבת. ודחי התם הש"ס ממאי שאני יוה"כ דהכשירו בכך. אלא הא דרפרם בדותא היא. ופירש"י דילמא מיוה"כ לא שמעינן לשבת דיוה"כ שאני דהכשר מצותו בכך דומיא דתמידין שקריבין בשבת. ובפ"ו דיומא (דף ס"ו) אמרינן עתי ואפי' בשבת למאי הילכתא אמר ר"ש לומר שאם הי' חולה הי' מרכיבו על כתיפו כו' אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ. ולא דחי התם ביומא דהא דרפרם בדותא היא דילמא שאני יום הכפורים דהכשירו בכך:
והטעם נ"ל דבכריתות לא הביא הש"ס הא דר"ש לומר שאם הי' חולה הי' מרכיבו על כתיפו רק הברייתא לחוד. ולפי"ז אתי להורות עתי ואפילו בשבת לענין איסור תחומין ואיסור תחומין ואיסור הוצאה מחד קרא נפקי כמו דאמרינן בספ"ק דעירובין (דף י"ז) תני ר' חייא לוקים על עירובי תחומין ד"ח. יע"ש בתוס' דמחד קרא נפקי איסור תחומין ואיסור הוצאה. וע"ז אמר בכריתות זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ ושפיר קא דחי התם דילמא שאני יוה"כ דהכשירו בכך וכמו שפירש"י כמו תמידין ומוספין דאמרינן במנחות דהכשר מצותו בכך. משום דאי אפשר להמצוה שתתקיים בלא עקירת הלאו. וע"כ הוי בדרך היתר. וע"כ אפי' אי עירוב והוצאה ליוה"כ ג"כ. אפ"ה לא הוה ילפינן שבת מיוה"כ. משום דשאני יוה"כ שאי אפשר למצוה שתתקיים בלא עקירת הלאו כיון שהציק הוא חוץ לתחום ועיין בתוי"ט פיו דיומא דארץ גזירה משמע חוץ לתחום וכה"ג כתבו התוס' בפ"ק דיבמות (דף ג') על הא דאמרינן התם אימר דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת גרידא ל"ת שיש בי כרת מי דחי. והקשו התוס' דאמאי לא ילפינן מעשה דיבום דדחי ל"ת דכרת דאשת אח ותירץ ר"י דמאשת אח לא מצי למילף בעלמא דלדחי ל"ת שיש בו כרת דשאני אשת אח דמצותו בכך ואי אפשר בע"א לקיים מצות יבום דאל"כ בטלה מצית יבום אבל בכלאים בציצית שפיר ילפינן בעלמא דאי לא מקיימא מצות תכלת בפשתים מקיימא בצמר. ואפ"ה דחי. אלמא דמה שהיא בדרך היתר לא מצינן למילף וע"כ לא ילפינן מיוה"כ נמי משום דהכשר מצותו בכך אבל לעולם אימא לך דיש עירוב והיצאה ליוה"כ ג"כ. והא דלא אמרינן הואיל ואשתרי לגבי יוה"כ אשתרי נמי לענין שבת הוא מטעם כיון דחלין בבת אחת יוה"כ ושבת לא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי כמו דאיתא ביבמות (דף ח') אלא נשא מת ולא מת ואח"כ נשא חי לא אחזיא ליה כלל. ועיין במה שכתבתי לקמן על הירושלמי דפ"ד דשקלים לא מצאו בסוריא דהש"ס דילן לא סבר הכי דאמרינן בזה הואיל ואשתרי אשתרי. אבל בפ"ו דיומא הביא הש"ס הא דקאמר רב ששת למאי הלכתא ופירש"י אי משום תחומין דרבנן בעלמא היא שגזרו עליהם לאחר מית. ומשני שאם היה חולה מרכיבו טל כתיפו וע"ז מדייק רפרם שפיר זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ. דאי הוה עירוב והוצאה ליוה"כ לא הוי איצטרך היתר לשבת. דליכא למימר דה"א דשאני יוה"כ דהכשירו בכך כדדחי בכריתות דה"מ אם לא סגי בלאו הכי אמרינן דהכשירו בכך. אבל אם הי' חולה שמרכיבו על כתיפו לא הוי הכשר מצותו בכך. דזה ענין מקרה הוא שיהי' חולה. וא"כ אם הי' עירוב והוצאה ליוה"כ. הוי ילפינן מיניה שבת דגם ביוה"כ לא הוי הכשר מצותו בכך וכמו שכתבו התוס' בפ"ק דיבמות (דף ג') דהא דיליף ממצורע דאתי עשה ודחי ל"ת משום דמקיים גילוח בשעת ההיתר. א"נ בנמרטו פאת ראשו. וע"כ הוי בדרך דיחוי. וה"נ הוי בדרך דיחוי. דאירע מקרה דחלה. לא אמרינן דהכשר מצותו בכך. אח"ז ראיתי בתו"י שתירץ ג"כ באופן זה [ובזה יתיישב מה שראיתי להמש"ל (פ' י"א מה' שבת ה' ה') שהתווכח בזה עם חכם א'. והוא דאמרינן במנחות (דף כ"א) תקריב אפי' בשבת תקריב אפי' בטומא' שכתב שיש להקשות שאיזה מלאכה יש כאן דאיצטריך לומר דדחי שבת. והא מולח אינו אלא משום מעבד. ואין עיבוד באוכלין. ותמה הרב המגי"ה ע"ז דודאי אין עיבוד באוכלין. והא דאמרינן תקריב אפי' בשבת אין הריבוי דלא נימא דאסור משום עיבוד דודאי אין עיבוד באוכלין אלא דה"א דאסור בשבת משום הקרבה דאסור להקריב שום דבר על המזבח בשבת. רק מה שהתירה התורה בפירוש. והביא ראיה לפירוש דבברייתא מסיק תקריב ואפי' בטומאה. ודאי פירושו דה"א דאסור להקריב על המזבח המלח בטומאה דרק בשר של קרבן צבור הותר ולא המלח וקא משמע לן דמותר להקריב וכ"נ מפירש"י שם עכ"ד. אבל לפי מה שבארתי א"ש מה שנתקשו בזה דבשלמא בטומאה בתורת דיחוי הוא כמו דאמרינן ביומא שם טומאה דחוי' היא תחילתו דחי וע"כ איצטריך קרא לגבי מלח שקרב בטומאה דה"א דהמלח שעל הקרבן אינו קרב בטומאה כיון דבתורת דיחוי הוא אבל גבי שבת כיון שהותרה לגבי בשר והותרה הבערה ממילא הותר נמי לגבי מלח שעליהם. וכמו שכתב הר"ן בפ"ב דביצה (דף י"ז) בהא דממלאה אשה קדירה של בשר אעפ"י שא"צ אלא לחתיכה א' דמשמע דלרבויי בשיעורא מותר. והקשה מהא דמנחות (דף ס"ד) דמשמע התם דלרבויי בשיעורא אסור ותירץ דהשבת דחוי' היא אצל החולה ע"כ אסור לרבויי בשיעורא. אבל ביו"ט שאוכל נפש הותר בה דאפי' אפשר מעיו"ט מותר כל שהוא מרבה על העיקר ובלבד שיהא בטורח א' תוספתי' כמוהו ומותר וע"כ לא הוי ניחא ליה למידרש לענין הקרבה בשבת. דפשיטא כיון דהותר לגבי בשר הותר נמי לגבי מלח. ובלאו הכי ניחא כמו שכתבו התוס' במנחות (דף ס"ד) דלאפושי במלאכה אינו אסור רק מדרבנן ולא צריך לזה קרא מן התורה ודו"ק]:
ומעתה יש לחקור בכלאים בציצית על איזה אופן הוא אם הוא בדרך היתר. או בדרך דחי'. אם נימא כיון דבבגד של פשתן או אפשר שתתקיים המצוה בלא דחי' הלאו א"כ הוא בדרך היתר. או כיון דבבגד של צמר אפשר להתקיים בלא עקירת הלאו הוא בתורת דיחוי:
והנה בפ"ק דמנחות כתבו התוס' על הא דאמרינן התם מה לכלאים שמצותי' בכך. אע"ג דאפשר לקיים בטלית של צמר. מ"מ בסדין של פשתן שחייב בציצית לא אפשר לקיים בכך. וכן מהא דיומא שהבאתי לעיל דשבת דהותרה היא בציבור סופו נמי דחי. אלמא אע"ג דאפשר לקיים מצות התמיד בימות החול. אפ"ה כיון דבשבת אי אפשר שתתקיים הוי בדרך היתר. והכי משמע נמי מהירושלמי פ"ו דפסחים דאמרינן התם אמר ר' עקיבא לא אם אמרת בשחיטה שאי אפשר לעשותה מע"ש, תאמר במכשירי שחיטה שאפשר לעשותם מע"ש. התיבון הרי מזבח שנפל בשבת הרי איני ראוי לבנות מאתמול. הגע עצמך שנולדה לו יבלת בשבת הרי אינו ראוי לחותכה בשבת. ומשני מין יבלת ראוי' ליחתוך מאתמול הגע עצמך שחל יום השביעי שלו להיות בשבת. הרי אינו ראוי להזות בשבת. ומשני מין הזאה ראוי' מאתמול. משמע דאפי' בפסח בשבת כיון שמוכרח להיות פעם בשבת ג"כ ע"כ הוי יותר בדרך היתר:
[וכן כתבתי במ"א על מה שהביא בתה"ד כהן שמת לו מת בשבת שמצוה להטמא לו וכתב דהאשרי כתב בשם הרמב"ן דעד שיסתם הגולל מטמא לקרובים בין לצורך בין שלא לצורך כו' אמנם בפ"ק דפסחים גבי שפחתו של מציק כתבו בפשיטו' דכה"ג אסור לטמאות לקרוביו אם לא לצורך המת. וכתבתי דהרמב"ן לטעמי' אזיל שכתב בהא דאמרינן בפ"ג דברכות (דף כ') ולאחותו מה ת"ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו כו' ת"ל ולאחותו. לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. אמאי לימא אין חכמה ואין עצה כו' ומשני שאני התם דכתיב ולאחותו. וכתב הרמב"ן דהא דלא ילפינן מהא דכתבי ולאחותו משום דהוא בדרך היתר ולא בדרך דחי' משום דאי אפשר שתתקיים מצוה זו בכהנים בלא עקירת הלאו אע"ג דבישראל אפשר שיקוים המצוה בלא עקירת הלאו אעפ"כ כיון דבכהנים אי אפשר שיתקיים בלא דחיי' הלאו ע"כ הוא בתורת היתר וע"כ לא גמרינן מינה וכמו שהבאתי לעיל מהתוס' פ"ק דיבמות (דף ג') וע"כ כיון שהרמב"ן סובר שהוא בתורת היתר ע"כ הותר בין לצורך בין שלא לצורך. אבל התוס' לטעמייהו שכתבו שם בברכות דהא דלא ילפינן מנזיר משום שישנו בשאלה. ובכהן משום דהוי לאו שאיני שוה בכל. ולא משום דהוי בתורת היתר דהא אפשר שתתקיים מצוה זו בישראל בלא עקירת הלאו וע"כ כתבו דאין מטמא אלא לצורך] והכי משמע נמי בתו' פ"ג דכתובות (דף מ') שהקשו דהא כלאים בציצית אפשר לקיים שניהם שיעשנה בטלית של צמר חוטין של צמר. ואור"י דבטלית של פשתן אי אפשר לקיים שניהם דלא אפשר לקיים מצות תכלת אלא ע"י כלאים דתכלת עמרא הוא אלמא כיון דבטלית של פשתן אי אפשר שתתקיים המצוה אלא ע"י כלאים לא אמרינן כיון דאפשר לקיים המצוה בטלית של צמר בלא כלאים דלא ידחה. וא"כ לכאורה הוי נמי בדרך היתר כיון דאי אפשר שתתקיים המצוה בטלית של פשתן אלא ע"י כלאים:
אמנם לאחר העיון מוכח להדי' דלא אמרינן גבי קרבן ציבור בשבת דהוי בדרך היתר לגמרי. וכן בכלאים בציצית. דהא אמרינן בפ"ק דיבמות (דף ה') דנילף מתמיד דעשה דוחה ל"ת. ומשני דלא דמי דמה לתמיד שכן תדיר והשתא אי אמרינן דהא דתמיד דוחה שבת הוא בדרך היתר א"כ איך מצי למילף מתמיד. דהא כבר הבאתי מה שכתבו התוס' דלא מצי למילף מעשה דיבום משום דשאני אשת אחיו משום דמצותו בכך. פי' והוי בתורת היתר אלא ודאי האי דתמיד דוחה שבת הוי נמי בדרך דחי' והכי נמי נראה לי דקאמר התם וכ"ת נילף ממילה מה למילה שכן נכרתו עלי' שלש עשרה כריתות כו' מתמיד מה לתמיד שכן תדיר כו' ממילה ותמיד שכן ישנן לפני הדיבור ולכאורה קשה דאמאי לא יליף ממוספי שבת חדא דתמיד תדיר טפי ממוספין ועוד דלא מצי פריך שכן ישנן לפני הדיבור. אלא ודאי משום דמוספי שבת שאני דמצותו בכך. ואי אפשר למצות מוספין שתתקיים בלתי עקירת הלאו. וע"כ לא יליף מינה משא"כ בתמיד דמתקיים בחול בלא עקירת הלאו וע"כ הוי בדרך דיחוי. והטעם הוא כיון דהמצוה יכולה להתקיים בלא עקירת הלאו כגון תמיד שבימות החול מתקיים בלא עקירת הלאו א"כ הא דתמיד דוחה שבת הוא מחמת דחי' אעפ"י שבשבת אינו מתקיים אלא בעקירת הלאו משא"כ ביבום כיון שעצמות המצוה אינו מתקיים בלא דחי' הלאו א"כ כל עיקר המצוה היא בעקירת הלאו וע"כ הוי בדרך היתר ולא ילפינן מינה:
והשתא כיון דמסקינן ביבמות שם דהא דקייל"ן דעשה דוחה ל"ת הוא מכלאים בציצית אלמא דהא דכלאים בציצית לא הוי בתורת היתר אלא בתורת דחי' דעשה דוחה ל"ת כיון דמ"מ אפשר למצוה שתתקיים בלא דחי' הלאו כגון בטלית של צמר וכמו שכתבו התוס' בפ"ק דיבמות שם דכיון שאפשר לקיים תגלחת המצורע בנזיר ממורט ילפינן מינה. משום דהוי בדרך דחי'. וע"כ לא אייתי הש"ס נמי ראי' מהא דכלאים בבגדי כהונה דעשה דחי ל"ת. ואי משום דדחי אע"ג דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים לעשה דהא לובש קודם שעובד עבודה קשה טפי דאדרב' נילף מבגדי כהונה דדחי אע"ג דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים לעשה. אלא ודאי דמהתם לא מצי למילף כיון דאי אפשר שתתקיים בשום פעם אלא בדחי' הלאו ע"כ הוי בתורת היתר:
והשתא לפי מה שביארתי ניחא שפיר מה שפסק הראב"ד דגבי כלאים בציצית לא אשתרי אלא במקום מצוה משים דהוי בדרך דיחוי וע"כ אינו דוחה אנא בשעת המצוה. משא"כ בכלאים בבגדי כהונה דהוי בתורת היתר. וע"כ אשתרי אפי' שלא בעידן עבודה נמי. [ואפשר לומר דמה שפסק הרמב"ם דגבי כלאים בבגדי כהונה אינו דוחה אלא בשעת עבודה לטעמי' אזיל דסבירא ליה דאפי' אי אפשר למצוה שתתקיים אלא בדחי' הלאו הוי נמי בדרך דחוי ולא בדרך היתר. דהא אמרינן בנזיר פ"ו (דף מ"ב) אמר רב הונא נזיר שהי' עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב. וכתב הרמב"ם (בפ"ב מה' אבל ה' ט') וזה לשונו הטומאה לקרובים דחוי' היא ולא הותרה לכל לפיכך אסור לכהן להטמא למת אפי' בעת שמטמא לקרוביו שנאמר לה יטמא ואיני מטמא לאחרים כו' לפיכך כהן שמת לו מת צריך להזהר ולקוברו בסוף בית הקברות כדי שלא יכנס לבית הקברות כו' ולכאורה קשה לדעת הרמב"ם שכתב (בפ"ה מה' אבל ה' ו') לה יטמא מ"ע שאם לא רצה להטמא מטמאין אותו ע"כ. בד"א בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינם מוזהרות על הטומאה כן אינם מצוות להטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאות בי' וא"כ לדעת הרמב"ם דעשה דטומאה אינו אלא במקום עקירת הלאו אבל במקום דליכא ללאו ליכא למצוה. א"כ צריך לומר דהואיל ואשתרי אשתרי כמו דאמרינן בזבחים (דף ל"ב) שאני מצורע הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו דאע"ג שהטומאה יכולה להיות בנשים ג"כ אבל התם לאו מצוה הוא. וא"כ הוי בדרך היתר אלא ודאי דסבירא לי' דהכל הוא בדרך דיחוי. וע"כ סובר בכלאים בבגדי כהונה דלא אשתרי אלא בעידן עבודה משום דהוי בדרך דיחוי. והראב"ד שסובר דבכלאים בבגדי כהונה הוי בתורת היתר משום דאי אפשר למצוה שתתקיים בלא דחי' הלאו לטעמיה אזיל שהשיג שם על הרמב"ם וכתב שקשה לו מהא דתני' אשתו ארוס' לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו. וע"כ כיון דסבירה לי' דהמצוה הוא אפי' בנשים שאינן מוזהרות וע"כ הוי בדרך דיחוי. וגם אפשר לומר דהרמב"ם לטעמי' אזיל דסבירא ליה בה' ביאת מקדש (פ"ג ה' י"ח) טמא שהכניס ידו למקדש מכין אותו מכת מרדות ע"כ. אלמא שסובר דלא אמרינן ביאה במקצת שמי' ביאה. וא"כ לא אצטריך לי' לומר דכיון דהותר לצרעתו הותר לקריו אלא דהטעם משום דביאה במקצת לא שמיה ביאה והראב"ד דסבירא לי' דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי לטעמיה אזיל דסבירא לי' דביאה במקצת שמיה ביאה וזה לשונו שם קשי' לי' דעולא דאמר טמא שהכניס ידו לפנים לוקה. וא"כ לדעת הראב"ד שסובר דביאה במקצת שמה ביאה. לפ"ז הא דתני' דמצורע שחל שמיני שלו להיות בעהפ"ס. אעפ"י שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס ומעייל ידי לבהונות ע"כ הטעם דהואיל ואשתרי אשתרי. והכי מוכח בתוס' פ"ק דיבמות (דף ח') שהקשו על הא דאמר רבא ערוה גופה לא צריך קרא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. דהא מ"מ איצטריך לנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דלא תימא הואיל ואשתרי אשתרי. ותירצו דרבא לית לי' דעולא וסובר דביאה במקצת לא שמיה ביאה ועוד אור"י דיש לחלק דגבי בעל קרי דשם טומאה אחת היא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי דחד לאו הוא בבעל קרי ומצורע אבל הכא דשני שמות לא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי. והקשה הט"א דאמאי לא תירצו בפשיטות דרבא לטעמי' בפ"ג דזבחים (דף ל"ב) דלית לי' הואיל ואשתרי אשתרי דאמרינן התם א"ל רבא אדרבא איפכא מסתברא מצורע התירא הוא להא אשתראי ולהא לא אשתראי טומאה דחוי' היא מה לי חד דחי' מה לי ב' דחיות. וא"כ סובר רבא דלא אמרינן כיון דאשתרי אשתרי כלל. ומאי קשי' להו להתוס' דאפי' יסבור כעולא אעפ"כ לית לי' הואיל ואשתרי אשתרי ודבריו תמוהים דהא אין לתפוס החבל בתרי ראשין דאם יסבור כעולא דביאה במקצת שמי' ביאה. א"כ איך יתרץ הא דתני' מצורע שחל שמיני שלו להיות בעהפ"ס וראה קרי בו ביום וטבל ואמרו חכמים אעפ"י שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס מוטב יבוא עשה כו' והלא ביאה במקצת שמה ביאה וא"כ איך הכניס טבול יום דבעל קרי ידיו לבהונות ורבא גופי' סובר כהך ברייתא בספ"ח דפסחים (דף צ"ב) דאמר רבא ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת. אונן ומצורע ובית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת. ואמרינן התם מצורע דתני' מצורע שחל שמיני שלו להיות בערב הפסח כו'. וא"כ אם יסבור כעולא דביאה במקצת שמי' ביאה יהי' מוכרח לומר דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי והא דאמר רבא אדרבא איפכא מסתברא מצורע התירא היא להא אשתרי ולהא לא אשתרי היינו שמדחה רק סברת אביי דאמר דלא דמי דמצורע התירא הוא הואיל ואשתרי אשתרי. טומאה דחוי' היא להא אדחאי ולהא לא אדחאי. וע"ז קאמר רבא אדרבא איפכא מסתברא. אבל לדינא יודה לו דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי. וכה"ג אמרינן בפ"ז דסנהדרין (דף נ"ה) דרש ר"נ בר ר"ח באשה ב' משכבות בבהמה משכב א'. מתקיף לה ר"פ אדרבא אשה דאורחא הוא אמשכב מיחייב אמדעה אחרינא לא מיחייב בהמה דלאו אורחא הוא ליחייב על כל נקב ונקב. וכתבו התוס' הא פשיטא לי' בכולי' הש"ס דבאשה מיחייב אשני משכבות דמשכבי אשה כתיב. אלא ר"פ הכי קאמר אם יש לחלק בין אשה לבהמה איפכא ה"ל למימר. והכא נמי דכוותה ועיין בפ' מי שאחזו (דף ע"ה) מה שכתב הרא"ש שם. אבל אם יסבור רבא דלא אמרינן דביאה במקצת שמה ביאה יכול לסבור נדינא דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי והא דמכניס ידיו לבהונות הוא משום דביאה במקצת לא שמה ביאה. וע"כ כתבו התוס' דרבא לית ני' דעולא וסובר דביאה במקצת לא שמה ביאה. וא"כ לית לי' הואיל ואשתרי אשתרי והר"י חילק בין שי שמות ויסבור כעולא דביאה במקצת שמי' ביאה ולפי"ז ודאי אית ליה הואיל ואשתרי אשתרי אלא דהתינוק הוא בין ב' שמות לשם א':
[ובירושלמי משמע דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי דאמרינן בירושלמי פ"ד דשקלים לא מצאו בסוריא מביאין אותו מספיחין שבא"י, ההן עומר מהו שיזרע לכן מתחילה (פי' כדי לקיים מצות עומר) ר' חייא בר אדא בעא קומי ר' מנא לא נמצא כקומץ על שירי' שאינם נאכלין אמר לי' נעשה כחמשה דברים שהם באים בטומאה ואין נאכלין בטומאה. והקשה הקב"ע דתיפוק לי' דאסור להקריב דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ע"ש. ולי נראה דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי דהא חדש שמקריבין לגבוה אסיר נמי לאכול עדיין ואעפ"כ מותר לגבוה משים דמצותו כך כמו דאמרינן בפ"ק דמנחות (דף ה') וע"כ אשתרי נמי בשביעית אעפ"י שאין מצוותו בכך דהא אפשר לקיים בספיחין ועיין תו' מנחות (דף פ"ד) [ובזה יתיישב קושיות התוס' במנחות (ד' ס"ו) בד"ה אומר הי' ר"ע הקדש אינו פוטר עי"ש אך לעיל כתבתי דהש"ס דילן לא סבר הכי דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי בכה"ג ודו"ק]:
וכיון שביארתי החילוק בין כלאים בציצית ובין כלאים בבגדי כהונה דכלאים בציצית הוי בדרך דיחוי וע"כ לא אשתרי אלא בעידן מצוה וכלאים בבגדי כהונה הוא בדרך היתר. וע"כ אשתרי לגמרי אפי' שלא בעידן עבודה. מעתה נראה להביא ראיות לדעת הראב"ד דכלאים בבגדי כהונה הותר אפי' שלא במקום מצוה נמי. מהא דאמרינן בפ"ד דנזיר (דף כ"ט) דמה שהאב מדיר את בנו בנזיר. ר' יוחנן אמר הלכה היא בנזיר ור"י בר"ח אמר ריש לקיש כדי לחנכו במצות. ופריך הש"ס בשלמא לר"י דאמר הלכה היא בנזיר משום הכי מגלח ועביד הקפה אלא לר"י בר"ת דאמר כדי לחנכו במצות הא קא עביד הקפה ומשני קא סבר הקפת כל הראש מדרבנן ואתי חינוך דרבנן ודחי הקפה דרבנן. ותו פריך בשלמא לר"י דאמר הלכה היא בנזיר אהכי מגלח ומייתי קרבן. אלא לר"י בר חנינא דאמר כדי לחנכו במצות הא קמייתי חולין לעזרה. קא סבר חולין בעזרה לאו דאורייתא. תו פריך בשלמא לר' יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר אהכי כי מיטמא מייתי קרבן ציפורין ואכל כהן מליקה. אלא לר"י בר"ח הא אכיל כהן נבילה ומשני קא סבר כר' יוסי בר' יהודא דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה. וא"כ תקשה לדעת הרמב"ם שסובר דכלאים בבגדי כהונה לא אשתרי אלא במקום מצוה. דאיך עובד בבגדי כהונה. וליכא למימר שסובר כמאן דאמר אבנטו של כה"ג בשאר ימות השנה. לא זהו אבנטו של כהן הדיוט. דהא אמרינן התם לימא כתנאי עד מתי מדיר את בנו בנזיר עד שיביא ב' שערות דברי רבי, ר' יוסי בר' יהודא אומר עד שיגיע לעונת נדרים מאי לאו תנאי היא. ודחי הש"ס לא דכ"ע כדי לחנכו במצות כו'. וא"כ תקשה דרבי אדרבי דהא רבי סובר בפ"ק דיומא (דף י"ב) דאבנטו של כה"ג ביוה"כ לא זהו אבנטו של כהן הדיוט דשל הדיוט הי' של כלאים. וא"כ תקשה דאיך יוכלו רבנן למיעקר בקום ועשה ואע"ג שהתוס' הקשו בנזיר שם וכן בפ"ב דחולין (דף כ"ח) דאיך יכול רבי לסבור דהאב מדיר את בנו בנזיר כדי לחנכו הא רבי סבירא ליה דשחיטה לעוף מן התורה. וא"כ איך אכיל כהן נבילה. ותירצו בתירוצא קמא דדיחוי' בעלמא הוא דדחו הש"ס דמההיא ליכא למידק. אבל מ"מ אמת הוא דרבי סובר דהלכה היא בנזיר. רק דזהו דוחק. ויותר נראה לי התירוץ הב' שכתבו דאיני נאכל. מידי דהוי אחטאת העוף הבאה על הספק. וכן משמע לי מהירושלמי ספ"ד דנזיר. ר' אימי אמר ר' יוסי בר' חנינא שאל מליקת העוף שלו מהו שתאכל (פי' אם הדירו אביו בנזיר) עד דאת מקשי למליקת העוף קשיתי' לשחיטת העוף ופי' דתיפוק לי' משום איסור חולין בעזרה ומשני תמן ספק א' וכא שני ספיקות (וכה"ג אמרינן בש"ס דילן שם בנזיר (דף כ"ט) אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקיבה מביאה קרבן ונאכל לא אם אמרת בנזיר שכן איסור א' תאמר בנקיב' ששני איסורין) הרי משמע מהירושלמי דאינו נאכל כמו חטאת העוף הבאה על הספק. וא"כ ניחא שפיר הא דקאמר הש"ס דרבי סבר כדי לחנכו במצות. וא"כ תקשה דאיך לובש כלאים לדעת הרמב"ם שסובר דלא הותר אלא במקום מצוה:
[ועוד דנראה לע"ד דהא דפליגי ר"י ור"ל בפ"ק דנדרים (דף י') בכינויין דר' יוחנן אמר לשון נכרים ר"ש בן לקיש אמר לשון שבדו להם חכמים להיות נודרין בו וטעמא מאי תקינו רבנן דלא לימא קרבן. דר"י ור"ל לטעמייהו אזלי דלר"י דקאמר בנזיר (דף כ"ט) דהלכה היא בנזיר. דאי מדרבנן לא הוי יכלי רבנן למיעקר בקום ועשה, משום דקא סבר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא בפ"ב דקידושין (דף נ"ז) וכמו שכתבו התוס' בפ"ז דב"ק (דף ע"ב) וא"כ אי הוי דרבנן איך מכניס חולין בעזרה. אבל ר"ל שסובר דחולין שנשחטו בעזרה דרבנן ואתי חינוך דרבנן ודחי חולין בעזרה דרבנן וע"כ סובר דכינוין הוא לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו. אלא שראיתי להר"ן שכתב ברפ"ק דנדרים (דף ב') דאפי' לר"ל דאמר לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו הרי הוא ג"כ כנדר גמור מדאורייתא ומביא קרבן. והביא ראי' מריש נזיר. ומשמע שם מדבריו דאם כינויים הם מדרבנן לא מיחייב עלייהו קרבן. ואינו מוכרח. דאפי' אם נאמר דלר"ל כינוים הם מדרבנן. אעפ"כ מביא קרבן משום דר"ל לפעמי' דס"ל בפ"ד דנזיר (דף כ"ט) דאתי חינוך דרבנן ודחי חולין בעזרה דרבנן. והכא נמי תקינו רבנן דלא לימא קרבן. והכי משמע בריש נדרים שם (דף ב') דקאמר פתח בכינויין דאורייתא ברישא והדר מפרש ידות דאתיין לי' מדרשא. ופריך הניחא למאן דאמר לשון עכו"ם. אלא למאן דאמר לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו מאי איכא למימר. ונדחק שם הר"ן וכתב דאע"ג דמאורייתא הם אפ"ה אינם פשוטים יותר מידות כדי שיתחיל בהם אבל לפי מה שכתבתי א"ש. וא"כ כיון דמדרבנן הוא א"כ איך לובש הכהן בגדי כהונה לרבי דסתים לן מתניתין ואיהו סבירא לי' בפ"ק דיומא דאבנטו של כהן הדיוט הוא של כלאים]:
עוד נראה לי להביא ראיה מהא דאמרינן בפ"ה דגיטין (דף נ"ה) על חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח אמר עולא ד"ת בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת. מאי טעמא יאוש כדי לא קני ומה טעם אמרו לא נודעה מכפרת. שלא יהיו כהנים עצבין. ופירש"י שאכלו חולין שנשחטו בעזרה שאסורין. אמרו לי' רבנן לעילא והא אנן מפני תיקון המזבח תנן. אמר להם כיון דכהנים עצבין נמצא המזבח בטל. ורב יהודה אמר ד"ת בין נודעה בין לא נודעה מכפרת מ"ט יאוש כדי קני ומה טעם אמרו נודע אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ופריך הש"ס בשלמא לעולא היינו דקתני חטאת ופירש"י דאיכא אכילת כהנים אלא לרב יהודה מאי ארי' חטאת. וא"כ אי אמרינן דכלאים בבגדי כהונה לא הותר אלא במקום עבודה. קשה דאמאי קאמר בשלמא לעילא היינו דקתני חטאת שצריך לתקן מפני שלא יהיו הכהנים עצבין וגבי עולה לא תקינו מפני שאינה נאכלת לכהנים הא אכתי הכהנים עצבין מחמת שלבשו כלאים שלא במקום מצוה דחמור טפי דחולין בעזרה איכא למ"ד שהוא לאו דאורייתא אלא ודאי דכלאים בבגדי כהונה הותר אפי' שלא במקום עבודה נמי:
והכי נמי משמע בירושלמי רפ"ח דתרומות דאם התחיל בעבודה גומר מפני תיקון המזבח דאמרינן בירושלמי שם. מן מה דתנא עשו אותה כחטאת הגזילה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח. הדא אמרה שמקבל ואח"כ זורק קומץ ואח"כ מקטיר פי' שאם התחיל בעבודה גומר. והשתא אם איתא דכלאים לא הותרה א"כ איך יכלי רבנן למיעקר בקום ועשה ועיין רש"י בגיטין אך לפי מה שכתב שם הרשב"א ע"ש ברשב"א ליכא לאוכוחי ודו"ק. ועיין בתשובותי (סי' י"ג):
עוד נראה לי להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בפ' בתרא דמנחות (דף ק"ו) פירשתי מנחה וקבעתים בכלי א' של עשרונים ואיני יודע מה פירשתי יביא מנחה של ששים עשרונים דברי חכמים רבי אומר יביא מנחה של עשרונים מא' ועד ששים כו', ואמר רבא התם דכ"ע אסור להכניס חולין בעזרה והכא מותר לערב חובה בנדבה קא מיפלגי רבנן סברי מותר לערב חובה בנדבה. ורבי סבר אסור לערב חובה בנדבה. אמר לי' אביי לרבא לרבנן דאמרי מותר לערב חובה בנדבה הא בעינן שני קמצים ומשני דקמיץ והדר קמיץ כו'. ופריך ואקטורי היכא מקטר להו ליקטר נדבה ברישא. דחובה היכי מקטר להו כו' א"ר יהודה דמקטיר להו לשם עצים וכר' אליעזר דתני' לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים. אמר לי' רב אחא ברי' דרבא לרב אשי דילמא דכ"ע מותר לערב חובה בנדבה והכא בדר' אליעזר קא מיפלגי דרבנן אית להו דר' אליעזר ורבי לית לי' דר' אליעזר. והשתא אם איתא דכלאים בבגדי כהונה לא הותר אלא במקום עבודה. אמאי לא פריך רב אחא ברי' דרבא לרב אשי דילמא אזלי לטעמייהו דרבנן סברי דמותר להסיק לשם עצים דסברי דאבנטו של כהן הדיוט לא היה של כלאים וע"כ יכול להעלות לשם עצים. אבל לרבי דאית לי' בפ"ק דיומא (דף י"ב) דאבנטו של כה"ג ביוה"כ לא זהו אבנטו של כהן הדיוט דשל כהן הדיוט הי' של כלאים. א"כ איך אפשר להעלות לשם עצים הא לובש כלאים שלא במקום מצוה. ודוחק לומר דהא דמקשה דבדר' אליעזר קא מיפלגי היינו משום דאזלי לטעמייהו דה"ל לפרושי:
[וכה"ג הוכיח הש"א מהא דתנן בפ' כל הזבחים (דף עז) איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה ר' אליעזר אומר יתן למעלה ורואה אני את בשר החטאת מלמעלה כאלו הן עצים והשתא כשמתעסק ליתן בשר החטאת ליתן מלמעלה אע"ג דרואה אני כאילו הם עצים הא לובש כלאים שלא במקום מצוה וכן מוכיח מהא דתנן (שם) איברים באיברי בעלי מומין ר' אליעזר אומר אם קרב הראש א' יקרבו כל הראשים ולא חיישינן לאיסור כלאים בשעה שעוסק להקריב בעלי מומין ע"כ. אע"ג דלכאורה יש לדחות הראי' מהא דאיברי בעלי מומין דהא אמרינן התם אמר ר' אלעזר לא הכשיר ר"א אלא שנים שנים אבל א' א' לא אלמא דבעינן שנים שיהיה בודאי באותה הקטרה איברי תמימים ולפי"ז יכול ללבוש בגדי כהונה. דהא באותה שעה מקטיר איברי תמימין. והוי במקום מצוה. אך לדעת הרמב"ם לא יתיישב זה הא הרמב"ם מפרש דהא דאמרינן דלא הכשיר אנא שנים שנים היינו אם הקריב שני ראשים יקרבו כל הראשים כמו שכתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות עבודת כוכבים כמו שכתב שם הכ"מ והלח"מ וא"כ לפי דעת הרמב"ם קשה מכלאים דסבירא ליה שלא הותר אלא במקום עבודה. ואפי' לפירש"י נמי אין לדחות דה"ט משום שמקריב שנים שנים דהא אמרינן בפ"ת דזבחים (דף ע"ד) אר"נ טבעת כו' שנתערבה במאה טבעות ונפל א' מהם לים הגדול הותרו כולן. דאמרינן הך דנפל היינו דאיסורא כו' רב דאמר כר"א דאמר אם קירב הראש א' יקרבו כל הראשים כולן ופריך הש"ס והא אמר ר"א לא התיר אנא שנים שנים. ואם איתא דכלאים בבגדי כהונה לא הותר אלא במקום עבודה לימא דהתם בעינן שנים שנים כדי שלא ילבוש כלאים שלא במקום עבודה. וגבי טבעות לא שייך זה. אלא ודאי דכלאים בבגדי כהונה הותר לגמרי ועוד דבאיברי חטאת ועולה לא מצינו שיצטרך להקריב שנים והכי משמע בפ"ח דזבחים (דף ע"ו) בהא דלמחרת מביא אשמו דמשני התם דמסיק להו לשם עצים. וכן ברפ"ה דיומא (דף מ"ז) דבעי בין הבינים של מלא קומצו מהו ומסיק דמקטיר קומץ לחודי' תחיל' והדר בין הביניים ומקטיר להו לשם עצים וכר' אליעזר כו' הניחא לר' אליעזר כו' אלמא דמקטיר בין הביניים לחודא לשם עצים לר' אליעזר ולא חיישינן להא דלובש האבנט של כלאים שלא במקום מצוה]:
והכי משמע נמי בהא דאמרינן בפ"ה דפסחים (דף ס"ה) תני' ר' יהודה אומר כוס הי' ממלא מדם התערובות שאם ישפך דמו של א' מהם נמצא זה מכשירו. א"ל לר' יהודה והלא לא נתקבל בכלי. ופריך מנא ידע אלא הכי קאמר שמא לא נתקבל בכלי. ופי' התוס' דאסור לזרוק דם פסול ע"ג המזבח אמר להם אף אני לא אמרתי אלא בנתקבל בכלי. ומשמע דכוס הי' ממלא דילמא נשפך דמו של א' מהם. והא דאמרינן אגב זריזותיה משתפיך היינו שיכול להיות שמשתפך. אבל לא שמשתפך בודאי ואפי' רבנן לא פליגי עלי' אלא מטעמא אחרינא. והשתא או אמרינן דכלאים בבגדי כהונה לא הותר אלא במקום עבודה א"כ איך ממלא מדם התערובות דילמא לא נשפך דמו של א' מהם ונמצא דלובש כלאים שלא במקום מצוה. והכי משמע נמי מהא דאמרינן פ"י דיבמות (דף צ') דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה. והא הכא דמדאורייתא ארצוי' מרצה ואמרו רבנן לא הורצה וקא מעייל חולין לעזרה. ואמאי לא פריך הש"ס כיון מדאורייתא ארצוי' מרצה. א"כ איך מביא חטאת אח"כ והכהן עובד בבגדי כהונה ואיך יכלו רבנן למיעקר בקום ועשה והא עדיפא טפי להקשות דהא חולין שנשחטו בעזרה איכא למ"ד דהוי דרבנן. וכן בפסחים (דף פ"ח) אמר מר ופטורין מלעשות פסח שני ופריך והאיכא חד דלא נפיק ומשני היכי לעביד ליתי כל חד וחד פסח קא מייתי חולין לעזרה. ואמאי לא קאמר משום עבודה בבגדי כהונה שלא במקום מצוה. וכן בפ"ג דגיטין (דף כ"ח) ואי אשמועינן תרומה דזומנין דלא אפשר אבל חטאת העוף מספיקא לא ליתי חולין בעזרה. וכן בפ"ד דכריתות (דף י"ח) משום דלא נקבע הראשין בחטאת נימא לשני אייתי חולין בעזרה. וכן בפ"ג דקידושין (דף ס"ו) אי לאו דקים לי' בנפשי' דאכל. חולין בעזרה לא הוי מייתי [אך שם יש לדחות דחולין בעזרה איהו בעצמיה עבד איסורא] ואמאי לא קאמר בכל הני משום כלאים בבגדי כהונה. ודוחק לומר דכל הני סוגי' דלא כרבי דאמר בפ"ק דיומא דאבנטו של כהן הדיוט הוא של כלאים דא"כ איך פסק הרמב"ם כרבי כיון דסוגי' דשמעתין דלא כוותי' וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף ל"ג) דסוגי' דשמעתא אזלא כאידך:
ועוד דתנן בפ"ג דיומא (דף ל"א) הביאו לו בגדי זהב ולבש וקידש ידיו ורגליו. הביאו לי את התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו. וא"כ אי אמרינן דכלאים בבגדי כהונה לא הותר אלא במקום עבידה א"כ איך שוחט את התמיד בבגדי כהונה. והא שחיטה לאו עבודה היא. וכמו שהקשו התוס' בפ"ג דיומא (דף ל"ב) על הא דאמרינן התם יכול לא מירק והא פסול א"כ ה"ל עבודה באחר והקשו דשחיטה לאי עבודה היא ואפי' לפי מה שתירצו התוס' בחולין (דף כ"ט) דמ"מ פסול מדרבנן אפ"ה קשה דאיך יכלו רבנן למיעקר בקום ועשה. דאבנטו של כה"ג לכ"ע של כלאים הוא [ועוד דאמרינן בשבועות (דך כ"ד) כי קתני מידי דלית לי שאלה שבועה דאית לי' שאלה לא קתני. ופריך והרי הקדש ומשני בבכור אלמא דמהני שאלה אפי' לאחר שנזרק והשתא אי אמרינן דכלאים בבגדי כהונה לא הותר אלא במקום עבודה א"כ הרי עבר הכהן על לאו דכלאים בבגדי כהונה וכ"ת דמ"מ תיפוק לי' משום חולין בעזרה דכיון דשואל א"כ הרי הכנים חולין לעזרה. דבזה אפשר לומר כמו דאמרינן במנחות (דף מ"ח) דפריך להו היכא אי גוואי קא מעייל חולין לעזרה. ומשני דפריק להו מגואי וחולין ממילא הוי (ועיין בתשובותי לקמן סי' י"ז אי דמי פדיון להיתר והארכתי שם) אבל אי כלאים אסור שלא במקום מצוה א"כ איך שואל דהא אמרינן בפ"ד דנזיר (דף כ"ח) דר"ע סבר דאפי' אשתחיטת בהמה אינו יכול להפר משום הפסד קדשים מכש"כ דאין להתיר מחמת דהוי כלאים שלא במקום מצוה. והכי משמע קצת בגטין (דף נ"ד) הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין. והשתא אי אמרינן דכלאים בבגדי כהונה לא הותר אלא במקום עבודה וא"כ כיון שפיגלו לבשו כלאים שלא במקום מצוה וא"כ לר"ל דאמר בפ"ג דכתובות (דף ל"ה) דחייבי מלקיות שוגגין פטורין משום דקלב"מ וא"כ אמאי חייבין הא כיון דפיגלו. א"כ לבשו כלאים שלא במקוה מצוה. וה"ל חייבי מלקיות שוגגין ופטורין וכמו דאמרינן (דף נ"ב) איתמר מנסך רב אמר מנסך ממש ושמואל אמר מערב ואמרינן מ"ד מערב מ"ט לא אמר מנסך ומשני אמר לך מנסך קלב"מ כי' וכתבו התוס' דמטעם שלא יהא כל א' וא' הולך ומטמא טהרותיו של חברו אין לחייבו. דמה"ט לא מחייבינן טפי אלא כאילו הוא היזק ניכר ואין לומר כיון דלבשו כלאים מתחלה א"כ נתחייב במלקות קודם חיוב התשלומין וע"כ משלם אח"כ משום דאינם באים כא', דהא כיון דאמרינן בסוף מכות (דף כ"א) רב אשי אמר אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט ללבוש חייב וא"כ ליפטור משום קלב"מ. וכמו דאמרינן בירושלמי רפ"ג דכתובות. והתני החוסם פרה משלם ששת קבין לפרה וארבעה קבין כו' התיב ר' זעירא קומי ר' מנא. הרי המצית גדישו של חברו בשבת על שיבולת הראשון חייב מכות מכאן ואילך בתשלומין. ולית אמר כן. על כל שיבולת ושיבולת יש התריית מיתה. וכא על כל חסימה וחסימה יש התריי' מכות. והכא נמי על כל שהי' יש חיוב מלקות ואמאי לא אמרינן קלב"מ. וכ"ח הא בלא"ה קשה לר"ל מהא דאמרינן בפ"ב דזבחים (דף כ"ט) א"ר ינאי מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה ת"ל לא יחשב. א"ל רב אשי לרב מרי לאו שאין בו מעשה הוא. וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו א"ל ר' יהודה הוא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ור"ל סבר כר' יהודה בפ"ג דמכות (דף טו) דאיתמר שבועה שלא אוכל ככר זה ועבר היום ולא אכלה ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו אינו לוקה. ר"י אומר אינו לוקה משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עניו. ור"ל אמר אינו לוקה משום דה"ל התראת ספק ואמרינן התם דר"ל לא אמר כר"י משום דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. וא"כ אמאי חייב לשלם. דאפי' אם לא התרו בו הא ה"ל חייבי מלקיות שוגגין. דהא לא קשה דההיא אליבא דר' יהודה אמרה אבל ר"ל סבירא לי' דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כמו שכתבו התו' בריש שבועות (דף ג') דר"ל סובר דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מהא דבפ' ד' מיתות (דף ס"ה) דפטר ר"ל חסמה בקול והנהיגה בקול אבל מהך דכלאים קשה דהא ה"ל לאו שיש בו מעשה. ור"ל סבירא לי' דחייבי מלקיות שוגגין פטורין. ודוחק לאוקמי סתם מתניתין דלא כרבי דסבירא לי דאבנטו של כהן הדיוט הי' של כלאים אלא ודאי דכלאים בבגדי כהונה הותרה לגמרי בין במקום עבודה בין שלא במקום עבודה. והכי משמע נמי ביבמות (דף ל"ב) בעל מום ששימש בטומאה ר' חייא אמר חייב שתיים ועיין (בד' ל"ג) מידי חטאת קתני או לאוי קתני. ומשמע דליכא איסור יותר. והכי משמע קצת בתמורה (דף ו') מכאן אמרו המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח עובר משום חמשה שמות משום בל תקריבו כו' ובתמורה שם (דף ז') קאמר שם לא שמיע לך הא דא"ר ינאי בחבורה נימנו וגמרו המקדיש בעל מום לגבי המזבח עובר משום חמשה שמות ואי בתמורה נמי ששה הוי' כו' משמע דליכא איסור יותר. אך אפשר לדחות דלאו דכלאים לאו מחמת הקרבה הוא כמו דאמרינן בסוף מכות (דך כ"א) אמרו לו אינו מן השם]:
והכי משמע נמי בירושלמי דכלאים בבגדי כהונה הותר לגמרי דאמרינן בירושלמי רפ"ז דיומא (ה' א') על המשנה דבא לו כה"ג לקרות אם רוצה בבגדי בוץ קורא ואם לאו קורא באצטלית לבן משלו ואמרינן מניין לקריאת הפרשה כו. ר' אמי בשם ר' יוחנן שירי עבודות עובדן בבגדי לבן. א"ר מתנא מתניתא אמרה כן ואם לאו באצטלית לבן משלו. ר' יוסי בעי למה שהן בחוץ הרי שחיטה אינה אלא בחוץ והוא עובדה בבגדי זהב ר' יוסי בשם ר' יוחנן רצה עובדה בבגדי זהב רצה עובדה בבגדי לבן. מצינו שחיטה רצה עובדה בבגדי זהב רנה עובדה בבגדי לבן אלמא דאם רצה עובדה בבגדי זהב ע"כ אע"ג דאבנטו של כה"ג ביו"כ הוי ודאי של כלאים. אעפ"כ אם רצה לעבוד בבגדי זהב. עובד. אע"ג דאינו מוכרח לעבוד בבגדי זהב. א"כ הי' צריך לעבוד בבגדי לבן דכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב אלא ודאי דכלאים בבגדי כהונה הותר לגמרי אפי' שלא במקום מצוה נמי:
והכי נמי משמע בירושלמי ספ"ב דיומא דאמרינן התם יכולים הם ג' להעלותו ולמה איל קרב בי"א אלא כדי לעשות פומבי. רבנן דקסרין אמרי מפני מה קרב בכ"ד כדי לעשות פומבי לדבר. וכן אמרינן שם ברפ"ב אמר ר"י כדי לעשות פומבי. והלא כהן המדשן את המזבח הפנימי יכול הוא לדשן את המנורה אלא כדי לעשות פומבי. והשתא אם איתא דכלאים בבגדי כהונה לא הותר לגמרי. לא הוי שייך לריבוי בכהנים משום לעשות פומבי. כיון דאפשר שלא לעבור הל"ת אלא ודאי דכלאים בבגדי כהונה הותר לגמרי. והכי נמי משמע בירושלמי פ"ק דיומא ופ"ב דחגיגה אמר ר' יוסי בר' בון בשם ריב"ל בכל יום כה"ג מתלבש בכליו ובא ומקריב תמיד של שחר אם יש שם נדרים ונדבות הוא מקריבן והולך בתוך ביתו כו' ר' עוקבה בשם ריב"ל לא הי' עושה כן אלא בשבתות ויו"ט אית תנויי תני הציץ מרצה על מצחו אית תנויי תני אפי' בזויות. מ"ד הציץ מרצה על מצחו יהי' על מצחו תמיד ומ"ד אפי' בזויות מן הדא דיוה"כ. מ"ד הציץ מרצה על מצחו. מסייע לר' יוסה בר' בון דאמר בכל יום כה"ג מתלבש בכליו. ומ"ד אפי' בזויות מסייע לר' עוקבה. פי' מ"ד הציץ מרצה דווקא על מצחו מסייע לר' יוסה בר' בון דאמר בכל יום כה"ג מתלבש בכליו כדי לרצות על קרבנות ציבור. משמע מזה דכל יום הי' מהלך כדי לרצות על קרבנות ציבור. כדי שאם יארע טומאה היה מרצה. [ובהכי ניחא לי הא דאמרינן בפ"ב דזבחים (דף י"ט) כהנים בעבודתן ולוים בדוכנם וישראל במעמדם. פטורין מן התפלה ומן התפלין. מאי לאו אם הניחו אינה חוצצת ומשני לא אם הניחו חוצצים כו'. לא קשיה הא דיד הא דראש. ופריך מ"ש דיד דכתיב ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין בשרו. דראש נמי כתיב ושמת המצנפת על ראשו. תנא שערו היה נראה בין צין למצנפת ששם מניח תפלין. ומשמע מזה דתפלין ש"ר אינה חוצצת. אבל פטור מלהניח תפלין אפילו ש"ר משום העוסק במצוה פטור מן המצוה ובריש ערכין (דף ג') אמרינן הכל חייבין בתפלין כהנים כו' כהנים איצטריך לי' סד"א הואיל וכתיב וקשרתם לאות על ידיך והכי כהנים הואיל וליתנהו במצוה דיד דכתיב ילבש על בשרו. שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין בשרו. אימא במצוה דראש נמי לא ליחייבו קמל"ן כו'. אלמא דמחייב בתפלין של ראש. ובזבחים משמע דפטור אפי' מתפלין של ראש נמי משום העוסק במצוה כו'. וכבר נדחק הש"א בתשובותיו (סי' ל"ז) להקשות לדעת הר"ן וסיעתו דהעוסק במצוה פטור אפי' יכול לקיים שניהם. ומה שתירץ דמיירו בחטאת העוף הבאה על הספק דאינו פטור מתפלין ש"ר משום העוסק במצוה. דילמא אינו מחויב ולאו מצוה קא עביד. הוא דחוק כיון דמ"מ חייב מדאורייתא. הרי הוא עוסק במצוה. אלא דמיירי בכה"ג שהי' לובש כל היום בגדי כהונה כדי לרצות בציץ שעל מצחו על הטומאה כמו דאיתא בירושלמי. דאל"ה אין תועלת בציץ שעל מצחו. כיון דאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. ובמה שכתבו התוס' בקדושין (דף ס"ו) הארכתי במ"א. ומ"מ היה צריך להניח תפלין של ראש דלמא לא אירע טומאה וא"כ אינו עוסק במצוה אבל תפילין של יד לא הי' מניח דהא חוצץ. אבל בשעת עבודת קרבן פטור אפי' מתפלין של ראש משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה ובהכי מיירי הסוגי' דזבחים וא"ש]. והשתא אס"ד דאינו מותר אלא במקום מצוה. א"כ איך הי' לבוש אם לא אירע טומאה. אלא ודאי דהותר לגמרי אפי' שלא במקום עבודה כדעת הראב"ד וכמו שביארתי דכיון שאי אפשר למצוה שתתקיים בלא עקירת הלאו ע"כ הוו בדרך היתר:
ולכאורה יש להקשות ע"ז מהירושלמי דסוף עירובין בהא דתנן התם שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו שלא לשהות את הטומאה דברי ר' יוחנן בן ברוקה. ר' יהודה אומר בצבת של עץ שלא לרבות את הטומאה. ואמרינן בש"ס דילן (דף ק"ד) דמר סבר שהוי טומאה עדיף. ומר סבר אפושי טומאה עדיף. ואמרינן בירושלמי תמן תנינן הכניס ראשו ונתן על תנוך אזנו. ידו ונתן על בוהן ידו. רגלו ונתן על בוהן רגלו. ר' יהודה אומר שלשתן הי' מכניס כא'. מחלפא שיטתי' דר' יהודה תמן אמר אסור להערים וכה אמרי מותר. מחלפא שיטתי' דרבנן תמן אמרי מותר להערים וכה אמרו אסור. פי' ששם אמרו שמותר להכניס כל א' וא' לבדו אעפ"י שמשה' הטומאה יותר. והכא אמרו הכהן מוציאו בהמיינו שלא לשהות את הטומאה והשתא אם איתא דכל שהוא בתורת היתר הותר אפי שלא לצורך. א"כ מאי מקשה על רבנן שאמרו דמותר להכניס אזנו תחילה. אע"ג שמשה' בטומאה. דשאני הם דכיון דאשתרי אשתרי. דהא התם אי אפשר למצוה שתתקיים אלא בעקירת הלאו משא"כ בשרץ שנמצא במקדש דלא אשתרי. וע"כ אסור לשהות בטומאה. הא לא קשי' דהירושלמי לטעמי' אזיל דאמרינן בירושלמי (פ"ב דשבועות ה' ג') ר' חזקי' בשם ר' אליעזר אומר כתוב א' אומר את משכן ה' טמא וכתוב א' אומר את מקדש ה' טמא הא כיצד ליתן חלק בין למיטמא בפנים בין למיטמא בחוץ. מטמא בפנים עד שישה' כרי השתחוי'. והגירסא צ"ל מיטמא בפנים עד שישה' כדי השתחוי' מיטמא בחוץ עד שיכניס ראשו ורובו. אלמא דסבירא ליה להירושלמי דביאה במקצת לא שמיה ביאה ואינו אסור אלא מדרבנן ואפשר לומר דע"ז סמך הרמב"ם ופסק דביאה במקצת לא שמי' ביאה] וא"כ כיון דהירושלמי סבירא לי' דביאה במקצת לא שמי' ביאה ואינו אסור רק מדרבנן. א"כ לא אשתרי מדאורייתא ושפיר מקשה הירושלמי מהך דמצורע אהא דשר שנמצא במקדש:
ומתוך מה שכתבתי נתבאר דלא כמ"ש הש"א (סי' נ"ט) שהקשה דלפי מה שכתב הר"ן בפ"ב דביצה והבאתיו לעיל דביו"ט כיון דהותר אוכל נפש מותר אפי' לרבות בשיעורא משא"כ בפיקוח נפש דהוי בדרך דיחוי דא"כ י"ל גבי מילה נמי שהרי הותרה בשבת וא"כ לריבוי בגברא לית לן בה. דאפי' לריבוי מלאכה דאסורה מן התורה במקום דיחוי אפ"ה היכא שהותרה כמו ביו"ט שרי כש"כ לריבוי בגברא דאינו אסור אלא מדרבנן. ובמקום שהותרה כמו גבי מילה דהותרה בין בשבת בין ביו"ט ל"ל בה. ואפי' מדרבנן שרי למול ע"י ב' מוהלין. אלא שאכתי תקשה ע"ז מהא דבשבת ניקצר ע"י אדם א'. והרי שבת נמי גבי קצירת העומר הותרה. ואפ"ה לריבוי בגברא אסור כו' עכת"ד. ובמה שביארתי נסתרו כל דבריו במה שמדמה מילה וכן קצירת העומר בשבת למה שכתב הר"ן דביו"ט בתורת היתר הוא. ואינו דומה זה לזה. דא"כ מ"ט כתב הר"ן דפיקוח נפש הוא בתורת דיחוי והרי ילפינן נמי מקרא דפיקוח נפש דוחה שבת כמו דאמרינן ביומא (דף פ"ה). ועוד דאמרינן התם נענה ר' אליעזר ואמר מה מילה שהיא א' ממאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם דוחה שבת ק"ו לכל גופו שדוחה את השבת. וא"כ דומה מילה לפ"נ. דאע"ג דכתיב בהדי' גבי מילה וביום ואפי' בשבת אעפ"כ הוי בתורת דיחוי. וכן גבי מכשירי מילה לר' אליעזר דדריש ביום ואפי' בשבת דאפי' מכשירי מילה נמי דחי שבת אעפ"כ הוי בתורת דיחוי כמו דמשמע בירושלמי פי"ט דשבת דאמרינן התם מתניתין אמרה כן שאסור לעשות חולה פי' שורה של בני אדם דתני ר"א אומר אם לא הביא כלי מע"ש מביאו בשבת מגולה. שאם אומר את כן שמותר לעשות חולה אף הוא אינו מוציא לעשות חולה ומביאו. אלמא דאם אפשר לעשות ע"י תקנה אחרת אסור לחלל שבת. ועי' בתוס' ר"פ ר"א דמילה (דף ק"ל) והוא הדין לדידן לענין מילה גופא. אלמא דהוי בתורת דחוי. משא"כ לענין אוכל נפש דהוי בתורה היתר לגמרי ע"כ שרי לריבוי מלאכה. אבל במילה אסור לרבוי בגברא. דאע"ג דכתיב בהדי' ביום אעפ"כ הוי בתורת דיחוי כמו דאמרינן פי"ט דשבת (דף קל"ג) גבי מילה בצרעת ואי איכא אחר לעבוד אחר. אלמא אע"ג דכתיב בהדי' בהאי קרא ימול בשר ערלתו ואעפ"י שיש שם בהרת יקוץ אעפ"כ הוי בתורת דיחוי. דכל שהוא בתורת היתר אמרינן ביומא (דף ו') לר"ג דאמר טומאה הותרה בציבור. דאפי' איכא טמאים וטהורים. בההיא בית אב פליג ר"נ ואמר דעבדי נמי טמאין:
וכן בקצירת העומר דדוחה שבת. הוא נמי בתורת דחי'. דהא אמרינן בספ"ו דמנחות (דף ע"ב) ר' אליעזר בר' שמעין, בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה דתנן כלל אמר ר' עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה שבת. וסבר לה כר' ישמעאל. דאמר קצירת העומר מצוה. דתנן ר' ישמעאל אומר כו'. ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר. אמאי דחי שבת נקצרי' מע"ש. והשתא אי סיד דבתורת היתר הוא א"כ אפי' הי' יכול לעשותה מע"ש דוחה שבת. כמו גבי אוכל נפש שהותר אפי' אפשר לעשות מע"ש. ואע"ג שהרמב"ם פסק (בפ"ז מה' תמידין ומוספין) כל הלילה כשר לקצירת העומר ואם קצרוהו ביום כשר. ואפיה פסק שם (ה' ו') דדוחה שבת יש לומר דהרמב"ם ס"ל דאפי' הידור מצוה נמי דוחה שבת. וע"כ פסק גבי מילה דעל ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר אפי' בחול. שהוא סובר דאם הי' מצוה לחזור אפי' בחול הי' מצוה לחזור אפי' בשבת. דאפי' הידור מצוה נמי דוחה שבת. וכמו דאמרינן במנחות (דף ס"ד) כחושה ואח"כ שמינה פטור. ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה לכתחילה ושחוט. אלמא דאפילו הידור מצוה נמי דחי שבת:
והכי משמע בירושלמי ספ"ק דר"ה וספ"ב דמגילה רשב"ל בעי קצירת העומר מהו שתדחה את השבת ביום. התיב ר' אביי והא תנינן מצותו לקציר בלילה נקצר ביום כשר ודוחה את השבת כו'. אמר ר' אחא חזר בו רשב"ל מהדא כו'. פי' דאפי' ביום דוחה אלמא דאפי' נקצר שלא כמצותו כשר אפ"ה דוחה את השבת. ובירושלמי ספ"ב דמגילה הי' מקריב מנחת העומר ונטמאת בידו אומר ומביאין לו אחרת. ואם לאו אומר לו הוי פיקח ושתוק. ר' אלעזר בר"ש אומר לעולם אומרים לו הוי פקח ושתוק שאין עומר שנקצר שלא כמצותו כשר. א"ר אתי דר"א בר"ש בשיטת ר' עקיבא רבו של אביו. דתנינן תמן כלל א"ר עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה את השבת וכל מלאכה שא"א לה לעשותה מע"ש דוחה שבת. והא תנינן מעשה שעברו יותר ממ' זוג ועיכבן ר"ע בלוד. מפני שהיו מ' זוג. אבל אם הי' זוג א' לא הי' מעכבו (ופי' הקב"ע שהוא קושי' דהא תנינן מעשה שעברו יותר ממ' זוג ועיכבן משמא דס"ל דקבלת עדות אינו דוחה את השבת. והוא הדין לענין קצירת העומר. ומתרץ דדוקא משום שהי' מ' זוג אבל אם הי' זוג א' לא הי' מעכבו. ופי' דחוק מאד. ע"כ נ"ל דהירושלמי מדחה הא דקאמר דר"א בר"ש בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה. דלא דמי להא דריע דר' עקיבא קאמר במכשירין שאפשר לעשותן מע"ש. אבל הכא כיון דלכתחילה צריך לקצור כמצותו אעפ"י שבדיעבד כשר. אפי' נקצר שלא כמצותו אפ"ה כיון דלכתחילה צריך לקצור כמצותו ע"כ דחי שבת. וע"ז מביא ראי' מר"ע שעיכבן מפני שהיו מ' זוג. אבל אם הי' זוג א' לא הי' מעכבו. וכמו דאמרינן בירושלמי ספ"ד דיומא בהא דאמר והיום חמש. דאיברים ופדרים שלא נתאכלו עושה אותן מדורה ודוחה שבת. ר' בון בר ממל בעא קומי ר' זעירא. דבר שאינו מעכב דוחה איל עדי החודש הרי אינן מעכבין ודוחין דתנינן תמן שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאים לעדות החודש אעפ"י שיכולין לעבר או לחסר ואתם אפי' שוגגין אך משום שמצוה לקדש עפ"י הראי' מחללין את השבת. כמו דאמרינן בר"ה (ד' כ') אלמא אע"ג דאינו מעכב דוחה. והכא נמי מייתי ראי' מר"ע גופי' שעיכבן מפני שהיו מ' זוג אבל אם היה זוג א' לא היה מעכבו. ואע"ג שאינו מעכב דוחה. וה"נ לענין עומר אע"ג שנקצר שלא כמצותו כשר אפ"ה דוחה שבת. כיון דלכתחילה צריך לקצור כמצותו. וע"כ דוחה שבת [והא דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ראב"ש בשיטת ר"ע רבו של אביו אמרה איכא למימר דלטעמי' אזיל בשבת (דף קל"ג) מאן תנא פירוש אינו חוזר אמר רבה בר חנה ר"י הוא. דתני' ארבעה עשר כו' אלמא דס"ל דבחו"ל חוזר אפי' על ציצין שאין מעכבין את המילה אלא דבשבת אינו חוזר. אלמא דמשום הידור מצוה לא דחי שבת. אבל לנהרדעא דמסקי דמכיון שפירש א"צ לחזור אפי' בחול משום דכבר נגמרה המצוה. אמרינן דאפי' הידור מצוה נמי דחי שבת אבל מ"מ קצירת העומר דדחי שבת הוא בדרך דיחוי ולא בדרך היתר. וכמו פיקוח נפש דדחי שבת דהוי נמי בדרך דיחוי. וכמו דאמרינן במנחות (דף ס"ד) אמר רבא חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות. ויש שתי גרוגרות בשני עוקצין ושלש בעוקץ אחת הוי מייתינן אלמא דהוי בדרך דיחוי וכן בשבת (דף קכ"ח) חבירתא מביאה לה ביד ואם אין ספק ביד כו' ואמרינן התם דכמה דאפשר לשנויי משנינן וכן בירושלמי (פ"י דעירובין ה' ב') ר"ש אומר נותנו לחבירו כו' תרווייהו בשם ר' מנא חד אמר בתינוק של סכנה מותיב חבריי' אם בתינוק של סכנה יביאו ביד א"ל ביכול להביאו דרך היתר וביומא (דף פ"ג) מי שנשכו נחש מאכילין אותו וא"צ לעשר כו' ע"ש:
ובמה שביארתי דכל מצוה שאי אפשר להתקיים בלא עקירת הלאו הוא בדרך היתר. בזה יתיישב מה שפירש רשיי בפ"ק דחגיגה (דף ז') דאמרינן התם עולת נדרים ונדבות במועד באות ביו"ט אינם באות. ופירש"י אפי' למ"ד דסבירא ליה לתנא דמתניתין דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט. וכי שרו ב"ה בעולות ראו' ושלמי חגיגה. אעפ"י שיש להם תשלומין עיקר מצותן ביום ראשון. דכתיב וחגותם אותו ביום ראשון משמע. וקשה לי דא"כ אמאי אמרינן דאם לא חג ביו"ט ראשון חוגג את כל הרגל ויו"ט האחרון של חג הא אין עיקר מצותו ביו"ט האחרון אח"כ מצאתי להט"א שהקשה כן. ועוד הביאו התוס' הירושלמי בפ"ק דחגיגה (דף ח') היו לפניו עשרה בהמות הקריב חמשה ביו"ט ראשון והותיר מהו שידחה יו"ט האחרון כו' אמר רב שמן בר אבא בשם ר' יוחנן לעולם הוא מוסיף והולך ודוחה יו"ט. עד שיאמר אין בדעתו להוסיף. אלמא דיכול ג"כ להוסיף ולהקריב קרבן חגיגה אפי' ביו"ט האחרון [והנה הט"א הקשה ע"ז דהא עובר בב"ת וליכא למימר דס"ל כרבא דאמר בפ"ק דר"ה (דף כ"ח) דב"ת אינו עובר אלא בזמנו דא"כ איך דוחה יו"ט האחרון. ולי נראה דאעפ"י שמוסיף בתוך הרגל כיון שמקריבו לשם תשלומין לראשון יכול להקריב בכל הימים וכמו שאם לא חג ביו"ט ראשון חוגג את כל הרגל ויו"ט האחרון של חג. ה"נ לענין ריבוי הקרבנות דחגיגה כיון שאם היה רוצה להקריב ביום ראשון הי' מקריב כמה שירצה ע"כ יכול להוסיף ג"כ לשם תשלומין אך דמ"מ איך יכול להקריב ביו"ט האחרון כיון דאין עיקר מצותו ביו"ט האחרון אבל לפי מה שביארתי א"ש כיון דעיקר מצותן ביום ראשון ע"כ הוי בתורת היתר. אעפ"י שיש להם תשלומין הוא רק בתורת תשלומין. ע"כ יכול להקריב אפי' ביו"ט האחרון נמי כן נ"ל:
והא דאמרינן בירושלמי בפ"ו דפסחים א"ר יוסי הבן הוי צריך ר"א מתבזה לר' יהושע הרי חגיגת יו"ט בשיטתך תוכיח שהתירו בו משום מלאכה ואסרו בו משום שבות. והשתא לפי מה שביארתי דחגיגה ביו"ט הוא על דרך היתר. כיון שעיקר מצותו ביו"ט א"כ מאי ראי' דהא דדוחה יו"ט הוא משום דהוי בדרך היתר. משא"כ חתיכת יבלתו שהוא על דרך מקרה לא התירו. משא"כ בפסח שחל להיות בשבת. כיון שהוא נמי על דרך דיחוי. ואפ"ה דחי שחיטה שהיא אב מלאכה. כש"כ חתיכת יבלתו דאסור מדרבנן. כיון ששניהם, על דרך דיחוי (ועיין בהירושלמי דפסחים א"ר עקיבא לא אם אמרת בשחיטה שאי אפשר כו' והבאתיו לעיל) אך באמת מה שכתב שם הקב"מ דקאי לענין חתיכת יבלתו הוא דחוק למעיין שם. ועוד מהו בשיטתך. ע"כ נ"ל דהקוש' היא דהכי ה"ל לרבי למימר לר"י חגיגת יו"ט בשיטתך תוכיח שר"א מתלמידי ב"ש וכמו דאיתא כמה פעמים בירושלמי דר"א שמותי כמו שהביאו התוס' רפ"ד דביצה (דף ל"ד) ובפ"ק דנדה (דף ז') וב"ש סברי בחגיגה דאין סומכין עליהם. ע"ז אומר דה"ל לר"י למימר לר"א חגיגת יו"ט בשיטתך תוכיח שהתירו בו משום מלאכה דהיינו השחיטה. ואסרו בו משום שבות דהיינו הסמיכה. אלמא אע"ג דשחיטה שהיא אב מלאכה דוחה. וסמיכה הוא משום שבות אינו דוחה והכא נמי לענין הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום. אע"ג דשחיטה שהוא אב מלאכה דוחה אעפ"כ הני דשבו' לא דחי וא"ש ודו"ק:
הרי נתברר החילוק שבין כלאים בבגדי כהונה לכלאים בציצית דכלאים בבגדי כהונה הוא בתורת היתר. וכלאים בציצית הוא בתורת דיחוי וע"כ אינו דוחה אלא בשעת המצוה כן נ"ל: