עמק יהושע חלק א· רבי יהושע איזיק שפירא
דיני נדרים ושבועות
סימן יט
שאלה מי שגדר או נשבע לקיים איזה דבר אם כופין אותו לקיים מיד שמא יארע לו אונס אח"כ או לא:
תשובה תחילה צריך להקדים מה שכתב המהרי"ט (ח"א שאלה קל"א) דאם נדר או נשבע לקיים איזה דבר אם כופין אותו לקיים מיד שמא יארע לו איזה אונס או ימות. וכתב שאין כופין אותו לקיים מיד שאינו דומה לאונס שגירש דמחויב להחזיר אע"פ שאינו עובר מיד מכל מקום לאלתר כייפינן ליה דבכל שעתא ושעתא בעמוד והחזר קאי וכדכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות נערה וז"ל לפיכך אונס שגירש כופין אותו להחזיר ואינו לוקה מתה גרושתו קודם שיחזירנה או נתקדשה לאחר כו' ה"ז לוקה שהרי עבר על לית עכ"ל. דחזינן אע"פ שאינו עובר על זמן שאין סיפק בידו לקיים מכל מקום כשיש לו סיפוק כופין אותו לאלתר לקיים שבועתו. דלא דמי דמה שכתב הרב ז"ל דכופין אותו להחזיר זה יצא לו מתוך שפוסק כמאן דאמר קיימו ולא קיימו הילכך כל שאי אפשר לקיים העשה אע"פ שאירעו אונס מיתה ה"ז עובר וכן בכל הני לאוי שניתקו לעשה כופין אותו לקיים העשה שמא יארע לו אונס והוא כבר עבר על הלאו ומההוא שעתא עבר עליהם אלא שנתקם הכתוב לעשה. אבל הכא כל זמן שיש סיפק בידו לעשות אינו עובר ואם ימות או יארע לו איזה אונס הרי הוא אנוס בדבר ע"כ אין כופין אותו לקיים מיד ויכול לקיים איזה זמן שירצה:
והנה לכאורה יש ראיה לדברי מהרי"ט מהא דמוכח במכות (דף ט"ו) בסוגיא דקיימו ולא קיימו וביטלו ולא ביטלו לפי שיטת רש"י ותוס' דמאן דסבר קיימו ולא קיימו לא מקרי התראת ס' דכיון שהוא דבר שאין בו מעשה אוקמינן אחזקה כמו שעתה עובר על הלאו ואינו מקיימו כן לא יקיים ע"כ לא מיקרי התראת ס' אבל ביטלו ולא ביטלו דצריך מעשה לבטל א"כ הוי התראת ס' דדילמא לא יבטל ואמרינן בגמ' ואזדו לטעמייהו דאתמר שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו אינו לוקה ר' יוחנן אמר אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה ור"ל אמר אינו לוקה משום דהוי התראת ס'. והקשו התוס' דלמאי שפירשו דאי עומד הוא לעולם כאשר הוא עושה עכשיו עובר ולא הוי התראת ס' א"כ הכא נמי לא הוי התראת ס' ותירצו דמ"מ אינו מתחיל עדיין סמוך להתראה לעבור דדוקא גבי נזיר ששותה יין ועובר אמרינן דאוקמיה אחזקה עכ"ל התוס' משמע דאם נשבע לאכול היום אין מתחיל חיובו מיד כי אם בשעה שאין סיפק בידו לעשות עוד כמו שכתב המהרי"ט:
אבל לע"ד נראה שלא הוצרכו התוס' לזה לפי פי' רש"י דזה החילוק שיש בין קיימו ולא קיימו לביטלו ולא ביטלו. הוא משום דעיקר התראת ס הוא כשהספק בחטא דילמא לא יעבור ולא יעשה החטא אבל כשהספק הוא בחוטא דילמא יתקן עד שלא יענש על העבירה זה לא נכנס לכלל התראת ס' דא"כ כל התראות הוא שאם יעשה אותו דבר ילקה או ימות וכי בודאי הוא שילקה או ימות הלא יש כמה אופנים שינצל מעונש דבד"נ אמרינן ושפטו העדה והצילו העדה וסנהדרין ההורגת כו' נקראת חבלנית ואפי' המעשה הוא אמת אמרינן בספ"ק דסנהדרין (דף י"ז) סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרין אותו וא"כ איך הוה התראת ודאי. אלא ודאי דאין שייך התראת ס' אלא כשהספק הוא בחטא עצמו דילמא לא יעבור אבל לא כשהספק היא בעונש החוטא. [וכה"ג חילקו האחרונים על שהקשו מהתוס' דיבמות (דף פ') שכתבו על הא דאמר רב דאכל חלב מבן י"ג שנה ויום א' עד בן שמונה עשרה ונולדו בו סימני סריס ולאחר מכן הביא ב' שערות דנעשה סריס למפרע. וכתבו התוס' דלא הוי התראת ספק שמא יביא ב' שערות קודם י"ח דהשתא מיהת אגלאי מילתא למפרע שהיה גדול בשעת התראה. והקשו מתוס' דנדה (דף מ"ו) שכתבו במופלא הסמוך לאיש דלכך לוקים דסמכינן שיביא שתי שערות בזמנו דאזלינן בתר רובא ולמה להו להתוס' לתרץ דאזלינן בתר רובא נימא דאגלאי מילתא למפרע כמו שכתבו ביבמות דאמרינן דאגלאי מילתא למפרע ותירצו דהתם הס' בחוטא אם הוא בר עונשין ע"כ אמרי' דאגלאי כו' אבל במופלא הסמוך לאיש הס' בחטא הוא דאם לא יביא ב' שערות בזמנו לא הוי הקדישו הקדש וכל שהספק בחטא לא אמרינן דאגלאי מילתא למפרע:
ויש להביא ראיה לזה משום דצריך להבין מה שכתבו התוס' דכל היכא דאמרינן דאגלאי מילתא למפרע לא הוי התראת ס' דא"כ אמאי אמרינן בפסחים (דף ס"ג) דרשב"ל אומר לעולם אינו חייב השוחט על החמץ עד שיהא עמו בעזרה ור' יוחנן אמר אע"פ שאין עמו בעזרה ואמרינן דפליגי בהתראת ס' דר"ל לטעמיה שסובר התראת ס' לא שמיה התראה ור' יוחנן סובר דהתראת ס' שמיה התראה וע"כ לא בעי שיהא דוקא בעזרה. ולכאורה לפי סברת התוס' דהיכא דאגלאי מילתא למפרע לא תלי בהתראת ס' א"כ בשוחט על החמץ נמי נימא כיון דלאחר ששחט אגלאי מילתא למפרע שהיה החמץ אצלו לא תלי כלל בהתראת ס':
והכי מוכח מהירושלמי דס"ל דגבי שוחט על החמץ נמי אמרינן דאגלאי מילתא למפרע דאמרינן בירושלמי (ספי"א דיבמות) הכה את זה וחזר והכה את זה כו' פטור ר' חנינא בעי לית הדא פליגא על ר' יוחנן דאתפלגין בשני יו"ט של גליות ר' יוחנן אמר מקבלין התראה על הספק ר' שמעון בן לקיש אמר אין מקבלין התריי' על הספק אמר רבי חנינא אמר רבי לית הוא פליגא תמן אפשר לך לעמוד עליו ברם הכא אי אפשר לעמוד עליו (פי' דהתם אפשר לעמוד עליו וכשיתברר איזה יום הוא יו"ט אמרינן דאגלאי מילתא למפרע אבל בהכה את זה וחזר והכה את זה אי אפשר לעמוד עליו) ואמרינן בירושלמי (פ"ג דשבועות) שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה ר' יוחנן וריש לקיש תרוייהן אמרי פטור כו' טעמא דר' יוחנן משום שאינו ראוי לקבל התראה (ודלא כשיטת הש"ס דילן דר' יוחנן סובר שחייב משום דהתראת ס' שמיה התראה). ולפ"ז קשה דהא ר' יוחנן סובר בב' יו"ט של גליות דהתראת ס' שמיה התראה אלא ודאי דהתם דוקא משום דאפשר לעמוד עליו ואמרינן אגלאי מילתא למפרע ובירושלמי (פ"ד דפסחים) אמרינן ר"י אמר אפילו נתון עמו בירושלים ריש לקיש אמר עד שיהא נתון עמו בעזרה. דין כדעתיה ודין כדעתיה דאפלגין שני יו"ט של גליות ר' יוחנן אמר מקבלין התריי' על הספק ר"ש בן לקיש אמר אין מקבלין התריי' על הספק. וא"כ לפי מאי דמדמה לה לשוחט על החמץ דר' יוחנן סובר נמי דהתראת ס' שמיה התראה ודאי דמקרי התם נמי אפשר לעמוד עליו ואגלאי מילתא למפרע שהיה ברשותו חמץ וא"כ קשה לדעת התוס' דהש"ס דילן נמי סובר דהיכא דאגלאי מילתא למפרע לא הוי התראת ס' לכ"ע א"כ אמאי סובר ר"ל שפטור גבי השוחט על החמץ אם אין עמו בעזרה. אלא ודאי דסברת התוס' דלא אמרינן אגלאי מילתא למפרע אלא בחוטא אבל לא בחטא והכא בשוחט על החמץ הספק הוא בחטא וע"כ לא אמרינן אגלאי מילתא למפרע:
ועוד נראה לי' ראיה ע"ז מהתוס' דחולין (דף י"א) שהקשו דמאי מקשה הגמ' וכ"ת דבדקינן ליה להרוג אם הוא טריפה. הא הוי התראת ספק ואם כן לסברתייהו דהא אמרינן אגלאי מילתא למפרע לא הוי מקשים התוס' ולא מידי דאמרינן דאגלאי מילתא למפרע אלא ודאי דכשהס' בחטא עצמו לא אמרינן דאגלאי מילתא למפרע והתם הס' בחטא עצמו דלמא ההרוג טריפה הוא ועיין לקמן (סי' כ"ב) מה שתירצתי שם דהתוס' דיבמות לא סתרו כלל להתוס' דנדה ע"ש]:
והשתא א"ש דאי אמרינן קיימו ולא קיימו היינו שעבר על הלאו מיד אלא שהתורה נתנה לו תיקון שלא ילקה לקיים העשה וע"כ לא תלי בהתראת ס' אבל אי אמרינן דביטלו ולא ביטלו הוא שאין הלאו נגמר עד שיבטל העשה וכל כמה דלא בטלו לעשה עדיין לא עבר על הלאו עד שיעשה מעשה ויבטל העשה ולזה הוי התראת ס' וזה מדוקדק היטב בלשון רש"י וזה לשונו דר"י סובר התראת ס' שמיה התראה ואע"ג דכל ל"ת שניתק לעשה לדבריו התראת ס' היא שהרי כשעובר על הלאו צריך להתרות בו והוא אמר שגמר הלאו תלוי בביטול העשה וכו' עכ"ל. אלמא דהטעם מפני שהוא אומר שגמר הלאו תלוי בביטול העשה וע"כ הוי התראת ס'. עוד פי' רש"י על ר"ל דר"ל אומר התראת ס' לא שמיה התראה הילכך אם היה גמר הלאו תלוי בביטול העשה לא היה לוקה עליו אלא הלאו משגירש נגמר וה"ל התראת ודאי והעשה ניתן תחת המלקות פי' שהעשה ניתן לתקן שלא ילקה אבל הלאו נגמר מיד:
ולפ"ז לא צריך למה שכתבו התוס' דבנשבע שיאכל היום אינו מתחיל חיובו מיד דהא דקיימו ולא קיימו לא הוי התראת ס' לאו מחמת דמעמידן על חזקתו אלא כמו שביארתי דהטעם משום שהלאו נגמר מיד. אך התוס' פירשו דהטעם משום דמוקמינן אחזקתו ולפ"ז הא דנשבע שלא יאכל היום הוי התראת ס' ולא מוקמינן אחזקתו כמו בקיימו ולא קיימו משום דאין החיוב מחחיל מיד:
וזהו דוקא לשיטת התוס' אבל גירסת הרמב"ם הוא בהיפוך דר"י דאמר התראת ס' שמיה התראה קא סבר קיימו ולא קיימו דקיימו ולא קיימו תלי בהתראת ס' אבל בטלו ולא בטלו לח תלי בהתראת ס' ולכאורה הוא תמוה דאי אמרינן התראת ס' לא שמיה התראה איך ילקה בביטלו ולא ביטלו הא התראת ס' הוא דילמא לא יבטל כמו בקיימו ולא קיימו ואיך יתיישב גירסת הרמב"ם דגריס בר' יוחנן דסבר קיימו ולא קיימו וריש לקיש סובר ביטלו ולא ביטלו ור"י דסבר דקיימו ולא קיימו אית ליה דהתראת ס' שמיה התראה ור"ל אית ליה דהתראת ס' לא שמיה התראה:
וע"כ נ"ל דדעת הרמב"ם הוא דריש לקיש דסובר ביטלו ולא ביטלו אית ליה דהתראת ס' לא שמיה התראה וע"כ בעינן שתהיה ההתראה בשעה שמבטל ומה שהוכיחו התוס' משמעתא דככרות בשבועות (דף כ"ח) דאיתא התם אכליה לאיסורי והדר אכל לתנאי' פלוגתא דר"י ור"ל דר"י סבר דהתראת ס' שמיה התראה. וכתב רש"י דאם התרו בו בשעת אכילה השני' אל תאכל שהרי אתה עובר על הראשונה לא לקי שאין מלקות בא על אכילה זו והכא נמי לא מהני התראה בשעה שביטל לא קשה מידי להרמב"ם שהרמב"ם כתב (בהלכות שבועות פ"ד ה"ה) כמו שביאר הכ"מ שם ע"ש דבמזיד באיסור אף שהוא שוגג בתנאי חייב וע"כ הוי התראת ס' באכלי' לאיסורא והדר אכלי' לתנאי דליכא למימר שיתרו בו בשעת אכילת התנאי דאיך מהני התראה בשעת התנאי שאינו שייך לתנאי דהא עובר על האיסור אם הוא במזיד אף שהוא שוגג בשעת התנאי וע"כ לא מהני התראה בשעת אכילת התנאי משא"כ בביטלו ולא ביטלו בענין שיהיה דוקא מזיד בשעה שמבטל העשה:
והכי מוכח מהא דאמרינן לקמן (דף ט"ז) בשלמא גבי שילוח הקן משכחת לה ביטלו ולא ביטלו כששחטו אלא אונס ביטלו ולא ביטלו היכי משכחת לה אי דקטלה קם ליה בדרבה מיניה והקשו התוס' דילמא מיירי דקטלה ומ"מ לא הוי קים ליה בדרבה מיניה כגון שהיה שוגג. ותירצו דא"כ היינו מתה מאליה ולא הוי ביטלו ולא ביטלו. ולכאורה קשה דהא חייבי מיתות שוגגין ג"כ פטורין כמו דאמרינן בכתובות (דף ל"ה) ומאי קשי' להו. אך הענין כך הוא דאי אמרינן דחייב אפי' אם ביטל בשוגג א"כ עיקר חיוב מלקות הוא על עבירת הלאו ע"כ אם קטלה אף דחייב מיתה על הקטלא אעפ"כ חייב מלקות על הלאו שעבר מכבר דליכא למימר דהחיוב הוא על ביטול העשה ובאים בבת אחת דהא חייב גם אם שגג בביטול העשה וא"כ עיקר החיוב הוא על לאו וחיוב מלקות קדים. משא"כ למסקנת התוס' דבעינן שיהא דוקא מזיד בביטול העשה וע"כ ניחא קושית הגמרא אי דקטלה קם ליה בדרבה מיניה שהמלקות והמיתה באים כאחת שעיקר המלקות הוא על ביטול העשה דהא בעינן שיהא דוקא מזיד אבל לפי קושיתם דהוה ס"ד דאפי' אם ביטול העשה במזיד נמי חייב הקשו דלוקמי שהיה שוגג ועיקר החיוב הוא על עבירת הלאו שעבר מכבר ואינם באים כאחת ועיין במהרש"ל ובמהרש"א]:
וא"כ מוכח מהתוס' דאם ביטלו ולא ביטלו בעינן שיהא דוקא מזיד. ולפ"ז איכא למימר דמאן דאית ליה ביטלו ולא ביטלו קא סבר דהתראת ס' לא שמיה התראה והא דחייב בביטלו ולא בישלו היינו אם התרו לו בשעת הביטול ולא קשה מידי קושית התוס' מתנאי דהתם כיון שחייב אף על השוגג לא משכחת התראה בשעת התנאי משא"כ בביטלו ולא ביטלו כיון דבעינן שיהיה מזיד בשעת ביטול העשה. ולפי מה שביארתי עצם האיסור נמשך עד שעת הביטול וע"כ בעינן התראה בשעת ביטול. ואדרבא קשה לי על התוס' דסברי דלא בעינן התראה בשעת ביטול העשה דאיך לוקה דמאן לימא לן שהיה מזיד בשעת ביטול העשה ולא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וע"כ שיטת הרמב"ם מחוורת יותר וכגירסתו דר"י סובר דקיימו ולא קיימו וקא סבר דהתראת ס' שמיה התראה דדילמא יקויים העשה ור"ל סובר דביטלו ולא ביטלו קסבר דהתראת ס' לא שמיה התראה וע"כ סובר דביטלו ולא ביטלו בעינן התראה בשעת ביטול העשה כמו שביארתי דכיון דבעינן שיהיה מזיד בשעת ביטול העשה ע"כ בעינן התראה דוקא בשעת הביטול. והשתא א"ש מה שפסק הרמב"ם (בפט"ז מהלכות סנהדרין ה"ה) עבר על לאו שניתק לעשה והתרו בו ואמרו לו אל תעשה דבר זה שאם תעשנו ולא תקיים העשה שבו תלקה ועבר ולא קיום העשה ה"ז לוקה אע"פ שההתראה בס' היא שאם יקיים יפטור התראת ס' התראה היא עכ"ל:
והנה הרמב"ם כתב (בפ"ה מה' שבועות ה"א) מו שנשבע שזרק איש פלוני צרור לים כו' ה"ז חייב בשבועות ביטוי אע"פ שאינו בלהבא שהרי אינו יכול לשבע שיזרוק ושלא יזרוק איש פלוני וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך כו' אינו חייב בשבועות ביטוי שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל כו' ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ס' הוא שאין לוקים אלא א"כ הלאו מפורש בתורה כמו שנתבאר בה' סנהדרין עכ"ל ועיין בנושאי כליו של הרמב"ם שכולם טרחו ויגעו להעמיד דברי הרמב"ם ולא עלתה בידם כלל מלבד שאינו מובן פשטות דברי הרמב"ם מה שכ' אלא א"כ הלאו מפורש בתורה היכן הוא מפורש. עוד הקשה הלח"מ מהא שכתב הרמב"ם לעיל גבי ב' ככרות א' של איסור וא' של תנאי בין שאכל תחילה של תנאי או של איסור שלוקה והטעם משום דהתראת ס' שמיה התראה כדאמר פ"ג דשבועות וה"נ דכוותה היא. ועוד קשה לי דבהלכות סנהדרין פסק הרמב"ם בפירוש כר' יוחנן דאמר קיימו ולא קיימו אע"ג דהתראת ס' הוא אלמא דס"ל דהתראת ס' שמיה התראה:
ונראה לע"ד לברר שיהיו כל דברי הרמב"ם נכונים ומיושבים בטעמם. ומה שהקשה הלח"מ לא קשה מידי משום דדעת הרמב"ם הוא דאפי' למ"ד התראת ס' שמי' התראה. ה"מ שתלוי ביד המותרה לעבור כמו בקיימו ולא קיימו שכתב בהלכות סנהדרין (שם) עבר על לאו שניתק לעשה והתרו בו ואמרו לו שאם תעשנו ולא תקיים עשה שבו תלקה ועבר ולא קיום העשה ה"ז לוקה שיש בידו לעבור כגון שלא יקיים העשה ואף אי אמרינן דכל זמן שלא נתבטל העשה ואפשר עדיין לקיים אינו לוקה כמו דמשמע (בהל' נערה בתולה פ"א ה"ז) שכתב באונס דלוקה דוקא אם מתה גרושתו קודם שיחזירנה או נתקדשה לאחר. וכמו שכתבו הפוסקים לדעת הרמב"ם אעפ"כ יש בידו שלא לקיים כל ימי חייו. וכיון שבידו לעבור על הלאו ע"כ אמרינן דהתראת ס' שמי' התראה אבל מה שתלוי ביד אחר כגון שנשבע שיזרוק פלוני צרור לים ואם יזרוק אותו פלוני אין יכולת בידו לעבור ובפרט שמצוה על אותו פלוני שיזרוק לים כמו שכתב הרמב"ם (שם) ואם קיימו דבריו הרי אלו משובחים שלא הרגילו להוציא שבועה לשוא. וע"כ אפי' למ"ד התראת ס' שמיה התראה אעפ"כ במידי דתלוי באחר לא אמרינן דהתראת ס' שמיה התראה. ומיושב קושית הלח"מ מהא דפסק בשני ככרות דהתראת ס' שמיה התראה דהתם יש בידו לעבור:
ומה שכתב הרמב"ם אלא א"כ הלאו מפורש בתורה לכאורה היה אפשר לומר שזהו מאי דאמרינן בסנהדרין (דף ע"א) מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו. ולכאורה איך מלקין אותו ממיתין אותו הא הוי התראת ס' שיש ביד האב למחול וזה תלוי ביד אחר בשלמא לפי' רש"י אין זה התראה שרש"י כתב דלאו משום התראה גמורה כשאר עבירות שאין לוקין אלא בהתראה דהא התראת עדים בעי ועוד זו ספק התראה היא אם עובר אם לאו שלא מיד בפניהם עובר אלא בסתר ולאחר זמן הוא עושה אלא מוכיחין אותו דבעינן ויסרו אותו שלא ירגיל. אבל מפי' המשניות של הרמב"ם נראה דהוי התראה ממש שכתב דמתרים בו ולוקה בשלשה לפי שהתראתו בשנים כמו שאר התראות וכן משמע ברמב"ם (הלכות ממרים פ"ז ה"ז) כיצד דנים בן סורר ומורה מביאין אותו לב"ד אביו ואמו תחילה לב"ד של שלשה ואומרים להם בנינו זה סורר ומורר ומביאין שני עדים שגנב משל אביו וקנה בשר ויין במה שגנב ואכל אותו אכילה האמורה אחר ההתראה ומלקין אותו כשאר חייבי מלקות שנאמר ויסרו אותו עכ"ל. ולפ"ז קשה דהא הוי התראת ס' ועוד דזה תלוי ביד אחר דהא אמרינן בפ"י דסנהדרין (דף פ"ח) בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול מוחלין לו וע"ז כתב אלא א"כ הלאו מפורש בתורה כמו שמבואר בה' סנהדרין ובן סורר ומורה המלקות מפורש בתורה דילפינן יסרו מיסרו כמו דאמרינן בסנהדרין (דף ע"א) ובזה היה מתורץ מה שהקשו האחרונים על הרמב"ם שכתב (בפ"ז מה' ממרים הי"ב) טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נעשה בן סורר ומורה שנ' כי יהי' לאיש בן סורר ומורה עד שיהי' בן בשעת התראה. וכתב הלח"מ בפ' יש נוחלין (דף קכ"ו) אמרו אינו נידון כבן סורר דאמר קרא כי יהיה לאיש בן עד שיהיה משעת הוי' כו' ורבינו ז"ל כתב משעת התראה דאם קודם התראה נקרע ונמצא בן זכר נעשה בן סורר ומורה. והקשו האחרונים דא"כ למ"ד התראת ספק לא שמי' התראה תיפוק ליה דלא הוי התראה כלל. והוכיחו מזה דהרמב"ם סובר כסברת התוס' ביבמות (דף פ') דאמרינן אגלאי מילתא למפרע ולמה שביארתי ניחא בלא"ה דהא הכא ריבתה תורה דהתראת ס' שמיה התראה דהא יש ביד האב למחול:
אך מהירושלמי (ספ"י דיבמות) משמע דאפי בבן סורר ומורה התראת ס' לא שמיה התראה דאמרינן התם מתניתא פליגא בין על דין בין על דין. (פי' לשיטת הירושלמי דאם הביא שערות פחות מבן עשרים למפרע נעשה איש) הסריס אינו נעשה בן סורר ומורה שאין בו הקפת זקן ויתיר שמא יביא שתי שערות בתוך שלשה חדשים ומשני כמאן דאמר אין מקבלין התריי' על הספק עכ"ל הירושלמי. אלמא דבבן סורר ומורה ג"כ לא הוי התראת ס' התראה. ועיין לקמן בתשובה (ס' כ"ב) מה שביארתי שם דלא יסתור הירושלמי הזה למה שכתבו התוס' ביבמות (דף פ') והבאתי לעיל דהא דאמר רב נעשה סריס למפרע ולוקה אם אכל חלב דלא הוי התראת ס' דאמרינן אגלאי מילתא למפרע וגם ביארתי שם דלא סתרי מה שכתבו התוס' שם למה שכתבו בנדה (דף מ"ו):
אמנם לשונו של הרמב"ם אינו מיושב כל כך דהא הלאו אינו מפורש כל כך דאמרינן בסנהדרין (דף ס"ג) אזהרה לבן סורר ומורה מנין והמלקות מפורש יותר. ועוד כיון דקאי על בן סורר ומורה הי' לו לפרש. אלא ודאי דיש כמה דברים שהלאו מפורש:
ע"כ נראה לע"ד שזהו כוונתו של הרמב"ם דהא לפי מה שביארתי לפי גירסת הרמב"ם ופרושו דקיימו ולא קיימו הוי התראת ס' ולא סבירא לי' להרמב"ם כסברת התוס' דמוקמינן אחזקתי' שלא וקיים העשה שהוכיחו סברא זאת מהא דמכות (דף כ"א) דנזיר שהי' שותה לוקה על כל אחת וא' קשה דשמא ישאל על נזירותיו משום דכיון שהוא עומד הוא עובר. ויש לנו לומר שלעולם יעמוד כמו שהוא עכשיו ולא ישאל לחכם לעולם כו' ט"ש. וא"כ לדעת הרמב"ם שסובר דקיימו ולא קיימו הוי התראת ס' לא סבירא לי' דמוקמינין אחזקתי' א"כ קשה מהא דנזיר וכן איך לוקים על שבועות אם עבר על שבועתו או על נדרו. וכ"ת דהא לשיטת הרמב"ם לא קשה דהא סבירא לי' דהתראת ס' שמי' התראה. אבל מכל מקום תקשה לר"ל שסובר דהתראת ספק לא שמי' התראה וכן אפילו לדעת הרמב"ם לא יתיישב לפי מה שביארתי דכל שתלוי ביד אחר התראת ס' לא שמי' התראה א"כ איך לוקין על תרומה או הקדש דלמא שאל האחר על הקדשו או תרומתו. ואי אפשר ללקות אלא א"כ דמטא ליד כהן דלא מצי למשאל עלי' כמו דאיתא בנדרים (דף נ"ח) בתרומה ביד כהן דלא מצי למיתשל עלה. וזהו דוקא לפי' הרא"ש כיון דמטא ליד כהן וקיים מצות נתינתה תו לא מצי לאפקועי מינה שם תרומה ע"י שאלה אבל לפי' הר"א ממיץ דפי' דלא מצי למיתשל טלה שהרי לא קרא הוא עלי' שם תרומה ומשמע דאכהן קאי. אבל ישראל שהפרישה מצי למיתשל עלה ועיין לעיל (סי' י"ז) וא"כ איך ילקה ע"ז כתב הרמב"ם בקצרה (בה' שבועות פ"ו ה"ד) שאין לוקין עלי' (פי' על התראת ס') אלא א"כ הלאו מפורש בתורה פי' היכא שהלאו הוא מפורש בתורה ואם לא ילקו מחמת התראת ס' לא ילקו על לאו זה לעולם. וא"כ גילתה לנו התורה דלוקין אף דהוי התראת ס'. וכה"ג אמרינן בפ"ק דחולין (דף י"א) ודלמא היכי דאפשר אפשר. ובזה מתורץ כל הקושיות של התוס' שהקשו דאיך לוקים דילמא ישאלו ע"ז דבזה ודאי התראת ס' שמי' התראה דאל"ה לא ילקו על לאו זה לעולם. ולא דמי למאי דפליגי בקיימו ולא קיימו וביטלו ולא ביטלו דקיימו ולא קיימו הוי התראת ס' משום דאפשר לקיים את הלאו שילקה עליו ע"י ביטול העשה ויהי' ההתראה בשעת הביטול. אבל נזירות או שבועות דאם ניחוש לשאלה לא ילקה על לאו זה לעולם בזה לא אמרינן דהתראת ס' לא שמי' התראה וזו היא דעת הרמב"ם שכתב דאין לוקין אלא א"כ הלאו מפורש בתורה אבל בנשבע שיזרוק אחר. בזו אמרינן דלא שמי' התראה כיון שתלוי ביד אחר ולא נכלל זה בכלל הלאו. אבל אם תאמר שלא ילקה משום דאפשר לשאול הרי עקרת את הלאו בכללו שלא ילקו עליו:
[ובזה יתיישב מה דאמרינן בחולין (דף י"א) וליחוש דלמא טריפה הוא אלא לאו משום דאזלינן בתר רובא ופריך ודלמא בדקינן ליה. והקשו התוס' דהא מ"מ הוי התראת ס' אי לא אזלינן בתר רובא ותירצו התוס' דקא סבר שמי' התראה. ולדעת הרמב"ם לא ניחא תירוץ התוס' לפי מה שביארנו דכל שאינו תלוי בידו לא הוי התראת סי. והכא אין תלוי בידו אלא ודאי דהכא הוי התראת ס' שמי' התראה מכיון דאי אמרת דהתראת ס' לא שמי' התראה לא ימיתו על לאו זה לעולם. לפי הס"ד דלא אזלינן בתר רובא דלמא טריפה הוי. וע"כ כ"ע מודו בזה דהתראת פי שמי' התראה]:
ובזה ניחא מאי דאמרינן בסנהדרין (דף ס"ט) אמר ר' ירמי' אף אנן נמי תנינא דבד"נ אזלינן בתר רובא דתנינא בת ג' שנים ויום א' מתקדשת בביאה כו' וחייבין עלי' משום אשת איש ואמאי אימא איילונית היא. והקשו האחרונים דלמא ממתינין עד שתגדל ויראו שאינה איילונית ותרצו דהתראת ס' לא שמי' התראה ותחילה הוי התראת ס' דדלמא היא איילונית. וקשה דהא הוי דלא כהלכתא דר' יוחנן סבר התראת ס' שמי' התראה וגם הרמב"ם פסק להלכה כוותי' דר' יוחנן דהתראת ס' שמי' התראה. אלא ודאי דכיון שאינו תלוי בידו לעבור לא תלי מידי בהתראת ס'. ובזה כ"ע מודו דלא הוי התראה כמו שביארנו:
ובזה יתיישב עוד מה דאיתא בש"ע חו"מ (סי' רמ"א ס"י) דהאומר לחבירו הריני נותן לך כך וכך ע"מ שתעשה דבר פלוני על המקבל להביא ראי' שקיים תנאו. אבל אם א"ל ע"מ שלא תעשה על הנותן להביא ראי' שביטל תנאו עכ"ל. ובמהרי"ט (ח"א סי' קנ"ב) נסתפק בטעמו של דבר וכתב הטעם דבנותן דבר בתנאי שהוא בשב ואל תעשה מסתמא לא הטילו ראי' אלא על הנותן ולא על המקבל שאיך יבוא המקבל ראי' שלא עבר דאטו עדים בכיפא תלה להו שיעידו עליו כן אלא מי שטען שביטל תנאו יביא ראיה שביטל. אבל בתנאי שהוא בקום ועשה על המקבל להביא ראי' דהא יכול להביא ראי' שקיים תנאו. ותמהו עליו האחרונים דהטעם משום דמוקמינן אחזקתו דבתנאי שלא יעשה אוקמינן אחזקתי' שלא עשה עד שיברר בעדים שהי' עשוי. אבל כל שהוא בשב ואל תעשה מוקמינן אחזקתי' שלא עבר כמו שכתבו התוס' בפ' השולח (דף ל"ג) וכן כתב הסמ"ע ע"כ. ולפי מה שביארתי ניחא שפיר דזהו לדעת התוס' אבל לדעת הרמב"ם דלא ס"ל דמוקמינן אחזקתי' שלפי גירסתו ופירושו הוא אם קיימו ולא קיימו הוי התראת ס' וא"כ לא מוקמינן אחזקתי'. ע"כ פירשה מהרי"ט טעם אחר דבקום ועשה יכול להביא ראי' שקיום תנאו אבל לא בתנאי שהוא בשב ואל תעשה:
והכי משמע בירושלמי (פ"ג דקדושין ה"ב) דלאו מטעם חזקה הוא דאמרינן התם הגיע הזמן הוא אומר נתתי והיא אומרת לא נטלתי א"ר אבין מכיון שהוא מבקש להוציא סמפון מיד האשה עליו להביא ראי' הגע עצמך דלא הוי סמפון א"ר יוסי מכיון שהוא מבקש לאוסרה עליו צריך להביא ראי' שכנסו עצמן בתוך הזמן כו' צריך להביא ראי' עכ"ל הירושלמי. אלמא דלאו מטעם חזקה הוא כמו שכתב הקצ"ח אלא מטעם המוציא מחבירו כו' ועי' בטור אה"ע (סוף סי' ל"ח). והא דבתנאי דשב ואל תעשה א"צ להביא ראי' הוא מטעם שכתב המהרי"ט דלכתחילה לא הטילו עליו תנאי בזה משום שאינו יכול להביא ראי' בתנאי דשב ואל תעשה. ועי' בר"ן בקדושין שהביא לזה הירושלמי ע"ש באורך:
[ובזה יש לבאר עוד הא דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ו') אין אשתו של אדם מתה אלא א"כ מבקשים ממנו ממון ואין לו שנאמר אם אין לך לשלם כו' אימא בעון דבל תאחר נמי מתה אשתו של אדם קמל"ן. וכתבו התוס' ופי' בקונטרס דהיינו ממון של גזל. אבל נראה דמיירי בנדר כו'. והא דדריש הכא בך חטא ולא באשתך חטא מיירי במשלם אח"כ אלא שעבר על בל תאחר. והקשה הט"א דכיון דבעון בל תאחר אינה מתה אשתו של אדם איך יתכן הא דבעון נדרים מתה אשתו של אדם הא כל ימיו בעמוד ושלם קאי ושמא ישלם אחר זמן קודם מותו והא ל"ל דקמי שמי' גלי' ואם אין עתיד לשלם לאחר זמן מתה אשתו של אדם הא אין הקב"ה מעניש את האדם על שם סופו כו'. ותירץ הט"א כמו שכתב הר"ן דמיירי שגמר בדעתו שלא ליתן אבל אם רוצה לשלם אלא שעובר על ב"ת אינה מתה. וכתב הט"א דבהכי ניחא לי' במה שדחקו עצמם קמאי דאיך חייבה תורה לערל זכר אשר לא ימול והא כל ימיו בעמוד והמול קאי ותלי כרת בידי' עד שימות והוא ערל במזיד. ולפי זה ניחא דבגמר דעתו תלוי באם גמר בדעתו שלא לימול כלל חל עלי' עונש כרת מיד עכ"ד. ונציע דברי הרמב"ם שכתב (בפ"א מהלכות מילה ה"ב) וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מ"ע אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד עכ"ל. וכתב הראב"ד ע"ז אין בזה תבלין וכי משום התראת ס' פוטרין אותו אלא כל יום באיסור כרת הוא עומד:
ולכאורה החילוק בין הרמב"ם להראב"ד דלדעת הרמב"ם דהכרת אינו נמשך אלא כל ימי חייו וא"כ אם תחילה הי' לו פנאי ולא מל עצמו במזיד ואח"כ קודם מותו נאנס ולא הי' יכול למול עצמו לדעת הרמב"ם פטור כיון שהכרת אינו נמשך אלא כל ימי חייו והוא בסוף ימיו הי' אונס ולדעת הראב"ד דהוא בכל יום בכרת אלא שאם מל אח"כ נפטר מכרת. וכה"ג אמרינן בפסחים (דף צ"ג) חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני ואמרינן בגמ' דהזיד בראשון ושגג בשני לר' ולר' נתן מחייב ולר' חנני' בן עקבי' פטור דתקוני לראשון מתקן לי' ואפי' הזיד בראשון משום דחיוב הכרת נגמר דוקא בשלא עשה פסח שני. וא"כ ה"נ לדעת הרמב"ם אינו מתחייב כרת עד שימות. ולדעת הראב"ד מתחייב כרת בכל יום אלא שאם מל אח"כ נפטר מהכרת. (ועוד אפשר לומר דאפי' לדעת הרמב"ם אינו הכרת נגמר מיד אלא כיון שיכולת בידו למול ולתקן ע"כ אין הכרת נגמר מיום ראשון שעדיין יכולת בידו לתקן אבל אם נאנס ולא תיקן הרי הוא חייב מיום ראשון כמו בקיימו ולא קיימו דהוי התראת ס' דלמא יקיים אבל אם נאנס אח"כ ולא קיים הרי הוא חייב משעה ראשונה דאפי' נאנס נמי חייב והכי נמי במילה אפי' נאנס אח"כ או תלה ולא קיים חייב כרת מיום ראשון אלא כיון דיכולת בידו למול ע"כ אין חייב כרת):
והנה התוס' הקשו במכות (דף י"ד) דלמה לי קרא לפוטרו מקרבן במילה דהא לעולם ליכא כרת במילה עד שימות ותירצו דלעולם כל זמן שלא מל עונש כרת עליו. ולכאורה קשה דאמאי ענוש כרת כל יומא הא בידו למול וכמו שהקשה הט"א הא בעמוד והמול קאי. ע"כ רל דהתוס' אזלי לטעמייהו דסבירא להו דאפי' בדיני אדם דודאי אין דנין אותו על שם סופו אעפ"כ בקיימו ולא קיימו מתחייב מיד מלקות דאוקמינן אחזקתי' כמו שלא קיים העשה מיד כן לא יקיים עוד וכן בנזיר וכה"ג כמו שביארו התוס'. וע"כ כתבו התוס' דכל יומא (פי' במזיד ולכן בשוגג חייב קרבן דעל דבר שזדונו כרת בשוגג חייב קרבן) בכרת קאי פי' דאם אינו רוצה למול במזיד אמרינן כמו שאינו רוצה למול עכשיו כן לא ימול עוד וע"כ בשוגג חייב קרבן וכמו דס"ל להתוס' דבקיימו ולא קיימו לוקה מיד. אע"פ שיכול עדיין לקיים העשה אעפ"כ לוקה מיד. ואפי' התראת ספק נמי לא הוי ומתחייבו מלקות מיד. וה"נ אם אינו מל חל עלי' החיוב כרת מיד. כמו שמחויב מלקות בקיימו ולא קיימו (ועי' במה שכתב הכ"מ שם בריש הלכות מילה דאפי' למ"ד התראת ס' לא שמיה התראה לא אמר כן אלא לפוטרו מדיני אדם אבל מ"מ חיוב שמים יש עליו מפני שעשה מעשה שיוכל להמשך ממנו חיוב מיתה וזה שמביא עצמו למקום שאפשר לו להתחייב כרת. ועוד שהרי עובר בכל יום על מצות הבורא כו' דין הוא שיתחייב בכל יום כו'). ולפי מה שביארתי אפי' בדיני אדם נמי מתחייב בכה"ג ויש עדיין להאריך בזה ובמ"א יתבאר וזהו לשיטת התוס'. אבל הרמב"ם אינו סובר כסברת התוס' דמוקמינן אחזקתי' אלא דקיימו ולא קיימו הוי התראת ס' ובהתראת ס' יש פלוגתא ואפי' לדעת הרמב"ם דהתראת ס' שמי' התראה היינו דוקא בשאי אפשר אח"כ לקיים עוד העשה כגון באונס שגירש אם מתה ועכ"פ לא מוקמינן אחזקתי' דכמו שלא עשה עד עכשיו כן לא יעשה עוד וע"כ כתב דאינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד. וע"כ כתב עליו הראב"ד וזה לשונו אין בזה תבלין וכו' משום התראת ס' פוטרין אותו מן השמים]:
והשתא כיון שביארתי דעת הרמב"ם גירסתו ופירושו א"כ לא צריכין למה שכתבו התוס' במכות (דף ט"ו) דבנשבע לאכול היום אינו מתחייב עדיין סמוך להתראה לעבור אלא החיוב מתחיל מיד וכל שעתא בעמוד ואכול קאי אך אין נגמר עד שיעבור היום ואם הי' תחילה מזיד אע"ג שנאנס אח"כ אעפ"כ הוי מזיד:
והכי משמע קצת בירושלמי (בפ"ז דשבועות) שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום כו' ר"י ור"ל תרוויהון אמרין פטור לא טעמא דאהן טעמא דאהן טעמא דר' יוחנן משום שאינו ראוי לקבל התראה טעמא דר"ל מפני שהוא בל"ת שאין בו מעשה מה נפקא מביניהון שרפה והשליכה לים אין תימר משום שאינו ראוי לקבל התראה פטור אין תימר משום שהוא בל"ת שאין בו מעשה הרי יש בו מעשה עכ"ל הירושלמי [והנה גירסת הירושלמי מחולפת מגירסת הש"ס דילן דבש"ס דילן אמרינן בפ"ק דמכות דר"י אמר אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה ולר"ל אינו לוקה משום דהוי התראת ס' ולהירושלמי הוא בהיפוך וכהנה מצינו רבות בש"ס] עכ"פ אי אמרינן דהטעם משום דהוו התראת ס' לא מהני אם שרפה והשליכה לים אע"ג דהתראת ודאי הוא והטעם הוא משום דבעינן התרא' בשעת השבועה כמו דאמרינן בפ"ג דשבועות (דף כ"ח) אכלי' לאיסורא והדר אכלי' לתנאה פלוגתא דר"י ור"ל וכתב רש"י דלא מהני התראה אח"כ בשעת עבירת התנאי אלא בשעת השבועה וא"כ לפי מה שביארתי בדעת הרמב"ם דביטלו ולא ביטלו מהני ההתראה בשעת הביטול ולא הוי התראת ס' דיכול להיות ההתראה בשעת הביטול אבל קיימו ולא קיימו הוי התראת ספק וביארתי דהטעם דכיון דהביטול צריך להיות במזיד ע"כ מהני ההתראה משא"כ בתנאי כיון דאפי' עבר בשוגג עבר על שבועתו כמו שכתב הרמב"ם ע"כ לא מהני ההתראה בשעת עבירת התנאי והשתא אי אמרינן דאם נשבע שיאכל היום אינו עובר על שבועתו אלא א"כ הי' מזיד אח"כ בשעת השלמת היום וא"כ בעינן שבשעה שישליך לים נמי יהי' מזיד וא"כ אמאי לא מהני התראה לדעת הרמב"ם בשעה ששורף או משליך לים אלא ודאי דכיון שהי' מזיד בתחילתו ולא רצה לאכול לקיים שבועתו אע"פ שאח"כ אירע לו אונס נמצא דעבר על שבועתו נמי וע"כ לא מהני התראה בשעה ששורף או משליך לים כמו דלא מהני בקיימו ולא קיימו או בשעת התנאי אלא בתחילה בעינן ההתראה וע"כ הוי התראת ס' ולא מהני ההתראה בשעה שמשליך לים. והשתא מוכח דלשיטת הרמב"ם מתחיל החיוב מיד ואם הי' מתחלה מזיד ונאנס אח"כ חייב ג"כ משום דהחיוב מתחיל מיד אלא שאין החיוב נגמר עד סוף היום משום דהעיקר תלוי בהתחלת האיסו' כיון שעשה בפשיעה אע"פ שנאנס אח"כ חייב [והכי אמרינן בירושלמי (ספי"א דשבת) הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו כו' פטור ואמרינן בירושלמי כיני מתניתין והזיד וקשי' אילו ירה חץ כו' והתרו בו לחזור שמא כלום הוא הוי סופך ממיר והזיד עכ"ל הירושלמי פי' דעיקר הפטור משום דהזיד ובעינן שיהא תחילתן שגגה וסופן שגגה אבל אין הפטור משום דנזכר אלא שלא הי' יכול לתקן וע"כ הוי אונס דמה בידו לעשות ופטור מחטאת דליכא למימר הכי דאלו זרק חץ אעפ"י שחזר אח"כ אלא שהוא אנוס אפיה חייב משום דמחויב על התחלת המעשה אעפ"י שנאנס אח"כ והכא נמי חייב אלא דהפטור משום דבעינן תחילתו וסופו בשגגה] הרי נתברר מזה שכיון שהי' יכול לעשות מתחילה אע"פ שנאנס ואח"כ עובר חייב והכי אמרינן בירושלמי (פ"ק דר"ה) ר' בון בר חייא בעי שלמה שנתו בעצרת אפשר לומר הוא אינו כשר ועובר (פי' אם נשלם לו ג' רגלים בעצרת למאן דאמר אפי' שלא כסדרן נמי א"כ איך עובר הא אינו יכול להקריב ברגל למ"ד דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט) כהדא לא ילין חלב חגי עד בוקר ואימורי חוץ קרבין כו' אמרה תורה הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי בל תלין והכא הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי בל תאחר א"ר חנניא אילו עבר והביא שמא אינו כשר מאחר שאילו עבר והביא כשר עובר עכ"ל הירושלמי וא"כ חזינן דאע"ג שהוא אנוס בעצרת אעפ"כ הי' לו להקריב מתחלה אע"ג שאינו עובר על בל תאחר עד שעובר כל הרגל וברגל הוא אנוס אעפ"כ עובר על בל תאחר:
ובזה מתיישב קושית הט"א בפ"ק דר"ה (דף ו') בהא דאמר התם העיד ר' יהושע ור' פפייס על ולד שלמים שקרב שלמים א"ר פפייס אני מעיד שהי' לנו פרה של זבחי שלמים ואכלנוה בפסח ואכלנו ולדה שלמים בחג בשלמא בפסח לא אקרבוה אימר מחוסר זמן הוי אלא ולדה בעצרת היכי משהי' לה ועברו בעשה. והקשה הט"א דלמא חל אותו עצרת בשבת ואין קרבן יחיד דוחה שבת ואינו עובר בעשה זו דובאת שמה והבאתם שמה. ותירץ דאע"ג דעצרת אינו אלא יום א' אפ"ה הואיל ויש לה תשלומין כל ז' לענין ראי' וחגיגה דינו לענין ב"ת כשאר רגלים ומשך זמנו כל ז'. ודבריו אינם מובנים דאמאי לא קשי' לי' דלמא להכי לא הקריבוהו בעצרת משום דקא סבר נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט וא"כ איך עבר בעשה. ועוד דלפי דבריו למ"ד נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט לא עבר בעצרת בעשה דוהבאתם שמה. ולפי הירושלמי א"ש דכיון דהי' לו להביא תחילה ע"כ עובר בבל תאחר אע"פ שאינו יכול להקריבו ביו"ט ועי' רש"י במאי דאמרינן פ"ק דר"ה (דף ז') והרי רגלים דלא חיילי מאורתא וקא חשיב כיון שצריך לאתויי מעיקרא מחויב וקאי ועי' תוס' שם. ועוד דכל ב"ת הרי הוא אנוס בסוף הרגל דהא אינו יכול להקריב ביו"ט האחרון ובבל תאחר אינו עובר אלא אחר הרגל כמו שכתבו התוס' פ"ק דר"ה (דף ה'). אלא דכיון שהי' לו להביא מתחילה ע"כ עובר אח"כ בב"ת אע"פ שהוא אנוס לבסוף כמו דאיתא בירושלמי והכי משמע בפ"ב דביצה (ד' י"ט) כי פליגי למיקום עלי' דבל תאחר ופרשי' שם דקמ"ל עצה טובה דכל מי שיש עליו תודה יביא בחג הסוכות ואפי' הוא רגל ראשון אחר נדרו שאם לא יביאנה עכשיו כו' שהרי בעלותו ברגל בפסח לא יביאנה כו' אלמא אע"ג דאנוס הוא לבסוף אפ"ה עובר בבל תאחר ועיין בתוס' גטין (ד' כ"ח) במה שתרצו דהא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן מיירי שהיו עובר בבל תאחר אם הי' ממתין ע"כ יכול להביא אפי' אם מבטל עשה דסמיכה אלמא שאפי' אנוס הוא לבסוף נמי עובר. אך שיש לחלק דהתם האונס ידוע מתחילה פ"כ לא הי' לו להשהות עד שיהי' אנוס אבל הכא הרי הוא סומך על שעה אחרונה ומה יעשה אם הוא אנוס לבסוף:
וכן משמע בפ"ז דב"ק (דף פ') מהא דאמ' וכן מי שנדר ליקח בית ולישא אשה בא"י אין מחייבין אותו ליקח מיד עד שימצא את ההוגנת לו ומעשה באשה אחת שהי' בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה כל מי שיבוא איני מחזירתו וקפצו עלי' בני אדם שאינם מהוגנין וכשבא הדבר אצל החכמים אמרו לא נתכוונה אלא להגון לה. אלמא דוקא משום דלא נתכוון אלא להוגנת לו אבל בלא"ה מחייבין אותו ליקח מיד. ומה שתירץ המהרי"ט דהתם משום דמצוה הוא ע"כ מחייב מיד כמו דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ו') וצדקה מחויב עלה לאלתר משום עניים. הוא דוחק. ועוד דאפשר לומר דבל תאחר אינו שייך אלא בנתינה לגבוה או לכהן אבל בדבר שצריך לעשות בעצמו ולא בתשלומין אינו עובר אלא משום שהית המצוה אבל לא שייך בזה לאו דבל תאחר:
וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ק דר"ה) ר' חגיי בעא קומי ר' יוסי כתיב וביום השמיני ימול עבר ולא מל א"ל כי תדור כו' לא תאחר לשלמו דבר שהיא ניתן לתשלומין יצא זה שאינו ניתן לתשלומין עכ"ל, ופי' הקב"ע דדבר שהוא ניתן לתשלומין היינו מה שנתחייב ע"י הקדשו משא"כ מילה לאו תשלומין. והקשה ע"ז דהא בכור נמי לאו תשלומין ועובר עליו ע"כ. וכן יש להקשות ממעשרות וחטאו' דעובר משום ב"ת. וה"נ אמרינן בפ"ק דנדרים (דף ד') דעל חטאת יולדת עוברת משום ב"ת אע"ג דלא בא ע"י נדר. אבל לפ"ד הוא טעות במחכ"ת. אלא דהפי' דהיינו שאינו עובר על ב"ת אלא דוקא בדבר דשייך נתינה אבל במידי דלא שייך נתינה אינו עובר על בל תאחר. וע"כ ליכא לתירוצי כמו שתירץ המהרי"ט דאם נדר ליקח אשה כיון שהוא מצוה עובר על בל תאחר דלא שייך בזה ב"ת אלא ודאי דדוקא התם משום דלא נתכוון אלא לישא אשה ההוגנת לו אבל בלא"ה צריך לקיים מיד משום דכיון שנדר צריך לקיים מיד ודוקא בקרבנות שיש להם זמן קבוע דהיינו ברגלים ע"כ אינו עובר בעשה אלא משעת הרגל אבל בכל הנדרים צריך לקיים מיד:
אמנם יש להקשות על מה שביארתי דלא שייך בל תאחר אלא במידי דשייך נתינה מהא דאמרינן בפ"ק דנדרים (דף ד') אמר רב אשי הואיל וכן נזיר שטימא עצמו במזיד עובר משום בל תאחר דנזירות טהרה. ומשמע דלאו משום קרבנות היא דהא דאמרינן התם מר זוטרא ברי' דרב מרי אמר עובר משום בל תאחר קרבנותיו משמע דהא דאמר רב אשי דעובר משום בל תאחר נזירות טהרה לאו משום קרבנות הוא רק מחמת חיבת נזירות עצמה. אלמא דשייך בל תאחר אפי' במידי דלא שייך נתינה. אך משמעות הרא"ש דאפי' מאן דאמר תחילה משום בל תאחר נזירות טהרה היינו ג"כ מחמת קרבנות דהא הרא"ש פירש דעובר בג' רגלים אלמא דהטעם הוא משום קרבנות דאל"ה מה זו שייכות לג' רגלים הרי עובר מיד בב"ת כמו דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ו') דצדקה מיחייב עלה לאלתר משום דקיימי עניים אלא ודאי דמשום קרבנות הוא אלא דמר זוטרא אמר דאפילו השלים נזירותו עובר משום קרבנותיו אבל הכל משום קרבנות הוא אלא דלפי' הר"ן שפי' דלקי מיד ועל הא דקאמר דעובר משום בל תאחר קרבנותיו פי' בג' רגלים אלמא דעובר בב"ת משום נזירות לחוד אפשר לומר דשאני התם דרחמנא רבי' בפירוש וכמו דאמרינן שם בנדרים (דף ג') ומה נדרים עובר בבל יחל ובל תאחר ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו ויתבאר במ"א אבל מ"מ נ"ל דלא שייך ב"ת אלא במידי דאית בי' נתינה ולפ"ז שפיר מוכח מהך דב"ק דאי לאו משום דנתכון לההוגנת לו הוי כייפינן לי' מיד כמו שהוכחתי. והכי איתא בש"ע יו"ד (סי' רל"ב) ברמ"א מי שנתבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פלוני יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו היום. שמא ישכח אח"כ ולא יעשנו ויעבור על נדרו או שבועתו ואם לא עשהו מיד כי אמר עדיין יש לו פנאי לעשותו ושכח ונאנס אח"כ ולא עשה י"א דמקרי אונס וי"א דלא מקרי אונס ועי' במ"א באו"ח (ס' נ"ח). וכבר הוכחתי מהירושלמי דמקרי פושע על שלא עשה מתחילה ובמ"א הארכתי במה שכתב הנ"י (ספ"ק דב"ק) עכ"פ לכתחילה ודאי דצריך ליזהר ולקיים מיד. כן נ"ל: