עמק יהושע חלק א· רבי יהושע איזיק שפירא
דיני מצה · סימן ח
והנה אע"פ שהארכתי הרבה לבאר מה שכתב הרוקח שטוב ללמוד לומר כל מי שיגיע לידו מצה שלי ה"ה לו במתנה דלא תלי בברירה. דאין כוונתו אלא שתחול מכאן ולהבא וכיון שחל מכאן ולהבא מהני לכ"ע אפי' אי אמרינן אין ברירה ולכאורה אינו צריך לכל האריכות דאם הפסול של מצה שאינו שלו הוא מטעם מצוה הבאה בעבירה כיון דמצוה הבאה בעבירה אינו אלא מדרבנן כמו שכתבו התוס' בפ"ק דסוכה (דף ט') ובדרבנן קייל"ן דיש ברירה וא"כ אפי' אי חלי האי תקנתא של הרוקח לומר כל מי שיגיע ס' מצה שלי כו' בברירה אעפ"כ מהני דהא קיי"ל דבדרבנן יש ברירה. רק הא דמצה גזולה פסולה הוא לא מטעם מצוה הבאה בעבירה אלא דמדאורייתא אינו יוצא במצה שאינו שלו כמו דאמרינן בפ"ב בפסחים (דף ל"ח) מצות של מ"ש לדברי ר"מ אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח לדברי חכמים אדם יוצא י"ח בפסח. ואמרינן התם בשלמא עיסה דכתיב עריסותיכם משלכם אתרוג נמי דכתיב ולקחתם לכם משלכם. אלא מצה מי כתיב מצתכם ומשני דאתי לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם והי' באכלכם מלחם הארץ. מה להלן משלכם אף כאן משלכם. וא"כ מדאורייתא אינו יוצא במצה שאינו שלו ובדאורייתא אין ברירה רק מטעם דאינו חל רק להבא וזה לא תלי בברירה כמו שביארתי:
אך הש"א כתב דלא אמרינן דמצה גזולה פסולה מטעם דילפינן מחלה משום שהוקשה לו דאיך ילפינן מחלה דבגזל אינו יוצא והרי חלה גופא של גזל חיוב בחלה כמו דאמרינן ר"פ הגוזל (דף צ"ד) הרי שגזל סאה של חטים וטחנו ואפאו והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ. אבל מ"מ חייב בחלה אפי' למאי דס"ד דשינוי במקומו עומד ולא קני הגזלן בשינוי כדאמרינן התם. וא"כ אי אפשר להחמיר במצה הלמד מחלה יותר מבחלה. וע"כ כתב דטעמא דאין יוצאים במצה של גזל הוא מטעם מצוה הבאה בעבירה. ועוד הביא ראי' שהרי הה"מ (בפ"ז מה' חמץ ומצה) וכן הר"ן וכן הרא"ש הביאו להך ירושלמי דפסול מצה גזולה משום דאין עבירה מצוה ומשום אלה המצות דאם עשאן כמצותן יצא והוא משום מצוה הבאה בעבירה. וע"כ פסק נמי דבמרור גזול יוצא בזמן הזה דבדרבנן לא חיישינן למצוה הבאה בעבירה כמו שיוצאים ביום שני בלולב הגזול. והא דמקשינן מרור למצה היינו דוקא במאי דכתיבא במצה גופא. אבל הא דמצה גזולה פסולה הוא מטעם מצוה הבאה בעבירה וע"כ דוקא במצה שהיא דאורייתא אבל לא במרור שהוא דרבנן וע"ש בש"א שהאריך בתשובה (סי' צ"ד):
ונראה לע"ד דאע"ג דאמרינן בב"ק (שם) דאם גזל חטים והפריש ממנו חלה כו' אלמא דחייב בחלה היינו משום דיש לו בעלים וכי מפני שזה גזל פקע איסורי' והלא באמת יש לו בטלים הראשונים אם אין שנוי קונה. והא דממעטינן מעריסותיכם זהו דוקא במעשר שני אם אמרינן דממון גבוה הוא שזה אינו שלו ואין לו צד חיוב שיתחייב כיון דממון גבוה הוא ולא הוי עריסותיכם וע"כ פטור מחלה. אבל גבי גזל סאה של חטים שיש להם בעלים. אף שזה גזל החטים אעפ"כ חייבים בחלה מחמת שיש להם בעלים. והא שכתבו התוס' בסוכה (דף ל"ה) אהא דתני' הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר וחלה כאחת כו' ולא פטרינן לי' מדכתיב עריסותיכם. אע"ג שיש בזה חלקו של כהן דמיירי כשיש שם חמשת רביעים בלא חלק של כהן. אע"ג דלכאורה זה נמי יש להם בעלים והיינו הכהן והלוי וא"כ חייב בחלה כמו שביארתי בגזל סאה של חטין שאני התם דכמו דממעט עיסה של מ"ש מן החלה משום מ"ש הוי ממון גבוה ואין לו בעלים כלל ולא מיקרי עריסותיכם. הכא נמי לענין טבל שיש בזה חלקו של כהן אין לו בעלים כלל דאכתי אינו ידוע לאיזה כהן יתן ולא זכה בהם הכהן כלל, וע"כ אם לא הי' בחלק הישראל לבד כשיעור חלה הי' פטור מן החלה וכמו דממעטינן מדכתיב עריסותיכם של הפקר ושל הקדש במנחות (דף ס"ו) ממעטין נמי מ"ש אי ממון גבוה הוא או טבל מחמת חלקו של כהן. וא"כ כיון דבגזל אין החיוב הוא אלא מחמת בעלים הראשונים. אבל בלאו"ה אינו חייב בחלה כגון במעשר שני אם ממון גבוה הוא. ה"נ ילפינן לענין מצה דאינו יוצא בגזולה דלענין מצה לא שייך לומר שזה יצא בה מחמת בעלים הראשונים. דה"מ לענין איסור טבל ניחא שפיר. אבל לענין מצה מפיק מחלה דבעינן שיהי' שלו וכיון שאינו שלו אינו יוצא ידי חובת המצוה של אכילת מצה המוטלת עליו במצה גזולה. אבל אי אפשר לדחות הך מימרא דרב אסי מהלכה. וכן התוס' הביאו ג"כ הא דרב אסי בפ"ב דפסחים (דף ל"ח) שכתבו בחלות תודה ורקיקי נזיר דמיירי שלא הוקדשו דאי הוקדשו תיפוק לי' דבעינן מצתכם. [אך מה שהוכיחו התוס' דמיירי בלא הוקדשו מהא דקאמר למכור בשוק קצת קשה. דהא כה"ג אמרינן בירושלמי פ"ק דחלה חלת תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו פטור כו' ומפרש בגמ' דכתיב ראשית עריסותיכם ולא של הקדש למכור בשוק חייב לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי ע"כ. והתם ודאי הא דאמר עשאן לעצמו איירי לבתר דהוקדשו דהא קאמר ראשית עריסותיכם ולא של הקדש. ומקמי שהוקדשו כתבו התוס' דלא ממעטינן מדכתיב עריסותיכם דהא גבי עצה לא ממעטינן מהא דמצתכם] וה"נ אמרינן בירושלמי פ"ז דפיא' רב"א ור' חייא בשם ר' יוחנן עיסת מ"ש כר"מ פטורה מן החלה כר' יהודה חייבת בחלה א"ר יונה לא אמרו אלא בירושלים אבל בגבולין לא. וה"נ אמרינן בסוף סנהדרין (דף קי"ב) אלמא דהא רב אסי הלכתא היא. ומצה גמרינן מחלה מג"ש דלחם לחם וה"נ אמרינן בפ"ו דמנחות (דף ע' ודף ע"ז) דגמרינן חלה ממצה מג"ש דלחם לחם. וה"נ ילפינן מצה מחלה:
ומה שלא הביאו הפוסקים הראשונים להך מימרא דרב אסי וכתבו דהא דאין יוצא במצה גזולה הוא מטעם מצוה הבאה בעבירה נראה לע"ד דהטעם הוא דאין לפסול מצה גזולה מטעם דבעינן שיהא שלו כמו דגמרינן מחלה דבעינן עריסותיכם דכיון דגזלו ואח"כ לעסו קני' בשינוי מעשה כמו שהביא הרא"ש הירושלמי (פ"ב סי' י"ח) מצה גזולה אסור לברך עלי' א"ר אושעי' על שם שנאמר ובוצע ברך ניאץ ד' הדא דתימר בתחילה אבל לבסוף דמים הוא דחייב לו. ועוד אמרינן התם בירושלמי ר' אומר אין עבירה מצוה ר' יוסי אומר אין מצוה עבירה אמר ר' אילא אלה המצות כו'. וכן אמרינן בירושלמי פי"ג דשבת בעון קומי ר' יוסי לא כן א"ר יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק מצה גזולה אינו יוצא בה י"ח בפסח אמר לון תמן גופא עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה כך אני אומר הוציא מרה"י לר"ה אינו יוצא בה י"ח בפסח ע"כ. אלמא דהטעם דאינו יוצא במצה גזולה הוא משום מצוה הבאה בעבירה. ולא מפרש הטעם משום דלא הוי שלו משום דקני' בשינוי מעשה מכי לעסו. וא"כ הוי דידי' והכי אמרינן בירושלמי רפ"ג דסוכה שופר של כו' ושל עור הנדחת כו' תני ר' חייא כשר תני ר' יוסי פסול הכל מודים בלולב שהוא פסול מה בין שופר ומה בין לולב א"ר יוסי בלולב כתוב ולקחתם לכם משלכם כו'. מה פליגין בשגזלו משופה אבל אם גזל ושיפהו. דמים הוא דחייב לו. גזל לולב מכאן והדס מכאן ואגדן כו' ואפשר שלא יוקשר במיישב מלמעלן ע"כ. ועיין בסוכה (דף ל') והא דאמר ר' אסי דאינו יוצא במעשר שני אי אמרינן דממון גבוה הוא היינו דווקא במעשר שני דאפי' אם אוכלו בתורת מעשר שני כממון גבוה הוא וע"כ לא הוי לכם. אבל לגבי גזל ליכא למימר הכא דהא מכי לעסה קני' כמו דאמרינן בכתובות (דף ל'). [אח"כ מצאתי שכוונתי בזה לדברי המק"ח].
ובזה יתיישב קושיות תוס' בפ"ב דפסחים (דף ל"ה) שהקשו דכיון דילפינן לחם לחם דבעינן מצה שלכם אמאי אצטריך למעוטי שלא יצא בטבל משום מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ כו' תיפוק לי' דבעינן שלכם וטבל אינו שלכם כו' ותירצו דאתרוג של טבל לא חשיב שלו. כיון שצריך ליתן ממנו לכהן וללוי ובעינן שיהא כל האתרוג שלו. אבל מצה שאם אכל כל כך שאם הי' נותן ממנו תרומה או מעשר ממה שאכל אכתי אוכל שיעור מצה חשיב שפיר שלו ותירוצם דחוק דא"כ איך אמרינן בפסחים (דף ל"ה) יכול יצא אדם י"ח בטבל שלא ניתקן כו' ת"ל לא תאכל עליו חמץ. מי שאיסורו משום בל תאכל עליו חמץ. תיפוק לו' דה"ל מצוה הבאה בעבירה ובודאי מיירי כגון דלית לי' מצה אחרת וע"כ הו"א דאתי עשה ודחי ל"ת. דדוחק לומר דהא דקאמר יכול יצא אדם י"ח הוא בדיעבד ומצוה הבאה בעבירה אינו אלא דרבנן ומוכיח מקרא דבעינן שאיסורו משום בל תאכל חמץ כו' דמשמע דהא דקאמר יכול יצא אדם י"ח לכתחילה משמע. אלא ודאי מיירי בדלית לי' וה"א דאתי עשה דאכילת מצה ודחי ללאו דטבל ושל מעשר שני. וא"כ לפי שיטת התוס' דמיירי כשאוכל יותר משיעור כזית כדי שיהא מצה משלו. א"כ תיפוק לי' דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה דהא כשאוכל כזית עבר על הלאו ועדיין לא קיים העשה. וכמו שכתבו התוס' בפ"ד דגטין (דף מ"א) שהקשו דליתו עשה דפרו ורבו ולידחי לאו דלא יהי' קדש ותירצו משום דכי מיעקרא לאו לא מקיים עשה אלא בגמר ביאה דחזי להתעבר. וא"כ ה"נ בעידנא דמעקרא לאו לא מקיים עשה:
ויש ליישב קצת והוא דהא שכתבו התוס' דזה לא הוה בעידנא כו' אע"ג דכבר התחיל המצוה רק כיון דלא גמר המצוה לא הוי בעידנא זהו דוקא התם שאם יפסיק ולא יגמור לא תהא ההתחלה נחשבת למצוה. וע"כ לא הוי בעידנא. אבל הכא מכיון שהתחיל לאכול הוי התחלת המצוה דהא יכול לגמור המצוה אפי' הפסיק בנתיים רק שהיה בכדי אכילת פרס הוי בעידנא אף שלא קיים המצוה עדיין בשלמות. ויש לי' להביא ראי' מהא דאמרינן פ"ק דיבמות (דף ה') אלא אתי הא דעשה דוחה ל"ת מהא דתני' ראשו מה ת"ל לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו שומע אני אף מצורע ונזיר כן ת"ל ראשו. ופריך עלה מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה דאי לא תימא הכי הא דקיי"ל דאין עשה דוחה לל"ת ועשה ליגמר מנזיר ואם איתא דבתחלת המצוה כל זמן שלא גמר לא מיקרי בעידנא א"כ ליפרוך דא"כ הא דקיי"ל דבעינן דבעידנא דמיעקר לאו יכול לקיים העשה ואי גמרינן מנזיר מצורע ידחה אף דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים העשה כמו דאמרינן בנזיר (דף מ') אמר רב חסדא ללקות באחת פי' דאם גילח שערה אחת לוקה. ועוד אמרינן התם דבשלשה שתגלחתן מצוה נזיר ומצורע ולויים ששיירו ב' שערות לא עשו ולא כלום. וכן אמר רב חסדא התם לעכב בשתים. ואעפ"כ דחי העשה דתגלחת את הלאו אף דלא הוי בעידנא דהא מעידנא דהתחיל לגלח עובר על שערה אחת בלאו ואינו מקיים את העשה עד גמר הגלוח. אלא ודאי כיון דאף אם יגמור הגלוח אחר זמן אפ"ה לא נתבטל ההתחלה הראשונה מה שהתחיל לגלח ע"כ מיקרי בעידנא:
ולכאורה אפשר להביא ראי' דאף דבעידנא דהתחיל המצוה ועדיין לא קיים כל העשה אפ"ה דוחה הל"ת. דהא אמרינן בפי"ט דשבת (דף קל"ב) היכי אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה. והא גבי מילה אמרינן מל ולא פרע כאלו לא מל ואמרינן בירושלמי (ס"פ ר"א) תני וענוש כרת ואעפ"כ הוי בעידנא. אך התוס' כתבו התם דהא דקאמר היכי אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת לא נקטי' אלא לסימנא בעלמא דהא מילה בצרעת הוי עשה ול"ת. אך אעפ"כ מדנקטי' לסימנא משמע דהוי בעידנא אף דלא גמר המצוה עדיין כדאמר רב אשי התם בהדי' היכי אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת או סדין בציצית דבעידנא דמתעקר לאו קא מקיים לעשה הכא בעידנא דמתעקר ללאו לא קא מוקים עשה ופי' רש"י דצרעת הנקצצת משום עבודה בעידנא דמיעקר לאו דקציצה אכתי לא מקיים עשה דעבודה הלכך מדחי עבודה כו'. וכן בירושלמי ספ"ג דנדרים ת"ל בשר אע"פ שיש שם בהרת על דעתי' דר' יונה דאמר מ"ע דוחה למצות ל"ת אע"פ שאינה כתובה בצדה ניחא על דעתי' דר' יוסי דאמר אין מ"ע דוחה למצות ל"ת אלא א"כ כתובה בצדה ומפני כיון דכתיב בשר ערלתו כמו שהיא כתובה בצדה ע"כ. אלמא דסיד דהירושלמי לומר דדוחה מכח דאתי עשה ודחי ל"ת אע"ג דבשעת המילה לא הוי בעידנא אלא ודאי כיון דהוי בהתחלת המצוה ע"כ מיקרי בעידנא וכה"ג יש להביא ראי' נמי ממילה דדחי שבת אע"ג דלא הוי בעידנא דהא מל ולא פרע כאילו לא מל אך שם יש לדחות דהא מקלקל בחבורה פטור והא דאצטריך קרא למשרי מילה הוא משום דהוי מתקן מחמת המצוה כמו דאיתא בפ' י"ג דשבת (דף ק"ו) מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי. ובפי"ט דשבת (דף קל"ו) נמי הכי איתא. וא"כ לא נגמר התיקון עד לאחר הפריעה ואז הוי בעידנא. אך אי אמרינן דכיון דמקלקל כדי לתקן חייב מיד וא"כ עובר מיד. אלא ודאי דזה הוי בעידנא. ואפשר דהתם כיון דכתיב ביום ואפי' בשבת ע"כ דחי אע"פ דלא הוי בעידנא. ואין כאן מקום להאריך בזה. ועוד דהא בלאו"ה קשה דהא בריית' דיכול יצא אדם י"ח כו' מסיק דאפשר דר' שמעון הוא שר' שמעון אומר דמלקות בכל שהוא וא"כ עובר על הלאו קודם השלמת העשה. אלא ודאי דזהו הוי בעידנא כיון שהתחיל המצוה. עכ"ז תירוץ התוס' הוא דחוק שיאכל יותר מכזית טבל ויצא ידי מצה בכזית. גם מה שתירץ הרשב"א שם בתוס' דאצטריך קרא להיכא שמה שמפריש יהי' משלו כגון אם הוא כהן או לוי או ישראל עני ונטל ממנו כבר תרומה ומעשר ראשון דשלכם קרינא בי' כבר שדא בה נרגא בעל ש"א דאי אתה מוצא לעולם שיהי' מעשר עני לבעלים דאפי' הוא עני א"א לעכב המעשר שלו לעצמו כדתנן ברפ"י דחולין (דף קל"א) אפי' עני שבישראל מוציאים אותו מידו ויליף התם מקרא:
אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דלכך לא אמר גבי מצה שאינו יוצא בטבל משום דלא חשיב משלו כמו גבי אתרוג. דהתם כיון שיש בזה חלקו של כהן או של לוי ע"כ לא הוי לכם. אבל גבי מצה של טבל כיון דאם לעסו קני ואינו מתחייב אלא דמים וע"כ הוי שלו [ועוד דאפי' דמים אינו מתחייב כמו דאמרינן בפ"י דחולין (דף ק"ל) המזיק מתנות כהונה או שאכלו פטור מלשלם רק לצאת י"ש מתחייב חד לישנא אע"ג דאמרינן שם בחולין דף (קל"א) הרי שאנסו בית המלך גורנו אם בחובו חייב לעשר ואמרינן שאני התם דקא משתרשי לי' והקשו התוס' דמתנות כהונה כשאכלן נמי משתרשי לי' שבמקום זה לא אכל דבר אחר ואמאי פטור. ותירצו דלא דמי לאנסו בית המלך גורנו דתחתיהן לא לקחו משלו אבל באכלו אפשר דלא משתרשי לי' שהי' מתענה. וא"כ הכא שצריך לאכול כזית מצה וא"כ לא הי' מתענה וע"כ משתרשי לי' זה אינו דהא כבר ביארתי דמיירי שאין לו דבר אחר לאכול דאלו"ה תיפוק לי דהוי מצוה הבאה בעבירה וא"כ לא קא משתרשי' לי'. ועוד דאמרינן התם מנין לבעה"ב שאכל פירותיו טבלין וכן לוי שאכל מעשרותיו טבלים מנין שפטור מן התשלומים ת"ל לא יחללו את קדשי ב"י אשר ירימו אין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך. וע"כ אפשר דאפילו קא משתרשי לי נמי פטור דכיון שלא הפריש עדיין אינו מתחייב בתשלומין. ומשמע דאפי' לצאת י"ש נמי פטור. דאל"ה למה לי' קרא תיפוק לי' דהא אמרינן קים לי' בדרבה מיני' כמו דאמרינן בכתובות (דף ל'). אלא ודאי ולענין לצאת י"ש קאמר דפטור מלשלם. דהא לצאת י"ש מתחייב ולא אמרינן קים לי' בדרבה מיניה כמו דאמרינן בב"ק (דף ע') אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו ואפשר לומר דאעפ"כ מתחייב לצאת י"ש. והא דאצטריך קרא דאל"ה אמרינן מכי לעסו קני מתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעה כמו דאמרי התוס' בחולין (דף ל') אבל מ"מ אף שמתחייב לשלם לצאת י"ש אפ"ה הסבל שלו ומכי לעסו קני ועיין לקמן (סי' י"ב)]. וע"כ צריך קרא לטבל דמשום שאיסורו משום בל תאכל חמץ כו' אבל בלא"ה הי' יוצא בשל טבל אע"ג דגמרינן לחם לחם מחלה דבעינן שיהי' שלו. וא"ש קושית התוס'. וגם מה שלא הזכירו הפוסקים הרא"ש והמ"מ גבי גזל היינו נמי דמכי לעסו קני בשינוי מעשה. אבל הכא דגמרינן הג"ש לחם לחם מחלה לענין מעשר שני בזה לא שייך דקני בשינוי מעשה מכי לעסו דהכא כי אוכלו אוכלו בתורת מעשר שני דממון גבוה הוא ודאי דילפינן לחם לחם מחלה:
וכ"ת דא"כ דהא דרב אסי הלכתא היא דגמרינן מחלה. א"כ לא יתיישב הא דאמרינן בפ"ב דפסחים (דף ל"ט) בעי רמי בר חמא מהו שיצא אדם י"ח במרור של מ"ש בירושלים אליבא דר' עקיבא לא תיבעי לך השתא במצה דאורייתא נפיק במרור דרבנן מיבעי כי תיבעי לך אליבא דר"י במצה דאורייתא הוא דלא נפיק אבל במרור דרבנן נפיק או דילמא כל דתקינו רבנן כעין דאורייתא תיקון. ואם איתא דהא דרב אסי הלכתא הוא ואין יוצאים במצה של מ"ש משום דממון גבוה הוא וגמרינן לחם לחם מחלה. א"כ למה לי' לרמי בר חמא למיבעי דלא כהילכתא אליבא דריה"ג ליבעי אם יוצאים במרור של מ"ש דהא קייל"ן כר"מ דמ"ש ממון גבוה הוא בפ"ב דקדושין (דף נ"ד) אי גמרינן מרור ממצה וכמו שבמצה של מ"ש לא יצא משום דממון גבוה הוא הכא נמי ילפינן מרור וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון או לא וכיון דמרור דרבנן נפיק וא"כ מוכח דהא דרב אסי לאו דהילכתא היא כמו שכתב הש"א. ויש לומר דזה ידע דמרור אע"ג שהוא דרבנן דמי לדאורייתא. דכיון שתיקנו רבנן להפריש מעשר שני ממילא לא הוי ממונו. ודמי להא דאמרינן המקדש בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקדושין דכיון דמ"מ אסור בהנאה מדרבנן לא הוו ממונו. [וה"נ אמרינן בירושלמי רב אמר דברי ר' מאיר המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה לא עשה כלום (ופי' אפי' לדברי ר' מאיר שם דאמר דאינו אסור אלא מדרבנן אפ"ה לא עשה כלום) אמר רב הונא ויאות אילו חטים קורטבניות דילמא טבן אינון במועדא כלום פי' אפי' חמץ נוקשה דאינו אסור אלא מדרבנן אעפ"כ מ"מ אינם שוות כלל וה"נ בחמץ משש שעות ולמעלה והק"ע נדחק בזה משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ובאמת א"צ לזה רק כיון דמ"מ אינם שוות כלל]. וכמו שכתבו התוס' בפסחים (דף כ"ט) דאין לתמוה דאטו משום חשש דרבנן נפקיע מעילה דאורייתא דכיון דאמרו רבנן אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים לא שוי מידי וכמוהו רבות בש"ס. ויתבאר בתשובה אחרת (סי' י"ד). ולא מיבעי לי' אלא לענין שיכול לאוכלו בכל מושבות וע"ז מיבעי לי' במרור דמדאורייתא יכול לאוכלו בכל מושבות אף דמדרבנן אינו נאכל בכל מושבות. אעפ"כ הרי מדאורייתא יכול לאכול בכל מושבות. ועיין תוס' פסחים (דף ל"ו) בד"ה דאמר כו'. אבל באמת הא דר' אסי דגמר לחם לחם מחלה דבעינן מדאורייתא שיהי' שלו הילכתא הכי. והא שלא הזכירוהו הפוסקים הוא מטעם דקני' בשינוי מעשה בלעיסה והוי דידי' וע"כ כתבו הטעם משום מצוה הבאה בעבירה דבזה לא אמרינן דכיון דקני מתחילה תו לא מיקרי מצוה הבאה בעבירה דהא לענין הברכה לא אמרינן כן כמו שכתבו התוס' בסוכה (דף ל'). ועוד דכיון דבשעת אכילה גופא הוא דקני הוי מצוה הבאה בעבירה משא"כ לענין שיהא מצה שלו מדאורייתא כיון דקני בשינוי מעשה הוי שלו:
[וכ"ת דא"כ דהא דרב אסי הילכתא הוא א"כ למה הוצרכו התוס' לפרש בפ' ערבי פסחים (דף קי"ד) בההיא דתני' התם אכלן דמאי יצא דבודאי לא יצא אע"ג דמעשר ירק מדרבנן משום דגמרינן מרור ממצה ובמצה לא יצא משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טבל ואיתקש מרור למצה ואמאי לא פירשו התוס' הטעם משום דאם אוכל כזית טבל לא יצא משום דלא הוי לכם משום שמעורב בה חלקו של כהן ולמה פירשו דלא כהלכתא כר"ש דלית לי' איסור כולל ולמה לא פירשו כגון באוכל כזית מצומצם ובצרה לי' שיעורא משום חלקו של כהן דהא התוס' לא סבירא להאי סברא שהוא לכם משום דקני בלעיסה אלא דבעינן שיהא תחילה שלו. דהא כתבו גבי מצה של טבל דמיירי באוכל כמה זיתים שיש בזה כזית מצה. משום דאפשר לומר דסבירא להו כדעת הרא"ש דבמרור לא בעינן כזית מדאוריתא דהא דכתיב על מצות ומרורים יאכלהו קאי על ק"פ. והא דבעינן כזית היינו משום דצריך לברך בלשון אכילה וסתם אכילה בכזית. וא"כ כיון דמדאורייתא לא בעינן כזית אלא משום דמברך בלשון אכילה כמו שכתב התה"ד וע"כ בודאי דיצא אפי' בודאי טבל אף אם אוכל כזית מצומצם דהא במרור לא בעינן כזית מדאוריתא אלא במשהו סגי דהא לא כתיב בי' אכילה וא"כ בכזית של טבל יש בה משלו ג"כ והא דבעינן כזית הוא מחמת הברכה. דהא מברך על אכילת מרור. ולזה ודאי מהני הא אם אכלו וקני' ולא ניחא להו להתוס' לתרץ בטבל דמכי לעסו קני' דכיון דבעינן כזית מצה וגמר לחם לחם מחלה בעינן שיהא משלו תחילה אבל הכא דמדאוריתא א"צ כזית אלא משום דלא יברך בלשון אכילה על פחות מכזית וא"כ יכול לצאת אף בודאי דהא מכי לעסו קני'. ולענין לשון אכילה של הברכה אף התוס' מודים בזה:
ונראה לי להביא ראי' לדעת הרא"ש דלא בעינן כזית במרור אלא משום לשון אכילה מהא דאמר ר"ל בע"פ (דף קי"ד) דמצות צריכו' כוונה כיון דלא בעידן חיובא דמרור הוא דקאכיל לי' בבפה"א הוא דאכל לי' ודלמא לא איכוון למרור הלכך בעי למיהדר לאטבולי לשם מרור דאי ס"ד מצות לא בעי כוונה למה לי תרי טיבולי ופירשו התוס' דאי ס"ד דמצות אין צריכות כונה א"כ אמאי קתני במתניתין הביאו לפניו מטבל בחזרת ה"ל לאהדורי אשאר ירקי משום הכירא בטיבול ראשון ואחר אכילת מצה בטיבול שני יאכל מרור. דאי נוטל מרור תחילה הרי כבר יצא ידי מרור דמצות א"צ כוונה אלא ודאי דמצות צריכות כוונה וע"כ יכול ליקח אף מרור בטיבול ראשון משום הכירא ועדיין לא יצא ידי מרור משום דמצות צריכות כונה ואי אמרת דמרור בעי כזית. א"כ אפי' אי אין מצות צריכות כוונה יכול לאכול מרור תחילה דיכול לאכול פחות מכזית ולא יצא עדיין ידי מרור ולא צריך לאהדורי אשאר ירקי. אלא ודאי דבמרור לא בעינן כזית. והנה הש"א רצה להוכיח מהא דאמר שם רב חסדא לאחר שמילא כרסו חוזר ומברך עליו אלא אמר רב חסדא מברך על אכילת מרור ואכיל ולבסוף אכיל אכילת חסא בלא ברכה. והקשה הש"א דאכתי מצי למיכל פחות מכזית ולא יברך על אכילת מרור ברישא. ודחה זאת דאפי' אי בעינן כזית מרור אעפ"כ אם יאכל צריך לברך על אכילת מרור משום דלאחר שמילא כרסו חוזר ומברך עלי' ואינו ראוי לאכול תחילה בלא ברכת המצוה. וכתב דנ"ל דטעמא דמילתא דקיי"ל דחצי שיעור אסור מן התורה וה"ט דחזי לאצטרופי לאיסור אכילה כדאיתא ברפ"ב דיומא וכר"י דס"ל התם הכי ה"נ באוכל פחות מכשיעור מן המצות בלא ברכה לאו שפיר עביד כיון דחזי לאצטרופי כו' והאריך שם בזה. וכל הדיחוי היינו רק דמדר' חסדא ליכא לאוכוחי אבל מדר"ל שהוכיח דמצות צריכות כוונה מדלא מהדרינן אשאר ירקי דהא אם אוכל מרור כבר יצא תחילה ואם איתא כדעת הש"א דבעינן דווקא כזית א"כ אפי' אוכל מרור פחות מכזית נמי לא יצא ולמה לי' לאהדורי אשאר ירקי. ובזה אין לדחות כמו שכתב הש"א דהא ר"ל סבירא לי' ביומא (דף ע"ד) דחצי שיעור אסור מדרבנן ולא אמרינן דחזי לאצטרופי אלא ודאי דלא בעינן כזית. והא שהקשה דאמאי לא גמרינן ממצה דבעינן דוקא כזית. זה אינו קושיא דלאו לכולהו מילי מדמינן דהא אמרינן בע"פ (דף קט"ו) בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא. וכה"ג כתבו התוס' בע"פ (ד' קי"ט) בד"ה אבל דאע"ג דמצה אתקיש לפסח כמו דאיתא (שם ד' ק"כ) אכל מצה אחר חצות כו' אפ"ה לא אתקיש לענין ב' מקומות ובמ"א יתבאר מ"ס לא גמרינן לזה ג"כ]:
ולפי מה שביארתי דהא דגמרינן לחם לחם מחלה הילכתא היא דודאי בעינן שיהא המצה שלו מדאורייתא. והא שלא הביאו הפוסקים גבי גזל דלא יצא מדאורייתא הוא משום דקני בשינוי מעשה ונעשית שלו אבל גבי מעשר שני דלא קני' דהא אוכלו בתורת מ"ש לא יצא מדאורייתא משום דלא הוי שלו. וע"כ בעינן במצה התקנה של הרוקח שיאמר כל מי שיגיע לידו מצה שלי ה"ה לו במתנה. ודוקא שיחול מכאן ולהבא דלא תלי מידי בברירה אבל בלמפרע לא מהני דהא אנן קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה. וכ"ת דהא אפי' אם לא יגיע לידו המצה שלו קני מדאורייתא בשינוי דהא מכי לעסו קני' ומשום מצוה הבאה בעבירה דהוי דרבנן לא חיישינן דהא בדרבנן קיי"ל דיש ברירה זה אינו דהכא מדאורייתא נמי לא יצא אם נתחלפה במצה של חבירו דלא שייך לומר דמכי לעסו קני' דה"מ אם יודע שהוא גזל ומתכוון לגוזלו אבל הכא שהוא סבור שזהו שלו לא קני. וזה דמי להא דאמרינן בפ"ה דיבמות (דף נ"ב) מ"ט דר' עשאוה כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הם דלא קני. והכי אמרינן בירושלמי פ"ד דשביעית מאימתי אדם זוכה בפירותיו בשביעית ר' ירמי' סבר מימר משיתנם בתוך כליו ר' אשי סבר מימר אפי' נתנם לתוך כליו לא זכה דהוא סבר דאינהו דידי' ולית אינון דידי' וכן כתבו התוס' בב"ק (דף צ"ה) דלהכי לא קני' לי' בצבע בשינוי משום שאין מתכוון לקנותו והכא נמי הוא סבור שזהו שלו ולא מתכוון לקנות וא"כ אינו יוצא מדאורייתא משום דגמרינן לחם לחם מחלה. וע"כ חשש הרוקח לתקן זה שיאמר כל מי שיגיע לידו מצה שלי כו' דכיון דאם אינו שלו אינו יוצא מדאורייתא. ומוכרחין אנו ג"כ לומר דאם אומר שתחול מכאן ולהבא לא תלי מידי בברירה דאי לאו הכי כיון דקיי"ל דבאורייתא אין ברירה הכא בדאורייתא הוא דכיון דלא קני לי' בשינוי ואינו יוצא מדאורייתא. אלא ודאי דכיון דכוונתו שתחול מכאן ולהבא יש ברירה אפי' בדאורייתא דהא באותה שעה שחל הדבר הוברר. וכמו שביארתי בתשובה הקודמת (סימן ז') והנ"ל כתבתי: