עמק יהושע חלק א· רבי יהושע איזיק שפירא
דיני שבת
סימן ד
שאלה אם מותר האיש לצאת בטבעת שאין עליה חותם בחצר המעורבת או לא:
תשובה דין זה מובא בש"ע או"ח (סי' ש"ג סי' י"ח) וזה לשונו ומיהו טבעת שיש עלי' חותם לאשה ושאין עלי' חותם לאיש דתנן בה חיוב חטאת אף בכרמלית אסור אפי' לדידן והוא הדין לכל מאי דאיתמר בי' חיוב חטאת. ויש מי שאומר כו' והוא מס' התרומה ותחלה נבאר אם גזרו באיש משום תכשיט או לא והנה אמרינן בשבת (דף ס"ב) לא תצא אשה במחט הנקובה ולא בטבעת שיש עלי' חותם כו' ואם יצתה חייבת חטאת. ואמרינן עלה בגמ' אמר עולא וחילופיהן באיש קסבר עולא כל מידי דחזי לאיש לא חזי לאשה ומידי דחזי לאשה לא חזי לאיש. וכתבו התוס' דהא דאמר וחילופיהן באיש אחיוב חטאת קאי. אבל בתכשיט לא גזרו באיש כלל דלא שייך באיש דילמא שליף ומחוי, והביא הרא"ש הירושלמי (פ"ו דשבת) וזה לשונו תכשיטין למה הם אסורים אמר רב ע"י שהנשים שחצניות הן מתירתה להראות לחברתה וקאמר התם והאיש ע"ו שאינו שחץ מותר. שמעינן מההוא מעשה בר"ג שירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו וגערו בו חבריו משום תכשיט. הדא אמרת העשוי לתכשיט אסור. הדא אמרת העשוי לכך ולכך. הדא. אמרת א' האיש וא' האשה. הדא אמרת אפי' במקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת אסור לצאת בו בחצר. ונחלקו בה רבותינו הראשונים בפשט הירושלמי ואיך הוא מסקנת הירושלמי אם דחה אח"כ הראי' שהביא מר"ג שגזרו באיש משום תכשיט או לא. עיין ברא"ש שהאריך בפירושיהם, והנה במה דאמרינן כל שאסרו חכמים לצאת בו לר"ה אסור לצאת בו לחצר. נחלקו בזה הרמב"ם ז"ל והרמב"ן והרשב"א ז"ל. שהרמב"ם ז"ל כתב (פי"ט מה' שבת ה"ח) וזה לשונו כל שאסרו חכמים לצאת בו לר"ה אסור לצאת בו אפי' לחצר שאינה מעורבת כו' ע"כ. אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל הסכימו לאסור אפי' בביתו דרך מלבוש ותכשיט שמא ושכח ויצא:
והנה הש"א הקשה על הרמב"ם ז"ל מהא דאמרינן בסנהדרין (דף ס"ח) כשחלה ר"א נכנסו אצלו ר"ע וחביריו לבקרו כו' ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפליו וגער בו ויצא בנזיפה איך מניחין איסור סקילה ועוסקים באיסור שבות. וכתבו התוס' אע"ג דר"א לא הי' זז ממקומו קרי לי' איסור שבות דכל שאסרו חכמים לצאת בו לר"ה אסור לצאת בו לחצר וה"ה אפי' יושב במקום א' אסור. וא"כ קשה על הרמב"ם שפסק דהא דגזרו הוא דווקא בחצר שאינה מעורבת אבל בחצר המעורבת או בביתו מותר. וא"כ אמאי קרי לה ר"א איסור שבות כיון שהי' יושב בביתו. והנה אמרינן בשבת (דף י"ב) תני דבי ר' ישמעאל יוצא אדם בתפלין ע"ש עם חשיכה מ"ט כיון דאמר רבה בר רב הונא חיוב אדם למשמש בתפלין כל שעה מדכר דכיר. וקשה דלמה לי' להש"ס לומר הטעם משום דחיוב אדם למשמש בתפלין. תיפוק ליה דהא אינו חייב חטאת אפי' אם יצא בהם בשבת כמו דאמרינן בפ"ו דשבת (דף ס"א) דאפי' למ"ד שבת לאו זמן תפלין הוא אעפ"כ אם יצא אינו חייב חטאת. ובפ"ק דשבת (דף י"א) אמרינן דדבר שאם יצא בה בשבת אינו חייב חטאת לא גזרו מבעוד יום. דאמר רבא התם היא גופה גזירה ואנן ניקום נגזור כו':
ונראה לי ליישב ע"פ מאי דאמרינן בפ"ג דמנחות (דף ל"ו) דתניא ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות מימים ולא כל ימים פרט לשבתות ויו"ט דברי ר' יוסי הגלילי. ר"ע אומר לא נאמר חוקה זו אלא לפסח בלבד. ואמרינן שם דר"ע יליף דבשבתות ויו"ט פטור מתפלין מקרא אחרינא דתניא ר"ע אומר יכול יניח אדם תפלין בשבתות ויו"ט ת"ל והי' לאות על ידיך מי שצריכין אות יצאו שבתות ויו"ט שהם גופם אות. והאריכו האחרונים בזה שיש חילוק בין ר' יוסי הגלילי ור"ע בשבתות ויו"ט. דלר' יוסי הגלילי דנפקא לי' מושמרת את החוקה איסור להניח תפלין בשבתות ויו"ט. כמו דאמרינן התם אמר ר' אליעזר כל המניח תפלין בלילה עובר בעשה ור"י אמר עובר בלאו ומסקינן התם דפליגי בהשמר דעשה אם הוא עשה או לאו אלמא דאם ילפינן מקרא דושמרת יש איסור להניחן ועובר עליהם או בעשה או בלאו. וא"כ לר' יוסי הגלילי דנפקא לי' שבתות ויו"ט נמי מקרא דושמרת יש ג"כ איסור להניח תפלין בשבת ויו"ט. אבל לר"ע דמפיק לי' מקרא דוהי' לך לאות מי שצריכים אות יצאו אלו שהם עצמם אות סובר דאין איסור להניח תפלין בשבת ויו"ט אלא שפטור מלהניח. והנה התוס' כתבו דאנן קי"ל דלילה זמן תפלין אלא דהלכה ואין מורין כן משום דשמא ישכח ויישן בהם אבל מדאורייתא לילה זמן תפלין וכיון דמדאורייתא זמן תפלין א"כ הא דקי"ל דשבת ויו"ט לאו זמן תפלין מדאוריתא. ודאי דילפינן מקרא דוהי' לאות על ידך מי שצריכים אות יצאו אלו שהם עצמם אות. ולפ"ז ליכא איסורא להניח תפלין בשבת ויו"ט אלא דפטור מלהניח בשבת ויו"ט. וע"כ נראה לע"ד דהא דאמרינן בשבת (דף ס"א) דאפי' למ"ד שבת לאו זמן תפלין אעפ"כ היוצא בהם אינו חייב חטאת מ"ט דרך מלבוש עבידא היינו דוקא אליבא דהלכתא דשבת לאו זמן תפלין הוא היינו שא"צ להניחם אבל איסורא ליכא. וע"ז איתמר בגמ' דדרך מלבוש קא עביד. אבל אי אמרינן דשבת לאו זמן תפלין הוא היינו שאסור להניחם הוי משוי משום דאתא איסורא דהנחה ומשוי להו למשוי כמו שפירש רש"י ברפ"ב דעירובין (דף צ"ה) דאתי איסור בל תוסיף ומשוי עלי' כמשוי כו'. כמו שביארתי בתשובה (סי' ב') וא"כ לפ"ז בתפלין נמי אתי איסורא דהנחה דיליף מן ושמרת ומשוי עליו כמשוי. וע"כ לדעת ר' יוסי הגלילי דיליף מדכתיב ושמרת אסור להניחן והיוצא בהם בשבת חייב חטאת. וע"ז קאמר הגמ' בפ"ק דשבת (דף י"ב) על הא דתני דבי ר' ישמעאל דיוצא אדם בתפלין ע"ש עם חשיכה שהטעם הוא משום דכיון דחייב אדם למשמש בתפלין כל שעה מדכר דכיר להו. ולא משים דאינו חייב חטאת היוצא בהם בשבת וע"כ לא גזרו מבעוד יום דהתינח לר' עקיבא. אבל לר' יוסי הגלילי דיליף מדכתיב ושמרת והמניחן עובר בלאו או בעשה. וא"כ היוצא בהם חייב חטאת דאתי איסורא ומשוי עלי' כמשוי. וע"כ אומר בגמ' טעם אחר כיון דחייב אדם למשמש בתפלין כו'. ולא מטעם דאינו חייב חטאת בשבת דהא לר"י הגלילי חייב חטאת אם יוצא בהם בשבת. וכ"ת דמ"מ קשה דל"ל לתלמודא לומר הטעם כדרבה כו' דחייב אדם למשמש בתפלין ואמאי לא מפרש הטעם אליבא דהלכתא דשבת לאו זמן תפלין הוא שא"צ להניחם ובפשיטות ניחא דכיון דאינו חייב חטאת ע"כ לא גזרו מבעוד יום. דיש לומר משום שהתוס' הקשו במנחות (דף ל"ו) דאמרינן דס' חשיכה ס' אינו חשיכה לא חולץ ולא מניח. ובפ"ק דשבת (דף י"ב) קאמר דיוצא אדם בתפלין ע"ש עם חשיכה משמע הא ס' חשיכה לא. ותירצו דבשבת אמרינן עם חשיכה משמע דווקא מבעוד יום מיירי בר"ה. ובמנחות דאמרינן דאפי' ס' חשיכה אינו חולץ מיירי בחצר. ותירוצם דחוק. דהא אמרינן כל מקום שאסור לצאת בו לר"ה אסור לצאת לחצר. וא"כ בס' חשיכה אסור לצאת בהם לר"ה אסור לצאת לחצר ג"כ. ואע"ג שכתבו התוס' שם דזהו דווקא בשאר תכשיטין. אבל בתפלין כיון דחייב אדם למשמש בתפלין לא אמרו בזה כל שאסור לצאת לר"ה אסור לצאת לחצר. לא כתבו זה אלא לפי הס"ד דקא סברי שבת זמן תפלין וע"כ לא גזרו בחצר משום דמדכר דכיר. אבל לפי המסקנא דשבת ויו"ט לאו זמן תפלין לכ"ע בין לר"ע בין לר' יוסי הגלילי. ובס' חשיכה לא מניח. וא"כ כיון שאין חייב להניח איכא למימר דאתי לאסוחי דעתי'. דכיון שאין חיוב להניח א"כ יכול להסיח דעתו. דהא בסנהדרין גבי ר"א שנכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפלין בבית הוי ואעפ"כ אסור. וכמו שפירש רש"י דסבר שבת לאו זמן תפלין. אלא ודאי דהא דאמרינן כל מקום שאסרו בו חכמים לצאת לר"ה אסור לצאת לחצר. הוא כמו שפירש הרמב"ם דזה. דוקא בחצר שאינה מעורבת. אבל בחצר המעורבת ובבית לא גזרו. והא דאמרינן ס' חשיכה לא חולץ הוא בחצר המעורבת או בבית איירי. ובחצר המעורבת או בבית לא גזרו בכל התכשיטין. ובזה מתורץ נמי הקושי' הראשונה שהקשו דמאי פריך הגמ' על רבה בר רב הונא דס' חשיכה לא חולץ ולא מניח דמשני התם בגמ' דבע"ש איתמר וקאמר מאי קא סבר אי שבת זמן תפלין לילה נמי זמן תפלין והקשו התוס' דהא מ"מ גזרו לצאת בהם מדרבנן אף אי שבת זמן תפלין כמו דתנן בשבת ולא בתפלין. וכל שאסרו לצאת בהם לר"ה אסור לצאת לחצר. דלפי מה שבארנו לא קשה דזהו דווקא לחצר שאינה מעורבת אבל בחצר המעורבת או בבית לא גזרו כדעת הרמב"ם:
והא דאמרינן בסנהדרין (דף ס"ח) גבי ר"א שנכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפלין וקאמר מניחין איסור סקילה ועוסקים באיסור שבות הוא משום דר"א סובר דשבת לאו זמן תפלין הוא כר"י הגלילי שעובר עליהם בלאו או בעשה וכיון שעובר עליהם בלאו או בעשה אתי איסורא ומשוי עלי' כמשוי. וא"כ אסור אפי' בבית או בחצר שאינה מעורבת כיון שאם יוצא בהם יהי' חייב חטאת. והא שפסק הרמב"ם דהא דאמרינן כל שאסור לצאת לר"ה אסור לצאת בהם לחצר. הוא דווקא בחצר שאינה מעורבת. היינו דוקא גבי תכשיט. דכיון דאפי' אם יצא בהם ליכא חיוב חטאת. ע"כ לא גזר. רק בחצר שאינה מעורבת. אבל בבית או בחצר המעורבת לא גזרו. וע"כ בתפלין תלי בזה. אי אמרינן דשבת לאו זמן תפלין היינו שאסור להניחם כר"י הגלילי. וא"כ היוצא בהם חייב חטאת ודאי דגזרו אפי' בבית או בחצר שאינה מעורבת. וא"ש ההיא דסנהדרין. אבל רבה בר רב הונא סובר כר"ע דשבת לאו זמן תפלין הוא היינו שאינו חייב להניחם. והא שאסור לצאת בהם בשבת הוא משום דלמא אתי לאתוי' וע"כ לא גזרו רק בחצר שאינה מעורבת אבל בחצר המעורבת או בבית לא גזרו:
והשתא אתי שפיר מה שמקשה התלמוד מאי קא סבר אי קא סבר לילה זמן תפלין שבת נמי זמן תפלין אמאי חולץ. דאע"ג דאפי' למ"ד שבת זמן תפלין אפ"ה גזרו דילמא מיפסיק ואתו לאתוינהו. דזהו דוקא בר"ה או בחצר שאינה מעורבת. אבל בחצר המעורבת או בבית לא גזרו [ועוד דאפשר דכיון דזהו רק מדרבנן במקום מצוה לא גזרו. וא"כ לפי הס"ד דשבת זמן תפלין ולילה נמי זמן תפלין וא"כ הוי במקום מצוה ולא גזרו ביה"ש. ע"כ מקשה התלמוד דאמאי אין מניחין והא דקאמר בשבת דיוצא אדם בתפלין ע"ש עם חשיכה משמע דווקא מבעוד יום אבל ס' חשיכה לא יסבור כר"י הגלילי דיליף מן ושמרת. וא"כ אם יניח תפלין בלילה עובר משום לילה ושבת. וגם האיסור משוי עלי' כמשוי. וא"כ בס' חשיכה בודאי דחולץ משום ס' דילמא הוא לילה ועובר משום לילה ושבת ומשאוי. וע"כ אמר יוצא אדם בתפלין ע"ש עם חשיכה משמע דווקא מבעוד יום דבס' חשיכה אי אפשר ואפי' בבית וחצר המעורבת נמי משום לילה כו'. וא"כ מוכרח הוא דבי ר' ישמעאל סובר כר"י הגלילי דיליף מן ושמרת. ע"כ אם יוצא בהם בשבת חייב חטאת, וא"כ מאי טעמא לא גזרו מבעוד יום דתו ליכא למימר מטעם דאם יצא בהם בשבת אינו חייב חטאת לא גזרו מבעוד יום. וע"כ אומר הש"ס מאי טעמא כדרבה בר רב הונא דכיון דחייב אדם למשמש בתפלין כל שעה מדכר דכיר ואתי שפיר:
[ואע"ג דאכתי יש לדקדק דא"כ למה לי למימר הטעם כיון דחייב אדם למשמש בתפלין כל שעה. תיפוק ליה כיון דלילה לאו זמן תפלין. ואסור להניח תפלין בלילה. א"כ מורגל הוא לחלוץ תפלין בלילה בכל יום משום איסורא דלילה. ואיך שייך למגזר בע"ש מבע"י. וכה"ג אמרינן כירושלמי (פ"ו דשבת) יוצאים בתפלין ע"ש עם חשיכה ואין יוצאים בסנדל המסומר ע"ש עם חשיכה. מה בין זה לזה. זה דרכו לחלוץ וזה אין דרכו לחלון. אעפ"כ נקט הש"ס דילן האי טעמא דחיוב למשמש דבלא"ה הוי חיישינן בשבת דהוא איסור סקילה דילמא אתי למשכח אבל כיון דחייב למשמש לא חיישינן כלל]:
וכה"ג אמרינן בירושלמי שם פ"ו דשבת ר' איניינו בר סיסיי אמר משום רבי אליעזר כל מקום שאמרו לא תצא ואם יצתה חייבת חטאת אסורה לצאת בו לחצר כל מקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת מותרת לצאת בו לחצר. ואף דאמרינן שם ר' לייא בשם ר"ש בר חייא אפי' במקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו לחצר וכן מסיק בירושלמי שם הדא אמרת אפי' במקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו לחצר היינו דווקא בחצר שאינה מעורבת. אבל בחצר המעורבת לא גזרו במקום שאינה חייבת חטאת:
וכ"ת דא"כ לפי מה שביארתי דבתכשיט לא גזרו אלא בחצר שאינה מעורבת. אבל בבית או בחצר המעורבת שרי כמו שכתב הרמב"ם. א"כ תקשה קושית התוס' מהא דאמרינן בריש כירה (דף מ"ו) השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים הניטלים בחצר ואמר עולא מה טעם הואיל ואיכא תורת כלי. ואם הי' ראוי להתקשט בהם בבית או בחצר לא הי' לו לומר הטעם משום דאיכא תורת כלי. תיפוק לי' דהא מותר ללובשן בבית או בחצר המעורבת. זה אינו ולא קשה מידי דעולא לטעמי' דאמר בשבת (דף ס"ב) וחילופיהן באיש ומידי דחזי לאיש לא חזי לאשה ומידי דחזי לאשה לא חזי לאיש. וכיון דאמר טבעות משמע דכל הטבעות בכלל בין שיש עלי' חותם ובין שאין עלי' חותם. וא"כ קשה דאמאי מותר לאשה לטלטל טבעת שיש עלי' חותם ואיש טבעת שאין עלי' חותם הא אם יצאו בהם בשבת חייבים חטאת. דלא הוי גביהו תכשיט אלא משוי דהא כבר ביארתי דכל שאסור משום משוי וחייב חטאת גזרו עליהם אפי' בבית ובחצר המעורבת. דחמירי מתכשיט. וא"כ אמאי תני' דהטבעות הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר. וע"ז קאמר עולא הטעם דאעפ"כ מותר לטלטלן. הואיל ואיכא תורת כלי עליהם. ומכל מה שנתבאר מוכח שהעיקר כדעת הרמב"ם דהא דאמרינן כל מקום שאסרו חכמים לצאת בהם לר"ה אסור לצאת בחצר. היינו דווקא חצר שאינה מעורבת אבל בחצר המעורבת ובבית לא גזרו. וזהו דווקא בתכשיטין דאפי' אם יצא בהם אינו חייב חטאת. אבל במשאוי כגון טבעת שאין עלי' חותם לאיש. וטבעת שיש עלי' חותם לאשה. אסור לצאת בהם אפי' בבית או בחצר המעורבת:
ומעתה נבאר הירושלמי דקאמר דלכך גזרו בתכשיטין בנשים ע"י שהנשים שחצניות הן מתירות להראות לחברתה. וקאמר והאיש ע"י שאינו שחץ מותר. וקאמר שמעינן מן הדא מעשה בר"ג שירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו וגערו בו חבריו משום תכשיט. הדא אמרת העשוי לתכשיט אסור. ופשט דגזרו בתכשיט אפי' באיש נמי. ודחי זה הפשיטות. ומשני הדא אמרת העשוי לכך ולכך פי' שהמפתח של זהב עשוי לאיש לפתוח בו ולאשה לתכשיט מפני שהוא של זהב. הדא אמרת א' האיש וא' האשה. פי' דהי' קשה לו דא"כ איך יצא ר"ג בו והא כיון שעשוי לפתוח בו א"כ איך יצא ר"ג בו. והא אם יצא בזה בר"ה חייב חטאת דהוי דרך הוצאה דפעמים שמוליכו לקופסא ומניחו בידו. ע"ז אומר בירושלמי הדא אמרת א' האיש וא' האשה. פי' דלא אמרינן נשים עם בפני עצמן הן כמו דאיתא בש"ס דילן בפ"ו דשבת (דף ס"ב) דאמרינן איתבי' אביי לעולא המוצא תפלין מכניסן זוג זוג א' האיש וא' האשה. ואי אמרת נשים עם בפני עצמן. איך אמרינן דהנשים מכניסות התפלין כיון דלגבייהו לא הוי דרך מלבוש. אלא ש"מ דלא אמרינן נשים עם בפני עצמן הן:
והכי איתא הך ברייתא דהמוצא תפלין מכניסן זוג זוג א' האיש וא' האשה בקצרה בירושלמי רפ"י דעירובין. דאמרינן התם תני א' האיש וא' האשה כו'. לא יהא מחוור אצל האיש ויהא מחוור אצל האשה. א"ר אלעזר מאן תנא ר"ג היא דתני טבי עבד ר"ג הי' נותן תפלין ולא מיחו בידו חכמים כו' הוא עבד הוא אשה. והנה הק"ט פירש דהטעם משום דר"ג סובר דתפלין הוי מ"ע שלא הזמן גרמא וע"כ לא מיחו בו. והוא כתירוצא דהש"ס דילן בשבת (דף ס"ב) דמשני קא סבר ר"ע שבת זמן תפלין ולילה זמן תפלין. אבל זהו טעות דהא ברפ"ב דסוכה אמרינן בירושלמי מחלפא שיטתי' דר"ג דתני טבי עבדו של ר"ג הי' נותן תפלין ולא מיחו בו חכמים. והא מיחו בידו (פי' במה שהי' ישן תחת המטה) שלא לדחוק את החכמים. ואם איתא דסובר ר"ג דתפלין הוי מ"ע שלא הז"ג. א"כ מאי פריך הירושלמי מסוכה דהוי מ"ע שהז"ג אלא ודאי דהפי' הוא בירושלמי כיון דטבי עבדו הי' מניח אע"פ שאינו מחויב ה"נ אשה מותרת להניח תפלין אע"פ שאינה מחויבת. וע"כ אמרינן מיגו דהוי מלבוש לאיש ה"נ לאשה. ולא כעולא דאמר נשים עם בפני עצמן הן. וע"ז אמר הדא אמרת א' האיש וא' האשה. כמו דאיתא בברייתא התם אליבא דר"ג. ור"ג לטעמי' דאמר א' האיש וא' האשה ודו"ק. וע"כ גערו בו חביריו משום תכשיט. דאף דלא גזרו באיש משום תכשיט. אעפ"כ כיון דמצד שהי' לר"ג לתשמיש הי' אסור לצאת בו כלל לחצר או לבית. אלא דיצא מחמת שהי' לאשה לתכשיט. וכיון דהוי תכשיט לאשה הוי תכשיט לאיש. וע"כ מותר לכנוס בו לחצר שאינו מעורבת משום תכשיט. דכיון דשרינן לו מחמת שהוא מותר לה וכיון דלגבה הוי תכשיט. ובאשה ודאי דגזרו בחצר. לכן לא הי' לר"ג ג"כ ליכנס בו בחצר. והשתא א"ש הא דגערו בו חבריו משום תכשיט דלא שרינן לו יותר מלאשה. כמו דאמרינן גבי תפלין דאם לא אמרינן נשים עם בפני עצמן הן. ומותרת להכניס התפלין. אעפ"כ לא שרינן לה להכניס יותר מזוג א'. אע"ג דלדידה ליכא נ"מ. דבשלמא לגבי איש אמרינן בפ"ב דעירובין (דף צ"ה) דרך מלבוש כחול שוי' רבנן ובחול זוג א' והכי נמי בשבת. אבל לגבי אשה לא שייך הא דאמרינן דרך מלבושו כחול. אלא כיון דלא שרינן לה אלא מחמת דלא אמרינן נשים עם בפני עצמן הן. לא שרינן לאשה טפי מלאיש. ה"נ בנידון דידן כיון דלא שרי לר"ג רק משום שהוא תכשיט לאשה ג"כ. ע"כ לא שרי לאיש יותר מלאשה. וכיון שהיא אסורה משום תכשיט דלגבי דידה שייך דילמא שלפי ומחוי הכי נמי באים. אבל לעולם בדבר שאינו רק תכשיט לאיש בלחוד לא שייך באיש דילמא שליף ומחוי כמו שפסק ר"ת. דבאיש לא שייך דילמא שליף ומחוי. ואח"כ אומר בירושלמי הדא אמרת אפי' במקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת. אפ"ה אסור לצאת בו בחצר. פי' דאל"ה הוי מוכרח לומר דגערו בו לא משום תכשיט אלא משום דסברי דהוי משוי. ובמשוי נוכל לומר דחצר מעורבת הי' וגערו בו משום דלמא יצא בהם לר"ה. אבל בתכשיט כיון דאפי' אם יוצא בהן אינו חייב חטאת לא גזרו בחצר. וכר' ענני בר ששון דאמר הכל ככבול דמותר לחצר (שבת דף ס"ד). וכמו שאמר שם בירושלמי כל מקום שאמרו חכמים לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת. מותר ליכנס לחצר רב בא בשם ר' ששת מתניתא אמרה כן ובכבול ופאה נכרית לחצר. אבל השתא דמסיק בירושלמי דגערו בו חבריו משום תכשיט וכמו שבארתי. א"כ מוכח דאפי' בתכשיט דאפי' אם יוצא בו לר"ה אינו חייב חטאת. אפיה גזרו בחצר ג"כ. וא"כ כיון שהוכחנו תחלה בדבר שהוא אסור משום משוי אסור אפי' בבית ובחצר המעורבת. א"כ אפי' לדעת התוס' בשבת (דף ס"ד) דכיון שאין לנו עתה ר"ה הוי כרמלית שלנו כמו חצר שאינה מעורבת ומותר לפי מה שפסקו כר' ענני בר ששון. אבל בטבעת שאין עלי' חותם לאיש דאם יוצא בהם לר"ה חייב חטאת וגזרו אפי' בחצר אסור לצאת אפי' בחצר המעורבת ובבית. ואף שבעה"ת לא החמיר במשוי. רק במבואות שלנו. אעפ"כ לפי מה שבארנו אסור אפי' בבית ובחצר ואע"ג דאיתא בש"ע דבזמן הזה שנהנו האנשים לצאת בטבעת שאין עלי' חותם הרי להם כתכשיט ושרי. אעפ"כ כיון שיש מי שאומר דאפי' באיש גזרו משום תכשיט. ואף שהוכחנו מהירושלמי דבאיש ליכא משום תכשיט. עכ"ז כיון דדבר זה שנוהגים האנשים לצאת משתנה לפי המקום ולפי הזמן יש להחמיר בזה. והנראה לע"ד כתבתי:
וכיון שביארנו בתשובה ליישב דעת הרמב"ם שפסק דלא גזרו בבית ובחצר המעורבת. והארכנו ליישב כל הקושיות מהך דסנהדרין (דף ס"ח) שאמר מניחין איסור סקילה ועוסקים באיסור שבות. דאף דבבית הוה. אפ"ה כיון שהוא סובר דשבת לאו זמן תפלין הוא כר"י הגלילי דיליף מן ושמרת א"כ אתי איסור הלאו של ושמרת ומשוי עלי' כמשאוי אע"פ שהסוגי' מתיישבת שפיר. אעפ"כ לא יתיישב לשיטת הרמב"ם שכתב בהלכות תפלין (ה' י"א) מי שהניח תפלין קודם שקיעת החמה וחשכה עליו אפי' הן עליו כל הלילה מותר כו'. וכל המניח תפלין לכתחילה אחר שתשקע החמה עובר בלאו ע"כ. אלמא שסובר דהא דאמרינן כל המניח תפלין אחר שתשקע החמה עובר בלאו זהו דוקא במניחן לכתחילה. אבל אם הם בראשו אינו עובר עליהם בלאו. וא"כ לא יתיישב הך דר' אליעזר דהוי שבות אפי' בבית משום שסובר לילה לאו זמן תפלין הוא והוי משוי ע"כ גזרו אפי' בבית או בחצר המעורבת. דהא לדעת הרמב"ם אפי' מאן דסבר לילה לאו זמן תפלין היינו דוקא אם מניחן לכתחילה אבל אם הם בראשו אינו עובר בלאו וא"כ לא הוי כמשוי. ויש לומר דר"א יסבור דאפי' אם הם בראשו עובר עליהם בלאו. והא שפסק הרמב"ם דאינו עובר עליהם אלא א"כ מניחן. היינו משום שלא תקשה עליו הסוגיות כמו שכתב הכ"מ. אבל ר"א יסבור דאפי' אם הם בראשו עובר עליהם בלאו. וע"כ סובר דיש בו שבות אפי' בבית או בחצר:
ובזה יתיישב הירושלמי פ"ב דשבת דאמרינן התם מעשה בר"א שהי' גוסס ע"ש עם חשיכה. ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ את התפלין. א"ל בני הנחת מצות הנר שהיא שבות וחייבין עלי' כרת. ובאת לחלוץ תפלין שאינם אלא רשות ואינם אלא מצוה ובש"ס דילן בסנהדרין (שם) אמרינן דהוי שבות ובירושלמי קרי לה רשות. ולפי מה שביארתי יש לומר דהירושלמי לטעמי' אזיל דאמרינן בירושלמי (פ"ב דברכות) ר' אבהו בשם אלעזר הנותן תפלין בלילה עובר בעשה. ומה טעם ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה. ימים ולא לילות פרט לשבתות ויו"ט. והא ר' אבהו יתיב ומתני ברמשא ותפלין עילוי. מצדדן הי' וכמין פקדון הי' בידו. אית דבעי מימר לא אמר אלא הנותן אבל אם הי' מבע"י מותר. (וע"ז סמך הרמב"ם שפסק דאם הם בראשו מותר) וכיון דאם הם בראשו מותר. א"כ ליכא איסורא ולא הוי משוי ולא גזרו עליהם בבית. אבל הש"ס דילן ס"ל דלדעת ר' אליעזר אפי' הם בראשו אסור להניחן בשבת. וכמו תירוץ הראשון שבירושלמי דמשני מצדדן הי' כו' וכיון דאיכא איסורא ע"כ גזרו עליהם אפי' בבית. וע"כ קאמר הש"ס מניחין איסור סקילה. ועוסקין באיסור שבות:
אך אעפ"כ קשה לי לכאורה ליישב דעת הרמב"ם שסובר כרש"י דאתי איסור בל תוסיף ומשוי עלי' כמשוי. דלכאורה משמע דהרמב"ם לא סבר להאי כללא. דאמרינן בסנהדרין (דף פ"ח) אמר ר' אליעזר אמר ר' אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס. ואנו אין לנו אלא תפלין ואליבא דר' יהודה. והקשה הט"א דלמה לי' לחייב את הזקן ממרא טל תפלין משום שעיקרו מד"ת ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע. הא ר' יהודה אית לי' שבת זמן תפלין בפ"י דעירובין (דף צ"ו). וכיון דשבת זמן תפלין א"כ אם יניח שני זוגות תפלין בשבת יעבור בבל תוסיף דבזמנו לא בעי כוונה. וכן אם יוסיף בית א' בתפלין כיון דעובר על בל תוסיף משוי עלי' כמשוי. וא"כ אם יצא בהם בשבת חייב חטאת. והוי דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. ונמצא דחייב על התפלין אם הוסיף בית א' משום זדונו כרת ושגגתו חטאת. כמו דחשיב בסנהדרין (דף פ"ז). ולי נראה דעל רש"י אין כ"כ קושי' שיסבור כמו שכתבו התוס' שם דר"א לא חייש לכל הני דרשות דדרשינן לעיל מקרא דכי יפלא אבל לפי מה שכתב הרמב"ם לא יתיישב. שהרמב"ם כתב (בה' ממרים פ"ד ה"א) זה שחלק על ב"ד הגדול בדבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת ה"ז חייב מיתה. וכן כל כיוצא בזה. ובה"ג כתב ואם לא תביא המחלוק' לידי כך ה"ז פטור. חוץ ממצות תפלין בלבד כיצד הורה להוסיף טוטפות חמישית בתפלין ויעשנה ה' טוטפות ה"ז חייב וא"כ מוכח להדי' שסובר דהא דאר"א דאינו חייב אלא על דבר שיש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפלין ואליבא דר"י. לא אהני דרשו' דדרשינן מכי יפלא. דהא פסקה הרמב"ם לתרווייהו דאם הורה בדבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת ה"ז חייב מיתה וכן בתפלין משום שיש בו להוסיף. וא"כ תיפוק לי' דהוא דבר שמביא לידי זדונו כרת. כמו שכתב הרמב"ם שאם הי' מחלוקת זו מביאה לידי דבר זה ודבר זה מביאה לידי דבר שני אפי' אחר מאה דברים אם יביא בסוף דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ה"ז חייב. אלא ודאי דהרמב"ם לא סבר כרש"י דאתי איסור בל תוסיף ומשוי עלי' כמשוי:
ונראה לי דמזה אין הוכחה דהרמב"ם לא סבר כרש"י. דהא אפי' אי תימא דהרמב"ם סובר דלא אתי איסור בל תוסיף ומשוי עליו כמשוי. אפ"ה לא ניחא. שהרמב"ם כתב (שם ה"ג) אבל אם נחלק בשאר מצות. כגון שחלק בציצית זה אומר פסול וזה אומר כשר כו' ה"ז פטור והוא מהגמ' דסנהדרין (דף פ"ח) דפריך והאיכא ציצית דעיקרו מד"ת ופרושו מד"ס. ומשני דבציצית ליכא למימר הכי דאי קשר העליון דאורייתא גרוע ועומד הוא. וא"כ קשה דאפ"ה יהא חייב משום דהוי דבר שזדונו כרת כמו דאמרינן בשבת ובמנחות (דף ל"ז) אמר רב הונא היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה בשבת חיוב חטאת. ע"כ נלע"ד דע"כ אינו חייב בה דאף דהוי דבר שמביא לידי זדונו כרת אפ"ה לא הוי שגגתו חטאת משום דטעה בדבר מצוה והטועה בדבר מצוה אע"ג דלא עביד מצוה אינו חייב חטאת. ואנן בעינן שיהא שגגתו חטאת. והראי' דאמרינן בסנהדרין (דף פ"ז) נגעי אדם בפלוגתא דר"י ורבנן דתנן אם בהרת קדמה לשער לבן כו'. ופי' רש"י דלרבנן אם נכנס למקדש חייב ולר' יהושע פטור. וכתבו התוס' דבכי האי גוונא לא חשיב זקן ממרא כיון שהוא בעולה ויורד דהא ילפינן דבר דבר מונעלם דבר ובפר העלם דבר בעינן שיהא דוקא חטאת קבועה. ויש לפרש כדפרישית לעיל בככר של תרומה ע"כ. אלמא דבעינן שיהא דוקא זדונו כרת ושגגתו חמאת. וא"כ אם אמרינן דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה פטור מחטאת ליכא חטאת. והרמב"ם פסק (בה' שגגות פ"ב ה"ח) שאפי' מל של א' בשבת בשבת פטור ואע"ג דלא עשה מצוה. והכא טעה בדבר מצוה וזמנו בהול ג"כ דהא צריך ללבוש ציצית או תפלין למ"ד שבת זמן תפלין וזמנו כל היום. וע"כ כיון שפטור מחטאת אינו חייב ע"ז הזקן ממרא:
וכ"ת א"כ איך אמר רב הונא במנחות (דף ל"ז) היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה בשבת חיוב חטאת. הא טעה בדבר מצוה ופטור מחטאת. הא לא קשי' דאיכא למימר דרב הונא לטעמי'. דתנן בספי"ט דשבת (דף קל"ז) מי שהי' נו שני תינוקות א' למול אחר השבת וא' למול בשבת ושכח ומל את של אחר שבת בשבת חייב. ואמרינן בגמ' רב הונא מתני חייב ורב יהודא מתני פטור. פי' דרב הונא הא דפליגי ר"א ור"י הוא במל של ע"ש בשבת דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה. אבל במל של אחר השבת בשבת כ"ע מודו דחייב חטאת דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב. והא דאמר רב הונא בסוכה (דף מ"ב) אומר הי' ר' יוסי עולת העוף שנמצא בין אגפים וקא סבר חטאת העוף הוא ואכלה פטור. ופריך בגמ' היינו הך ומשני מהו דתימא התם הוא דטעה בדבר מצוה פטור. היינו היכא דעבד מצוה אבל הכא דטעה בדבר מצוה ולא עביד מצוה אימא לא קא משמע לן. אלמא אע"ג דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה נמי פטור. התם אליבא דר' יוסי אמרה ולי' לא סבירא לי'. דיקא נמי דקאמר אומר הי' ר' יוסי אבל לדידי' לא סבירא לי' אלא דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב חטאת. וע"כ השמיט הרמב"ם תיבת חטאת שכתב (בפי"ט מה' שבת ה"כ) וזה לשונו לפיכך היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה חייב מפני שאותן חוטין חשובים הם כו'. ופי' חייב היינו במזיד אבל בשוגג ליכא חטאת:
והא שכתב הרמב"ם (שם בהלכות ממרים) וכן אם נחלקו בהשקאת סוטה אם זו צריכה לשתות או אינה צריכה ה"ז חייב. שהרי לדברי האומר צריכה אם מת הבעל קודם שתשתה ה"ז אסורה ליבמה ולדברי האומר אינה צריכה מתייבמת. וכתב ע"ז הכ"מ שקשה במה שכתב דאם נחלקו בהשקאת סוטה ה"ז אסורה ליבמה. שאין איסור הסוטה על היבמה להתחייב עלי' כרת. וכתב ע"ז המרכבת המשנה שבחנם הוקשה לו דברי רבינו דתיפוק לי' דה"ל חייבי לאוין ליבם דה"ל בכלל דיני מכות דמקרי דבר שמביא לידי זדונו כרת. וכמו שכתב הרמב"ם שאם נחלקו בדיני מכות אם חייב זה מלקות או לא כו והוא תמוה דהא על סוטה ספק אינו חייב מלקות. דהא ילפינן בפ"ק דסוטה (דף ה') מדכתיב והלכה מביתו והיתה לאיש אחר ולא ליבם. וא"כ הוי לאו הבא מכלל עשה. ואע"ג שכתבו התוס' בפ"ק דיבמות (דף י"א) דלחומרא עשה הכתוב ספק כודאי ואם בא עלי' בדרך לוקה. אך בסוטה (דף כ"ח) כתבו התוס' דהכתוב עשאה קודם שתי' כאלו היא ודאי ואע"ג דליכא מלקות ע"כ. ועוד דלדעת הרמב"ם אפי' בסוטה ודאי נמי אינו לוקה. כמו שכתב המ"מ ברמב"ם (ספ"א מה' איסורי ביאה ה' כ"ב) דלדעת הרמב"ם אינו לוקה אפי' על סוטה ודאי:
והכי משמע בירושלמי פ"ו דסוטה אמר א' אני ראיתי שנטמאת ובא עלי' בעלה כהן התרו בו שנים לוקה. עיקר עדות לא בעד א'. אלמא דדווקא בבא עלי' בעלה כהן. אבל אם בעלה ישראל אינו לוקה. א"כ איזו מלקות יש כאן. דאין חומרא בסוטה ספק ליבם יותר מלבעל. ועוד דהא לרבא דאמר בפ"ק דסוטה (דף ו') דאם נאסרה במותר לה באסור לה לא כש"כ. אין לוקין מן הדין:
ע"כ נ"ל שהרמב"ם סובר דמכיון דאימעיט ספק סוטה מיבום א"כ אהדרי' לאיסורא קמא וחיוב עליו כרת כמו שנסתפק המשנה למלך דכה"ג שנשא אלמנה מן הנשואין דמדין תורה אינו מייבם דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה. דאפשר לומר דאהדרי' לאיסורא קמא ומחייב כרת. וכמו שכתב המ"ל דהרמב"ם ס"ל דהא דלכם ולא לכלבים אהדרי' לאיסורא קמא ע"ש:
ויש לי להביא ראי' מהא דאמרינן בפ"ו דיבמות (דף נ"ו) אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום זונה כו'. מתיב ר' זירא והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת. ויש לך אחרת שאע"פ שנתפשה אסורה ואיזו זו אשה כהן. ולאו הבא מכלל עשה עשה אמר רבה הכל היתה בכלל זונה. כשפרט לך הכתוב גבי אשת ישראל והיא לא נתפשה מכלל דאשת כהן כדקיימא קיימא. אלמא דאמרינן אהדרי' לאיסורא קמא. ומצינו בירושלמי רפ"ג דערלה דמספקא לי' כה"ג. דאמרינן התם העושה אספלנית משור הנסקל ומחמץ שעבר עליו הפסח. אינו לוקה שאין לית שלו מחוור מכלאי הכרם לוקה. דא"ר חנינא פן תקדש פן תוקד אש. מערלה צריכה עשה לרחקו כתיב. ל"ת לאוכלו כתיב. ל"ת לרחקו לא כתיב פי' דמיבעי' לי' אי אהדרי' לאיסור הנאה לאיסורא קמא לעבור עלי' בל"ת. או שאינו עובר רק בעשה. והכי משמע נמי במוע"ק (דף ג') יכול ילקה על תוס' ר"ה והקשו התוס' דמלקות מנ"ל דהא לא כתוב רק עשה ותרצו כיון רגלי רחמנא דיש לשביעית תוס' הוי אמינא דילקה כמו בשביעית עצמה. [ועוד דהא דמספקא לי' להמ"ל אי אהדרי' לאסורא קמא וחייב עליה כרת היינו דווקא בחייבי לאוין ועשה כגון אלמנה לכה"ג. דחולצת ולא מתייבמת אבל בסוטה ודאית דפטורה מן החליצה ומן היבום כמו דאמרינן בפ"ק דיבמות לדף י"א) אמר רב יהודה א"ר צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות ובירושלמי פ"י דיבמות. צרת סוטה למה היא אסורה ר' יוחנן אמר מריח ערוה נגעו בה. ואפי הצרה אסורה ג"כ. וא"כ ה"ל כמו עריות חייבי כריתות ובודאי אהדריה לאיסורא קמא. וע"כ אפי' בספק סוטה שהיא חולצת ולא מתייבמת היינו מחמת ס'. דלחומרא עשה הכתוב כודאי. ולא להקל. אבל על צד שנטמאת בודאי חייב עלי' כרת משום אשת אח. ומה שכתבו התוס' בפ"ק דיבמות (דף י"א) דלמאי דפרישית (דף ג') דלמסקנא דשמעתין הא דאמר רב טומאה כתיב בה כעריות היינו דווקא במקום לאו. וע"כ הא דאמרינן טומאה כתיב בה כעריות. הוא בטומאה ודאית ולא בטומאת ס'. והכי כתבו התוס' בפ"ג דיבמות (דף ג') דדוקא בטומאה דגבי בעל דהוי בלאו אמרינן טומאה כתוב בה כעריות. ולא בטומאה דגבי בועל דכתיב בלשון עשה ע"ש אבל מהירושלמי דספ"ה דסוטה וכן בפ"י דיבמות לא משמע הכי דאמרינן התם כשם שהיא אסורה לאחיו של בעל כך היא אסורה לאחיו של בועל. וא"כ חזינן דאפי' מאי דכתיב בלשון עשה נמי אמרינן טומאה כתיב בה כעריות. אך באמת הירושלמי פ"ק דסוטה מפיק לה מדכתיב שלש טומאות בפרשה א' לבעל וא' לבועל ואי ליבם והביאו התוס' בסוטה (דף כ"ט)]:
והשתא ניחא שפיר מה שכתב הרמב"ם דאם נחלקו בהשקאת סוטה כו' ה"ז חייב משום דאהדרי' לאיסורא קמא. וכ"ת דהא לפי מה שביארתי דאם טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה דפטור גבי זקן ממרא כגון בטלית שאינה מצויצת כהלכתה או אם הוסיף תפלין. דאע"פ דהוה זדונו כרת. אפ"ה כיון דלא מיחייב חטאת מחמת דטעה בדבר מצוה ע"כ לא מחיי' גבי זקן ממרא א"כ איך יתיישב גבי יבום. דהא גבי יבום נמי ליכא בשגגתו חטאת. דהא טעה בדבר מצוה. כמו דאמרינן בפ"ו דפסחים (דף ע"ב) אשתו נדה בעל חייב. יבמתו נדה בעל פטור. ואמאי חייב הזקן ממרא:
ואפשר ליישב דגבי ס' סוטה כיון דאהדרי' לאיסורא קמא אע"פ שאין בשגגתו חטאת אפיה כיון שזדונו כרת הרי יש בו מלקות. מחמת איסור אשת את. ובחייבי מלקות כתב הרמב"ם בהדיא (שם) שחייב בזקן ממרא. והטעם מפני שגורם להיות זדונו כרת ושגגתו חטאת. כמו שכתב הרמב"ם שם. זה לשונו שהרי לדברי האומר אינו לוקה חובלים הם בו וחייבים לשלם וכל מי שיטול מהם כדין נופל. ולדברי האומר בן מלקות הוא כל שיטול מהן גזל הוא בידו ואם קדש בו אשה אינה מקודשת. וא"כ כיון שיש ביבום של ס' סוטה מלקות של אשת אח. וע"כ חייב הזקן ממרא מחמת המלקות. אבל גבי שבת דאין מלקות בשבת דהוי לי' לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. וא"כ כל עיקר החיוב הוא משום שזדונו כרת ושגגתו חטאת. וא"כ כיון דטועה בדבר מצוה ליכא חטאת. וע"כ פטור הז"מ:
ואגב דאתינא עלה צריך ליישב מה שהקשה המגיה במ"ל ברמב"ם ספ"ה מה' נגעים. שכתב הרמב"ם ס' שער לבן קדם ס' בהרת קדם ה"ז טמא. ויראה לי שטומאתו בספק. והביא הרב המגיה מה שכתב התוי"ט דס"ל דבודאי מחזיקין לטומאה זו. ועיין בחיבורו ספ"ד מהלכות ממרים. וכתב המגיה שנראה שכוונתו להקשות דלפי דברי רבינו שכתב שטומאתו בס' מדרבנן א"כ לא משכחת ז"מ שיתחייב מיתה ע"ז. כיון שאינו דבר שבמזיד חייב כרת ועל שגגתו חטאת קבועה. ונראה לישב דנהי דבנידון זה עצמו אינו חייב כרת. מ"מ הוא דבר המביא לידי דבר שזדונו כרת דאם נגע בככר של תרומה אינו נאכל. ואם קדש בו אשה אינה מקודשת. כיון דאין בו שוה פרוטה דלא חזי להסקה. וכה"ג כתבו התוס' פ' הנחנקים עכ"ד. והוא תמוה דא"כ אמאי כתב הרמב"ם דאם נחלקו זה אומר טהור וזה אומר שני לטומאה ה"ז פטור מן המיתה. וא"כ קשה דהא הוי דבר שמביא לידי זדונו כרת שאם נגע זה השני בשלישי א"כ אם ואמר הז"מ שזהו שני וא"כ יהי' הככר שלישי ויהי' פסול ולא חזי אלא להסקה ואם יקדש בו אשה אינה מקודשת ואם הוא באמת טהור הרי היא מקודשת:
ע"כ נלע"ד דהרמב"ם בודאי לא סבירא לי' כדעת התוס' דאמרינן בפ"י דסנהדרין (דף פ"ז) הלכה זו הלכות אחד עשר דר' יוחנן אמר עשירי כתשיעי ובעי שימור. ור"ל סבר דעשירי לא בעי שימור. והקשו התוס' דלר"ל דלא בעי שימור א"כ אם יאמר הז"מ כר"י דבעי שימור הרי מחמיר הוא ואון כאן דבר שמביא לידי זדונו כרת. ותירצו דלדברי ר' יוחנן אם וקדש בו אשה אינה מקודשת ובאמת מקודשת. ודעת הרמב"ם אינו כן. דמאי נ"מ אם הוא מחמת טעות כיון דסבירא להז"מ כר"י ואם יצייתו לו כמו דאמרינן עד שיורה לעשות הרי אינו שוה בעיני העולם כי אם פחות משוה פרוטה ואפי' לדעת החולקים טל הז"מ אינה מקודשת. כיון שבעיניהם אינו שוה ואי משום דבעיר אחרת שאינם סוברים כהז"מ הוא שוה פרוטה הא בלאו"ה אמרינן בפ"ק דקדושין (דף י"ב) קידשה בתמרה מקודשת חיישינן שמא שוה פרוטה במדי. וקידושי ודאי לא הוי לכ"ע כיון שלדעת הסוברים כז"מ הוזל הככר. ולא איכפת לן מאיזה טעם שיהי'. דאל"ה למה כתב הרמב"ם שאם נחלקו בציצית זה אומר כשר וזה אומר פסול פטור הז"מ משום שאינו מביא לידי דבר שזדונו כרת הא יש נ"מ דאם הם ציצית כשרים הרי הם שוים פרוטה ואם הם ציצית פסולים אינם שוים פרוטה. אלא ודאי דבזה אין נ"מ. דאם הוזל הקמח ואינו שוה פרוטה לכ"ע אינה מקודשת. דלא איכפת לן אם זה טעות כיון דמ"מ הוזל. ואין השומא שלו שוה פרוטה:
וכל זה לדעת הרמב"ם דס"ל דהא דאמר ר"א בסנהדרין (דף פ"ח) דאינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס. ואין לנו אלא תפלין כו' דאיה לי' לר"א נמי הנך דרשות דלעיל. וא"כ קשה דתיפוק לי' דאם הם תפלין כשרים הרי הם שוים פרוטה דתפלין אקרי ג"כ נכסי כמו דאמרינן בב"ב (דף קניה) ועיין בחולין (דף קנ"א) גם מאי פריך והא איכא ציצית דעיקרו מד"ת כו' ומשני דאי קשר עליון מדאורייתא גרוע ועומד הוא וע"כ אינו חייב בזה הז"מ. וקשה דתיפוק לי' דהז"מ חייב משום שהוא דבר שמביא לידי זדונו כרת ושגגתו חטאת ע"י קידושי אשה. דאם הציצית כשרים הם שוים פרוטה. ואם הם פסולין אינם שוים פרוטה. אלא ודאי דזה לא מקרי דבר שהוא מביא לידי זדונו כרת כמו שבארתי דכיון שהוא עפ"י השיווי וא"כ מאי נ"מ אם הוא באמת או בטעות וכמו שכתב הרא"ש דאין להקדש אלא מקומו ושעתו. ואפי' לדעת הרמב"ם דחיישינן מדאורייתא שמא שוה פרוטה במקום אחר כמו שהביא הרא"ש בפ"ק דקדושין אעפ"כ לא איכפת לן מאיזה טעם שהוא. וכ"ת דא"כ תקשה לדעת הרמב"ם קושי' התו' דאיך אמרינן שם דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ל. דלר"ל אם יאמר הז"מ כר' יוחנן מחמיר הוא ואיזה קולא יבוא מזה שיהי' מביא לידי דבר שזדונו כרת. הא לא קשי' מידי לדעת הרמב"ם שהרמב"ם כתב (בהלכות ממרים ה' א') זה שחלק על ב"ד הגדול בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. בין שהיו הן אוסרים והוא מתיר בין שהם מתירים והוא אוסר. ה"ז חייב מיתה אלמא דלדעת הרמב"ם כיון דבצד א' הוא דבר שמביא לידי זדונו כרת. אפי' הוא אוסר והם מתירים אעפ"כ חייב והשתא ניחא דאעפ"י שלר"ל אם יאמר הז"מ כר' יוחנן מחמיר הוא. אעפ"כ כיון דיש בדבר זה זדונו כרת ושגגתו חטאת. אעפ"י שהז"מ מחמיר. אפ"ה חייב:
והשתא ניחא מה שכתב הרמב"ם שאם נחלקו בשני לטומא' אינו מחוייב דזה לא הוי דבר המביא לידי זדונו כרת דלא סבירא לי' כדעת התוס' דאם יוזל השווי עפ"י הז"מ יתחייב ע"ז הז"מ כמו שכתבו התוס' גבי הא דר"י ור"ל כמו שביארתי. והתוס' לטעמייהו אזלי דאם יחל השווי מקרי דבר שמביא לידי זדונו כרת. והא דפריך בגמ' והא איכא ציצית כו' אעפ"י שיש נ"מ בענין השווי דאם הם ציצית כשרים הם שוים פרוטה ומקודשת. ואם הם ציצית פסולים לא הוי דבר שמביא לידי זדונו כרת. הא לא קשי' דהתוס' אזלי לטעמייהו שכתבו דר"א לית לי' הנך דרשות דלעיל תדע דקאמר ואין לנו אלא תפלין ואליבא דר' יהודה תיפוק לי' בלאו"ה דאם הם תפלין כשרים הם שוים פרוטה. ואם הם פסולים אינם שוים פרוטה. וע"כ כתבו דר"א לית לי' הנך דרשות דלעיל. וע"כ אעפ"י דהוי דבר שמביא לידי זדונו כרת. אפ"ה לא מחייב. דלא מחייב ר"א אלא בדבר שיש בו להוסיף ואם הוסיף גורע. וע"כ פריך הגמ' והא איכא ציצית. ומשני דממ"נ אם קשר עליון דאורייתא גרוע ועומד הוא וכו'. ואעפ"י שיש נ"מ דאם הם ציצית כשרים הם שוים פרוטה ואם מקדש בו אשה מקודשת ואם הם ציצית פסולים אינם שוים פרוטה והוי דבר שמביא לידי זדונו כרת ושגגתו חטאת. אפ"ה לא מיחייב הז"מ. דר"א לית לי' הנך דרשות דלעיל. ואינו חייב אלא א"כ יש בו להוסיף ואם הוסיף גורע. אבל לעיל (דף פ"ז) בהא דא"ל רב הוא בר חיננא תרגמא מתניתא אליבא דר"מ דאמר דחייב על דבר שמביא לידי זדונו כרת ושגגתו חטאת. וקאמר הלכה זו הלכות אחד עשר. דאיתמר עשירי ר' יוחנן אמר עשירי כתשיעי. שפיר פירשו התוס' דנ"מ לענין קידושי אשה:
ומה שהקשה המגיה במ"ל ברמב"ם. ספ"ב מה' נגעים דכיון דטומאתו בספק מדרבנן. א"כ לא משכחת שיתחייב הז"מ מיתה. הא לא קשה מידי שהרמב"ם כתב בהלכות ממרים (שם ה' א') וכן אם חלק עליהם בגזירה מן הגזירות שגזרו בדבר שיש בשגגתו חטאת וזדונו כרת. כגון שהתיר החמץ ביום י"ד בניסן בשעה ששית ה"ז חייב מיתה וכן כל כיוצא בזה. והשתא א"ש דאפי' אינו טמא רק מדרבנן אעפ"כ חייב ע"ז. דהא הרמב"ם סבירא לי' דאפי' חלק בגזירה מן הגזירות נמי חייב אם הוא גזירה בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ולא קשה מידי:
[ובזה יתיישב נמי קושית הכ"מ דאיך פסק הרמב"ם דטמא גבי ס' בהרת קדמה הא אמרינן בב"מ (ד' פ"ו) ס' הקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרי טמא ורבה נמי הכריע שהוא טהור. וא"כ אמאי פסק הרמב"ם שהוא טמא. ותירוצו דחוק. ולפי מה שביארתי אפשר לומר דהא דפליגי במתיבתא דרקיע היינו אם הוא טמא מדאורייתא או טהור. וע"ז הקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרי שהוא טמא. אבל אעפ"כ טמא מס' ככל ס' דאורייתא דאסור מדרבנן לדעת הרמב"ם]:
ובזה יתיישב נמי מה שקשה לי בדברי הרמב"ם דלמאי כתב בנגעי בשר. שלדברי האומר טהור מותר להכנס במקדש לאכול קדשים. שטעם זה סתרו התוס' דהא בעינן חטאת קבועה כמו גבי פר העלם דבר. בשלמא טעם התוס' שכתבו דנ"מ לענין ככר של תרומה לא רצה הרמב"ם לפרש. כמו שבארתי דהרמב"ם לא סבירא לי' דנ"מ בזה. אבל אמאי לא פירש הטעם משום מלקות. שהרי אם נכנס לפנים לוקה ובפרט לדעת הרמב"ם שפסק דלא כרב חסדא דאמר בפסחים (דף ס"ז) דמצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור משום דכתיב בדד ישב הכתוב ניתקו לעשה שפסק בפ"ג מה' ביאת המקדש שאם נכנס המצורע לוקה שמונים וע"ש בכ"מ. וא"כ חייב מלקות משעה שנכנס למחנה ישראל. וא"כ תיפוק לי' דה"ל חייבי מלקיות והמלקות הוא ג"כ דבר שמביא לידי זדונו כרת כמו שמבואר ברמב"ם. אלא ודאי דהרמב"ם לטעמי' שכתב בס' בהרת דטומאתו רק מדרבנן. ולא שייך בזה מלקות. וע"כ פירש הרמב"ם הטעם דמצורע אם נכנס למקדש ענוש כרת ושגגתו חטאת. וע"כ אעפ"י דס' בהרת הוא רק מדרבנן ולא שייך בה מלקות אפ"ה הוי גזירה בדבר שמביא לידי זדונו כרת וחייב ע"ז נמי כמו שכתב הרמב"ם בחמץ בפסח בשעה ששית דחייב בה הז"מ. והכא נמי חייב הז"מ אע"פ שהוא רק מדרבנן:
והכי משמע קצת בירושלמי דאפי' דבר שהוא מדרבנן יוכל הז"מ להתחייב מיתה. דאמרינן בירושלמי דסנהדרין (פי"א) חומר בד"ס מד"ת האומר אין תפלין לעבור על ד"ת פטור. חמש טוטפות להוסיף על ד"ס חייב כו' ר' בא ר' יוחנן בשם ר' הושעי' אינו חייב עד שיורה בדבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס. כגון הנבילה כגון השרץ שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס. פי' שטומאתן מד"ת. ופירושן דהיינו שיעורן הוא מד"ס. זחלין אפוי דרב הושעי' (פי' על דאמר האי שמעתתא משמי') והנה בירושלמי ריש פיאה פ"ק חגיגה דא"ר יוחנן מעה כסף ושתי כסף ד"ת תני ר' ייסא קמי' ר' יוחנן ראי כל שהוא חכמים הם שאמרו מעה כסף ושתי כסף א"ר יוחנן ויש כן. א"ר יונה וכל השיעורין לא חכמים הם שנתנו כזית מן המת כזית מן הנבילה כעדשה מן השרץ כו' לא אתא מישאל אלא כמו דתני ר' הושעי'. דתני ר' הושעי' לא יראו פני ריקם אפי' כל שהוא חכמים הם שאמרו מעה כסף וב' כסף. א"ר יוסי ב"ר בון ר' יוחנן כדעתי' ור' הושעי' כדעתי' ר' יוחנן כדעתי' דו אמר כל השיעורין הלכה למשה מסיני דו אמר מעה כסף ושתי כסף ד"ת. ר' הושעי' כדעתי'. דו אמר האוכל איסור בזמן הזה צריך לשנות לפניו את השיעורין שמא יעמוד ב"ד אחר וישנה עליו את השיעורין יהא יודע מאיזה שיעור שאכל. הוי דו אמר ראי' כל שהוא (ועיין בבבלי ביומא דף פ'). והנה לר' הושעי' דאמר דשיעורין מדרבנן. ואפ"ה חייב הז"מ. (ואפשר לומר דע"כ זחלין אפוי דרב הושעי' על שאמר האי שמעתתא משמי') אלמא אפי' בדרבנן נמי יכול להתחייב. אך אפשר לומר דס"ל לר"ה דהשיעורין הוא מד"ס כמו חמש טוטפות שדרשו בתורה והוו דאורייתא ג"כ (וכבר האריך בזה הכ"מ בענין קידושי כסף לדעת הרמב"ם בריש הלכות אישות ע"ש) ובמקום אחר יתבאר]:
ומכל מה שנתבאר לעיל מוכח שבדבר שהוא חייב חטאת גזרו אפי' בבית ובחצר המעורבת. וע"כ בטבעת שאין עלי' חותם דהוי משוי לאיש אסור אפי' בבית ובחצר כן נ"ל: