עמק יהושע חלק א· רבי יהושע איזיק שפירא
דיני חמץ · סימן ה
שאלה הא דאמרינן חמץ בפסח שקבל עליו אחריות דעובר עליו כבל יראה. אי אתרבי נמי לעשה דתשביתו ג"כ. או לא:
תשובה גרסינן בפסחים (דף כ"ט) רב אשי אמר דכ"ע אין פודין. ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי. והכא בפלוגתא דר"י הגלילי ורבנן קא מפלגי. מאן דאמר מעל כר' יוסי. ומאן דאמר לא מעל כרבנן. וכתבו התוס' דמכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר עליו באותה שהי'. דאי אמרת עובר. אכתי אמאי מעל לרב יוסי. הא מיד כשיפדה אותו הוא שלו. ומודה ר"י דשלך אי אתה רואה. אלא ודאי לא עבר. וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה. ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף ע"כ והנה הש"א והאחרונים הקשו על זה מהא דאמרינן בפ"ק דפסחים (דף ה') שמע מינה מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ הבערה לחלק יצתה וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. וכתבו התוס' דאי אמרינן מתוך שרי. אע"ג דבעינן צורך היום קצת הכא מה שמבער הוי צורך. ואם איתא דהמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר בלאו. א"כ איזה צורך היום הוא. אלא ודאי דאף אי משהה כדי לבערו בלאו. וע"כ הוי צורך היום דהא עובר בלאו. ולכאורה הי' נראה לומר דאף דהמשהה את החמץ כדי לבערו אינו עובר. אעפ"כ איכא צורך היום דאף דמחמת הלאו אינו עובר עליו כשמחשב לבערו אעפ"כ בכל שעה קאי בעשה דתשביתו. והכא דייק לישנא דאמרינן בפסחים (דף כ"ז) אמרו לו כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל. והתורה אמרה תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו. ולא נקט רק מחמת תשביתו דמצד בל יראה אינו עובר כשמבערו לבסוף אלא מחמת עשה דתשביתו. שעובר בכל שעה על עשה דתשביתו וכמו דאמרינן בפ"ב דשבת (דף כ"ד) שאין ת"ל עד בוקר. מה ת"ל עד בוקר. בא הכתוב ליתן בוקר שני לשריפתו. אלמא דאי לאו קרא ה"א דאתי עשה דשריפת נותר ודחי ל"ת דיו"ט. אע"ג שאפשר לקיים העשה למחר. אעפ"כ מתוך שהוא עשה ומצוה לקיימה מיד ה"א דאתי עשה ודחי ל"ת. ומכש"כ דנקרא צורך היום קצת מחמת העשה דתשביתו וחביבה מצוה בשעתה. רק דיש לחלק. דדוקא בנותר ה"א דאתי עשה ודחי ל"ת אע"ג דאפשר לקיימו למחר דהא התם כבר עבר על הל"ת. וכבר ביארתי בתשובה אחרת מה שכתב הרמב"ם דבעשה דלו תהי' לאשה כופין אותו לקיים מיד. והבאתי מה שכתב מהרי"ט אע"ג דבכל עשה אין כופין אותו לקיים מיד. ה"מ בסתם עשה. אבל בלו תהי' לאשה דכבר עברי' ללאו. וא"כ דילמא ימות ולא יקיים העשה. ע"כ כופין אותו לקיים העשה מיד. משא"כ בסתם עשה ומבואר במקום אחר [ובזה יש ליישב קצת מה שהקשה הט"א אהא דאמרינן בספ"ב דמגילה (דף כ') כל היום כשר לקריאת המגילה כו'. דאמאי לא חשיב נמי שריפת נותר דהוא נמי מצוה שביום. וכמו דאמרינן ביבמות (דף ע"ב) דנותר בין כזמנו בין שלא בזמנו אינו נשרף אלא ביום. וא"כ אמאי לא קחשיב נמי נותר אך לפי מה שביארתי ניחא דהתם קא חשיב דבר שזמנו לכתחילה כל היום. ורק זריזין מקדימין למצות. משא"כ נותר דכבר עברי' ללאו וע"כ כופין אותו לקיים מיד. כמו שכתב הרמב"ם בהלכות נערה. דבמצות עשה דלו תהי' כופין אותו לקיים מיד]. וע"כ ה"א דבנותר אתי עשה ודחי לל"ת דהא במצות עשה זו כופין אותו לקיים מיד. משא"כ בעשה דתשביתו כיון דמשהה אותו ע"מ לבערו אינו עובר כלל. ואין בידו עבירת הלאו. וע"כ אין בו צורך קצת. דהא אפשר להמתין עד למחר. ולקיים העשה דתשביתו. וא"כ אפשר דלא הוי צורך היום כלל, וא"כ אמאי קאמר ס"מ דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך כו'. דהא לדעת התוס' בעינן צורך היום קצת והכא ליכא צורך היום כלל:
וע"כ נלע"ד לבאר. דלכאורה קשה מה שהקשה הש"א דהיכן מצינו בכל לאוין שניתק לעשה כמו לאו דגזל ומשכון. ופיאה. ואונס שגירש דכל הני הוי לאוין שניתק לעשה. וכי מותר לעבור על לאוין אלו שכונתו בשעת עבירת הלאו לקיים העשה. ולמה נשתנה לאו זה הניתק לעשה שמותר להשהותו כדי לקיים העשה. וע"כ נ"ל דכל הני לאוין דאסור לעבור על הלאו כדי לקיים העשה היינו משום שאין העשה מצוה בפני עצמ'. ולא באה אלא לתקן הלאו. ולא עוד אלא שאפילו הלאו לא תיקן אלא ממלקות. אבל אעפ"כ איסורא דעבד עבד. אלא שהעשה תיקן המלקות כמו שכתב הרמב"ם (פי"ד ה"ו מהלכות גזילה) וזה לשונו. הרואה חברו שנפל ממנו דינר על הארץ. ולא ידע בו. ונטל הדינר קודם יאוש עובר כו'. ואפילו החזיר לו הדינר לאחר שנתייאש מתנה היא זו וכבר עבר על האיסורים. והקשה הלח"מ דלמה פסק דעבר על האיסורים ומ"ש מגזילה ותירץ דכונתו שעבר על האיסורי' דאע"ג דניתקי' ללאו למלקות. אעפ"כ איסורא דעבד עבד וע"כ אסור לכתחילה לעבור על הלאו כדי לקיים העשה. אבל בעשה דתשביתו שהוא מצוה שחל מחצות של י"ד אע"ג דליכא עדיין לאו דבל יראה. וע"כ כיון שהיא מצוה בפני עצמה ע"כ מותר לעבור על הלאו כדי לקיים העשה. שהיא מצוה עיקרית. ולא שבאה רק לתקן הלאו דהא חלה מחצות שעדיין לא עבר על הלאו. ולא דמי לטמא שבא למקדש דאמרינן במכות (דף ס"ו) דלוקה אף דהעשה קדמה. ואדרבא אמרינן התם כל ל"ת שקדמו עשה לוקין עלי'. התם היינו טעמא כמו שכתבו הראשונים דאפי אם יוצא אח"כ מן המקדש אין זו תיקון על מעשה שעבר שבא למקדש. דבמה שיוצא אין זה תיקון רק שלא יטמא עוד. אבל על מה שכבר נכנס למקדש אין זה תיקון. דמוטב הי' שלא יבוא כלל. ומה שיש לבאר בסוגי' דהתם במאי דשקיל וטרי התם הש"ס מלו תהי' לאשה יתבאר במ"א. אבל בלאו דב"י כיון שעושה מעשה אח"כ ומקיים העשה דתשביתו תיקן את הלאו שכבר עבר. ולא עוד אלא שמותר להשהות כדי לקיים העשה. מחמת שהיא מצוה שחלה קודם חלות הלאו אלמא שהיא מצוה עצמית ולא שבאה רק כדי לתקן הלאו]:
ונלע"ד להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ד') הלקט והשכחה והפאה כיון שעברו עליהם ג' רגלים עובר בבל תאחר. וכתבו התוס' דחייב להניח בשדה. דאי שקיל להו עבר בלא תעשה. דכתיב לא תלקט. ולא תשוב. ולא תכלה וכתיב לעני ולגר תעזוב אותם. והיכא דעבר ונטלם חייב להחזיר וליתן. דאי עביד לא מהני. ואח"כ כתבו התוס' דיש לפרש במלקט לצורך עניים כי ההוא דתנן בפ"ד דפאה. מי שמלקט ואמר ה"ז לפלוני עני כו' ע"כ. וא"כ משמע דזה מותר לכתחילה ליטול ע"מ ליתן לעניים. דהא לא ניחא להו להתוס' בתירוצם הראשון דמיירי דאי עבר ושקלי'. אלא בנוטל לכתחילה לצורך עניים. ושוב אינו עובר בהני לאוין ומותר לכתחילה ליטול כדי ליתן לעניים. וא"כ קשה דאמאי לא אמרינן בכל הלאוין שניתק לעשה שאם נוטל לכתחילה כדי לקיים העשה שבה שמותר אלא ודאי כיון דהא דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם היא מצוה עצמית. כדי לעזוב לעניים. ע"כ מותר אף ליטול לכתחילה כדי ליתן לעניים. וה"נ דכוותה כיון שהשבתה היא מצוה עצמית ולא שבאה רק לתקן את הלאו. דהא חובת ההשבתה חל עדיין מחצות. אע"ג דליכא עדיין לאו דבל יראה ובל ימצא. ע"כ מותר להשהות את החמץ ע"מ לבערו. וכל זה הוא דוקא אם העשה דתשביתו חל מחצות. אבל לדברי ר' עקיבא שם בפסחים (דף ה') שמוכיח דהאי קרא דאך ביום הראשון מיירי מעיו"ט. דאי ביו"ט הרי כתיב כל מלאכה לא תעשו. ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה. וא"כ איך מותר ביו"ט. וע"כ מוכיח רבא דודאי ס"ל לר"ע דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך דאלו"ה דילמא מיירי ביו"ט. ומתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ואעפ"כ איכא צורך קצת שלא לעבור בב"י דהא לפ"ז אין לומר דמותר להשהות ע"מ לבערו. דהא כיון דהמצוה אינה חל אלא בערב. וא"כ לא קדמה העשה ללאו ואין זה רק כשאר לאוין הניתק לעשה. דבודאי אסור לעבור על הלאו כדי לקיים העשה. ולפ"ז איכא צורך כדי שלא לעבור על בל יראה. אבל לפי המסקנא דחובת תשביתו היא חל מחצות. וא"כ היא מצוה עצמית. וכיון שהיא מצוה עצמית בודאי דמותר להשהות חמץ כדי לבערו כמ"ש ר"י:
[ועוד אפשר לומר דהא שכתבו התוס' היא לר' יוסי הגלילי דאמרינן התם מאן דאמר מעל כר"י הגלילי. ומזה מוכיח ר"י דמותר להשהות את החמץ ע"מ לבערו. דאי ל"ה אפילו לר"י הגלילי הא אסור לפדות את החמץ דעבר על בל יראה. ור"י הגלילי לטעמי' דאמר ביומא (דף ל"ו) דאמר תעזוב השתא משמע והוי לאו הניתק לעשה. אבל לר"ע דאמר התם תעזוב מעיקרא משמע. והוי לאו הניתק לעשה. וא"כ במ"ע דתשביתו נמי סובר דתשביתו מעיקרא משמע. ולא הוי לאו הניתק לעשה. וע"כ לר"ע שסובר דלא הוי לאו הניתק לעשה ע"כ מוכיח רבא דס"ל דלא אמרינן מתוך שהותר' הבערה לצורך. דהא אליבא דר' עקיבא בודאי דאסור להשהות את החמץ ע"מ לבערו. כיון דלא הוי לאו הניתק לעשה. ואם ביום הראשון תשביתו היינו מבערב כונת התורה היא להשבית שלא ימצא החמץ אבל לא שיהיה לאו הניתק לעשה. אבל לר"י הגלילי שסובר דתעזוב השתא משמע. וע"כ בעשה דתשביתו נמי אע"פ שקדמה ללאו אעפ"כ הוי ניתק לעשה נמי. דהא גם לר"י הגלילי מצוה לכתחילה לעזוב ואעפ"כ הוי לאו הניתק לעשה. דתעזוב השתא משמע והכי נמי בעשה דתשביתו. ולדינא קימל"ן כר"י הגלילי דהא אמרינן בפ' בתרא דמכות (דף י"ז) אמר ר' יוחנן אין לנו אלא זאת ועוד אחרת. פי' הא דמשכחת לה בקיימו ולא קיימו ביטלו ולא ביטלו. ומסיק דהא דעוד אחרת היינו הך דפיאה דכתיב לא תכלה פאת שדך. וכתיב לעני ולגר תעזוב אותם אלמא דתעזוב השתא משמע. (והא דאמרינן ברפ"ט דב"ק (דף צ"ד) דה"ט דכתוב תעזוב יתירא היינו כדי שלא נאמר שינוי קונה. ועוד מיבעי לי' לכדתני' המפקיר את כרמו והשכים בבוקר לבצרו. אבל תעזוב השתא משמע והוי לאו הניתק לעשה, והכא נמי לענין מ"ע דתשביתו. וא"ש קושיו' הש"א מהך דש"מ חלת דלדברי ר' עקיבא לא הוי ניתק לעשה)]:
אך עדיין קשה מה שהקשו האחרונים מהא דתנן בפסחים (דף מ"ו) כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר"א לא תקרא לה שם עד שתאפה. ואם איתא כדברי ר"י שהמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו. א"כ איך קאמר ר' והושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו. משמע דלדברי ר"א עוברין עליו בבל יראה ואמאי עובר הא המשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו בלאו. ועוד בהדי' אמרינן בפסחים (דף מ"ח) אמר לו ר"א לדבריך הרי הוא עובר משום בל יראה. וא"כ קשה דלדעת ר"י דאמר דהמשהה את חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו. א"כ אינו עובר בב"י. וע"כ חילקו האחרונים דדוקא אם קונה את החמץ כדי לבער מיד. כמו שכתבו התוס' לר"י הגלילי דיכול לקנות את החמץ כדי לבערו מיד. בזה דווקא אינו עובר עליו. אבל אם יקנה את החמץ ואין בדעתו לבערו מיד אז עובר עליו ובזה הי' מתורץ קושי' הראשונה. דאם אינו מבערו מיד בודאי עובר על ב"י וע"כ איכא צורך קצת שלא יעבור על בל יראה. כיון דאם אי אתה מתירו להשבית ביו"ט הרי משהה אותו כל היום ובזה בודאי הוא עובר. וכן הכא נמי בחלה אם יקרא לה שם לא יכול לבערה כל היום עד מוצאי יו"ט. ובכה"ג בודאי עובר בב"י אף אם דעתו לבערה. אך ממה שכתב המ"א (באו"ח סי' תמ"ו) דלכך אין מבערין כשמוצא חמץ ביו"ט משום דסמכינן אמה שכתב ר"י דהמשהה כדי לבערו אינו עובר. משמע דאפי' משהה אותו כל היום ג"כ אינו עובר:
ע"כ ראיתי נחקור תחילה אם חמץ שקיבל עליו אחריות ישנו במ"ע דתשביתו. או אף שאינו שורפו כי אם מוציאו מביתו נמי יוצא דלא חל ע"ז עשה דתשביתו. וראיתי להש"א והאחרונים שהוכיחו דאם חמץ שקיבל עליו אחריות ליכא במ"ע דתשביתו א"כ אמאי כתבו התוס' דחמץ הוי לאו הניתק לעשה הרי הלאו כולל יותר מהעשה. דבלאו דב"י אתרבי נמי חמץ שקיבל עליו אחריות ג"כ. ובמ"ע דתשביתו אינו רק אם גוף החמץ שלו. והרמב"ם כתב (בפ"א מה' תמורה) ולמה לוקין על לאו דתמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה שנאמר כו' שאין לאו שבה שוה לעשה שהציבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו. אעפ"י שהם מוזהרים שלא ימירו ע"כ. אלמא כיון דהלאו כולל יותר מהעשה לא הוי לאו הניתק לעשה. אלא ודאי דחמץ שקיבל עליו אחריות איתא בעשה דתשביתו ג"כ:
והנה הש"א דחה דאין ראי' מדברי הרמב"ם שהרמב"ם סובר דלוקה אם חימצו בפסח. וסובר דלאו דב"י לא הוי ניתק לעשה. ולדעת התוס' שסוברים דהוי לאו הניתק לעשה אינו מוכרח שסוברים כדעת הרמב"ם. דאם הלאו כולל יותר מהעשה לא הוי לאו הניתק לעשה. וא"כ יש לומר דבלאו דב"י כולל בין לחמץ שלו בין לחמץ שקיבל עליו אחריות והעשה אינו רק לחמץ שלו ממש. אבל בחמץ שקיבל עליו אחריות אינו מחויב בעשה דתשביתו. ואפי' אם מסלקה מביתו ואינו מבערה נמי שרי. דהא לדעת התוס' אינו מוכרח לומר דאם הלאו כולל יותר מהעשה לא הוי לאו הניתק לעשה:
ולי נראה דהתוס' נמי סברי להאי כללא דאם הלאו כולל יותר מהעשה לא הוי לאו הניתק לעשה. דהא התוס' כתבו בפ"ג דיומא (דף ל"ו) דאמרינן התם דמתודה על עון לקט שכחה ופיאה כו'. ר' עקיבא אומר אין עילה באה אלא על עשה ועל ל"ת שניתק לעשה. ואמר ר' ירמיה בלאו דנבלה קא מיפלגי. ר' עקיבא סבר לאו מעלי' הוא ור"י הגלילי סבר לאו לאו מעלי' הוא. וכתבו התוס' הא דלא קאמר לאו דנבלה וטריפה איכא בינייהו. דבטריפה אפי' ר"י הגלילי מודה דלא חשיב ניתק כיון דלא ניתק כל מה שבלאו דבלאו כולל נמי קדשים שיצאו חוץ למחיצתן. ואהנך לא קאי לכלב תשליכון אותו ע"כ. הרי להדי דדעת התוס' נמי כדעת הרמב"ם דכיון דהלאו כולל יותר מהעשה לא הוי ניתק לעשה. וא"כ מוכח לכאורה דהעשה דתשביתו הוא על חמץ שקיבל עליו אחריות ג"כ. דאל"ה לא הוי ניתק לעשה. דהא הלאו כולל יותר מהעשה:
אבל לע"ד נראה דחמץ שקבל עליו אחריות אינו בעשה דתשביתו ואפ"ה הוי לאו הניתק לעשה ולא קשה מהא שכתב הרמב"ם גבי תמורה דלא הוי לאו הניתק לעשה משום דאין העשה כולל כל מה שבלאו. וכמו שאבאר. ונקדים תחלה מה שכתב הרמב"ם (בפ"ג מה' מלוה ולוה ה"ד) המלוה את חבירו א' עני וא' עשיר לא ומשכנו אלא בב"ד. עבר ב"ח ונכנס לבית הלוה ומשכנו אינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנאמר השב תשיב לו את העבוט. ותמה המ"ל שם דאיך סתם וכתב דניתק לעשה דהא לא ניתק אלא לגבי עני כו' וכתב המ"ל שהי' סבור לומר דכיון דהלאו הוא כולל עני ועשיר. ומקצת הלאו ניתק לעשה. אז הלאו מיקלש קליש. ואינו לוקה אף היכא דמשכן עשיר. אך שאי אפשר לומר כן. מהך שכתב הרמב"ם בתמורה דאדרבא כיון שהלאו כולל יותר מעשה לא הוי ניתק לעשה ולוקה אפי' בתמור' דיחיד מפני שהלאו כולל צבור ושותפין ג"כ ושם לא הוי ניתק לעשה. ומה שהביא המ"ל שם התוס' ספ"ה דחולין (דף פ"ב) דלהכי לא לקי בכלאים משום לא תסיג גבול רעך. דהכי דריש לי' בשבת פ' ר' עקיבא (דף פ"ה) דכיון דאתא נמי לאזהרה דמסיג גבול אין לוקין עליו משום כלאים כמו שאין לוקין על לאו דהשגת גבול דניתן להשבון. לא דמי דהא בעני גופא נמי משכחת לה מלקות כגון שנאבד או נשרף וא"כ כיון דבעני יוכל להיות דלוקה ג"כ בשלא קים העשה. וא"כ בעשיר דליתא לעשה דהשבת העבוט בודאי דלוקה:
ולכאורה יש להקשות על מה שכתבו התוס' דלהכי לא לקי על זה הלאו דלא תשיג גבול רעך בכלאים. מפני שכולל נמי לאזהרה דמשיג גבול. ושם ליכא מלקות דהא ניתן להשבון. וע"כ נדחה לאו זה ממלקות. מהא דאמרינן בכתובות (דף ליב) ור' יוחנן מ"ט לא אמר כעולא א"כ בטלת ערות אחותך לא תגלה. חובל בחבירו נמי א"כ בטלת לא יוסיף פן יוסיף. עדים זוממים נמי א"כ בטלת והי' אם בן הכות הרשע אלא עדי' זוממין אפשר לקיומי בבן גרושה כו'. חובל בחבירו נמי איכא לקיומי כגון שהכהו הכאה שאינה שוה פרוטה. אחותו נמי איכא לקיומי באחותו בוגרת. אלמא אע"ג דלאו דחובל בחבירו כולל בין שיש בו שוה פרוטה ובין שאין בו שוה פרוטה. ובשוה פרוטה ניתן לתשלומין. ואפ"ה בפחות משוה פרוטה לוקה. אלמא דלא אמרינן דאינתק לאו ממלקות. ואפשר לחלק דהתם המלקות קאי אכולהו אלא דכיון דמשלם לא עבדינן בי' ב' רשעיות. אבל בלאו דגזל כיון דהלאו גופא ניתן להשבון אינתק הלאו ממלקות לגבי השגת גבול דכלאים ג"כ:
ולכאורה יש להביא ראי' לזה ממה דכתב הרמב"ם (בפ"א מה' גזילה ה"ב) דאסור לגזול אפי' כל שהוא מד"ת. והנה המ"מ כתב (בריש הלכות גניבה) דדין פחות משוה פרוטה בממון כדין חצי שעור באסורין ע"כ. ולע"ד לא נראה לי זה הטעם. דהתם ה"ט משום דחזי לאצטרופי אבל הכא כיון דגוזלו פחות משוה פרוטה ומוחל לו לא מצטרף תו עוד לשעור פרוטה וכפי דאמרינן בפ"ח דשבת (דף פ') דאם הוציא חצי גרוגרת אחת והגביה ראשונה קודם הנחת שני' נעשית ראשונה כמו שנקלטה או שנשרפה ופטור. וה"נ כיון דפחות משו"פ הוי מחילה תו לא מצטרף. אלא ודאי דהרמב"ם סובר דהלאו גופא דלא תגזול נאמר על פחות משו"פ ג"כ:
וכן מה שכתב הרמב"ם (בפ"ו מהלכות מלוה ולוה ה"א) שכתב כללו של דבר כל הלואה בתוס' כל שהוא ה"ז רבית. וכתב ע"ז הלח"מ אי דייקינן מלת כל שהוא הוא אפי' פחות משו"פ דעת רבינו כמו שהביא הרמ"ה (בסי' קס"א) דאפי' פחות משו"פ אסור מן התורה. ואפשר דלא דייקינן מלת כל שהוא. ומאי כל שהוא שו"פ קאמר ע"כ:
ולי נראה בודאי דדעת הרמב"ם הוא דאפי' פחות משו"פ אסור ברבית. כיון שכתב הרמב"ם דלאו דגזל הוא אפי' פחות משו"פ כמו שבארתי. א"כ הוא הדין לענין רבית. דהא אמרינן בריש איזהו נשך (דף ס"א) אמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו ברבית לאו בגזל לאו גבי אונאה צריכי דאי כתב רחמנא כו'. אלמא דדיניהם שוה. דאי לאו הכי לא מצי למילף חדא מחברתה. וא"כ כיון שכתב הרמב"ם דבגזל אסור אפי' פחות משו"פ. הוא הדין לענין רבית ג"כ. וא"כ קשה כיון שהלאו דגבי גזל גופא נאמר על פחות משו"פ ג"כ אמאי לא נימא שילקה בפחות משו"פ כיון דלא ניתן להשבון. כמו דאמרינן בחובל בחברו דאם חבלו בפחות משו"פ לוקה. הכי נמי לענין גזל ג"כ. אלא ודאי כיון דלאו זה ניתן להשבון. א"כ אף שכלול בו פחות משו"פ דלא ניתן להשבון נמי אינו לוקה. משא"כ בחובל בחברו הלאו קאי אכולהו. אלא דבשו"פ כיון דצריך לשלם לא עבדינן ב' רשעיות משא"כ הכא דהלאו גושא ניתק לעשה ע"כ אע"פ דפחות משו"פ ליתא לעשה אפ"ה אינו לוקה. וכמו שכתבו התוס' לגבי לאו דכלאים דאינו לוקה דמשום דאתא נמי לאזהרה דמשיג גבול וכמו שאין לוקין על לאו דהשגת גבול דניתן להשבון ה"נ אינו לוקה על לאו דכלאים. וה"נ אפשר למנין אם נטל משכון מעשיר שלא ברשות דג"כ אינו לוקה דהלאו קליש. אך באמת אין זה דומה למה שכתבו התוס' דהתם הלאוין מחולקי' לאו דכלאים ולאו דגזלה. וע"כ כיון דבלאו דגזלה ליכא מלקות כלל ע"כ אמרינן דאינתק ממלקות אף לגבי לאו האחר. אבל מה שהוא בענין א' כגון בגזל אף דבשו"פ אינו לוקה אבל פחות משו"פ ילקה כיון דליכא תשלומין כמו דאמרינן בחובל בחבירו דפחות משו"פ לוקה וה"נ ילקה גבי גזל נמי:
ע"כ נראה לי דהא דאינו לוקה בגזל פחות משו"פ היינו משום דהטעם דלא ניתן להשבון הוא משום דפחות משו"פ הוי מחילה. וע"כ הוי כמאן דקיימא לעשה. דמה לי אם שילם לו ומה לי אם מחלו. וע"כ פטור ממלקות. וכ"ת א"כ אמאי לוקה בחובל בחברו פחות משו"פ. הא כיון דפחות משו"פ הוי מחילה הוי כמו ששילם וא"כ אמאי לוקה. זה אינו ויש לחלק. ויובן עפ"י מה שבארתי בהא דתנן בפ"ח דב"ק (דף פ"ז) דהחובל בעבד כנעני שלו פטור מכולן. דפטור אפי' ממלקות נמי אע"ג דפטור מלשלם ממון ולא הוי שתי רשעיות אפ"ה פטור ממלקות. דכיון דמאי דפטור מלשלם הוא מטעם דכל מה שקנה עבד קנה רבו וע"כ הוי כמאן דשילם לו וע"כ פטור ממלקות נמי. וראיתי להקצה"ח בחו"מ (סי תכ"ד) שכוונתי לדבריו אך שהקשה שם דא"כ אמאי אמרינן בכתובות (דף ל"ב) דהך דאלו הן הלוקין מיירי ביתומה ומפותה דאז ליכא תשלומין והא כיון שמחלה הוי כמו ששילם לה. ואמאי חייב מלקות דאי במשמע שלא והא בו דין נזק ולא מתורת מחילה שאח"כ הא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה ע"כ. ולע"ד לא חשה מידי דהא אמרינן בב"ק (דף צ"ג) שבר את כדי קרע את כסותי חייב. ע"מ לפטור פטור. היינו דוקא דלא אתא לידיה בתורת קריעה אבל אי אתא לידיה בתורת קריעה לא בעינן ע"מ לפטור. אלא כיון שאמר לו לקרוע את הבגד פטור. ואפשר דהוי כמו דאין בו דין נזק כלל. ואעפ"כ לא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה. כיון דלא בעינן תנאי בזה. והכא נמי במפותה הוי כאומר לחברו קרע שיראין שלי והפטר. כמו דאיתא בכתובות (דף ל"ט) ועיין בתוס' שם ויתבאר במק"א. וליכא הכא דין נזק כלל. ולא בתורת מחילה שאח"כ. תדע דבמפותה הוי מחילה דמעיקרא דאל"ה ליתא במחילה כמו דאמרינן בירושלמי פ"ג דכתובות. ויש אדם מוחל על דבר שאינו ברשותו. נשמיענה מן הדא דמר ר' בון כו' קנס אין בו משעה הראשונה. דתנינן תמן עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב כו'. אם את אומר קנס הוא משעה ראשונה. הרי הן של אחי' משע' ראשונה. והא דאמרינן בש"ס דילן ביתומה ומפותה דיכולה למחול הוא כמו שכתב הר"ן דיכולה למחול אע"פ שלא זכתה עדיין. דזה דומה לכותב לארוסתו דין ודברים אין לי בנכסייך. ועוד דכיון שנתרצית בשעת ביאה האיך יתחייב והרי הוא אומר קרע שיראין שלי והפטר. אלמא דהוי מחילה דמעיקרא וע"כ לא הוי כמו תשלומין שיפטר ממלקות. אלא הוי כמו דליתא לתשלומין כלל. והכא נמי בחובל בחברו פחות משו"פ אפשר לומר כיון דלא חייבתו התורה על היזק פחות משו"פ הוי כמו דליתא דין נזק כלל משא"כ בגזל פחות משו"פ כיון שהי' החפץ שהוא פחות משו"פ שלו. דהא אסור לגזול. אלא דפטור מלהשיב. א"כ הוי כמו מחילה שאח"כ וע"כ פטור מתשלומין. ועוד אפשר לומר דבחובל בחברו כיון שמסתמ' מוחל על הממון א"כ הוי כמו מחילה דמעיקרא. וע"כ לוקה על החבלה. משא"כ בגזל שנוטלו בחזקה כמו דאמרינן בב"ק (דף ע"ט) גזלן ה"ד כגון כו' ויגזול את החנית מיד המצרי. ע"כ הוי כמו מחילה שאח"כ. וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף נ"ז) נהי דבתר הכי מחיל צערה בשעתא מי לית לי'. אלמא דבשעת מעשה אינו מוחל. כמו דאמרינן בע"ז (דף ע"א) משום דצערי' לישראל. וע"כ הוי כמו מחילה שאח"כ. והוי כמו תשלומין. ומשום הכי אינו לוקה. [רק דבגנבה לא יתיישב כל כך. למאי דסובר רבא בב"מ (דף כ"ב) דיאוש שלא מדעת הוי יאוש וא"כ אמאי לא הוי כמו מחילה דמעיקרא. רק לפי מה דקייל"ן דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ניחא כיון דאינו מתייאש אלא לאח"כ הוי כמו מחילה שאח"כ]. ולפי מה שבארתי תחילה א"ש בפשיטות טפי דבגניבה וגזל כיון שהי' שלו מתחילה הוי כמו מחילה שאח"כ. והוי כמו תשלומין וע"כ אינו לוקה. משא"כ בחובל בחברו כיון שלא חייבתו התורה על היזק פחות משו"פ הוי כמו דליתא לתשלומין כלל. וברבית פחות משו"פ נמי אינו לוקה. אע"ג דהוי מחילה דמעיקרא אפ"ה כיון דמחילה דמעיקרא לא מהני ולא מידי. דכל רבית מחילה היא. אלא שהתורה אסרתו. וצריך להשיבו. וא"כ פחות משו"פ נמי צריך להשיבו והא דלא בעי השבה היינו משום מחילה שאח"כ. דזה מהני. כמו שכתב הרא"ש ר"פ איזהו נשך והמ"מ ברמב"ם (פי"ד מה' גזילה ה' י"ג) ומחילה שאח"כ נחשב לתשלומין ודו"ק. [וכיון שביארתי דפחות משו"פ אינו צריך להשיבו מטעם מחילה. בזה יתיישב מה שהקשה הכ"מ ברמב"ם פ"ד מהלכות תרומות שכתב דאם הי' בו כזית ואין בו שוה פרוטה משלם קרן וחומש והקשה הכ"מ דהא אמרינן בפסחים (דף ל"ב) אי דלית בהו שוה פרוטה קרן נמי לא לשלם. ולא דמי דהתם הוא פחות מכזית ואינו משלם את הקרן מצד כפרה אלא מצד גזל וע"כ פריך הגמ' אי דלית בה שו"פ קרן נמי לא לשלם. אבל בכזית דמשלם את הקרן ואת החומש אפי בפחות משו"פ דהא הטעם הוא משום כפרה וכיון שהוא משום כפרה לא מהני מחילה כמו שכתבו התוס' בכתובות (דף ל'). וע"כ אפי' פחות משו"פ נמי צריך לשלם כיון שבזה אינו מועיל מחילה. וכמו דאיתא בירושלמי ספ"ו דתרומות א"ר ינאי לצדדין היא מתניתא יש בו כזית ואין בו שו"פ משלם להקדש (וצ"ל לתרומה) יש בו שו"פ אין בו כזית משלם לשבט (וצ"ל להקדיש) אלמא דבתרומה אם אכל כזית אפי' אין בו שו"פ נמי משלם].
וגם נראה לדעתי דהרמב"ם לא סבר להאי דכיון דאינתק לאו זה ממלקו' אינו לוקה כלל כמו שכתבו התוס' דהא המ"מ כתב ברמב"ם (בפ"א מה' איסורי ביאה) דאע"פ ששנינו ביבמות פ"ק (דף י"א) וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו אסורה אלא מה אני מקיים אחרי אשר הטמאה לרבות סוטה שנסתרה אפיה בלאו דמחזיר גרושתו לוקה מלקות. ובסוטה שנסתרה ליכא מלקות עי"ש במ"מ אלמא דלא אמרינן דאינתק הלאו ממלקות. וכן בחובל משכון שלא ברשות ודאי כוונת הרמב"ם דדוקא בעני אינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה. אבל בעשיר איכא מלקות. אלמא דלא אמרינן כיון שהעשה אינו כולל כל מה שבלאו. ע"כ לא הוי ניתק לעשה כלל ולוקה אף בעני, אלא דאינו לוקה מיהת בעני משום דלגבי' ניתק לעשה. וא"כ קשה על הרמב"ם דתמורה פ"א שכתב דע"כ לוקה בתמורה ולא הוי ניתק לעשה כיון שהעשה אינו כולל כל מה שבלאו דהיינו הצבור והשותפין:
ע"כ נלע"ד דלא קשה מידי מה שהקשו המ"ל והש"א. דהא שכתב הרמב"ם בתמורה דלא הוי לאו הניתק לעשה אם אין העשה כולל כל מה שבלאו. היינו דוקא בעשה דתמורה שאין העשה בקום ועשה אלא העשה הוא ממילא שהתורה נתקה ללאו דכתיב ואם המר ימיר והי' הוא ותמורתו יהי' קודש. וע"כ כיון שאינו מקיים העשה בידים. אלא דאמרינן דמכיון שכתבה התורה ואם המר ימיר כוונת התורה הוא שזהו תקנה שלו וע"כ כתב הרמב"ם ג"כ דלא הוי לאו הניתק לעשה כיון שאין העשה כולל כל מה שבלאו כגון צבור ושותפין. אבל היכא דהעשה תלוי במעשה. וא"כ תקנת הלאו הוא המעשה. ע"כ אף שאין העשה כולל כל מה שבלאו אעפ"כ כיון דהמעשה הוא תקנה בכל מקום שיכול לתקן ע"י מעשה נתקי' הכתוב ללאו ואינו לוקה. וע"כ כתב הרמב"ם בחובל משכון דבעני אינו לוקה משום שיכול לקיים העשה ולהשיב המשכון. אע"ג דבעשיר ליתא לתקנה זו כיון דתלי במעשה כל היכא שיש לתקן ע"י מעשה שלו הוי תקנה. וכמו שחילקו התוס' בתמורה דלא הוי עפ"י מעשה:
ובזה יתיישב ג"כ מה שכתבו התוס' ביומא (דף ל"ו) דאפי' לר"י הגלילי לא חשיב ניתק גבי לאו דטריפה. כיון שהלאו כולל נמי קדשים שיצאו חוץ למחיצתן. דהא התם נמי לא תלי במעשה. דהא לא אפשר לקיומי האי עשה דלכלב תשליכון אותו לאחר שאכלו. כמו שכתב רש"י בלאו דנבלה קא מיפלגי דכתיב עשה אחריו לגר אשר בשעריך תתננה. ומיהו על כרחך אין זה ניתק לעשה. דהא נתינתה לגר אי אפשר לאחר שעבר על ל"ת של אכילתה כו'. ואח"כ פי' רש"י ור"י הגלילי סבר דלאו דנבלה אע"ג דע"כ עשה דבתרי' מעיקרא משמע הואיל ובתרי' דלאו כתובה אין לוקין עליו דלא דמי ללאו דחסימה וע"כ כיון שאין בו מעשה לתקן הלאו אם כבר אכלו אלא דאמרינן דכיון דהתורה כתבה עשה אבתרי' דלאו מסתמא להורות שאין לוקין על לאו זה. וע"כ כתבו התוס' דבלאו דטריפה אף ר"י הגלילי מודה דלא הוי ניתק לעשה כיון שאין העשה כולל כל שישנו בלאו דהיינו קדשים שיצאו חוץ למחיצתן. והיינו משום דהעשה אין בו מעשה וע"כ לא הוי ניתק לעשה. והוא ממש כמו שכתב הרמב"ם בתמורה אבל לעולם דבעשה שיש בה מעשה אע"ג דאין העשה כולל מה שבלאו אפ"ה הוי ניתק לעשה. ונותר גופא יוכיח דחשוב בתמורה (דף ה') לאו הניתק לעשה אע"ג דאין הנשים במצוה זו דהא הוי מ"ע שהזמן גרמא דהא אינה נוהגת בלילה. [והא שהקשו התוס' בקדושין (דף ל"ד) דגבי אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט משום דיו"ט עשה ול"ת הוא ושריפת קדשים אינה אלא עשה. אשה שאינה חייבת בעשה דיו"ט דהוי ז"ג וכי תוכל להדליק בשמן שריפה אע"ג דשריפת נותר נמי הוי מ"ע שהזמן גרמא וא"כ נשים פטורות מעשה דשריפת קדשים ג"כ. אפשר לומר דשריפת תרומה טמאה נוהג בלילה ג"כ. וכמו דאמרינן בירושלמי פ"ח דשבת מעתה אין מדליקין בשמן שריפה בלילה על שם שאין שורפין קדשים בלילה. א"ר יוחנן ירדו לה בשיטת ר' ישמעאל כמה דר' ישמעאל אמר תינוק שעבר זמנו נימול בין ביום בין בלילה כך עבר זמנה נשרפת בין ביום בין בלילה כו' מכיון שנטמאת כמי שעבר זמנה. ואפשר לומר דאפי' לפי שיטת הש"ס דילן ביבמות (דף ע"ב) דבנותר כ"ע מודו דאפי' שלא בזמנו נשרף ביום דווקא אפ"ה בנטמאת גרע טפי ונשרפת אפי' בלילה] אלא ע"כ כיון שיש בנותר מעשה מיקרי לאו הניתק לעשה אע"ג דהעשה אינו כולל כל מה שיש בלאו:
והשתא לפי מה שבארנו דאם העשה הוא עפ"י מעשה אעפ"י שהלאו כולל יותר מהעשה. אעפ"כ הוי ניתק לעשה. א"כ אפשר לומר בחמץ נמי דלא אתרבי חמץ שקיבל עליו אחריות אלא ללאו דב"י אבל לא למ"ע דתשביתו וכיון דכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. אפשר דאמרינן מה ביתו ברשותו כו'. כמו דאמרינן בכל מקום מה ביתו ברשותו. וכמו דאיתא במכילתא. הביאה הרא"ש בפ"ק דפסחים. מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של אינו יהודי בביתו ואין יכול לבערה. אפ"ה הוי לאו הניתק לעשה. דהא בחמץ שלו יכול לקיים העשה דתשביתו ולבערו. וע"כ הוי ניתק לעשה בחמץ שלו. אע"ג שאין העשה כולל כל מה שבלאו:
ומעתה צריך לבאר בהא דתנן בפסחים (דף מ"ז) כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה כדי שלא יעבור בב"י. אם יש בזה עשה דתשביתו ג"כ. והנה הש"א הוכיח דהא דאמרינן טובת הנאה ממון היינו דוקא גבי חמץ דכיון דאיתרבי חמץ אע"פ שאינו שלו אלא שקיבל אחריות וע"כ הוי נמי טובת הנאה ממון. אבל באמת לא מיקרי שלו מחמת טובת הנאה. דהא רבי פסק כר' אליעזר בפסחים (דף מ"ח) ורבי אית לי' בספ"ב דקדושין (דף נ"ח) דכ"ע טובת הנאה אינו ממון. ואפי' רבי נמי מודה דטובת הנאה אינו ממון. וכן למאי דמסיק דפליגי בהואיל דר"א אית לי' הואיל ואי בעי מיתשיל עלי' ממוני' הוא. היינו דוקא בחמץ דכיון דאתרבי דאפי' אין החמץ שלו אלא שקבל עליו אחריות עובר ע"כ אמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלי' דהוי נמי גורם לממון. אבל לא אמרינן דמחמת דהואיל דאי בעי מתשיל עלי' הוה כדידי' ממש. אלא דלא הוי רק כגורם לממון:
והנה הוא הביא ראי' מהא דאמרי בפ"ה דפסחים (דף ס"ג) דפליגי ר"י ור"ל באם הי' לשוחט חמץ דלר"י אע"פ שאין עמו בעזרה משום דסבירא לי' התראת ס' שמי' התראה. ולר"ל בעינן שיהא עמו בעזרה. משום דהתראת ס' לא שמי' התראה ואמאי הא מ"מ הוי התראת ס' דילמא ביטל בלבו וע"ש שהאריך בזה. אלא דמסתמא מיירי בחמץ שקיבל עליו אחריות דלא מהני ביטול. ומזה אין ראי' כ"כ. דכיון דקיבל התראה והתיר עצמו למלקות לא אמרינן דדלמא ביטל בלבו וראי' לזה דאמרינן בירושלמי רפ"ח דנזיר בנזירות מאי אית לך שוגג חייב מזיד חייב אנוס חייב פי' ואיזו מיגו יש גבי נזיר שא"צ להביא קרבן ע"פ עדים. ועיין בכריתות (דף י"ג). ומשני תנאי הי' בלבו לכשאטמא תפקע נזירותי ממני ותחול עלי נזירות אחרת כו'. וא"כ לפ"ז איך שייך מלקות בנזיר דלמא תנאי הי' בלבו. אלא ודאי כיון שקיבל עליו התראה לא אמרינן תנאי היה בלבו. וה"נ לענין ביטול נמי לא אמרינן דלמא ביטל. ונראה לי להביא קצת ראי' לזה מהירושלמי דפ"ב דפסחים. דפריך ויקדישנה וישליכנה לאשפה. (פי' שיתרום ואח"כ יפקיר) ויש אדם מפקיר דבר שאינו שלו. ולכאורה קשה דא"כ כיון שהוא אינו שלו לא עבר עליו בב"י וב"י. אלא ודאי משום דלגבי ב"י וב"י אתרבי גורם לממון נמי. וע"כ עובר. אבל אעפ"כ אינו יכול להפקיר:
ונלענ"ד להביא ראי לזה מהא דאמרינן בסנהדרין (דף קי"ב) אמר רב חסדא לא שנו אלא תרומה ביד כהן. אבל תרומה ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת. ואמאי הא אמרינן בפסחים (דף מ"ח) רבי אומר הלכה בר' אליעזר. ולפי' רש"י הוא משום דטובת הנאה ממון. וא"כ אמאי אמר רב חסדא דחלה שביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת. ואמאי אינו אסור משום טובת הנאה דהוי כדידי' אפי' אי אמרינן דטעמא דר"א משום הואיל דאי בעי מיתשיל ורב חסדא לטעמיה דלית לי' הואיל. אעפ"כ קשה דהא אמרינן בפ' תמיד נשחט (דף ס"ב) כי לית לי' לרב חסדא הואיל לקולא לחומרא אית לי' הואיל. וא"כ לחומרא אית לי' לרב חסדא. וא"כ אמאי קאמר דתרומה שביד ישראל תנתן לכהן. והא לחומרא אית לי' הואיל וא"כ ליתסר. אלא ודאי דהא דאמרינן דטובת הנאה ממון. וכן הואיל ואי בעי מיתשיל. היינו דוקא גבי חמץ דאתרבי מקרא דלא ימצא דאפי' גורם לממון כממון דמי כמו דאמרינן בפ"ק דפסחים (דף ו') דשאני הכא דאמר לא ימצא. וזהו דוקא בחמץ בפסח. אבל בעיר הנדחת אמר רב חסדא בפי"א דסנהדרין (דף קי"ב) דפקדונות של אנשי עיר הנדחת מותרין. ואפי' קיבל עליו אחריות. מהו דתימא כדידי' דמי קמ"ל דלאו כדידי' דמי. וא"כ כיון דבעיר הנדחת אינו נאסר מה שמקבל עליו אחריות ולא אמרינן דגורם לממון כממון דמי. ע"כ התם ודאי דטובת הנאה אינה ממון. וגם לא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל:
ועוד נ"ל להביא ראי' מהא דאמרינן בעירובין (דף ל') ב"ש אומרים אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. וב"ה אומרים מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. אמרו להם ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוה"כ. אמרו להם אבל אמרו להם כשם שמערבין לגדול ביוה"כ כן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. וב"ש התם איכא סעודה הראוי' מבע"י. ולכאורה קשה דאמאי סברי ב"ש דאין מערבין לנזיר הא איכא סעודה הראוי' מבע"י הואיל דאי בעי מיתשי' עלה דהא ב"ש נמי אית להו הואיל. כמו דאמרינן בפסחים (דף מ"ז) איתבי' אביי המבשל ג"ה כו'. ואי אמרינן הואיל אהבערה לא ליחייב הואיל דחזי לצרכו. וכתבו התוס' מכאן מוכיח ריב"א דרבא דאמר הואיל היינו אפי' לביש אמרינן דהא הך ברייתא דלית להו מתוך כמו שכתבו התוס'. וא"כ ב"ש אית להו נמי הואיל. ואמאי אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה הא איכא סעודה הראוי' מבעוד יום. בשלמא לנזיר ביין אפשר לומר דליכא לביש סעודה הראוי' מבעוד יום. דב"ש לטעמייהו דסברי אין שאלה בנזירות. כמו דאמרינן ברפ"ג דנזיר (דף ט') וב"ש לטעמייהו דאמרי דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות. אבל בתרומה הא יש שאלה דהא ר"א גופיה אית לי' בערכין (דף כ"ג) דאין שאלה בהקדש. ואעפ"כ אית לי' הואיל ואי בעי מיתשיל בחלה. וא"כ בתרומה נמי יש שאלה [ודווקא גבי הקדש אין שאלה דגמרי תחילת הקדש מסוף הקדש כמו דאמרינן ברפ"ה דנזיר (דף ל"א)]. ואף דר"א לא סבירא לי' כב"ש בנזירות דהא ר"א סבירא לי' דיש שאלה בנזירות בפ"ק דחגיגה (דף ט') דאמר כי יפליא כי יפליא ב' פעמים א' הפלאה לאסור וא' הפלאה להיתר. אעפ"כ לית לן לאפושי פלוגתא דודאי סבירא לב"ש דיש שאלה בתרומה וא"כ אמאי לא הוי סעודה הראוי' מבעוד יום. וכ"ת דאע"ג דב"ש אית להו הואיל. אעפ"י כן לית להו תרי הואיל והכא אי שאיל על התרומה הדרא לטיבלא. ומוכרחין אנו לומר עוד הואיל ואי בעי מפריש עלי' ותרי הואיל לית להו לביש כמו שכתבו התוס' בפסחים (דף מ"ו) שהקשו דא"כ דר"א אית לי' הואיל ואי בעי מיתשיל אמאי לא יקרא לה שם עד שתאפה. ויקרא לה שם תחילה ואפ"ה שרי לאפות הואיל ואי בעי מיתשיל דהא ר"א אית לי' הואיל. ותירצו דתרי הואיל לא אמרינן דהא לבסוף לא יטול מכל חדא אלא יפריש א' על כולם. וזה אינו מותר אלא מטעם הואיל ותרי הואיל לא אמרינן. זה אינו דקשה לי על מה שחלקו התוס' בין תרי הואיל לחד הואיל מהא דאמרינן בפ"ג דעירובין (דף ל') סומכוס אומר בחולין ואלו לנזיר ביין לא פליג מ"ט אפשר דמיתשל אנזירותי', ופריך אי הכי תרומה נמי אפשר דמיתשיל עילוי' ומשני אי מיתשיל עלי' הדרא לטיבלא. ופריך וליפרוש עלי' ממקום אחר ומשני לא נחשדו חבירין כו'. ואם איתא כדברי רש"י ותוס' שיש חילוק בין תרי הואיל לחד הואיל א"כ מאי פריך אי הכי תרומה נמי ומאי קשה הא בנזיר ליכא אלא חד הואיל. וע"כ אמרינן הואיל אבל בתרומה דאיכא תרי הואיל. הואיל ואי בעי מיתשיל עלי' ועוד הואיל דאי בעי מפריש עלי' ותרי הואיל לא אמרינן. אלא ודאי דהיכא דבידו לעשות אין חילוק בין חד הואיל לתרי הואיל. ולא דמי למאי דאמרינן בפסחים (דף ל"ח) חד הואיל אמרינן תרי הואיל לא אמרינן. דהתם לאו בידו אבל הכא בידו הוא כמו שכתב רש"י דבחלת מעשר גופי' לא הוי תרי הואיל. דמה שבידו לא הוי הואיל. והכא נמי בידו. וכל שבידו ליכא נפקותא בין חד הואיל לתרי הואיל כמו שהוכחתי מעירובין. וא"כ כיון שהוכחתי דלא כמה שחילקו התוס' וא"כ אמאי ליכא סעודה הראוי' מבעוד יום:
אלא ודאי דהא דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל לא אמרינן רק לענין חמץ בפסח דהחמירה תורה דאפי' גורם לממון כממון דמי. אבל לענין עירוב לא אמרי ב"ש הואיל. דלא אמרינן הואיל אלא לענין חמץ בפסח [אך דיש לדחו' בפשיטות דב"ש בעי שיהא סעודה ראוי' לו לגמרי מבעוד יום בלא הואיל] וכן משמע בתוס' רפ"ז דברכות (דף מ"ה) וברא"ש שם דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל ובזה מיושב קושית רש"י ותוס' דאמאי אינו מתיר ר"א לקרוא לה שם קודם שתאפה מטעם הואיל דאי בעי מיתשיל דזה אינו דר"א לא אמר הואיל אלא לענין חמץ בפסח אבל לא להתיר לאפות ביו"ט:
וע"כ הא דקאמר לקמן הא דרבה ורב חסדא מחלוקת ר"א ור"י. דר"א סבר אמרינן הואיל ואי בעי מפריש מכל חדא וע"כ מתיר לאפות ביו"ט. ור"י לית לי' הואיל. היינו דמדמה הואיל דר"א לענין אפי' ביו"ט להואיל דרבה. אבל מה שסובר דאי בעי מיתשיל הא לא מדמי כלל. דזה לא אמרינן רק גבי חמץ בפסח דגורם לממון כממון דמי. אבל לא לדבר אחר להתיר ע"י הואיל ואי בעי מיתשיל דזה דבר רחוק הוא:
וכיון שהוכחנו דאם אמרינן דטובת הנאה ממון הוא אינו רק גבי חמץ בפסח. משום דגורם לממון כממון דמי בחמץ בפסח. וכן הואיל ואי בעי מיתשיל אינו רק בחמץ בפסח משום דגורם לממון כממון דמי. וא"כ כיון דכל עיקר הטעם הוא משום דגורם לממון. א"כ לפי מה שבארתי ליכא בזה עשה דתשביתו. דלא נאמר העשה רק גבי חמץ דהוי שלו ממש. אבל לא בדבר הגורם לממון. והסברא נותנת כך. דאיך תטיל התורה עליו להשביתו כיון שאינו שלו. וכה"ג אמרינן בירוש' פ"ב דפסחים לא ביער לאחר הפסח מהו. ר' יונה אמר מותר ר' יוסי אמר אסור כו'. פי' דר' יונה סבירא לי' כיון דאין גוף החמץ שלו א"כ איך יאסר. ואעפ"כ הוי ניתק לעשה לענין אם גוף החמץ שלו כמו שבארתי תחילה. דאף דהלאו כולל יותר מהעשה. אעפ"כ כיון שהעשה הוא ע"י מעשה בידים הוי ניתק לעשה כמו שביארתי אבל בדבר הגורם לממון דליכא בזה עשה דתשביתו א"כ אסור להשהותה כדי לקיים העשה. דהא ליכא בהא עשה דתשביתו ואף דלפ"ז חמור יותר חמץ שקיבל עליו אחריות. דאם גוף החמץ שלו הוי ניתק לעשה. ואם מקבל אחריות ליכא בזה עשה דתשביתו אעפ"כ לענין אם חל ע"ז מ"ע דתשביתו חמור יותר אם גוף החמץ שלו. דהתם צריך לקיים המצוה דתשביתו. אבל הכא א"צ רק תקנה שלא יעבור בבל יראה. וא"כ כיון דליכא בזה עשה ממילא לא הוי ניתק לעשה כיון דבזה ליכא מצוה דתשביתו. ואם משביתו הוא רק תקנה שלא יעבור עוד על ב"ו. אבל אין בזה עשה דתשביתו. וע"כ אי אפשר להשהותה כדי לבערה כמו שכתב ר"י בחמץ דהוי שלו ממש. דהתם יש מ"ע דתשביתו וע"כ יכול להשהותה כדי לבערה. אבל הכא אסור להשהותה כדי לבערה. וכן מצינו גבי משכון שלא ברשות לדעת הרמב"ם שהבאתי תחילה דלא הוי ניתק לעשה. משא"כ בגזילה לגמרי ניתק לעשה כמו שהאריך בזה המ"מ. וכיון דאסור להשהותם כדי לבערה ע"כ אמר לו ר"א לדבריך הרי הוא עובר משום ב"י וב"י. ולא קשה מידי מה שהקשו האחרונים על התוס' שכתבו בשם ר"י דמותר להשהות. וא"ש דעת ר"י דמותר לקנות חמץ כדי להשביתו ואפי' אם ישהה אותו כל היום כמו דמשמע מהמ"א. זהו מה שנ"ל לתרץ דעת התוס' וגם הוכחתי דבחמץ שקיבל עליו אחריות ליכא עשה דתשביתו:
[אך מ"מ קשה לי על הר"י כהא דאמרינן בירושלמי פ"ג דפסחים ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת. ואמרינן בירושלמי אתי דר' מאיר כר' ליעזר וריבה מן דר' ליעזר דר' ליעזר אומר שלא יבא לידי ב"י וב"י ר' מאיר אומר שלא יבוא לספק ב"י וב"י. וע"כ סבירא לי' דמבערין את הכל מלפני השבת. והשתא אם איתא כדעת ר"י שהמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר בלאו. א"כ מהו זה הספק דב"י שאם לא יהי' לו אוכלין ישהה אותי ע"מ לבערו ונמצא דאינו עובר על הלאו. וי"ל דהירושלמי לטעמי' דמשמע דס"ל דבי"ד נמי עובר על ב"י כמו דאמרינן בירושלמי פ"ה דפסחים מ"ט דר"ש כתוב א' אומר כו' מה ראית לרבות בחולו של מועד ולהוציאן מן ארבעה עשר. אחר שריבה הכתוב ומעיט מרבה אני בחוש"מ שהוא ב"י וב"י ומוציאן מארבעה עשר שאינו ב"י וב"י ואתי כדאמר ר' מאיר דר' מאיר אומר משש שעות ולמעלה דבריהן. משמע דמאן דס"ל שהוא דאורייתא עובר על ב"י מחצות. והוא הדין לר' מאיר בשעה אחת קודם שקיעת החמה כמו דאיתא בירושלמי. וא"כ אסור להשהותה ע"מ לבערו כיון שלא חל קודם. וכמו שביארתי תחילה ודו"ק. ועוד דאפי' ס"ל דאינו חל אלא לאח"כ אפשר דס"ל כיון שקדמו עשה לא הוי לאו שניתק לעשה כמו דאית לי' לר' יוחנן במכות (דף ט"ו) ובפירושי על הירושלמי הארכתי בזה]:
אך לכאורה קשה על עיקר ההוכחה שהוכיח דמותר להשהות חמץ ע"מ לבערו. מדקאמרינן דמאן דאמר מעל כר' יוסי הגלילי דאיך יפדה אותו הא יעבור בב"י ומזה הוכיח דמותר להשהות ע"מ לבערו. הא אפשר לתרוצי כגון שיקנה בפחות פחות מכזית. כמו שדחה הש"א הוכחת ר"י דאפשר שיקנה פחות מכזית דאפי' מדרבנן נמי שרי לשהותו כמו דמשמע בפסחים (דף מ"ו) ובאמת לדעת ר"י קשה דהא איהו גופי' סובר דהא דחייב לבערו בפחות מכזית היינו דוקא במקום לישה אבל שלא במקום לישה אינו עובר. ומשמע שם דמותר לכתחילה להשהותו וא"כ אמאי לא תירץ ר"י כשיטתי' שסובר דחצי שיעור אינו עובר עליו ואפילו מדרבנן שרי להשהותו וכמו שכתב ג"כ הש"א דלא חזי לאצטרופי. דהא אם יניח עוד חצי זית חמץ אצל חצי זית זה עובר עליו מחמת שמשהה ג"כ חצי זית הראשון. דהא אם יבער חצי זית הראשון ואח"כ יניח עוד חצי זית בודאי אינו עובר. וא"כ השהי' של חצי זית אינו מצטרף לעבור עליו בבל יראה כמו שהאריך הש"א:
ונראה לע"ד דהטעם דחצי שיעור מותר להשהותו הוא כמו שכתב החכ"צ דהטעם הוא משום שהוא לאו שאין בו מעשה. וע"כ חצי שיעור מותר להשהותו. אבל לקנות חמץ אסור אפי' בחצי שיעור נמי. ואע"ג דלא חזי לאצטרופי כבר הוכחתי בתשובה אחרת דאפי' במקום דלא חזי לאצטרופי אעפ"כ חצי שיעור אסור מדרבנן. דהא בפ"ק דשבת אמרינן דזה עוקר וזה מניח אסור מדרבנן. אע"ג דבהנחה לא חזי לאצטרופי אעפ"כ אסור מתורת חצי שיעור כמו שכתב רש"י (דף ע"ד) גבי וכי מותר לאפות פחות מכשיעור ופי' רש"י דהא קיי"ל דחצי שיעור אסור ועוד דהא אסור לשתות חומץ חי ביוה"כ אפי' בפחות מחצי שיעור נמי אע"ג דלא חזי לאצטרופי כמו שכתב המ"א באו"ח (סי' הרי"ב) אלא ודאי דפחות מחצי שיעור אסור מדרבנן ואפי' לא חזי לאצטרופי. והכי משמע נמי בירושלמי פ"ח דנדרים ר' בא חסידא בשם ר' זעורא. הא מטעמת אין בה לא משום ברכה ולא משום גזל ולא משום דמאי ולא משום הפסק תענית. משמע דוקא בדמאי טעימה מותר אבל בשאר איסורין אסור. אע"ג דלא שייך חזי לאצטרופי בטעימה ועיין ברפ"ב דברכות וכן כתבו הפוסקים דטעימה אסור ועיין בש"ך ביו"ד (סי' מ"ב) וא"כ הא דמותר להשהות פחות מכזית חמץ בביתו. היינו דוקא באינו עושה מעשה. אבל אם עושה מעשה כגון שקונהו בפסח אסור אפי' פחות מכזית. אע"ג דליכא סברא דחזי לאצטרופי וא"כ כיון שאסור מדרבנן לקנות א"כ אמאי מעל כמו שכתבו התוס' התם דאפי' אינו אסור רק מדרבנן נמי אין מועלין. וע"כ הוכיח ר"י דמותר להשהות חמץ ע"מ לבערו:
[ועוד דדעת הרבה פוסקים דאפי' פחות מכזית אם אין עשוי לחזק חייב לבער ועיין באו"ח (סי' תמ"ב ס"ח) במ"א ובט"ז שם מה שהקשה דניחוש שמא יאכל. והכי משמע לי בירושלמי ס"פ אלו עוברין תני פחות מכאן אין מטריחין עליו שיחזיר מה בין זה לזה זה יש לו ביטול. עד כדין בשר קודש חמץ מנין א"ר יוסי בר בון מן מה דתנינן וכן מי שיצא מירושלים הדא אמרה מה דנפל לדין נפל לדין ולכאורה משמע דהפי' הוא עד כדין בשר קודש הוא דתנינן פחות מכאן אין מסריחין עליו שיחזיר חמץ מנין (ומה שפי' פי' שני דקא מיבעי לי' לענין לשרוף לפני הבירה מעצי המערכה משום דלב ב"ד מתנה עליהן הוא דחוק. דלא מצינו זה בשום מקום אלא ודאי לענין פחות מכאן אם מטריחין עליו לחזור. ועוד דהוא סותר דברי עצמו בירושלמי שקלים (דף ד' ה"ב ע"ש)) ולכאורה קשה דמאי קא מיבעי לי' הא בהדי' תנן עד כמה הן חוזרין כו' וחכ"א בשר קודש בכזית וחמץ בכביצה אבל פחות מכן אין חוזרין אלא ודאי דבמתניתין תנן ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו דהוי מצוה. וכן הא דתנן התם ולשבות שביתת הרשות יחזור מיד הירושלמי מפרש דהאי שביתת הרשות היינו אצל רבו או אצל מי שגדול ממנו בחכמה וכמו דאמרינן התם בירושלמי כאן שנה רבי המעשה קודם לתלמוד. וע"כ מיבעי לי' בירושלמי אם הולך בדרך ונזכר שיש בידו חמץ פחות מכזית אם מטריחין עליו לחזור. משום דשריפת לפני הבירה אינו אלא מדרבנן כמו שכתבו התוס' בפסחים (דף מ"ט) אבל בחמץ אם הלך בדרך ונזכר שיש בידו פחות מחצי שיעור חמץ אם מטריחין עלי לחזור או לא. וע"ז אמר ר' יוסי בר בון מה דתנינן וכו'. מי שיצא מירושלים הדא אמרה מה דנפל לדין נפל לדין פי' דאין מטריחין ג"כ לחזור משמע דבלא טירחא ודאי דצריך לבער אפי' פחות מכזית דהא לא מיבעי לי' אלא משום טירחא. אלמא דאפי' פחות מכזית צריך לבער]:
ועוד אפשר לומר דפחות מחצי שיעור כיון דאינו עובר בבל יראה ודאי דאסור לקנות כדי להסיקו תחת תבשילו לר"י הגלילי דהא חיישינן דילמא אתי למיכל מיני' כמו שכתבו התוס' בפסחים (דף כ"ח) דגם לר"י הגלילי חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה דמסתמא אית לי' אור לארבעה עשר בודקין. וע"כ הוכיח ר"י דהמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו. וא"כ כיון שעושה מצוה בהבערתו לא חיישינן דילמא אתי למיכל מיניה כמו דאמרינן פ"ק דפסחים (דף י"א) הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיני' אבל אם נאמר שלא כדעת ר"י דאסור להשהות חמץ ע"מ לבערו והכא מיירי כגון שיקנה פחות מכזית. דאינו עובר עליו בבל יראה אפי' מדרבנן וא"כ כיון שאינו עושה מצוה בהבערתו חיישינן דילמא אתי למיכל מני' בשעת ההסקה ולא דמי לפחות מכזית דאמרינן דאינו חייב לבערו התם מיירי בנדבק בעריבה או נדבק בבית ואינו עושה מעשה, ע"כ לא חיישינן דילמא אתי למיכל וכמו שהביא הב"י בטור (או"ח סי' תמ"ו) כתב בהגמי"י פ"ד לשון רבנו שמחה מן הירושלמי (פ"ב דפסחים גגו של אינו יהודי שהי' סמוך לגגו של ישראל ונתגלגל חמץ מגגו של אינו יהודי לגגו של ישראל ה"ז דוחפו בקנה פי' משום דלא בדילי מיני' אסור לטלטלו בידו דילמא אתי למיכל מיני' עכ"ל. וכתוב בתה"ד שהטעם מפני שאין הישראל בא לבערו אלא דוחפו מרשותו שהרי אינו שלו ואינו חויב לבערו חיישינן דילמא אתי למיכל מיני' אבל הכא שהוא שלו אם רוצה לבערו לא חיישינן דילמא אתי למיכל מיני' כדאמר פ"ק דפסחים הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיני'. וכן כתב הריב"ש חמץ של א"י דבר ברור הוא שאסור לטלטלו כו'. ואף בחו"ה אסור לטלטלו דילמא אתי למיכל מיניה אלא א"כ מטלטלו כדי לבערו שאז אינו עובר עליו עכ"ל הב"י. וא"כ הכא נמי אם קונה פחות מחצי שיעור שאינו חייב בביעור אף מדרבנן חיישינן דילמא אתי למיכל מיני' כמו שכתבו התוס' בריש פסחים (דף ב') דאפי' בחמץ נוקשה דליכא לאו דב"י אפ"ה אסור להשהותו דחיישינן דילמא אתי למיכל מיניה כמו שכתב רבינו שמחה והתה"ד דכיון דאין בו מצות ביעור אסור לטלטלו וע"כ פי' ר"י שקונה כשיעור ומשהה אותו ע"מ לבערו וכיון שמבערו לא חיישינן דילמא אתי למיכל מיניה דהא הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קא אכיל מיני':
והנה מכל מה שהארכתי בזה נתבאר דלא אתרבי חמץ שקיבל עליו אחריות לעשה דתשביתו רק ללאו דב"י והא שהוכיח הש"א דגבי בל יראה צריך ריבוי מדכתיב לך. אבל גבי השבתה כתיב סתם אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. וא"כ מנין לנו לומר שיהא קיל מב"י דלא אתרבי חמץ שקבל עליו אחריות. כבר הבאתי מה שהביא הרא"ש המכילתא בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו ח"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך יצא חמצו של עכומ"ז בביתו של ישראל שהוא בביתו ואינו חייב לבערו אלמא דבתיכם היינו מה שהוא ברשותו. והא דלא ילפינן בש"ס פ"ק דפסחים לענין ב"י מהא דכתוב שאור לא ימצא בבתיכם דעל שאינו שלו אינו עובר. ויליף מדכתיב לך שלך אי אתה רואה כו'. היינו משום דאע"ג דכתיב בבתיכם אפ"ה עובר על שאינו שלו דהא ברשותו הוא שלא ימצא. וע"כ לא ילפינן מדכתיב בבתיכם. אבל לענין תשביתו ילפינן מבתיכם דכיון שאינו שלו אינו ברשותו לבערו ודו"ק וא"כ האי מבתיכם שנאמר גבי השבתה היינו נמי מה שהוא ברשותו. ועוד נלע"ד דא"צ קרא לזה דבשלמא בלאו דב"י אפשר לומר שהתורה הזהירה אותו אפי' על חמצם של אחרים שלא יראה ולא ימצא ברשותו אבל לקיים מצות השבתה בדבר שאינו שלו זה אי אפשר וע"כ בודאי לא אתרבי חמץ שקיבל עליו אחריות לעשה דתשביתו דהא לפי מה שפירש רש"י בפ"ק דפסחים (דף ד') דהשבתה היינו ביטול ודאי דלא מהני מה דלא הוי דידי'. וא"כ לא אתרבי חמץ שקיבל עליו אחריות לעשה דתשביתו. וע"כ אף לפי פי' התוס' דהשבתה היינו שריפה. נמי לא אתרבי חמץ שקבל עליו אחריות. ע"כ אם יש לו בתוך ביתו חמץ שקיבל עליו אחריות ולא הוציא מרשותו קודם הפסח יכול להוציא מרשותו תוך הפסח או שייחד לו בית לפיר"ת בפ"ק דפסחים (דף ו') ולא אתרבי לעשה דתשביתו. והא דלא מהני לענין הא דאמרינן בפסחים (דף מ"ו) כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט. דאע"ג שביארתי דהא דאתרבו מחמת טובת הנאה או מחמת דאי בעי מתשיל היינו דוקא מחמת דאתרבי גורם לממון דהיינו חמץ שקיבל עליו אחריות. אעפ"כ אין תקנה במה שייחד בית או יוציאנו מרשותו כיון דלית לה בעלים אחרים. וע"כ אע"פ שביארתי דטובת הנאה או הואיל ואי בעי מיתשיל לא אמרינן אלא מחמת דאתרבי גורם לממון אעפ"כ אין תקנה לזה אבל אם יש בידו חמץ שקיבל עליו אחריות אינו מחויב בעשה דתשביתו אלא אם מסלק החמץ מתוך ביתו בפסח שוב אינו עובר בבל יראה ולא הוזהר בזה על עשה דהשבתה:
היוצא מדברינו דבחמץ שלו לא מהני שיעשה תקנה להוציא החמץ מתוך ביתו. אפי' לדעת הגאונים שסוברים דאם אינו ברשותו אינו עובר מדאורייתא בב"י כמו שכתב הש"א (דאינו עובר רק מדרבנן) [רק דמהירושלמי דפ"ב דפסחים משמע קצת דלא כדעת הגאונים דאמרינן התם לא יראה לך אית תנויי תני לך אין אתה רואה אתה רואה בפלטי' אית תנויי תני אפי' בפלטי' מ"ד לך אין אתה רואה רואה אתה בפלטי' בשהפקירו קודם לביעורו ומ"ד אפי' בפלטי' כשהפקירו לאחר ביעורו. אלמא דאם נתנו בפלטי' אחר ביעורו עובר בב"י ג"כ. ודוחק לומר דעובר משום עשה דתשביתו] אעפ"כ צריך לבער מדאורייתא כיון דחל עליו עשה דתשביתו. כמו דאמרינן בירושלמי (פ"ג דפסחים ה"ב) מהו מיעטו בטל או מכיון שנראה לבער צריך לבער את כולו עד איכן סברין מימר עד רובה של עריבה. מהו מיעט רובה של עריבה בטל או מכיון שנראה לבער צריך לבער כלו אלמא אע"ג דמיעטו ושוב אינו עובר על הלאו אעפ"כ צריך לבער מחמת שחל עליו העשה דביעור:
ובזה יתיישב מה שהקשה שם הק"ע דמאי קא מיבעי לי' הא תנן ברפ"ב דכלאים כל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט ר' יוסי אומר יבור והלכתא כת"ק אם כן הכי נמי א"צ אלא למעט. ונדחק שם בתירוצו. דמה שתירץ דכלאים הוא מדרבנן והכא גבי חמץ הוא מדאורייתא דהירושלמי סבירא לי' דלא מהני ביטול לחמץ ידוע. הוא טעות ואשתמיט מיני' הירושלמי דספ"ג דפסחים דאמרינן התם מה בין זה לזה (פי' מה בין חמץ ומה בין בשר קודש דאמרינן התם וכן מי שיוצא מירושלם ונזכר שיש בידו בשר קודש כו' וחכ"א בשר קודש בכזית וחמץ בכביצה) ומשני זה יש לו ביטול. פי' דחמץ יש לו ביטול ע"כ אין צריך לחזור עד כביצה אלמא דס"ל להירושלמי דמהני ביטול לחמץ ידוע והתוס' הביאו לזה הירושלמי בבבלי דפסחים (דף מ"ט) ע"ש ודלא כמו שכתב הק"ע אבל לפי מה שבארתי לא דמי כלל דהתם ליכא עשה אלא דכל המיעוט הוא כדי שלא לעבור על הלאו. וא"כ כי ממעט שוב אינו עובר על הלאו והא דקאמר ר' יוס' דיבור הוא משום דאם יברור מעט ויניח הוי כמקיים וכמו דאמרינן רפ"י דב"ב (דף צ"ד) דה"ט דר' יוסי משום דמחזי כמקיים כלאים משא"כ בחמץ דאיכא עשה דתשביתו. ע"כ כיון דחל עליו חובת השבתה לא מהני במה שמיעטו. כמו דאמרינן בפ"ט דב"ק (דף ק"ה) גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר אחת מהן כו' גזילה אי כאן השבה אין כאן ומסיק דאע"פ שגזולה אין כאן מצות השבה אין כאן. משא"כ בחמץ שקיבל עליו אחריות כיון דלא אתרבי לעשה דתשביתו מכיון שעושה מעשה כדי שלא לעבור על הלאו סגי בהכי:
וכיון שביארתי לעי' בתשובה דהא דאמר רבי דהלכה כר"א דאמר טובת הנאה ממון. זהו דווקא בחמץ בפסח משום דבחמץ אמרינן דגורם לממון כממון דמי. ראוי לבאר מה שהקשה ההפלאה על הטור שפסק דחמץ נוקשה מותר לשהותו עד אחר הפסח מהא דאמר רב בפ"ק דפסחים (דף ז') דהמקדש בחוטי קורדנייתא אין חוששין לקדושין והא רב אית לי' דגורם לממון כממון דמי. דהא רב סבירא לי' בפ"ק דבכורות (דף י') דבפ"ח מיקדשא בהך דבינו וביני. אע"ג דהשתא לאו ממון הוא אלא ודאי משים דהוי גורם לממון. וא"כ כיון דרב סבירא לי' דגורם לממון כממון דמי א"כ בחמץ נוקשה דמותר להשהות עד אחר הפסח לדעת הטור וא"כ אמאי אינה מקודשת דהא הוי ג"כ גורם לממון כמו דאמרינן בפ"ב דפסחים (דף כ"ט) דכ"ע אין פודין את הקדשים להאכילו לכלבים והכא בהא קא מיפלגי בדבר הגורם לממון כממון דמי. ופירש"י דאליבא דר' שמעון הוא דפליגי דשרי לי' לאחר הפסח. אלמא דזה הוי גורם לממון במה שמותר לאחר הפסח וא"כ אמאי אינה מקודשת:
ונראה לע"ד דבפ"ח הא דמקדשא בהך דבינו וביני לא תלי כלל בדבר הגורם לממון דהא בידו לפדות מיד. (וכמו דאמרינן בפ"ק דב"ק (דף י"ב) דמקדשין בבכור את האשה אע"ג דמחיים אסור בהנאה אלא כיון דבידו לשוחטו אם יארע בו מום מקדשין בו). וה"נ אמרינן בירושלמי ספ"ב דקדושין פטר חמור ר"א אומר מקדשין את האשה בו מק"ו מה בכור שאינו מוציא מידי איסורו בחייו את אמר מקדשין בו את האשה מה שמוציא מידי איסורו בחייו לא כש"כ כו'. מתניתא מסייעא לר' אלעזר הגונב פטר של חבירו משלם תשלומי כפל כו' ונראה לי להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בפ"ק דברכות (דף י"א) הגונב פ"ח של חבירו משלם תשלומי כפל לבעלים ואע"פ שאין לו עכשיו יש לו אחר מכאן. וקאמר הש"ס מני אילימא ר' שמעון אמאי אין לו עכשיו אלא פשיטא ר' יהודה ואי ס"ד אמינא להקדש מדמינן לה וגונב מבית האיש אמר רחמנא ולא מבית הקדש ותו לא מידי. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ב מה' גניבה ה"ג). ואלו בקדשים שחייב באחריותן פסק הרמב"ם (בפ"ב מה' גניבה ה"א) דלא כר' שמעון דאמר קדשים שחיוב באחריותן פטור מכפל אלמא דסבירא לי' דלא אמרינן דבר הגורם לממון כממון דמי. ואפ"ה פסק הרמב"ם דהגונב פ"ח משלם כפל משום דלא דמי להקדש. וקאמר התם הש"ס דהטעם דלא דמי להקדש משום דקני להו ביני וביני אלמא דלא תלי מידי בדבר הגורם לממון. והטעם הוא משום דבידו לפדות לאלתר:
גם צ"ע בהא דקאמר הש"ס בפ"ב דפסחים דהוי גורם לממון משום דיכול להשהות אחר הפסח דהא אמרינן בפ"ק דפסחים (דף ו') דהא דקאמר ר' שמעון דדבר הגורם לממון כממון דמי היינו דוקא אי ליתא בעיני' אבל אי איתא בעיני' לא אמרינן דדבר הגורם לממון כממון דמי. וא"כ האיך קאמר הש"ס דהוי גורם לממון משום דבידו להשהותו עד אחר הפסח. הא זה לא מקרי גורם לממון רק לענין חמץ דריבתה התורה מדכתיב לא ימצא. אח"כ מצאתי להקצ"ח בסי' שפ"ו בחו"מ שהקשה כן והביא שם מה שפי' בעל המאור במה דאמרי שם דפליגי בדבר הגורם לממון דמיירי באוכל חמץ של הקדש שהקדישו הבעלים ובאחריות ומש"ה ה"ל גורם לממון. ולפ"ז לא תלי מידי להך מילתא דמה דמותר להשהות לאחר הפסח בדבר הגורם לממון. ודבר דהשתא לא חזי ולקמי' חזי לא מיקרי גורם לממון. אלא דתמה על בעל המאור דא"כ היכי אמרינן דמעל כיון דההפסד הוא לבעלים שהקדישו באחריות ולישנא דמעל משמע שמשלם קרן וחומש ואשם. והניח בצ"ע:
ולע"ד אפשר ליישב מה שכתב בעל המאור. ע"פ מה שהקשו התוס' בפ"ג דכריתות (דף י"ג) במאי דמוכח בסוגי' דפסחים (דף כ"ט) דאי אמרינן דגורם לממון לאו כממון דמי וא"כ החמץ אינו שוה כלום וע"כ לא מעל. והא דאמרין בפ"ג דכריתות (דף י"ג) דיש אוכל אכילה אחת וחייבין עלי' ד' חטאות ואשם א' טמא שאכל חלב והי' נותר מן המוקדשין ביוה"כ אלמא דחייב אשם מעילה אע"ג דלא שוה מידי דהא נותר לא שוה מידי ותרצו התוס' דבפסחים מיירי בקדושת דמים דלא נחת עלי' קדושת הגוף וכשנאסר בהנאה אינו שו"פ ולא נהנה מן ההקדש ש"פ ע"כ. ולכאורה עדיין אינו מיושב דאע"פ דהיא קדושת הגוף אפ"ה כיון דלא שוה מידי דהא נותר הוא מאיסורי הנאה ואמאי מעל. אלא ודאי דמועיל אע"פ שלא הזיק להקדש כלום רק כיין שנהנה. וכמו דאמרי' בפ"ב דב"ק (דף כ') הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי. וכתבו התוס' דדעת שכינה איכא שלא יהנה אדם בלא מעילה. והא דאמרינן בפ"ב דפסחים האוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל הטעם הוא משום דכיון דאינו קדוש רק קדושת דמים. וא"כ כיון דהוי איסור הנאה ולא שוה מידי פקע קדושה מינייהו כיון דכל עיקר הקדושה הוא משום קדושת דמים ואם אינו שוה דמים על מה תחול הקדושה וע"כ לא מעל. והכי משמע לי בירושלמי פ"ק דפסחים חמשית כר' יהודא הקדישו מוקדש עשאו תרומה אינו תרומה הקדישו מוקדש הקדש דמים עשאו תרומה אינה תרומה שלא נתנה תרומה אלא לאכילה בלבד אמר לי' ר' יוסי לא מסתברא דלא חילופין הקדישו אינה מוקדש עשאו תרומה ה"ז תרומה הקדישו אינה מוקדש שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כו'. אלמא דמחמת שאין פודין את הקדשים אינו קדוש כלל. והטעם כיון דהוא הקדישו הקדש דמים ואינו ראוי לדמים לא תפסה הקדושה כלל והק"ע הקשה דבקדושת דמים פודין אפי' לכלבים ונעלם ממנו הסוגי' דפסחים (דף כ"ט) ומה שכתבו התוס' שם. ועיין בתשובותי (סי' י"ד) ודו"ק משא"כ בקדושת הגוף דהקדושה אינו מפני השווי אלא שקדוש קדושת הגוף וע"כ אם אוכל נותר מעל אע"ג דהוי איסורי הנאה דהא מ"מ נהנה. ועיין בכריתות (דף כ"ג) דפריך והא יש אוכל אכילה אחת דקתני בה נותר וקתני מביא ארבע חטאות ואשם א' כו'. וא"כ כיון שביארתי דהטעם דאוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל אינו משום דלא גרם להקדש היזק אלא הטעם משום דפקעה קדושה מזה. וע"כ א"ש מה שכתב בעל המאור דפליגי בדבר הגורם לממון דהיינו שקיבל עליו אחריות. וע"כ מעל ואע"ג שההפסד הוא לבעלים דלא איכפת לן במה שלא הפסיד להקדש רק כיון דגורם לממון להקדש דאע"ג דהוי איסורי הנאה אפ"ה אם תאבד צריכים הבעלים לשלם דהא קבלו עליהם אחריות. וע"כ כיון שגורם לממון להקדש שאפשר שיתהווה מזה ממון להקדש א"כ יש בה קדושת דמים עדיין. וע"כ כיון שאכל ונהנה מעל דהא אפשר שיגרום ממון להקדש אם תאבד. אע"ג דהשתא הוי איסורי הנאה. וניחא שפיר מה שהקשה הקצ"ח על בעל המאור:
הרי נתבאר דחמץ שקבל עליו אחריות אינו בעשה דתשביתו. וע"כ אם עושה תקנה כדי שלא יעבור בב"י דהיינו אם מוציאו מרשותו. או ביחד לו בית לדעת ר"ת סגי בהכי. כן נ"ל: