אור ברסלב
עמק יהושע חלק א דיני תפלין

עמק יהושע חלק א· רבי יהושע איזיק שפירא

דיני תפלין

סימן ב

סימן ג

שאלה הא דאמרינן בספ"ג דמנחות (דף ל"ז) דאין לו זרוע פטור מן התפלין. אי פטור משל ראש נמי או לא:

תשובה לכאורה אין בזה ספק דאע"ג דפטור מתפלין של יד אפ"ה חייב בשל ראש. דהא אמרינן ר"פ התכלת (דף ל"ח) תפלה של יד אינה מעכבת של ראש. ושל ראש אינה מעכבת של יד. וכיון דב' מצות הן אם אינו יכול לעשות מצוה אחת. בשביל זה לא יפטור ממצוה הב' וכה"ג אמרינן בהדיא בפ' התכלת (דף מ"ד) אלא מאן דלית לי' תרי מצות. חד מצוה נמי לא ליעביד. ובירושלמי פ"ב דברכות ר"י בקייטא דלא הוי חזיק רישא הוי לביש תרווייהון. ברם בסיתוא דהוו חזיק רישא לא הוי לביש אלא דאדרעי. וכן אמרינן ברפ"ק דערכין (דף ג') הכל חייבין בתפלין כהנים לוים וישראלים. ופריך פשיטא ומשני כהנים איצטריכא לי' סד"א הואיל וכתיב וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך כל דאיתא במצוה דיד איתא במצוה דראש והני כהנים הואיל וליתנהו במצוה דיד דכתיב ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין בשרו. אימא במצוה דראש נמי לא ליחייבו קמל"ן. ומזה מוכח ג"כ דאפי' כהנים שאינם יכולים להניח תפלין של יד אפ"ה חייבים בשל ראש. רק דצריך לבאר דמפני מה חייב בשל ראש אע"ג דאינם מעכבות זא"ז אפ"ה נאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. וא"כ ה"נ מי שאין לו זרוע ואינו יכול להניח תפלין של יד יפטור משל ראש נמי. וכתב הש"א דכיון דב' מצות הן ואין להם שייכות זו לזו. לא אמרינן כל שאינו ראוי לבילה. אלא דהקפיד הכתוב שאם יש לו שניהם יניח תחילה של יד. ואם יחלוץ יחלוץ תחלה של ראש משום שכל זמן שבין עיניך יהיו שתים. וע"כ אין לחלוץ של יד תחילה. אבל מצוה של יד אינו שייך לשל ראש כיון דאין מעכבין זא"ז. ואכתי אין תירוצו מספיק על הא דלא אמרינן בתפלין כל שארל"ב בילה מעכבת בו. גם הקשה הש"א עוד גבי ציצית לדעת הני רבוותא דס"ל דסדין בציצית אע"ג דאין מטילין בה תכלת משום כסות לילה אפ"ה חייב בלבן במיני'. ואמאי לא אמרינן נמי כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. ותירץ דהטעם משום דאינו ראוי לבילה רק מדרבנן משום כסות לילה. וע"כ חייב בלבן במינו. דכיון דאר"ל רק מדרבנן לא יכול להפקיע מחמת זה חיובא דאורייתא. וע"כ פסק גבי טומטום ואדרוגינוס דחייבים נמי מס' בציצית אפיה כיון דאינו יכול להטיל מן התורה דדילמא פטור וא"כ ה"ל אר"ל מן התורה. וע"כ פטורים נמי מלבן. דכל שאר"ל בילה מעכבת בו ואפי' כשהפטור מחמת ספק נמי. וכמו דאמרינן בפיה דב"ב (דף פ"א) גבי הקונה אילן א' לר"מ וב' אילנות לרבנן דמספקא להו אם קנה קרקע או לא. הילכך מביא ואינו קורא מספק ופריך הש"ס והא איר זירא כל הראוי כו'. אלמא דאפי' הפטור מחמת ס' נמי. אפ"ה אמרינן דכל שאר"ל וע"כ בטומטום ואנדרוגינוס אע"ג דאינו ראוי מחמת ספק אפ"ה אמרינן דכשאר"ל בילה מעכבת בו. וכן כתבו התוס' להדי' בספ"ה דמנחות (דף ס"ב) דכל שאר"ל אפי' מחמת ס' חשיב שפיר אר"ל והוכיחו ג"כ מהך דספ"ה דב"ב ע"ש. ואע"ג דאמרינן בפ"ד דיבמות (דף מ"א) דכל העולה ליבום עולה לחליצה ואמרינן התם דהספיקות חולצות ולא מתייבמות כו' משום דאם יבוא אלי' ויאמר דהא לא איעברה מי משגחינן בי' וייבמינן לי' דהא קטנה דלאו בר עבורי היא ואפ"ה צריכה להמתין שלשה חדשים אלמא דגבי ספיקות אע"ג דאינו עולה ליבום מחמת ס' אפ"ה חולצ' ולא אמרינן דאינו ראוי ליבום מחמת ס' וע"כ לא תחלוץ נמי [ובירושלמי פ"ב דיבמות גבי מי שקידש אחת משתי אחיות וכן בשנים שקידשו שתי אחיות אמרינן בכל אתר את אמר כל מקום שאין אומרים לו יבם אין אומרים לו חלוץ. והכא את אמר אכין. כאן בודאי כאן בספק. וכן בפי"א דיבמות גבי חמש נשים שנתערבו ולדותיהן בכל אחר את אמר בכל מקום שאין אומרים לו יבם כו' והכא את אמר אכין. ומשני כאן בודאי כאן בספק. והפ"מ שיבש שם הגירסא וגורס בכל מקום שאומרים לו יבם אין אומרים לו חלון. אבל באמת הגירסא בכל מקום שאין אומרים לו יבם וכמו דאמרינן בש"ס דילן ביבמות (דף מ"א) מחוב רב חיננא הספיקות חולצות ולא מתייבמות כו' והא כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. ומשני כאן בודאי כאן בספק דאם בודאי אינו מיבם. כגון בתוך שלשה חדשים דאפי' אם יבוא אלי' ויאמר דלא מיעברה אעפ"כ אינו ראוי ליבום ע"כ אמרינן בזה דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. אבל בס' חולץ דהא אם יבוא אלי' ויאמר כו' ועולה ליבום ע"כ חולצת] זה אינו דהתם לא שייך לומר דכל שאר"ל בילה מעכבת בו דהא דאמרינן כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת אינו אלא דווקא אם אפשר לשתי המצות להיות כא' כגון קריאה בביכורים וכה"ג. והתם אע"ג דאינו ראוי לבילה מחמת ס'. אפ"ה אמרינן דכל שאר"ל משא"כ בחליצה ויבום. דאי אפשר שיהי' שניהן ביחד אלא דבעינן שתהא ראוי' ליבום. וע"כ כיון שחולץ מחמת ס' דילמא חייבת בחליצה מקרי נמי בת יבום משום דאלו יבוא אלי' ויאמר. דכיון דלא בעינן רק שיהא ראוי ועולה ליבום. מקרי בת יבום משום דאילו יבוא אלי' כו':

וכה"ג אמרינן בירושלמי ריש חגיגה הכל מודים בטומטום שנקרע ונמצא זכר ביו"ט הראשון שהוא חייב. מה פליגי בשאר הימים. חזקי' אמר יראה יראה את שהוא חייב בא' חייב בשני. שאינו חייב בראשון אינו חייב בשני כו' ר' הושעי' אמר כל ז' חובה. מה נפיק מביניהון גר שנתגייר בשאר הימים על דעתי' דחזקי' פטור. ע"ד דר"י ור' הושעי' חייב אמר ר' יוסה תמן ראוי הוא קריעה היא שגרמה. ברם הכא הטמא עצמו אינו ראוי. פי' דטומטום שנקרע לא דמי לאינך דתמן אגלאי מילתא למפרע שהי' חייב בראשון וע"כ אמרינן דחזי בראשון. אע"ג שלא נודע מתחילה אגלאי מילתא למפרע. והט"א כתב בפ"ג דחגיגה בהיפך ודימה הא להא דב"ב (שם) דאע"ג דאר"ל מחמת ס' אפ"ה אמרינן בי' דכל שאר"ל בילה מעכבת. והכא נמי כיון שהי' ספק מתחילה א"כ מ"מ לא הי' ראוי להקרבה. ומהירושלמי משמע דלא כדבריו (ועיין בתשובותי לקמן (סי כ"ב) מה שכתבתי בענין אגלאי מילתא למפרע) וכן ביבמות דאע"ג דאינו ראוי ליבום מחמת ס' אפ"ה אמרינן בי' דעולה ליבום משום שאם יבוא אלי' ויאמר ודו"ק:

והשתא לפי מה שביארתי דכל שאר"ל אפי' מחמת ס' אמרינן בי' נמי דבילה מעכבת בו. א"כ בטומטום ואנדרוגינוס פטורים מלבן ג"כ בטלית של פשתן משום דכשאר"ל בילה מעכבת בו. וכמו שכתב הש"א. אך מסתימת דברי הפוסקים משמע שחייבים אפי' בטלית של פשתן ג"כ. ועוד דא"כ לפ"ז בטלית שאולה דאמרינן בפ' כל הבשר (דף ק"י) דטלית שאולה כל שלשים יום פטורים מן הציצית. אבל יותר משלשים יום חייב והוא מדרבנן כמו שכתבו התוס' שם. וא"כ יהי' פטור בטלית של פשתן אפי' מלבן ג"כ לפי מה שביארתי לעיל (סי' א') כדעת הפוסקים דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי א"כ יפטור בטלית של פשתן אפי' מלבן ג"כ משום דאינו ראוי לתכלת. וזה לא נזכר בדברי הפוסקים:

וע"כ נראה לפע"ד דלא שייך בזה כלל הא דאר"ל ומזה נלמוד ג"כ דבתפלין של יד ושל ראש לא שייך נמי הא דכל הראוי לבילה. דהא אמרינן בכל הני דאע"ג דאינן מעכבות אפ"ה כל הראוי לבילה כו'. היינו דווקא משום דמישך שייכא חדא בחברתה. ואין להמצוה שני' מקום לעצמה בלתי המצוה כולה כגון הא דאמרינן במנחות (דף ק"ג) דכל הראוי לבילה בילה מעכבת בו. אי אפשר שתתקיים מצות בילה בלא המנחה וכן לענין טבילת מים בבית הסתרים דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף כ"ה) דאע"ג דלא בעינן ביאת מים אפ"ה בעינן שיהא ראוי לביאת מים כדר' זירא. ההם נמי אין מקום לטבילת בית הסתרים בלא טבילת כל הגוף. וכן לענין קריאת בכורים דאמרינן פ"ג דמכות (דף י"ח) דאמרינן הפריש בכורים קודם לחג ועבר עליהן החג ירקבו. משום דכל הראוי לבילה. אי אפשר נמי לקרות בכורים בלא הבאה. ואינה אלא עם ההבאה ביחד וע"כ אמרינן בזה כל שאינו ראוי לבילה כו'. וכן בפ"י דנדרים (דף ע"ג) אמרינן נמי דמיפר בלא שמיטה אפ"ה חרש אינו יכול להפר משום דכל הראוי לבילה התם נמי אי אפשר לשמיעה בלתי הפרת הנדר ואין לה מקום ע"כ אמרינן בזה כל שאינו ראוי לבילה כו'. וכן בפ' כיסוי הדם (דף פ"ג) אמרינן התם לענין עפר שלמטה דאינו מעכב ואפ"ה אמרינן כל שארל"ב משום דעפר שלמטה אינה מצוה בפני עצמה. ואם אין לו עפר למעלה ליכא מצוה כלל ליתן עפר למטה. רק אם יש לו עפר למעלה לכסות אז המצוה שיתן עפר למטה ועפר למעלה וע"כ כיון שאין בעפר שלמטה מצוה בפני עצמה. אלא היא מתחברת לטפילה למצות עפר שלמעלה ע"כ אמרינן בזה כל שאר"ל משום דבכל הני כיון שאי אפשר שתתקיים המצוה השני' ואין לה מקום כלל אלא בהשלמת המצוה. וע"כ משך שייכי אהדדי ואמרינן בה כל הראוי לבילה כוי. משא"כ בתפלין של יד ותפלין של ראש דב' מצות הן וכל אי מצוה בפני עצמה היא דאם אין לו תפלין של יד מניח של ראש וכן אם אין לו של ראש מניח של יד. ע"כ לא שייך בזה כל שאר"ל. וכן לגבי תכלת ולבן דאמרינן דתכלת אינה מעכבת את הלבן. וכתבו התוס' ר"פ התכלת (דף ל"ח) דהתכלת אינה מעכבת את הלבן שמצוה לעשות ב' חוטי תכלת וב' חוטי לבן. ומשמע לכאורה דאין מעכבות זא"ז. ובקונטרס פירש דאי עביד ארבעתן תכלת או לבן יצא. וא"כ כיון שהם ב' מצית נפרדות ואין מעכבות זא"ז. ואפשר לכל מצוה שתתקיים בלא חברתה לא אמרינן בזה כל שאר"ל כו'. וע"כ בטומטום ואנדרוגינוס חייבים בחוטי לבן אפ' בטלית של צמר ולא אמרינן בזה כלל כל שאר"ל וכו'. וע"כ אפי' לדעת הרמב"ן שכתב דבעינן שיהא ראוי לתכלת. אעפ"כ כיון דלא אמרינן בה כל שאר"ל כו'. כיון שיכולים להתקיים זה זה בלא זה אלא דבעינן ראוי לתכלת. כבר ביארתי והוכחתי כיון דאלו יבוא אלי' ויאמר מיקרי ראוי וכמו דאמרינן לענין חליצה וכן לענין טומטום. וכן לענין טלית שאולה אפי' לדעת הפוסקים דאסור להטיל תכלת בבגד של פשתן משום דאין החיוב רק מדרבנן. אפ"ה חייב בלבן ולא אמרינן בזה כל שאר"ל כו':

ובזה מיושב ג"כ קושית הש"א דאמאי אמרינן בפ"ג דר"ה (דף כ"ת) הניתנין במתנה א' שנתערבו בניתנין במתן ד' ר"א אומר ינתנו במתן ד' ר"י אומר ונתנו במתנה אחת כו'. והקשה הש"א דאמאי לא אמרינן בזה כל שאר"ל בילה מעכבת בו. והכא נמי כיון שאינו ראוי ליתן ד' מחמת שהוא ספק אינו ראוי למתן אחת נמי. ולא תירץ בזה כלום. אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דבזה לא אמרינן כל שאר"ל דכיון דאפשר למצות זריקה דכל קרן להתקיים בפני עצמו. ע"כ אף דלכתחילה בעינן זריקה בארבע קרנות. אפיה כיון דזריקה דכל קרן אפשר להתקיים בפני עצמו לא אמרינן בזה כל שאר"ל בילה מעכבת בו:

ובמה שביארתי לעיל דאם לא בעינן שיהא שני הדברים בבת אחת לא אמרינן בזה כל שאר"ל בילה מעכבת בו א"כ הוא הדין בהא דאמרינן שומע כעונה כיון דב' דברים הן ושמע ולא ענה יצא [וכן קיי"ל בפ"ב דברכות (דף ט"ו) דאם קרא ולא השמיע לאזנו נמי יצא] לא בעינן בזה שיהא ראוי לבילה. וכמו שכתב הש"ל דאם התפלל ושמע קדיש או קדושה דאיכא מרבוותא דס"ל ששותק ושומע דקיי"ל שומע כעונה ור' אברהם בר' שלמה כתב דהיכי אמר שמע ולא ענה יצא במקום שיוכל לענות כו' אבל העומד בתפלה שאינו יכול לענות לא יצא בשמיעה. ודמי לר' זירא דאמר כל הראוי לבילה כו'. אבל לפי מה שביארתי לא שייך בזה כל שאר"ל:

והכי משמע בירושלמי (פ"ז דברכות) ר' אבא בר זמינא הוה משמש קומי ר' זעירא. מזג ליה כסא א"ל סב בריך כו' א"ל כמה דאנא יהיב דעתא מפקי יתך ידי חובת ברכתא כן הב דעתך מפקא יתי ידי חובתי באמן. אלמא דיכול להוציאו לענין אמן אע"פ שאינו יכול לענות אמן אחר ברכתו משום הפסק וכמו שכתב הרא"ש והראשונים בפ"ז דברכות (דף מ"ה) ובירושלמי ספ"ה תני הפורס את שמע לא יענה אמן אחר עצמו ואם ענה ה"ז בור. אית תנויי תני ה"ז בור ואית תנויי תנו ה"ז חכם. אמר רב חסדא מאן דמר ה"ז חכם בעונה

לבסוף מאן דמר ה"ז בור בעונה אחר כל ברכה וברכה. וכתב הרמב"ם דבברכה אין לפנות אמן אפי' לבסוף:

ועוד דאי אמרינן בזה כל שאר"ל בילה מעכבת בו היה מצוה לכתחילה בעני' דוקא. וכמו שהקשו התוס' בפ"ב דנדה (דף ס"ו) דאמאי לא בעינן ביאת מים לכתחילה בבית הסתרים כמו בילה וקריאה בחליצה וביכורים. ותירצו דאין סברא גבי טבילה שלא הקפידה התורה אלא שיטהר האדם. אין לומר דלכתחלה בעי כיון דבדיעבד טהור לכתחלה נמי לא ליבעי ותעלה לו טבילה אבל בילה ומקרא ביכורים וחליצה מצות נינהו הילכך לכתחילה ליעבד. וא"כ אי אמרינן דגבי שומע כעונה אמרינן נמי כל שאר"ל בילה מעכבת בו. היה המצוה לכתחלה בעני' דווקא כמו דאמרינן גבי מקרא ביכורים דצריך לקרות כיון דמעכב אם אינו ראוי מצוה לכתחילה בקריאה דווקא. וה"נ לענין שומע כעונה. דהא זהו מצוה ולא דמי לטבילה. ועי' בסוכה (דף ל"ח) שנסתפקו התוס' בזה אם מצוה מן המובחר בעני':

הרי נתברר דטומטום ואנדרוגינוס חייבים להטיל לבן בטלית של פשתן אע"ג דאי אפשר בתכלת משום דב' מצות נפרדות הם וכל א' שייך בלא חבירתה. וכן בטלית שאולה חייב להטיל לבן אע"ג דאי אפשר בתכלת לפי מה שביארתי בתשובה (סי' א') דבתורת דיחוי הוא ולא בתורת היתר וכן גידם חייב להניח של ראש אע"ג דאי אפשר לו להניח של יד משום דב' מצות נפרדות הם. ובכה"ג אמרינן בפ"ה דפסחים (דף נ"ט) דכל כמה דלא מתקטרי אימורים כהנים לא מצי אכלי בשר. ואעפ"כ אי ליתא לאימורין מצו אכלי בשר ולא מעכבו. וביבמות (דף ק"ד) מידי דהוי אאימורי דכי ליתנהו לא מעכבי וכי איתנהו מעכבי ובפסחים (דף ע"ז) ומה אימורין דכי ליתנהו לא מעכבו. וכי איתנהו מעכבו. דם כי ליתי' מעכב כי איתא לא כש"כ. וכן כתבו התוס' במנחות (דף מ"ה) דאמרינן התם ומניין שמעכבין זא"ז ת"ל יהיו אע"ג דאמרינן התם ומניין שאם לא מצא שבעה יבוא ששה ומנין שאם לא מצא ששה פי' כשיש להם כל הצורך. אלמא כל היכא דלא אמרינן בי' כל שאר"ל מעכבי טפי כי איתנהו מכי ליתנהו. ובירושלמי ספ"ו דנזיר רב אמר תנופה מעכבת בנזיר. והתני זאת תורת הנזיר בין שיש לו כנפים בין שאין לו כנפים דאמר רב בנזיר שיש לו. אלמא דמעכב יותר ביש לו והש"ס דילן דלא משני הכי בספ"י דנזיר היינו משום דצריך לומר כל שאר"ל וכמו שכתבו התוס' שם. ולדעת הירושלמי לא אמרינן כל שאר"ל משום דרבי רחמנא זאת תורת. אלמא דכל היכא דלא אמרינן בה כל שאינו ראוי לבילה מעכבי טפי כי איתנהו מכי ליתנהו וע"כ בתפילין אע"ג דאמרינן כל זמן שבין עיניך יהיה שתים ה"מ דווקא כי איתנהו. אבל כי ליתא כגון במי שאין לו זרוע דאינו יכול להניח של יד חויב בתפלין של ראש ולא שייך בזה כל שאר"ל כמו שביארתי כן נ"ל, ויתר דיני תפלין יתבאר בסי' שאח"ז:

תוכן העניינים

עמק יהושע חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה