אור ברסלב
עמק יהושע חלק א דיני חמץ › סימן ו

עמק יהושע חלק א· רבי יהושע איזיק שפירא

דיני חמץ · סימן ו

סימן ה

שאלה חמץ שאסור בהנאה וכן בכל שאר איסורי הנאה איזה שיעור הוא באיסורי הנאה אם בפרוטה או בפחות משו"פ:

תשובה הנה המ"ל כתב ברמב"ם הלכות אישות (פ"ה) וזה לשונו. ראיתי להרדב"ז שנשאל במי שזרק קדושין ללאה ולא הי' שוה פרוטה ולא הספיק להגיע לידה עד שנתייקרו ועמדו על הפרוטה בתר נותן אזלינן וליכא פרוטה ולא קא מחסרי ולא מידי הלכך לא קני. או דילמא בתר מקבל אזלינן ולדידה שוה פרוטה והשיב דבתר דידה אזלינן. ואח"כ הביא תשובת הרדב"ז שכתב שאלת ממני אודיעך דעתו על אשה חולה וצריכה סממנים לרפואה והביא ראובן סממנים שאסורים בהנאה ואמר לה הרי את מקודשת באלו אם היא מקודשת או לא. תשובה אע"ג דקיי"ל דאיסורי הנאה שלא כדרך הנאתן מותרים לחולה. כההיא דרבינא דשייף לברתי' בגוהרקי דערלה אמר מידי דרך הנאתן קא עבידנא. מ"מ אסור למוכרן וליטול מהם דמים כו'. וכיון שכן לא חשיב ממונא ואפי' היא חולה שהיא ראוי' ליהנות אינה מקודשת דלא מיהב יהיב לה. וכתב המ"ל ועיין היטב בתשובה זו עם תשובה אחרת שהעתקתי שנראות כסותרות זו את זו והדבר צריך אצלי תלמוד עכ"ל המ"ל:

ונראה לע"ד שאינם סותרות זו לזו. והוא דהא מצינו באיסורי הנאה דאמרינן דלאו דידי' הוא כמו דאמרינן בב"ק (דף ע"א) שור הנסקל איסורי הנאה הוא לאו דמרי' קא טבח. וכן אמרינן שם (דף ע"ב) לימא קא סבר ר' יוחנן חולין שנשחטו בעזרה דרבנן דאי ס"ד דאורייתא מכי שחיט לה פורתא אסרה אידך לאו דמרי' קא טבח. אלמא דאיסורי הנאה הוי הפקר. וכן אמרינן בפסחים בפ"ק (דף ו') כיון דאיסורי עילוי' כדאורייתא דמי ולאו ברשותי' קיימא ולא מצי מבטיל לה. וכיון שהוא הפקר א"כ לאו דידי' הוא כלל ולא שייך לומר דאזלינן בתר מקבל ולדידה הוי שוה פרוטה. דכיון דלאו ממונא דנותן הוא כלל והוי כמו שנטלה מן ההפקר. אבל בתשובה הראשונה שלא הי' שוה פרוטה אע"ג דלא הוי שוה פרוטה אעפ"כ ממונא דיליה הוא. וע"כ אזלינן בתר מקבל וכמו דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף ז') בעי רבא שתי בנותיך לשתי בני בפרוטה מהו בתר נותן ומקבל אזלינן והאיכא ממונא. אלמא אע"ג דלגבי נותן ליכא פרוטה כמו שכתבו התוס' בקידושין שם דהא דקאמרינן בתר נותן הוא לאו דווקא דהא הנותן ע"כ בתורת שליחות בניו הוא. אלא דעיקר הבעי' הוא דאי אזלינן בתר מקבל וע"כ כיון שנתייקרה בינתים והגיע להאשה המקבלת שוה פרוטה אזלינן בתר המקבל. ולכל הפחות הוי קידושי ספק כמו שכתב בפ"ג מה' אישות. אבל באיסורי הנאה כיון דלאו דידיה הוא כמו שכתב הר"ן בנדרים (דף פ"ה) על הא דאמרינן התם אמר רבא שאני תרומה דיטלו ע"כ משום דתרומה לא חזי אלא לכהנים וכיון דקא אתי למיסרה עלייהו שוי עפרא בעלמא. וכתב הר"ן דמהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותן בע"כ ואינו יכול לעכב. אלמא דהוו הפקר גמור. וע"כ לאו דידי' קא שקלי אבל בפחות משו"פ אע"ג דלאו ממונא הוא אעפ"כ הוי דידי' דהא אסור לגזול אפי' פחות מש"פ. וכה"ג אמרינן בירושלמי בפ"ב דפסחים ר' יוסי בעי הנהנה מן ההקדש פחות משו"פ מהו שיהא חייב בתשלומין כו' אמרין חברי' קומי' ר' יוסי ולאו מתניתין היא האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש מזיד פטור מתשלומין ומדמו עצים, אמר לו תמן אינו ראוי להשלים עלי' ברם הכא ראוי להשלים עלי'. וכן אמרינן בש"ס דילן בגיטין (דף כ') דילמא שאני עלה של זית דחזי לאצטרופי וכמו שאבאר לקמן אי"ה:

ועוד נ"ל להביא ראי' מהא דאמרינן בגיטין (דף מ"ג) יליד בית מה ת"ל אם קנין כסף אוכל יליד בית לא כש"כ כו' מה יליד בית אע"פ שאינו שוה כלום אוכל אף קנין כספו אע"פ שאינו שוה כלום אוכל. ואי ס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא ופי' רש"י מי איכא עבדא דלא מזדבין בפרוטה. אלמא הא דאמרינן אע"פ שאינו שוה כלום אוכל היינו אפי' בפחות משוה פרוטה אלמא אע"ג דהמפקיר עבדו אינו אוכל בתרומה כמו שכתב הרמב"ם (בפ"ט מה' תרומות ה"ה) אפ"ה בעבד פחות משוה פרוטה אוכל. אלמא דפחות משו"פ הוי דידי' משא"כ באיסורי הנאה דלא הוי דידי' והוי הפקר וע"כ פסק הרדב"ז דאינה מקודשת. ואע"ג דאמרינן בירושלמי (פ"א דמ"ש) ר' יודן בעי אמר לאשה משכי לי מעשר בהמה זו שתתקדשי בו לאחר שחיטה מאחר שיש בידו לשחוט מקודשת מכבר או לאחר שחוטה ר' זעירא בשם ר' בא הגונב מעשר בהמה של חבירו אם הי' קיים מחזירו לו בעינו אכלו מה שאכל אכל (פי' משום דמעשר בהמה לאו דידי') ר' אלעזר בשם ר' מנא אין אומרים שיתן לו מילתא או פחות משו"פ אין אומרים לו שיתן א"ר חנינא הדא דתימא בשאינו שו"פ מעיקרא כו'. אלמא דבאיסורי הנאה מקודשת אם נתן לה ולא קא מיבעי ליה אלא אם מקודשת מעיקרא או לאח"כ. היינו דוקא במעשר בהמה שלאחר שחיטה והי' לו ממון ויכול לקדש בגופי' או בקרנו כמו דאיתא התם. אבל בסתם איסור הנאה אע"ג דהיא חולה שיש בה סכנה ויכולה ליהנות אפ"ה אינה מקודשת משום דלאו דידי' הוא כלל:

וכ"ת דהא אדרבא מכאן יש להוכיח דאיסורי הנאה הוי ממון יותר מפחות משו"פ. דהא התוס' הקשו בגיטין (דף מ"ב) דאמרינן התם איבעי' להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור תיבעי לר"מ תיבעי לרבנן תיבעי לר"מ עד כאן לא קאמר ר"מ אדם מקנה דשלב"ל כו' ופשטינן התם מדתני' מה יליד בית אע"פ שאינו שוה כלום אוכל אף קנין כספו אע"פ שאינו שוה כלום אוכל. ואי ס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. והקשו התוס' דכי אמר נמי אינו מכור תיקשי מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא שיכול למוכרו כולו לגמרי ותירצו התוס' בתירוץ הב' דאפי' מוכר כולו לגמרי אינו מכור. משמע מהתוס' דפחות משו"פ אינו נתפס במכירה ואינו מכור כלל. ובפ"ג דקדושין (דף כ"ב) לענין עבד עברי אמר רבא בתחילת פרוטה אחרונה ופירש"י דאם נשאר פחות מפרוטה לא מיקרי תו עבד. וכן יש להוכיח מדברי הרב המ"מ שכתב (פכ"ג מה' מכירה דין ג') שכבר דקדקו המפרשים למה אינו מכור הגוף לפירותיו ותירצו דלא ימצאו קונים כו'. ויש שתירץ דכיון דאיכא תרי ספיקי מי יימר דמינגח ואת"ל דמינגח דילמא מודה ומיפטר אינו כגוף לפירותיו. וכתב השער המלך בהלכות עבדי' דהא דקאמרינן מי יימר דמינגח ואת"ל דמינגח ממאי דמשלם דילמא מודה ומפטר שנראה דהאי דקאמר דמינגח היינו בעדים דאי ליכא עדים היינו קמייתא כו'. והדבר מוכרח כמ"ש. וכיון שכן קשה שהרי עבד פוטר עצמו מכלום הוא ולכ"ע מחייב כמו דאמרינן במרובה (דף ע"ה) ומוכרחין אנו לומר דהסוגי' אתי כר"ה דלא מחלק בהכי. אבל לפי מה שכתב המ"מ קשה דהא דאינו מכור הגוף לפירותיו הוא משום דאיכא תרי מי יימר. והדבר תמוה דלמאי דקיי"ל כרב המנונא וכר"י אפי' מודה נמי לא מיפטר כיון דפוטר עצמו מכלום וא"כ ליכא תרי מי יימר עכ"ד:

ונראה לע"ד דאע"ג דמודה בקנס פטור אפ"ה מתחייב בתורת דמים דלא יהא אלא כמו שהזיק שורו ממונו של חבירו דחייב והכא נמי אע"ג דמודה פטור בקנס דהיינו שלשים של עבד אפ"ה מתחייב בתורת דמים. דאע"ג דאמרינן בפ"ד דב"ק (דף מ"ג) גבי עבד שאינו משלם קנס ע"פ עצמו והיכי דמי אי דאתו עדים אסהידו בי' דקטל ולא ידע אי תם הוה אי מועד הוה כו'. היכא דליכא עדים לא משלם דמים. אעפ"כ הא הרמב"ם (בספ"י מה' נזקי ממון ה' י"ד) כתב נ"ל דאע"פ שהתם שהמית בכוונה עבד או שפחה פטור מקנס שהוא ל' סלע הכתוב בתורה אם המית שלא בכוונה משלם חצי דמי העבד או חצי דמי השפחה מגופו כאילו המית שור חבירו. ועיין שם בהשגת הראב"ד ומה שכתב הלח"מ. וא"כ כיון שעכ"פ בעבד לדעת הרמב"ם אע"ג דאין השור בסקילה אפ"ה מתחייב בתורת דמים. ולדעת הראב"ד אפי' בבן חורין חייב בדמים כמו שכתב הראב"ד וזה לשונו אלא מסתברא דבין בבן חורין בין בעבד דמים משלם בין ע"פ עצמו בין שלא בכוונה וא"כ אפשר לומר דהוא הדין במודה בקנס דפטור היינו נמי מקנס אבל עכ"פ דמים מיהא מתחייב. וכן נסתפקו התוס' בזה בב"ק (דף מ"ב) דהא דאמרינן בתם נקי מדמי עבד פירוש משלשים של עבד ויש מפרשים דאפי' דמים לא משלם וכ"ש קנס. עכ"פ לדעת הרמב"ם מתחייב מיהא בתורת דמים:

וכן אמרינן בירושלמי (בספ"ה דשבועות) ר' יצחק שאל מהו שישלם דמי העבד מפיו ומה צריכא לי' כל שלשים קנס או יותר בדמיו קנס אין תימר כל שלשים קנס אין משלם אין תימר יותר בדמים קנס משלם תמן תנינן המית שורך עבדי והוא אומר לא המית משביע אני ואמר אמן פטור א"ר חגי קומי ר' יוסי תיפתר שהמית עבד מוכה שחין. ועיין בתוס' ב"ק (דף כ"ד) בד"ה השתא. וכן בירושלמי (פ"ד דב"ק) ומניין לנזקי העבד ת"ל או בן יגח כו' ר' חייא בר יוא ור' שמואל בר רב יצחק חד אמר לא יהא תוספות מרובה על העיקר פי' שפטור אפי' מדמי עבד נמי וחרנה אמר משלם כל נזקו פי' שהתם משלם דמי שוי' ואינו פטור רק משלשים של עבד מה ששוה יותר על דמיו. וא"כ כיון שחייב מיהת דמים בעבד אונו פוטר עצמו מכלום. דהא מתחייב בתורת דמים. וע"כ אי מודה בי' מיפטר מקנס. דהא מתחייב בתורת דמים. וע"כ הוי תרי מי יימר. כמו שכתב המ"מ. וכ"ת דזה ניחא דאם העבד שוה דמים ע"כ מתחייב בתורת דמים אבל הא דמייתי מברייתא דאמרינן מם יליד בית אע"פ שאינו שוה כלום אוכל אף קנין כספו אע"פ שאינו שוה כלום אוכל. ואמאי אינו מכור הגוף לקנס. וכ"ת דאיכא תרי מי יימר הא הכא ליכא האי סברא דדילמא מודה בי' ומיפטר דהא אינו מתחייב בתורת דמים כיון דאינו שוה פרוטה וא"כ אמאי אינו מכור הגוף לפירותיו דהיינו העבד לשלשים שקלים. דהא הכא ליכא תרי מי יימר. דהא אי מודה לא מיפטר משום דאינו מתחייב כלום. וליכא לשנויי הכא כתירוץ הראשון של התוס' דלא ימצאו קונים שיקנו אותו. כיון דאינו שוה כלום ולא יהא רגיל אצלו למזונות דהא אכתי יכול למכור הגוף לפירות. אלא ודאי דכיון דהגוף הוא פחות משו"פ ליכא למימר בי' שיהא הגוף מכור לפירותיו דאינו שוה כלום ואפי' ליכא תרי מי יימר אפ"ה ליכא למימר שיהא הגוף מכור דכיון דאינו שוה פרוטה אין הקנין נתפס בו. אלמא דלדעת התוס' והמ"מ אין הקנין נתפס בפחות משו"פ. ואעפ"כ אמרינן בקדושין (דף נ"ו) המקדש בערלה וכלאי הכרם כו' מכרו וקידש בדמיהן מקודשת אלמא דהקנין נתפס בו. אך באמת אין זה ראי' דהא הרא"ש כתב דמיירי כשהכיר בה דהוי מעות מתנה אבל בלאו"ה אין הקנין נתפס באיסורי הנאה כמו שלדעת התוס' אין הקנין נתפס בפחות משו"פ:

ומזה יש לפשוט מה שנסתפק המ"ל ברמב"ם (הלכות מכירה פט"ז) במוכר לחבירו איסור הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם אי מצי להוציא ממנו המעות כו'. יעו"ש. דכיון דלדעת התוס' אין הקנין נתפס בעבד שהוא פחות משו"פ מכש"כ באיסורי הנאה שאין הקנין נתפס בו דהא כבר הוכחתי דאיסורי הנאה גרע מממון שהוא פחות משו"פ [ובמ"א פלפלתי בזה אם יש זכי' באיסורי הנאה דלפי מה שכתב הר"ן בפ"ג דע"ז דהא דאמרינן בפ"ג דע"ז (דף מ"ב) דילמא מגבה לה והדר מבטל לה אלמא דיש זכי' באיסורי הנאה הוא הטעם משום דכל זמן שלא הגיע ליד ישראל יש לה ביטול ע"כ מהני זכי'. אבל בלא"ה לא מהני זכי' באיסורי הנאה. ולע"ד נראה דמהירושלמי דפ"ו דדמאי וכן בפ"ק דקדושין מוכח דיש זכי' באיסורי הנאה דאמרי' התם תני אומר אדם לפועל הילך דינר זה ושתה בו אינו חושש על שכרו לא משום שביעית ולא משום יין נסך אבל אם אמר לו צא ולקח לך ככר ואני נותן דמים צא ולקח לך רביעית של יין ואני נותן דמים חוששין על שכרו משום שביעית ומשום יי"נ. אמר ר' זעירא נעשה החנוני שלוח של בעה"ב לזכות לפועל א"ר הילא פועל זכה לבעה"ב משל חנוני וחוזר וזוכה לעצמו. מה נפקא מבינייהון הי' החנוני חרש על דעתי' דר' זעירא לא חשש שאין שליחות לחרש על דעתי' דר' הילא חושש. אלמא שהחנוני יכול לזכות לאיסורי הנאה לבעה"ב שיזכה באיסורי הנאה עצמן. דאלו"ה לא הי' אסור כמו דאמרינן בע"ז (דף ס"ג) אלא אמר רבא ל"ש מקיפו ל"ש אינו מקיפו אע"ג דמשעבדי לי' כיון דלא מיחד שיעבודיו לא מיתסר אלא הכא אמאי חושש משום שביעית הא לא מיחד שיעבודי' כגון שהקדים לו דינר. וכן משמע קצת מש"ס דילן בע"ז (שם) דיש זכי' באיסורי הנאה]:

וא"כ יש להוכיח מזה שביארתי בדעת הרדב"ז דבאיסורי הנאה אסור אפי' בפחות משו"פ דאי באיסורי הנאה אינו אסור אלא בפרוטה א"כ אכתי יש באיסור הנאה ממון פחות משו"פ דהא מצי לאתהנויי בפחות משו"פ. וכן כתבו התוס' בפ"ק דגיטין (דף י"ב) אהא דפריך התם עושה ופורע קמא קמא קדוש כיון דהקדיש העבד ומשני בפחות פחות משו"פ וכתבו התוס' פי' בקונטרס דאין ההקדש חל בפחות משו"פ כלל. ותירץ ר"י דהיינו טעמא שאין בדעתו של מקדיש שיחול על פחות משו"פ ובלאו"ה אסור בכל איסורי הנאה אפי' פחות משו"פ:

ומעתה צריך לחקור מהו הטעם דפחות משו"פ אסור אי מן התורה אסור דוקא בפרוטה שהוא שיעור שלם ופחות משו"פ אסור מתורת חצי שיעור. או שאסור מן התורה אפי' בפחות משו"פ. והנה לכאורה יש להוכיח מהרמב"ן דבעינן דוקא שיעור פרוטה דהא הרמב"ן כתב שהנהנה מבשר בחלב לוקה וא"כ קשה דאמאי קאמרינן בפסחים (דף מ"ז) המבשל ג"ה בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש לוקה משום אוכל גיד ולוקה משום מבשל בשר בחלב ולוקה משום אוכל בשר בחלב כו'. ולכאורה קשה דאמאי לא לקי נמי משום דבשעה שאוכל נהנה מבשר בחלב וא"כ לילקי נמי אהנאה. אלא ודאי דבהנאה בעינן שוה פרוטה דוקא מן התורה והא דבעינן שוה פרוטה לא קא חשוב כמו שכתבו התוס' בשילהי מכות (דף כ"ב) דפריך התם ולילקי נמי משום לא תביא כו' ומשני אלא הכא במאי עסקינן כגון שבישלו בעצי הקדש ואזהרתי' מהכא ואשיריהם כו' לא תעשון כן לד' אלהיכם. והקשו התוס' דלילקי נמי משום הזיד במעילה באזהרה. ותירץ דלא חשוב אלא לאוי דאיתנהו פחות משו"פ. וע"כ ניחא דלא חשיב לאו של הנאה דבב"ח משום דבעינן דוקא שו"פ:

אך מדברי המ"ל (בה' יסודי התורה) נראה בהיפך שהמ"ל הביא דעת הרמב"ן ז"ל שכתב וכן אוכל מבשר בחלב והנהנה ממנו לוקים כו' וכתב ע"ז המ"ל ודע דאף לדעת הרמב"ן שהנהנה מבשר בחלב לוקה אין לומר שהאוכל בב"ח ילקה שתים א' משום אוכל וא' משום נהנה. וראי' לדבר מהא דאמרינן במכות המבשל ג"ה בחלב ביו"ט כו' ואם איתא ילקה שש משום איסור הנאה ע"כ אלמא דסובר דלא בעינן שו"פ דאלו"ה מאי מקשה הא לא חשוב אלא לאוי דאיתנהו פחות משו"פ. גם יש לדקדק קצת דמ"ט לא קא חשיב בב"מ (דף נ"ה) גבי חמש פרוטות ויש לדחות משום דאפי' פחות משו"פ נמי אסור משום חצי שיעור [וראיתי להאחרונים שכתבו בפשיטות דבהנאה בעינן דוקא שיהא שו"פ ולא שהשיעור הוא כזית. אע"ג דמפקינן מדכתיב לא יאכל וישבו בזה קושית המגי' במ"ל על קושית התוס' בפסחים (דף כ"א) דיהא נהנה מחמץ בפסח בכרת והקשה המגי' דא"כ למה לי לרבות שותה כיון דעל הנאה נמי יהא חייב כרת דהא התוס' כתבו בפ"ט דחולין (דף ק"כ) דהא דבעינן לרבויי השותה אע"ג דלא גרע מהנאה היינו משום דבהנאה ליכא כרת. אבל אם נאמר דבהנאה ג"כ חייב כרת א"כ למה לי לרבויי השותה דהא לא גרע מהנאה. וע"כ תרצו האחרונים משום דבהנאה בעינן דווקא שו"פ. וגם מזה אין הכרע כ"כ שהשיעור הוא בפרוטה ולא בכזית משום שנראה לע"ד דאע"ג דבאכילה מצטרפין אם אוכל כזית בכדי אכילת פרס אבל היינו דוקא באכילה אבל בהנאה לא מצטרפין דהא לדעת האחרונים דבהנאה הוא השיעור שוה פרוטה ודאי לא מצטרפין דאיזה שיעור תתן לצירוף דדוקא במעילה אמרינן דמצטרף אפי' לכמה שנים משא"כ בשאר איסורי הנאה כמו דאמרינן בכריתות (דף ס"ו) לא אם אמרת במעילה שעשה את המאכיל כאוכל ואת המהנה כנהנה צירף את המעילה לזמן מרובה תאמר בנותר שאין בו אחת מאלו אלמא אע"ג דנותר אסור בהנאה אעפ"כ לא מצטרפי משא"כ באכילה מצטרפין לכזית בכדי אכילת פרס והוא הדין בשתי' דאתרבי מהנפש נמי מצטרפין. משא"כ בהנאה בעינן דוקא שיהא נהנה מן השיעור בבת אחת. וע"כ אצטריך קרא לרבות השותה משום דבאיסור הנאה לא מצטרפין דבעינן דוקא שיהנה בבת אחת מן השיעור משא"כ אם מרבה במידי דאכילה. כמו שכתבו התוס' בחולין (שם) דהא דבעינן לרבות השותה ואע"ג דשתי' היא בכלל אכילה התם במילי דשתי' והכא במילי דאכילה אם שותה. וא"כ השיעור נמי כזית בכדי אכילת פרס. ועיין בטור או"ח (סי' תרי"ב) מה שכתב הראב"ד וגם לפי דעת הטור מצטרפין בכדי שיעור שתית רביעית משא"כ אם לא הי' חייב רק מחמת הנאה לא הי' מצטרפים. ועוד דבסתם הנאה בלאו"ה לא שייך צירוף כמו דאמרינן בירושלמי (רפ"ק דשבת) א"ר יוסי פעמים שהוא מתעסק בגרוגרת שלימה והוא פטור האיך עבידא הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת ולא הספיק להניחה עד שנשרפה הראשונה. הרי נתעסק בגרוגרת שלימה והוא פטור כו' ע"ש אלמא דבעינן שיהא מחצי שיעור הראשון ולפ"ז לא שייך הצטרפות בהנאה ודו"ק. וה"נ אמרינן בש"ס דילן בשבת (דף פ') דאפי' הגביה נעשית כמו שנטלו כלב או שנשרפה. ועדיין צ"ע בזה. וכ"ת כיון דלא מצטרפי בכדי אכילת פרס א"כ אמאי אסור בהנאה אפי' משהו מתורת חצי שיעור הא לא מצטרף לשיעור שלם וא"כ אמאי אסור אפי' משהו לפי מה שביארתי דאיסורי הנאה גרע מפחות משו"פ דלא הוי דידי' דאפשר לומר דאע"ג דלא חזי לאצטרופי נמי אסור מדרבנן דדוקא לענין שיהא אסור מדאורייתא בעינן שיהא חזי לאצטרופי]:

ועוד יש להביא ראי' דאיסורי הנאה אסור אפי' פחות משו"פ נמי דהא כתב הרשב"א דהיכא דאסר נכסיו על עצמו או לולבו על נפשו דאינו יוצא בו. אלמא דלא הוי דידי' כו'. והכי משמע קצת ביבמות (דף ק"ד) דאמר רבא הלכתא א' סנדל המוסגר וא' סנדל המוחלט לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה. ולכאורה ק"ק דאמאי לא תחלוץ לכתחילה והנה אהא דאמר רב פפי משמי' דרבא סנדל המוסגר לא תחלוץ בו פי' רש"י דגזרינן אטו מוחלט והתם ניחא דהא בסנדל המוחלט החליצה פסולה משום דלשריפה קאי ואנן שיעורא בעינן אבל למאי דמסיק דא' סנדל המוסגר וא' סנדל המוחלט לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה. א"כ מ"ט לא תחלוץ בו לכתחילה. ודוחק לומר משום דמאיס אלא ודאי משום דלכתחילה בעינן שוהא הסנדל משלו. וכיון דהסנדל המוחלט הוא איסורי הנאה לא תחלוץ בו לכתחילה משום דלא הוה דידי' כיון דהוה איסורי הנאה כמו שכתבו התוס' בערכין (דף כ"א) וא"כ כיון דלא הוה דידי' משמע דאסור אפי' פחות משו"פ דאלו"ה הוי דידי' כמו פחות משו"פ. [והכי משמע לכאורה בירושלמי פ"ט דשבת ר' יהודה אומר אף המוציא ממשמשי ע"ז כו' א"ר אילא אף ר"ש מודה בה מודי ר' שמעון באיסורי הנאה (פי' אפי' ר"ש שסובר דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עלי' אפ"ה מודה באיסורי הנאה שאם הוציא חייב) ואמרינן בירושלמי (פ"י דשבת) וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה כו' ור"ש פוטר ואמרינן בירושלמי שם לא כן תני אפי' ריח רע כל שהוא ומודה ר"ש באיסורי הנאה כו וא"כ מ"מ דר"ש דפליג במת הרי הוא איסורי הנאה משמע דאסור אפי' בכל שהוא דאלו"ה לישני דלית בה שו"פ אלא ודאי דאיסורי הנאה אסור בכל שהוא. אך יש לדחות דזהו אליבא דר"ש וכמו שסובר בלאכילה בכל שהוא ולא אמרו כזית אלא לקרבן כמו דאיתא בשבועות (דף כ"ב) ה"נ סובר דלאיסורי הנאה בכל שהוא]:

והנה מכל הראיות מוכח דאיסורי הנאה לא הוה כלל דידי' ואתי שפיר שתי תשובות הרדב"ז ואינו סותר דברי עצמו דאיסורי הנאה גרע מפחות משו"פ דפחות משו"פ הוי דידי' אלא שאינו שוה פרוטה וא"כ אם נתייקר בינתיים והגיע לידה שוה פרוטה ברשותא דידה אייקר ואע"פ שבשעה שזרק לא הוי שו"פ אעפ"כ ממונא דידי' הוא ואזלינן בתר מקבל כמו דאמרינן בפ"ק דקדושין משא"כ באיסורי הנאה דגרע מפחות משו"פ דלא הוה דידי' כלל והוי הפקר וע"כ אף דמטי לידה הנאה אעפ"כ אינה מקודשת כיון דלא הוה דידי' כלל וא"ש ולק"מ קושית המ"ל:

אלא שראיתי להר"ן דלכאורה סותר דברי עצמו שכתב בספ"ה דנדרים (דף מ"ח) גבי ההוא גברא דהוה שמיט כיפי דכיתנא אסרינהו לנכסי עילוי' אמרו לו ואי הוה בר ברך צורבא מרבנן מאי אמר להון ליקני הדין ואי הוה בר ברי צורבא מרבנן ליקניי'. והקשה הר"ן דלמאי צריך להקנות לו ע"מ להקנות לבר ברי' דהא בלאו"ה אע"ג דאסרינהו לנכסי' עלי' אפ"ה קני לי' בר ברי' דהא כתבינן לעיל דמאן דאסר נכסי' אברי' אע"ג דאינו רשאי ליהנות אפ"ה גוף הנכסים דידי' דהא תנן נותן לבניו או לאחיו וכיון שכן בר ברא הוי ירית להו כו' ע"כ. ומשמע מדברי הר"ן דאע"ג דהוי איסורי הנאה אעפ"כ הוי דידי'. וראיתי להמחנה אפרים שחילק דהא שכתב הר"ן בנדרים (דף פ"ה) היינו באם אסרן על עצמן דכיון שאסרן הוי כמו שהפקירן אבל הכא שאביו אסרה עליו לא הוי לגבי דידיה כהפקר:

ולכאורה הי' אפשר לומר דאיסורי הנאה לא הוי הפקר ממש אלא כמו יאוש ויאוש אינו מועיל אלא בתר דאתא ליד אחר דאז אינו ברשותו כמו שכתבו הראשונים. דיאוש לא מהני רק כשאינו ברשותו ולא הוי אתא לידי' באיסורא כיון דמ"מ הוה איסורי הנאה. אבל אם עדיין לא זכה בו אחר הוי דידי' וא"כ בר בריה יורש דהא מכיון שלא הפקירן בפי' אלא דאנו יודעים דמחמת שהוא איסור הנאה מתייאש ויאוש אינו מועיל אלא בתר דאתא ליד אחר דאז אינו ברשותו. ועוד הי' אפשר לומר דבקרקע דלא מהני יאוש לא הי' מועיל כלל מה שאסור בהנאה. והיה מיושב בזה מה שהקשה המ"א (בה' גביות חוב ס"ג) על המהרי"ט שכתב על ראובן שהיה משועבד לשמעון ואסר הנאתו עליו לא בשביל כך נמחל שעבודו דאם א' אסר על עצמו בקונם הנאת חוב שיש לו אצל אחרים לא מסתבר לומר שאם מת לא יטלוה יורשיו. והקשה ע"ז המ"א מהא שכתב הר"ן דאם אסר נכסיו על עצמו יכול אחר ליטלן ואם נאמר דאיסורי הנאה לא הוי אלא מטעם יאוש ויאוש אינו מועיל בקרקע הי' אפשר לתרץ דמיירי בשעבוד קרקעות. אך אעפ"כ הוא דוחק גדול ולא יתיישב בזה מה שהקשיתי על הר"ן:

[ולכאורה הי' נראה להביא ראי' דאיסורי הנאה לא הוי אלא מטעם יאוש ויאוש אינו מועיל אלא בתר דאתא ליד אחר מהא שהקשו האחרונים בהא דאמרינן בב"ק (דף צ') דאמרינן התם קדמוהו ודנוהו דיני נפשות אין חוזרים ודנים אותו דיני ממונות ופריך וכי קדמוהו ודנוהו דיני נפשות ליהדר ולדייני' דיני ממונות והקשו על זה מהא דאמרינן (בפ"ק דף י"ג) נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר פטור. וכתב הרא"ש דבשור שהמית שור כ"ע לא פליגי דאם הפקיר אח"כ פטור וא"כ מאי מקשה דכי קדמוהו ודנוהו ד"נ ליהדר ולדייני' דיני ממונות. הא כי קדמוהו ודנוהו ד"נ הוי הפקר כמו דאמרינן בכריתות (דף כ"ד) שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו וכיון דהוי הפקר איך ידינוהו דיני ממונות. אלא ודאי דאיסורי הנאה לא הוי רק כמו יאוש. דהא לא הפקירן בפה בפירוש ולענין הפקר דברים שבלב אינם דברים אלא דמהני מטעם יאוש ויאוש אינו מועיל רק בתר דאתא ליד אחר וכיון דלא אתא עדיין ליד אחר הוי דידי' וע"כ יכולים לדונו ד"מ אע"פ דהוי שור הנסקל:

והכי משמע לכאורה בירושלמי פ"ב דפסחים ר' ירמי' בעי פטר חמור שהמית מיתתו במה. מיתתו בעריפה או בסקילה. אלמא אע"ג דפטר חמור אסור בהנאה לר' יהודה אעפ"כ מיקרי של בעלים וחייב מיתה. אך לפי מה שאבאר בסוף התשובה אין ראי' מזה או דאתי' כר' שמעון דס"ל דמותר בהנאה. ועוד קשה לי לדעת הריטב"א שהביא הנ"י בפ"ג דב"ב דאפי' בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה וא"כ אי אמרינן דבאיסורי הנאה הוי הפקר מיד א"כ הוי כאשר עשה ואיך אמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף י') פלוני רבע השור והוזמו נהרגין ואין משלמין ממון שורו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון. ממון לזה ונפשות לזה ובודאי דמיירי דכבר דנו את השור דאלו"ה הרי לא נגמר הדין אלא ודאי דדנוהו וא"כ הוי הפקר מיד כמו דאמרינן בכריתות (דף כ"ד) בשור הנסקל דכל המחזיק בו זכה בו וא"כ הוי כאשר עשה:

וראיתי להאחרונים שכתבו בשור הנסקל דהא דמקבלים עדים לדעת הנ"י הוא אף דליתא בהזמה אעפ"כ מחויבים מלקות. והוא תמוה דהא בפ"ק דסנהדרין (דף י' ושם) אמרינן דעבדינן בהו תורת הזמה אלא ודאי דלא הוי רק כיאוש ואינו מועיל אלא בתר דאתא ליד אחר וא"כ בשעה שנגמר הדין אכתי לא עבדו כלום אלא דאם יזכה בו אחר הוי דידי' אבל כל זמן שלא זכה בו אחר הוי דידי' ולא נגמר עדיין פעולת העשי'. וא"כ משמע מזה דאיסורי הנאה לא הוי כהפקר ממש. אך דעדיין ק"ק דהא מ"מ לענין איסור הנאה הפסידוהו מיד ויש ליישב].

ומהירושלמי דפ"ב דפסחים משמע דאיסורי הנאה הוי שלו דאמרינן התם ארבעת רבעים בפני עצמן וחימצן וארבעת רבעים בפני עצמן ועירבן אם התרו בו משום אוכל טבל אינו לוקה משום אוכל חמץ לוקה איסור חמור חל על איסור קל ואין איסור קל חל על איסור חמור. עשה כרי והשתחוה לו ומירחו ואח"כ אכלו אם התרו בו משום אוכל טבל אינו לוקה משום איסור כו' לוקה איסור חמור חל על איסור קל ואין איסור קל חל על איסור חמור. אבל אם מירחו וא"כ השתחוה לו אם התרו בו משום אוכל טבל לוקה משום כו' לוקה איסור חמור חל על איסור קל כו':

ובתשובתי (סי' ט"ו) השגתי שם באריכות על הקב"ע ובארתי שאיסור חמור הוא מחמת שאסור בהנאה והירושלמי סבירא לי' דאיסור חמור חל כו'. והארכתי שם. וא"כ קשה כיון דאסור בהנאה למה לו לומר דאין אסור משום טבל משום שאין איסור חל על איסור תיפוק לי' דליכא כאן איסור טבל כלל כיון דלא הוי דגנך וכן לגבי חלה לא הוי עריסותיכם. וכמו דממעטינן הקדש וכן חלות תודה ורקיקי נזיר. אלא ודאי דאיסורי הנאה מיקרי שלו ולא ממעטים אלא של הקדש אבל לא מחמת איסורי הנאה ודו"ק. [ועיין ברשב"א מה שכתב בסוכה (דף ל"ה)]:

ועוד נראה לי לכאורה להביא ראי' דאיסורי הנאה הוי שלו והוא כמו פחות משו"פ דהוי שלו. דהא אמרינן בפ"ק דקדושין (דף ט') ת"ר בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שו"פ בתך מקודשת לי. וכתבו התוס' דהכא ניחא מה שאומר אע"פ שאין בה שוה פרוטה לפי שבשו"פ היתה ראוי' להתקדש בלא שטר. אבל לקמן בקדושין (דף כ"ו) בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שו"פ שדי מכורה לך. יש לתמוה מאי רבותא דאע"פ שאין בו שו"פ דהתם המוכר נותן השטר וכך לי בשו"פ כמו באין לו שו"פ ותירצו משום דכתיב בי' נתינה אחרת ספר המקנה ס"ד דליבעי שו"פ כו':

ולפי מה שביארתי הוא חידוש דאי אמרינן דאין בו שו"פ לא מיחשב כדידי' א"כ ליכא ס' המקנה. וע"כ קא משמע לן דאעפ"כ הוי ממונא דידי' ומיקרי ס' המקנה. וכמו דאמרינן בפ"ב דגטין (דף כ') בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהוא שלה וגט כתוב על ידו כו' מי אמרינן אקנוי' אקניתא לי' ואמרינן התם תא שמע אף הוא העיד על כפר קטן והי' בו זקן א' והי' מלוה לכל בני הכפר כו'. ואמאי הא בעינא ס' המקנה וליכא אלמא דבעינן ס' המקנה ואעפ"כ כיון דהוי דידי' אף שהוא פחות משו"פ אעפ"כ הוי דידי' והוי ס' המקנה:

וא"כ קשה לי דהא אמרינן בגטין (דף כ') גופא שלחו מתם כתבוה על איסורי הנאה כשר אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא על העלה של זית ופי' רש"י שאינו שוה כלום ואמרינן דילמא שאני עלה זית דחזי לאצטרופי ואמרינן התם תני' ר' אומר כתבו על איסורי הנאה כשר נפק לי' דרשה משמי' דרבי ולא קילסוה משמי' דרבים וקלסוה אלמא הלכתא כוותי' וא"כ אי אמרינן דאיסורי הנאה הוי הפקר א"כ אמאי כשר הגט הא בעינן ס' המקנה וכיון דהוי איסורי הנאה הוי הפקר וליכא ס' המקנה. אלא ודאי דאיסורי הנאה הוי עדיין שלו וע"כ הוי ס' המקנה:

אח"כ ראיתי להרשב"א (בתשובה סי' תר"ג) שכתב דאם קדשה בשטר של איסור הנאה היא מקודשת והביא הירושלמי כמו דאיתא בירושלמי פ"ק דקדושין תני ר' חייא לא סוף דבר בשטר שהיא יפה שו"פ אלא אפי' כתבו על החרס או על הנייר ונתנו לה ה"ז מקודש' כתבו על דבר שהוא איסורי הנאה תני זונין מעשה בא לפני רבי ואמר מגורשת רא"א אינה מגורשת הויין בה רבנן מאן דאמר מגורשת מקודשת מאן דאמר אינה מגורשת אינה מקודשת פליגי רבנן דקיסרי בשם ר' יעקב בר' אחא מאן דאמר מגורשת מקודשת איסורי הנאה מדבריהם ומאן דאמר אינה מגורשת אינה מקודשת איסורי הנאה ד"ת. והקשו באיסורי הנאה מדבריהם מקודשת לית הדא פליגא לר' מאיר דאמר המקדש בחמץ בי"ד משש שעות ולמעלה לא עשה ולא כלום. תמן בגופו קדש ברם הכא בהנאה שלו קדש מעתה ואפילו באיסורי הנאה דבר תורה מקודשת מה בינו לשטר שאין בו שוה פרוטה תמן אינו ראוי להשלים עליו ברם הכא ראוי להשלים עליו ע"כ לשון הירושלמי כפי מה שהעתיק הרשב"א. [ולכאורה הי' נראה דהא דשקיל וטרי הירושלמי במגרש בגט של איסורי הנאה היינו משום דכתיב ונתן בידה כמו דאמרינן בפ"ב דגיטין (דף כ') אמר רב חסדא יכילנא למיפסלינהו לכולהו גיטי דעלמא א"ל רבא מ"ט כו' אלא משום דכתיב ונתן והכא לא יהיב לה מידי דלמא נתינת גט הוא תדע דשלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר. וא"כ אם כותב על איסורי הנאה לא יהיב לה ולא מידי ובשטר קידושין הוא דילפינן מגט משום דכתיב ויצאה והיתה ומ"מ אפשר לומר דמאי דשקיל וטרי בהירושלמי אם קדשה בשטר של איסור הנאה אם מקודשת היא משום דבעינן ס' המקנה ואיסורי הנאה לא הוי דידי' וע"כ רצה לחלק תחילה דמאן דאמר מגורשת ומקודשת באיסורי הנאה היינו באיסורי הנאה מדבריהם משום דאיסורי הנאה דדבריהם הוי דידי' כמו דמשמע בב"ק (דף ע"ב) א"ל רב חביבא מחוזנאה לרב אשי לימא קא סבר ר' יוחנן חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורי' דאס"ד דאורייתא מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרא קא טבח. וכתבו התוס' דמשמע דאי הוי דרבנן חשיב דמרא שפיר כו'. אלמא דאם הוה איסורי הנאה דרבנן חשיב שפיר שלו. וע"כ אומר בירושלמי דמאן דסובר מגורשת ומקודשת היא באיסורי הנא' מדרבנן דחשיב שפיר דידי' וע"כ חשיב ס' המקנה. ומאן דאמר אינה מקודשת היינו באיסורי הנאה ד"ת דלא חשיב דידי' כמו דמשמע בב"ק. וע"ז הקשה הירושלמי דא"כ איך אמרינן דהמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה לא הוי קדושין והא הכא אסור בהנאה דרבנן וא"כ תהי' מקודשת. וע"ז משני בירושלמי תמן בגופו קדש ברם הכא בהנאה שלו קידש. פי' דבקידושי כסף כיון דבהנאה קידש וא"כ אף דאסור מדרבנן בהנאה אעפ"כ כיון דלא שוה כלום וע"כ אינה מקודשת. משא"כ הכא בגופו קידש פי' ולא בהנאה אלא בשטר קידש ולא בעינן רק שיהא שלו וע"כ כיון דהוי איסורי הנאה דרבנן ואיסורי הנאה דרבנן הוי דידי' ע"כ מקודשת. ובירושלמי שלנו הגירסא תמן בגופו קידש וחמץ משש שעות ולמעלה טב הוא כלום ברם הכא בתניים שבו קידש פי' בשטר לא קידש רק במה שכתוב בו וע"כ אפי' באיסורי הניי' נמי מהני. ואח"כ הקשה בירושלמי מעתה ואפי' באיסורי הנאה ד"ת מקודשת מה בינו לשטר שאין בה שו"פ. פי' ואע"ג דלית בה שו"פ הוי דידי' אע"ג דפחות משו"פ לא הוי ממון. וע"ז משני תמן ראוי להשלים פי' דפחות משו"פ הוי ממון שראוי להשלים לשו"פ משא"כ באיסו' הנאה דאינו ראוי להשלים עליו. ואף דפשט דברי הירושלמי הוא משום דבעינן שיתן לידה ולא משום ס המקנה כמו שהבאתי לעיל מהש"ס דילן בגטין (דף כ'). אעפ"כ אפשר לפרש נמי לענין ס' המקנה כמו שביארתי]:

והנה הרשב"א בתשובה שם נסתפק אי תלמודא דילן פליגי על הירושלמי וס"ל דכתבו על איסורי הנאה כשר אפילו באיסורי הנאה מד"ת או דוקא באיסורי דרבנן. דכיון דפרישו עלי' בהדי' דלא איתמרא אלא באיסורי דרבנן נקטינן כוותי' אע"ג דבגמרא איתמר סתמא. ולפ"ז אין ראי' דאיסורי הנאה הוי דידי' דהא כיון דמיירי באיסורי הנאה דרבנן ע"כ אמרינן דכשר משום דהוי ס' המקנה אבל באיסורי הנאה ד"ה אפשר דלא הוי דידי' משום דבעינן ס' המקנה:

[ובזה יתיישב מה שהקשו בש"א על הא דאמרינן בפסחים (דף מ"ו) דר' יהושע סובר טובת הנאה אינה ממון דהא מסקינן בפ"ק דב"מ (דף י"א) דחצירו של אדם אינו קונה אלא א"כ משתמרת לדעתו או שעומד בצד שדהו. והא דתנן מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו ועישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה לעניים כו'. אי אפשר לומר דקנה מטעם חצר וכי ר' יהושע ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדים אלא דקני או מטעם דאגב קרקע הקנה להם או כדמשני ר"פ התם דדעת אחרת מקנה אותם שאני. וה"מ אי אמרינן טובת הנאה ממון ע"כ אפשר לומר דהקנה להם אגב קרקע אבל אי אמרינן דטובת הנאה אינה ממון אי אפשר לומר דדעת אחרת מקנה אותם שאני. וא"כ קשה דהא תנן בסיפא דההיא מתניתין א"ר יהושע עישור שאני עתיד למוד נתן לאב"ע ומקומו מושכר לו. אלמא ס"ל לר"י דטובת הנאה ממון דאי אינה ממון א"כ במה הקנה לר' אלעזר ב"ע לא בתורת חצר כיון שאינו עומד בצד שדהו ולא בתורת אגב קרקע או כשינוי' דר"פ דדעת אחרת מקנה אותם דהא ס"ל לר"י טובת הנאה אינה ממון:

ולכאורה הי' נראה ליישב דבעלמא ס"ל לר"י טובת הנאה ממון ורק בהא דחלת חמץ ס"ל לר"י טובת הנאה אינה ממון. דכיון דבחלה ליכא אלא טובת הנאה שיכול ליתן לאיזה כהן שירצה אבל מכיון שנתחמצה הרי היא אסורה בהנאה ואינה ראוי' לשום כהן וממילא פקע טובת הנאה שלו כיון שאינו ראוי לשום כהן וכמו דאמרינן בפי"א דנדרים (דף פ"ה) רבא אמר שאני תרומה דה"ט דיטלו ע"כ משום דתרומה לא חזי אלא לכהנים וכיון דקא אתי למיסרה עלייהו שוי עפרא בעלמא. ופי' הר"ן והרא"ש שם לעולם בעלמא אית לי' טובת הנאה ממון וכאן כיון דאסרה עלייהו שוו עפרא בעלמא דאפקרי' לההוא טובת הנאה שיש לו דכיון שאסור לכל כהנים מעתה לא הוי דידי'. וא"כ כאן גבי חלת חמץ נמי דכיון שאסור לכל כהן פקע ממנו טובת הנאה ולא הוי דידי'. ואע"ג דאמרינן בפ"ק דפסחים (דף ו') דשני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו. היינו שאינו מגרע לענין הלאו דבל יראה מחמת שאסור בהנאה ולא קרינן בי' שלך אי אתה רואה כיון שאסור בהנאה. היינו דוקא מחמת שאסור בהנאה לבעלים אע"ג דאסור בהנאה ולא הוה דידי' אפ"ה עובר בבל יראה. אבל בהא דחלת חמץ דלא הוי דידי' מחמת שאסור בהנאה לאחרים דהיינו לכהנים וממילא לא הוי דידי' ע"ז אינו עובר בבל יראה. והכי דייקא לישנא דאמר ר"י לא זהו חמץ שמוזהרים עליו בבל יראה. פי' אע"ג שבחמץ עוברים עליו בבל יראה אע"ג שאסור בהנאה ולא קרינן בי' שלך אי אתה רואה. אעפ"כ לא זהו חמץ שמוזהרים עליו בבל יראה דהתם אסור בהנאה לבעלים וע"כ לא פקע הלאו דב"י משום דעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו אבל הכא בחלת חמץ כיון שאסור בהנאה לכהנים וממילא ליכא טובת הנאה לבעלים. ולא הוי דידי' משום דפקע ממנו טובת הנאה ע"כ לא זהו חמץ שמוזהרים עליו בבל יראה. אבל לעולם בעלמא סבירא לי' לר"י טובת הנאה ממון ולא קשה מידי מה שהקשה בש"א:

אך לפי מה שביארתי בתשובה (סי' ה') דאע"ג דבעלמא סבר רבי דטובת הנאה אינה ממון אבל גבי חמץ מודה דטובת הנאה ממון משום דבחמץ אתרבי דגורם לממון כממון דמי וא"כ יהי' פלוגתא רחוקה דרבי סובר בכל מקום דטובת הנאה אינה ממון לבד גבי חלת חמץ סובר דטובת הנאה ממון. ולר' יהושע יהי' בהיפך דבעלמא יסבור דטובת הנאה ממון ובהא דחלת חמץ יסבור דטובת הנאה אינה ממון והיא פלוגתא רחוקה ועוד דאכתי תקשה מה שהקשה בש"א על עולא שסובר בספ"ב דקדושין (דף נ"ח) דטובת הנאה אינה ממון וא"כ תיקשי' לדידי' הא מתניתין דמעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה דהא ליכא לשנויי דמטלטלין אגב מקרקע הקנה להם. דהא עולא סובר דטובת הנאה אינה ממון. וכן ליכא לשנויי כדר' פפא דדעת אחרת מקנה אותן דהא עולא סבר טובת הנאה אינה ממון אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר. דאע"ג דטובת הנאה אינה ממון אעפ"כ הוי דידי' והוא כמו פחות משו"פ דאע"ג דאם קידש בו אשה אינה מקודשת אפ"ה הוי דידי' דהא אם כתבו לשטר מכירה על פחות משו"פ הוי ס' המקנה הכא נמי הא דאמרינן טובת הנאה אינו ממון היינו לענין קדושין כמו דאמר עולא בקדושין (דף נ"ח) טובת הנאה אינו ממון ואיתבי' ר' אבא לעולא מהא דהמקדש בתרומות ומעשרות. וע"כ כיון דהוי דידי' הוי דעת אחרת מקנה אותם. והא דמשני ר"פ דדעת אחרת מקנה אותן שאני הוא אפי' אי אמרינן טובת הנאה אינה ממון דהא אע"ג דטובת הנאה אינה ממון הוי כמו פחות משו"פ והוי ס' המקנה אם כתב על פחות משו"פ הכא נמי הוי דעת אחרת מקנה אותן. ותמה אני על הש"א איך לא הביא הא שכתב הגמי"י ברמב"ם פ"ה מהלכות מכירה וזה לשונו וטובת הנאה לא מיקני בחליפין ולא אגב ארעא והא דגרסינן בפ"א דב"מ ר"ג מטלטלי אגב קרקע הקנה להם ליתא דהא ר' אבא לא קבלה ור"ס נמי אמר שפיר עבד דלא קבלה כדמפרש התם דטובת הנאה אינו ממון ולא מיקני בחליפין ואגב. והא דאמרינן ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיב בהו שינוי' דמאן דקבלה היא וסוגי' כר"פ דאמר דעת אחרת מקנה אותן שאני ושנוי' דמטלטלי אגב מקרקעי ליתא עכ"ל העיטור ע"כ. אלמא דלשינוי' דר"פ דמשני דעת אחרת מקנה אותן שאני הוא אפי' אי אמרינן דטובת הנאה אינה ממון והטעם הוא כמו שביארתי כיון דעיקר הקנין הוא בחצר ואע"ג שאינו עומד בצד שדהו אעפ"כ כיון שהוא מקנה אותן הוי דעת אחרת מקנה, דהא בפחות מש"פ נמי מיקרי ס' המקנה:

וכן כתב המרדכי בפ"ק דמציעא וזה לשונו ואע"ג דבפ"ק דמציעא מפליג דקאמר דעת אחרת מקנה אותן שאני גבי ר"ג וזקנים אפי' במתנות כהונה ולוי' שאין לו בהם אלא טובת הנאה. שאני התם דהי' מקנה לו חצירו כמו כן אבל היכא דלא מקנה להם משלו אלא מתנות כהונה ולוי' ליכא לאפלוגי בין מציאה לדעת אחרת מקנה כיון דטובת הנאה אינה ממון. וכן פי' הריב"ן שם בהדי עכ"ל המרדכי, אלמא דלשינוי' דדעת אחרת מקנה אותן הוא אפי' אי טובת הנאה אינה ממון רק שיהי' הקנין בדבר אחר אבל אם הקנין הוא בלא חצר הוי כמציאה. והוא כמו שביארתי דאם מוכר בשטר אפי' הוא פחות משו"פ אעפ"כ הוי ס' המקנה. וכמו דאיתא בירושלמי שהבאתי תחילה תמן בגופו מקדש הכא בהנאה שלו קידש דלענין השיווי לא הוי ממונו. והכא נמי כיון דלענין השיווי לא הוי ממונא ע"כ ליכא דעת אחרת מקנה אותן. אבל אם מקנה אותן בתורת חצר וגם איכא דעת אחרת מקנה מהני אפי' אם טובת הנאה אינו ממון כמו שמבואר בהגמי"י ובמרדכי להדי'. משום דאפשר לומר כמו שביארתי דאפי' אי אמרינן טובת הנאה אינה ממון אעפ"כ לא גרע מפחות משו"פ דהוי דידי'. ולפ"ז לא קשה מידי קושיות הש"א דלעולם סובר ר' יהושע דטובת הנאה אינו ממון והא שהקנה לראב"ע התרומות מעשר אע"ג דאינו עומד בצד שדהו הוא משום דדעת אחרת מקנה אותן מהני אפי' אי אמרינן טובת הנאה אינו ממון כמו שכתב ההג"מ והמרדכי להדי']:

והכי משמע נמי ממה שכתבו התוס' בפ' מרובה (דף ס"ח) דאיסורי הנאה לא הוי של בעלים כלל שתירצו דלהכי יכול אחר לחלל בהקדש אע"ג דמדמינן שם הקדש לחילול כמו שאין אחר יכול להקדיש ה"נ אינו יכול לחלל. אך בהקדש כיון דהוו איסורי הנאה לא הוו של בעלים כלל. וכן תירצו הא דאמרינן בפ"ק דבכורות (דף יא) דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ומשמע אפילו שלא מדעת בעלים דכיון דהוי איסורי הנאה לא הוי של בעלים כלל וע"כ יכול אחר לפדות ע"ש. [ובזה מיושב קושי' התוס' בפ"ק דבכורות דאמאי מיבעי לן בפ' אין בין המודר (דף ל"ו) בתרומה אם צריך דעת בעלים והכא פשיטא לן דא"צ דעת בעלים עיי"ש] והכי משמע לי מהירושלמי דספ"ב דקדושין פטר חמור ר' אליעזר אומר מקדשין בו אשה ר' יוחנן אמר אין מקדשין בו את האשה ר' אליעזר אומר פטר חמור מקדשין בו האשה מק"ו מה אם הבכור שאינו מוציא מידי איסורו בחיים את אמר מקדשין בו האשה זה שמוציא מידי איסורו בחייו לא כש"כ מה נפיק מבינייהון עבר ופדאו שלא מדעת בעלים ר' אליעזר אומר אינו פדוי ר' יוחנן אומר פדוי פי' דלר' אליעזר שאומר מקדשין בו האשה אלמא דהוי של בעלים להכי אם עבר ופדאו שלא מדעת בעלים אינו פדוי. ולר' יוחנן דאמר אין מקדשין בו האשה אלמא דלא הוי של בעלים להכי אם פדאו שלא מדעת בעלים הוא פדוי. מתניתא מסייעא לר' אליעזר ופליגא עילוי מתניתא מסייעא לר' אליעזר הגונב פטר חמור של חבירו משלם תשלומי כפל וסיפא פליגא עילוי שאע"פ שאין לו בה עכשיו יש בו לאחר זמן כו' אלמא דהא דיכול לפדות שלא מדעת בעלים היינו משום דהוי איסורי הנאה ולא הוי של בעלים. וכמו שכתבו התוס' בב"ק ולא כמו שכתבו התוס' בבכורות (שם) דהטעם הוא משום דבתרומה כתוב גם אתם לרבות שלוחכם ובעינן מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם אבל בפטר חמור לא כתיב בי' בעלים. אלא דהטעם משום דהוי איסורי הנאה ובלאו"ה לא הוי דבעלים כלל. וע"כ יכול אחר לפדות:

ומכל מה שנתבאר מוכח דאיסורי הנאה אסור אפי' בפחות משו"פ ג"כ. כן נ"ל:

תוכן העניינים

עמק יהושע חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה