עמק יהושע חלק א· רבי יהושע איזיק שפירא
דיני חליצה
סימן כג
שאלה הא שאמרו דצריכה כוונה בחליצה אם הוא כדרך כוונת ההקנאות או כמו כוונת מצוה:
תשובה כבר האריך בזה החכ"צ (בסי' א') והנה נראה מתשובתו שסובר שמצות חליצה הוא רק להתרת זיקה שתהא היבמה מותרת לשוק שדימה חליצה לגט. והשיג על הרב מהראנ"ח שכתב טעם למניעת האוננת מחליצה משום דהיא מצוה ואונן פטור מכל מצית האמורות בתורה והשיג עליו שזהו דומה לגטין וקדושין ומקח וממכר שגם זה מנה הרמב"ם בכל המצות ודין א' להם ובכולם מעשה אוננים קיימים ע"כ ראיתי לבאר תחילה אם הוא מצוה או שהחליצה באה רק להתירה לשוק ומתוך זה יתבאר מהו הכוונה האמורה בחליצה וצריך אני לבאר שיש מצות חלוקות כגון ערובין ושחיטה וגטין אף שהם מצות אעפ"כ אינם נקראים בשם מצות מפני שהרשות בידו לעשות ושלא לעשות שהתורה לא אמרה שיהא מוכרח לשחוט אלא אם רוצה לאכול בשר אז צריך לשחוט וכגון ערובין שאינה נקראת מצוה מצד עצמה אם מערבין לדבר הרשות מפני שאינו מוכח להניח ערוב אלא דאם רוצה לילך חוץ לתחום אז הוא מערב וכן הוא בגטין. אבל חליצה היא עצמה מצוה ואם הוא משהה הרי הוא עובר על שהוי המצוה כמו דאמרינן ביבמות (דף ל"ט) דשהוי מצות לא משהינן ואפי' לענין חליצה נמי ע"ש:
ונראה לע"ד להביא ראי' דחליצה היא גופא מצוה דאמרינן בפ' מצות חליצה (דף ק"ג) אמר רבא הלכתא א' סנדל המוסגר וא' סנדל המוחלט וא' סנדל של איסורי הנאה לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשירה ופי' רש"י דאי משום איסור הנאה חליצה לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות ניתנו וכן כתב הר"ן ר"פ לולב הגזול דבסנדל של איסורי הנאה לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה משום דמצות לאו ליהנות נתנו ואע"ג דמרווחא טובא בהך חליצה אפ"ה כיון דלא מתהני מגופו של איסור גרמא בעלמא הוא. והשתא אי אמרינן דחליצה היא באה רק להתיר הזיקה שלא תהא אגידא בי' ותנשא לשוק א"כ לא נקראת מצוה ולא אמרינן בה מצות לאו ליהנות ניתנו דהא אמרינן בחולין (דף ח') סכין של א"י מותר לשחוט בה מקלקל הוא כו' אמר רבא פעמים שהשוחט אסור במסוכנת דהוי מתקן כו' אלמא דלא אמרינן בזה מצות לאו ליהנות נתנו שאם היתה מצוה אע"פ דמטי ליה הנאה אח"כ לא הוי רק גרמא כמו שכתב הר"ן בחליצה דאע"פ דמטי לי' הנאה אח"כ הוי גרמא. וכן אמרינן בפ"ג דערובין (דף ל"א) אמר לך רבא אי סבירא לן דאין מערבין אלא לדבר מצוה דכ"ע מצות לאו ליהנות נתנו והכא בהא קמפלגי מר סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ומר סבר מערבין אף לדבר הרשות אלמא דמשום מצות ערוב בעצמה לא אמרינן דמצות לאו ליהנות נתנו דהא אינו מוכרח להניח ערוב אלא דאי אין מערבין אלא לדבר מצוה אמרינן דמצות אי לאו ליהנות נתנו משום שמערב לדבר מצוה וא"כ מוכח דחליצה היא ככל המצות וע"כ אמרינן בזה דמצות לאו ליהנות נתנו [ואע"ג דלכאורה אי לאו דפירשו הראשונים רש"י והר"ן ז"ל דאם חלצה בסנדל של איסורי הנאה חליצתה כשירה משום דמצות לאו ליהנות נתנו אין ראי' מהגמ' גופא מהא דאמרינן שאם חלצה כשירה דהטעם הוא משום דמצות לאו ליהנות נתנו דהא גט ודאי לא נקראת מצוה דהא אינה אלא להתירה לעלמא ואפי' זינתה תחת בעלה כתבו התוס' בריש זבחים (דף ב') שאם לא ירצה הבעל לא יגרשנה ואפ"ה אמרינן בגטין (דף ב') כתבו על איסורי הנאה כשר וכן כתבו התוס' (דף כ' ושם) דאם גט כתוב על ידו של עבד בכתיבת קעקע דאפי' הוי איסורא דאורייתא הוי גט כדאמרינן לעיל כתבו על איסורי הנאה כשר אע"ג דאסור לכתוב דהא מתהני מאיסורי הנאה ולפ"ז אפשר לפרש הגמ' נמי דלכתחילה לא תחלוץ משום דמתהני מאיסורי הנאה ובדיעבד כשר כמו גבי גט דאם כתבו על איסורי הנאה כשר. אעפ"כ מדברי רש"י והר"ן יש להביא ראי' דחליצה מצוה היא וע"כ כתבו מצות לאו ליהנות נתנו פי' דע"כ מה שמותרת אח"כ הוא גרמא בעלמא כמו שכתב הר"ן אבל אי אמרינן דחליצה לאו מצוה היא לא הוה אמרינן דגרמא בעלמא הוא כמו דלא אמרינן בשחט בסכין של א"י שההכשר לאכילה נקרא גרמא בעלמא והא דאמרינן גבי גט אם כתבו על איסורי הנאה כשר אע"ג דגט ודאי לא אתא אלא להתירה לעלמא ואפ"ה אמרינן דכתבו על איסורי הנאה כשר הא לא קשי' דגבי גט אפשר לומר כמו דאמרינן בפ"ק דתמורה (דף ה') דמקשה תלמודא מהא דאונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואם איתא כיון דעבר אמימרא דרחמנא לילקי והקשו התוס' דאמאי לא מקשה תלמודא דלא ליהוי גט כלל ולחייב הבא עלי' משום אשת איש אפי' קודם חזרה ותירצו דגט איתקש למיתה כמו דאמרינן בפ"ק דקדושין איתקש מיתה לגרושין ה"נ איתקש גרושין למיתה מה מיתה מרשות הבעל אף גרושין ומיהו להכי לא מהני סאין זה שילוח לכל ימיו וא"כ בגרושין לא אמרינן דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד כו'. ובזה ישבתי קושית האחרונים שהקשה בכל שחרור שמשחרר האדון לעבדו אמאי מהני נימא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו ואפי' גבי עשה נמי אמרינן מדפריך בתמורה (שם) והרי תורם מן הרע על היפה ואין לומר דזהו גזירת הכתוב דלמא קרא מיירי בשחרור בענין דליכא עבירה כו' אבל במקום איסור אימא דלא מהני. ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי דהא איתקש שחרור לגט וגמרינן לה לה מאשה וכמו דגבי אשה מהני להתגרש בו דהא איתקש למיתה ה"נ גבי שחרור. וכ"ת דלענין זה לא מהני שצריך ללוקחו אח"כ זה אינו דהא אמרינן בב"ב (דף רג) דבעבד אגוד איכא גוד ליכא. ופי' רש"י העבד יכול לקנות אבל אינו אומר קנה חלקי שאין דמים לבן חורין שאין עבד נמכר אלא לשש וא"כ ה"נ בכתבו על איסורי הנאה מהני דלא אמרינן בזה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד כו' וכמו דבמיתה מהני כן מהני נמי גבי גט. (ואין לומר דמ"מ יצטרך לישאנה אח"כ דבזה אינו שייך זאת דבשלמא בלו תהי' לאשה הקפידה התורה שתהי' אשתו תמיד וא"כ אם גירש שייך לומר אף דמגורשת אעפ"כ יחזור וישאנה ותהי' אשתו. אבל הכא אם גירש באיסורי הנאה מיד שגירש נעשית הפעולה ומתהני ונעשית העבירה שנהנה מהאיסור דהא נעשית פעולתו ואם ישאנה אח"כ במה יתוקן העבירה דהא מ"מ נהנה שגירש לשעה). אבל בחליצה אי לא אמרינן דהיא גופא מצוה א"כ איך קאמר רבא דבדיעבד אם חלצה בסנדל של איסורי הנאה כשר הא איהו גופא סבירא לי' בתמורה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דהא חליצה לא איתקש למיתה. אלא ודאי דחליצה גופא מצוה היא והא דנתרת לשוק הוא מחשיב כמו גרמא וע"כ פירשו הטעם גבי חליצה משום דמצות לאו ליהנות נתנו אך לפי דעת הש"ך (בסי' ר"ח) אין ראי' זו מכרעת שכתב כיון דאפשר לעשות הדבר בהיתר אין זה בכלל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד כו' ועדיין צ"ע בזה ובמ"א יתבאר]:
עוד יש להביא ראיה מהא שכתבו התוס' בסוכה (דף ל"ב) שר"ת פירש דהא דאמרינן בסנדל של איסורי הנאה לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה מיירי לאחר ביטול ולאחר ביטול נמי לכתחילה לא תחלוץ בו משום כו' ואי חליצה בעצמה לאו מצוה היא לא שייך הך סברא דהא דמיבעי ליה לר"ל בע"ז (דף מ"ז) המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה היינו דוקא בדבר שהוא מצוה:
ויש להביא ראיה עוד דחליצה גופא מצוה היא ממה שכתבו התוס' בנדה (דף ס"ו) שהקשו דאמאי לא בעינן ביאת מים לכתחילה בבית הסתרים כמו בילה וקריאה בחליצה ובביכורים ותירצו התוס' דאין סברא גבי טבילה שלא הקפידה תורה אלא שיטהר האדם ואין לומר דלכתחילה ליבעי כיון דבדיעבד טהור לכתחילה נמי לא בעי ותעלה לו טבילה אבל בילה ומקרא ביכורים וחליצה מצות נינהו הלכך לכתחילה ליעבד. פי' וע"כ בעי קריאה לכתחילה משום דבדבר שהוא מצוה יש חילוק אבל בטבילה שהיא רק הכשר אם בדיעבד כשר ע"כ לכתחילה נמי לא מצריכינן יותר והשתא אם איתא דחליצה היא באה רק להתרת הזיקה א"כ היא נמי כמו טבילה ואמאי בעי לכתחילה קריאה אלא ודאי דחליצה היא גופא מצוה. והכי משמע נמי מדפליגי ר"י וריב"ל ביבמות (דף ל"ט) לענין חליצת קטן וחליצת גדול דחד אמר חליצת גדול עדיפא אלמא דחליצה הוי מצוה דאי חליצה לא הוי אלא התרת עיגון א"כ מאי נ"מ בין חליצת קטן לגדול כיון דבדיעבד אפי' חליצת קטן כשר. וכן בירושלמי ר"פ מצות חליצה כתוב אל הזקנים ואת אמר הדיוטות מצוה בזקנים מנין אפי' הדיוטות ת"ל חלוץ הנעל מכל מקום אלמא דחליצה הוי מצוה דאל"ה ליכא למימר דלכתחילה מצוה בזקנים כמו שכתבו התוס':
עוד יש להביא ראיה ברורה דחליצה הוי מצוה ממש ולא להתרת הזיקה ממאי דאמרינן רפ"ג דיבמות (דף כ"ו) ד' אחין ב' מהם נשואים ב' אחיות ומתו הנשואים את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות וקאמר התם דהטעם משים דקא סבר אסור לבטל מצות יבמין דלמא אדמייבם חדא מיית אידך וקא בטלה מצות יבמין פי' שהיתה יוצאה משום אחות אשה וקא מבטל מצות יבום וע"כ אמרו דחולצות. וא"כ אי אמרת דחליצה בעצמה לאו מצוה הוא אלא להתרת הזיקה א"כ קא מבטל בודאי מצות יבום משום ס' שמא יבטל מצות יבום דאידך. דעתה כשחולץ לשניה' מבטל משניהם המצוה אלא ודאי דחליצה הוי נמי מצוה וע"כ חששו דאם מייבם חד קא מבטל המצוה לגמרי מן השניה חליצה ויבום ולכן תקנו דחולצות ואף שחליצה במקום יבום לאו מצוה היא אעפ"כ מצוה היא ומוטב שיקיים בשניהם מצות חליצה משיקיים מצות יבום באחת ומהשניה ובטל לגמרי המצוה אלמא דחליצה היא מצוה:
[ואגב אמרתי להעתיק מה שביארתי בפירושי על הירושלמי דקדושין ומזה יהיה סמך קצת לנדון דידן דאמרינן בירושלמי (פ"ק דקדושין) א"ר ינאי נמנו שלשים וכמה זקנים מנין שאין קדושין תופסין ביבמה ת"ל לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר שלא יהא בה הויה לזר א"ל ר"י ולא מתניתא היא אי לאחר שיחלוץ ליך יבמך אינה מקודשת והוי ר' ינאי מקלס לה הזלים זהב מכיס בני אל יליזו מעיניך חכם בני ושמח לבי תן לחכם ויחכם עוד ישמע חכם ויוסף לקח אמר ליה רשב"ל בתר כל אינון קלוסיי' כו' שמואל אמר בעניותינו צריכה גט א"ר יוסי ב"ר בון מתניתא לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אבל אם אמר לאחר שימות יבמיך ה"ז מקודשת עכ"ל הירו' והוא תמוה מאוד דמאי נ"מ בין לאחר שיחלוץ ליך יבמיך ובין לאחר שימות יבמיך נמי ומאי שפירש הפ"מ דלאחד שימות בעליך אינה מקודשת משום איבה אבל גבי יבם לא איכפת לן. הוא תמוה דהא דמשום איבה ר' יהודא הנשיא סבירא ליה בש"ס דילן בקדושין (דף ס"ג) אבל ת"ק סבירא ליה דהטעם משום דאין אדם קונה דשב"ל ע"ש ומאי נ"מ בין לאחר שיחלוץ ליך יבמיך ובין לאחר שימות יבמיך:
וע"כ נלע"ד לבאר הירושלמי ע"פ הירושלמי ריש יבמות וזה לשונו ר' יודן בעי כמאן דאמר הכל מודין בצרה שהוא חייב קידש א' מן השוק את אחת מהן ובא היבם וחלץ לה ובא עליה פקעו ממנה קדושין חלץ לחברתה ובא עליה למפרע חלו עלי' קדושין א"ר שמי לא כן א"ר ינאי נמנו שלשים וכמה זקנים מנין שאין קדושין תופסין ביבמה ת"ל לא תהא אשת המת כוי וע"ש פי' הפ"מ אשר דבריו אינם מיושבים כלל. וע"כ נ"ל שזהו פירושו דהירושלמי סבירא ליה דהטעם דאין קדושין תופסין ביבמה היינו מפני שהיא מזוקקת ליבם וע"כ אינם תופסין וע"ז אומר הירושלמי למאן דאמר הכל מודים בצרה שהוא חייב דכיון שחלץ לאחת נמצאת השנית לא היתה זקוקה לחליצה וא"כ הוי אשת אח וחייב עליה כרת ולא אמרינן דאיהי שליחותא דצרה קא עבדא כמו דאמרינן בשים דילן בפ"ק דיבמות (דף י"א) אלא היא עומדת במקומה הראשון וחייב עליה כרת דכיון דחלץ לשניה אגלאי מילתא שהיא לא היתה זקוקה ליבם וחייב עליה כרת. ולא אמרינן כמו דאיתא בש"ס דילן בפ"ק דיבמות (דף י') מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי להאי חליץ ואי בעי להאי חליץ והשתא קאי עלה בכר' אלא דאמרינן דאגלאי מילתא למפרע שלא הי' זקוקה כלל. וע"כ אומר למאן דאמר הכל מודים בצרה שהוא חייב משים דאגלאי מילתא למפרע שלא הי' זקוקה ועומד' לחליצה קידש א' מן השוק את א' מהן ובא היבם וחלץ לה ובא עלי' (פי' דאו או קאמר ולא כמו שפירש הפ"מ דחלץ לה ובא עלי') פקעו ממנה קדושין (פי' משום דאגלאי מילתא למפרע שהיא היתה מזוקקת וע"כ לא תפשו בה קדושין) חלץ לחברתה ובא עליה למפרע חלו עליה קדושין (פי' דאם חלץ לחברתה או בא עליה) ונמצא דאגלאי מילתא למפרע שלא היתה מזוקקת כלל ולהכי סבר דחייב עליה כרת אם בא היבם עליה וע"כ חלי למפרע עליה קדישין דכיון שלא היתה מזוקקת חל עליה קדושין) ולהכי דחי לא כן א"ר ינאי נמנו שלשים כו' מנין שאין קדושין תופסין ביבמה שנאמר לא תהיה אשת המת כו' וא"כ אין הטעם משום זיקה אלא שאין קדושין תופסין ביבמה וע"כ לפי זה סובר הירושלמי דאי אמרינן דהטעם דלא תפסי קדושין היא משום זיקה ע"כ אי אגלאי מילתא למפרע דלא היתה זקוקה תפסי בה קדושין:
[והנה אמרינן בירושלמי (פ"ד דיבמות ה"ח) החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובותיה כו' הוא אסיר באמה כו' ואמרינן התם בגמ' מפני שחץן לה הא לא חלץ לה ומתה מותר באמה אמר ר' אבינא הדא היא דמר ר' יעקב בר אחא בשם ר' אלעזר שומרת יבם שמתה מותר באמה זיקה היה לו בה כיון שמתה בטלה זיקתה פי' שסובר דכיון שמתה בטלה זיקתה למפרע וע"כ מותר באמה משום דפקעה זיקתה למפרע) כיון שאינה זקוקה לחליצה לא היה עליה זיקה ולא כמו דאמרינן בש"ס דילן רפ"ב דיבמות (דף י"ז) שומרת יבם שמתה מותר באמה ואמרינן התם דסובר דאין זיקה ומחיים אסור משום ביטול מצות יבמין. אבל הירושלמי אינו סובר הפעם משום ביטול מצות יבמין כמו דמוכח בירושלמי ר"פ ד' אחין דאינו אומר הטעם משום ביטול מצות יבמין אלא דמחיים אסור משום זיקה אבל אם מתה מותר באמה משום דנפקע הזיקה ולא כמו שסובר הש"ס דילן וכמו שכתבו התוס' שם דלהמסקנא סבירא ליה להש"ס דילן דזיקה בכדי לא פקע. וע"ז אומר הירושלמי שם ר' אבין שמע לה מן דבתרה באחותה בזמן שהיא קיימת והאחין מותרין ואחותה אצל האחין לא כמתה היא (פי' שמביא ראיה דאמרינן דכיון דלא חלצה תופקע הזיקה למפרע והראיה דאחין מותרין והטעם כיון דהאחין לא חלצו לה אגלאי מילתא למפרע שלא היתה זקוקה להם וע"כ מותרים בקרובותי') וע"ז אומר ואחותה אצל האחין לא כמתה היא (פי' דדמי למתה דאגלאי מילתא למפרע שלא היתה זקוקה להם וע"כ מותרים באמה) וה"נ אם מתה היבמה ואגלאי מילתא דלא היתה זקוקה ליבום ע"כ מותר באמה דכיון דלא הוזקקה לבוא לידי מעשה דחליצה אמרינן דאגלאי מילתא למפרע שלא היתה עומדת לחליצה ולא היה בה זיקה מעיקרא דאם היה בה זיקה ולאח"כ בטלה זיקה מכאן ולהבא א"כ היה אסור באמה דהא אמה לאחר מיתה נמי אסור אלא ודאי כיון דלא באה לידי מעשה דחליצה אמרינן אגלאי מילתא למפרע שלא היתה בה זיקה כלל. ולהש"ס דילן לא נראה סברא זו דאיך נאמר דאם מתה אח"כ לא היה בה זיקה מעיקרא וע"כ כתבו התוס' שם ברפ"ב (דף י"ז) בד"ה אבל מחיים כו' דלפי האמת לא נראה להש"ס דילן דאע"פ שעושה צריכותא אעפ"כ לפי האמת אי יש זיקה לאחר מיחה נמי אסור דזיקה בכדי לא פקע והירושלמי סבירא ליה להלכה דכיון דלא בא לידי מעשה דחליצה פקע הזיקה למפרע ג"כ:
וא"כ לפי זה כיון דאמרינן דאם מתה ולא הוזקקה לחליצה מותר באמה ולא היה בה זיקה מעיקרא הכא נמי אם מת היבם אגלאי מילתא למפרע דלא היה בה זיקה:
והכי אמרי בהדיא בירו' (רפ"ב דיבמות) על הא דתנן כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו שני אחין ומת אחד מהן ונולד להן אח ואח"כ יבם השני את אשת אחיו ומת ראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו והשניה משום צרתה עשה בה מאמר ומת שני' חולצת ולא מתייבמת ופריך בירושלמי ואין לו בה זיקה (פי' וא"כ בלא מאמר נמי הי' זקוקה והוי צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה) א"ר חגי' קיימתיה כההוא דמר ר' יעקב בר אחא בשם ר' לעזר שומרת יבם שמתה מותר באמה זיקה היה לו בה כיון שמתה בטלה זיקתה. והכא נמי כיון שמת זה בטלה זיקתו (פי' כיון דמת אח"כ ולא יבם או חלץ בטלה זיקתו למפרע) אבל הש"ס דילן בפ"ב דיבמות (דף י"ח) פריך נמי דאי אמרת יש זיקה ה"ל צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה ומשני הוא הדין אע"ג דלא עבד בה מאמר שני' מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה והא דקתני מאמר לאפוקי מב"ש דאמרי מאמר קונה קנין גמור משום דהש"ס דילן לא סבירא ליה כסברת הירושלמי דנאמר דבטלה זיקתו למפרע משום דזיקה בכדי לא פקע כמו שביארתי. אבל עכ"פ מוכח מהירושלמי דסבירא ליה דאם מת היבם בטלה זיקתו למפרע כמו שאם מתה היבמה מותר באמה ודו"ק. וא"כ אי אמרינן דהטעם דלא תפסי ביבמה לשוק קדושין משום זיקה וא"כ כיון שמת היבם אגלאי מילתא למפרע דלא היה עליה זיקה וע"ז אומר לדעת שמואל דאמר בעניותינו צריכה גט ממנו. פי' שאינו ברור אי ללא תפסי קדושין הוא דאתא או ללאו. כמו דאמר שמואל בש"ס דילן ביבמות (דף צ"ב) בעניותינו צריכה ממנו גס ולפ"ז כיון דמקרא לא מוכח מידי א"כ הא דלא תפסי קדושין הוא משום זיקה שהיא זקוקה ליבם:
והשתא א"ש הא דא"ר יוסי ב"ר בון מתניתא היא לאחר שיחלוץ ליך יבמיך וע"כ לא תפסי בה קדושין משום זיקה אבל לאחר שימות יבמיך דנמצא דלא היה עליה זיקה מעיקרא ג"כ כמו שביארתי ה"ז מקודשת דהוברר הדבר מעיקרא דלא היה עליה זיקה ותפסי קדושין ולא הוי דבר שלא בא לעולם כיון דהוברר דמעיקרא נמי תפסי בה קדושין (ועיין בתוס' פ"ק דחגיגה (דף ד') שכתבו התם גבי עבד כיון דמית אגלאי מילתא למפרע דלא היה עומד לשחרור והוא כסברת הירושלמי) כן נ"ל פי' הירושלמי. ודו"ק בזה אלמא דסבירא ליה להירושלמי דהיבמה שחילץ לה אגלאי מילתא למפרע שהיא זקוקה לו. אע"ג דחליצה לאפקועי זיקה קא אתי. אך כיון דחליצה היא מצוה והוא עבד בה המצוה לפוטרה מן הזיקה אגלאי מילתא שהיא היתה זקוקה לו. ואע"פ שיש לדחות הראיה אעפ"כ סמך הוא לדברי]:
והכי משמע נמי בירושלמי (פרק מ"ח) אית תנוי תני חליצה גנאי. אית תנוי תני חליצה שבח. א"ר יוסי מאן דאמר חליצה גנאי כמשנה ראשונה. מאן דאמר חליצה שבח כמשנה אחרונה. א"ר יוסי אפי' תימר כאן וכאן כמשנה ראשונה כאן וכאן כמשנה אחרונה. מאן דאמר חליצה גנאי ע"י שפגם דבר א' מן התורה יבוא ויטול פגמו. ומאן דאמר חליצה שבח נאמר כאן קרי' ונאמר להלן ויקרא בהם שמי כו' אלמא דחליצה הוי מצוה. ומאן דנאמר גנאי היינו משום דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא אבל ודאי דחליצה הוי מצוה:
והכי משמע נמי בירושלמי רפ"ג דמוע"ק חד כהן אתא לגבי ר' חנינא א"ל מהי לצאת לצור לעשות דבר מצוה לחלוץ או ליבם א"ל אחיו של אותו האיש כו' ואתה מבקש לעשות כיוצא בו אלמא דחליצה הוי מצוה דהא קאמר לעשות מצוה, ועוד דבעי לצאת לח"ל ועיין סוף כתובות:
גם יש להביא ראי' מהירושלמי (פ"ק דיבמות) רב אומר חליצה קנין שמואל אמר חליצה פטור ר' זעירא אמר חליצה קנין ר' הילא אמר חליצה פטור כו' מתניתא פליגא על רב החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת ולא מתייבמת הדא מסייעא למאן דאמר חליצה פטור ברם כמ"ד חליצה קנין ויש אדם מתכוון לקנות שתי אחיות כא' פתר לה לאחר מיתה כו' ע"ש. מתניתא פליגא על רב כה"ג שמת אחיו חולץ ולא מייבם הדא מסייעא למאן דאמר חליצה פטור ברם כמ"ד חליצה קנין אומר לו עבור על ד"ת עכ"ל הירושלמי. ולכאורה יש לדקדק דאמאי הקשה מאלמנה לכה"ג אמאי לא הקשה הירושלמי מכל החייבי לאוין דתנן בפ"ב דיבמות כלל אמרו ביבמה כל שהיא אסורה איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת איסור מצוה שני' מד"ס. איסור קדושה אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין. א"כ תקשה מכל החיובי לאוין וכי אומרים לו עבור על ד"ת אלא ודאי דבשאר חייבי לאוין יש לומר דכיון דחליצה היא מצוה אתי עשה ודחי ל"ת והא דאין מתייבמת הוא משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' כמו דאמרינן בש"ס דילן ביבמות (דף כ') ועיין בתוס' דקדושין (דף ל"ז) מה שהביאו בשם הירושלמי (והא דאמר בריש ירושלמי טעמים אחרים יתבאר במ"א) והיינו דוקא ביבום אבל בחליצה לא שייך למיגזר וע"כ אתי עשה ודחי ל"ת וע"כ הקשה דווק' מאלמנה לכה"ג שזהו עשה ול"ת ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה. (והא דלא הקשה מפ"ב דחשיב אלמנה לכה"ג דאפשר לפרש אלמנה מן האירוסין אבל התם קא חשיב אלמנה מן האירוסין ואלמנה מן הנשואין משמע דאכולהו קאי) וא"כ מוכח דחליצה הוי מצוה ולפ"ז נמי לפי מה דקייל"ן דחליצה פטור נמי הוי מצוה דמאי נ"מ]:
וכיון שביארתי והוכחתי שחליצה הוי מצוה ממש כמו כל המצות מעתה צריך לבאר מהו הכוונה החמורה בה. והנה החכ"צ כתב וזה לשונו והנראה לי דכוונה זו האמורה בחליצה אינה אלא מטעם הקנאה ובהכי ניחא לי מה דקשה להו להתוס' בפמ"ח אמאי אמרינן דקטנה חולצת בפעוטות והא לאו בת דיעה היא. ולדידי לא קשי' משום דכיון דמתורת הקנאה אתינן עלה והרי היא זוכה לעצמה מן התורה היכא דדעת אחרת מקנה אותה וכמה שכתבו התוס' ריש פ' בן סורר ומורה עכ"ל וזו היא לשיטתי' דכוונה האמורה בחליצה אינה רק כדרך כוונת ההקנאות ולא כונה גמורה כמה שכתב מתחילה ע"ש ובנה יסודו מהא דאמר ר' אמי דקטנה חולצת בפעוטות ומה שיעורא דפעוטות האמורה לענין מקח וממכר לכאן אלא דמסתמא כוונה האמורה כאן זו היא כוונת ההקנאות וע"כ כיון שהגיעה לעונת הפעוטות הרי היא זוכה לעצמה היכי דדעת אחרת מקנה:
ונלע"ד שאין דבריו מכוונים בזה דשיעורא דפעוטות אין זה השיעור שנאמר בקנין דזוכה לעצמ' היכי דדעת אחרת מקנה דהא אמרינן בגטין (דף ס"ה) ג' מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אבי' וא"כ שיעורא דזוכה לעצמו היכא דדעת אחרת מקנה הוא מדה דצרור וזורקו אגוז ונוטלו ואם כדבריו שזה שאמרו הגיע לעונת הפעוטות הוא להיות זוכה לעצמו הי' לו לומר דאם הגיע למדת צרור וזורקו אגוז ונוטלו ומה שהביאו התוס' דפ' בן סורר ומורה הא התם בפ' בן סורר (דף ס"ח) הביאו התוס' הראי' ממה דאמרינן בפ' לולב וערבה (דף מ"ו) לא ליקני אינש לולבא לינוקא ביומא קמא דינוקא מקני קני אקני' לא מקנה והוכיחו מזה דזוכה לעצמו היכא דדעת אחרת מקנה אותם. והר"ן כתב בסוכה דמיירי בשלא הגיע לעונת הפעוטות דאי בשהגיע לעונת הפעוטות אפי' אקני' נמי מקני דהא קיי"ל בפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ועיין לעיל (סי' י"ג). וא"כ מה ענין דפעוטות לזה אלא ודאי דכוונה האמורה בכאן היא כוונה ממש ולהכי הקשו התוס' דהא לאו בני דיעה נינהו וקטנים אינם יכולים לכוון דכוונה דידהו אינו אלא כמתעסק כמו שכתבו התוס' בפ"ק דחולין (דף י"ג) דאפי' בקדשים דסתמא לשמה קאי ואינו פוסל עד שיכוין שלא לשמה אפ"ה סתמא דקטן גרע טפי דהוה כמו מתעסק. וגם מה שכתב שם דהיכא דקא עביד אדעתא דנפשיה בחליצה אינו מתירה מדקשי' להו להתוס' ביבמות (דף קיד) דלמאי איצטריך קרא למעוטי חש"ו תיפוק לי' דלאו בני כוונה נינהו ואי ס"ד דסתמא כשר דילמא שאני התם דמסתמא כשר וקטן כסתם דמי עכת"ד. אינו נראה ג"כ דבאמת קטן גרע מסתם כמו שכתבו התוס' בחולין (שם) דאפי' בקדשים דסתמא כשר אפ"ה קטן פסול ולקמן נבאר בזה בס"ד ומחשבה דקטן דמי למתעסק כמו שכתבו התוס' ומתעסק פסול במצות לכ"ע אפי' אי אמרינן מצות א"צ כוונה כמו דאמרינן בר"ה (דף ל"ב) והמתעסק לא יצא ואפי' למ"ד מצות א"צ כוונה וכמו שכתב הט"א. וא"כ כיון שמתעסק ודאי פסול ובהא אמרינן עד שיתכוונו שניהם א"כ במתעסק ודאי דלא יצא וא"כ תקשה קושית התוס' ביבמות דאיך אמרינן ביבמות (דף ק"ה) מדבריו של ברבי נלמוד דקטנה חולצת בפעוטות הא לאו בני דיעה נינהו ומה שתרצו התוס' שב"ד עומדים על גבם ומורים להם לעשות חליצה כתיקונה כמו בגט דמהני בגדול עומד גבי' בחש"ו. תירוצם דחוק שהוצרכו לחלק בין גט לחליצה דבגט מהני עומד ע"ג בשוטה ג"כ ולענין חליצה שוטה ודאי לא חליץ. ועוד קשה לי יותר לדעת הירושלמי שפסק להלכה דחליצת קטנה כשירה בדיעבד כמו שכתבו התוס' ביבמות (דף ק"ה) דהא דמקשינן אשה לאיש היינו מדרבנן ולר' יוסי חולצת לכתחילה דהא בעינן עד שיתכוונו שניהם ולא הוי להירושלמי למיסתמה מלפרש שהב"ד ילמדו אותה לעשות חליצה כתיקונה:
ועוד דבירושלמי פ"ב דיבמות אמרינן ר' ישמעאל בר' יוסי בעא קומי רבי מה בין קטן מה בין קטנה. א"ל איש כתיב בפרשה. ברם הכא ונגשה אליו יבמתו מכל מקום. ר' מנא אמר לה סתם ר' יצחק ברי' דר' חייא מט' בה בשם ר' יונה דר' מאיר היא דאמר אין חולצין ולא מייבמין את הקטנה שמא תמצא איילונית פי' דמפרש למה אינה קטנה חולצת לכתחילה כיון דאיש כתיב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה וא"כ למה אינה חולצת לכתחילה ע"ז משני דר' מאיר הוא דאמר אין חולצין ואין מייבמין את הקטנה שמא תמצא איילונית וקשה דאמאי דחיק לאוקמי כר' מאיר דאמר אין חולצין ואין מייבמין את הקטנה. לישני דהטעם הא דאין קטנה חולצת הוא משום דבעינן כוונה כמו דאיתא בש"ס דילן ביבמות (דף ק"ו) ובירושלמי בפי"ב שם אמר ר' יוחנן אמש היותי יושב ושונה הוא מתכוין והיא אינה מתכוונת היא מתכוונת והוא אינו מתכון לעולם חליצתה פסולה עד שיהיו שניהם מתכוונים כו' ע"ש אלמא דהירושלמי נמי סובר דבעינן שתהא מתכוונת. א"כ למה אינו מפרש הירושלמי דהטעם דקטנה אינה חולצת לכתחילה הוא מטעם כונה. (ולפי מה שכתב המהרי"ט דבעינן רק כוונת הקנאה וע"כ בדעת אחרת מקנה מהני וע"כ חליצתה כשירה בדיעבד. אבל לכתחילה פסלוה מטעם כונה). ולפי מה שכתבו התוס' דהטעם הוא משום דאחרים מלמדין אותה שתכוין. וע"כ פסלו לכתחילה:
וכן אמרינן בירושלמי פ"ד דיבמות חלץ בתוך ג' חדשים מהו שתהא צריכה חליצה לאחר שלשה חדשים נשמעינה מן הדא קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשירה ר' מנא אמר לה סתם ר' יצחק ברי' דר' חייא כו' דר"מ היא דר"מ אמר אין חולצין ואין מייבמין את הקטנה שמא תמצא איילונית כמה דאת אמר תמן אע"פ שחלצה חולצת. וה"נ אע"פ שחלצה חולצת והפ"מ פי' שם דמייתי ראי' כמו דהתם גבי קטנה החליצה כשרה בדיעבד ואפ"ה צריכה חליצה אחרת לכתחילה הכא נמי אע"פ שהחליצה כשרה בדיעבד אפ"ה צריך לחזור ולחלוץ לכתחילה ע"ש שנדחק שם:
אבל לי נראה דעיקר הבעי' הוא דהטעם שאינה חולצת בתוך ג' היינו דילמא נתעברה וכיון שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ע"כ בעי בירושלמי אם צריכה חליצה לאחר ג' דהא כיון דלאחר ג' נתברר הדבר מעיקרא שלא היתה מעוברת א"כ אגלאי מילתא למפרע שהי' עולה ליבום וא"כ החלוצה כשירה הי' וא"צ לחלוץ אחר ג'. דאע"ג דבחליצת מעוברת פליגי בה ר"י ור"ל אי חליצת מעוברת שמה חליצה או דאינה חולצת משום דלא אמרינן אגלאי מילתא למפרע היינו כמו שפירשו התוס' דלא אמרינן אגלאי מילתא למפרע בדבר העתידות ע"ש או כמו שפי' הנ"י דאפשר דדבר אחר גורם לה אח"כ להפיל אבל תחילה הי' עומדת להוולד וע"כ לא אמרינן אגלאי מילתא למפרע וכמו שביארתי לעיל (ס' כ"ב) והיינו דוקא אם היתה מעוברת והפילה אבל אם לאחר ג' אגלאי מילתא למפרע שלא היתה מעוברת בודאי אמרינן אגלאי מילתא למפרע. (ומזה הירושלמי ראיה לדבריהם). ולפ"ז אינה צריכה לחלוץ אחר ג' מחדש. או דילמא כיון דתחילה לא הוי ידעינן מזה וא"כ אינו עולה ליבום ואינו עולה לחליצה ע"כ צריכה לחזור ולחלוץ מחדש וע"ז מביא הירושלמי ראי' מהא דקטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל אף על גב דהא דלא תחלוץ הוא משום דר מאיר דאמר אין חולצין ואין מייבמין דילמא איילונית היא וא"כ כשתגדיל למה לה לחלוץ אח"כ הא כיון דהגדולה אח"כ אגלאי מילתא למפרע שלא היתה איילונית מעיקרא וא"כ היא עולה ליבום וגם עולה לחליצה ואמאי חולצת מחדש הא אתברר מילתא למפרע שלא היתה איילונית אלא ודאי דכיון דלא ידעינן מעיקרא לא היתה ראוי' ליבום וע"כ צריכה חליצה אח"כ והכא נמי תוך ג' שאע"פ שנתברר לאחר ג' דלא נתעברה מעיקרא אפ"ה צריכה חליצה אח"כ ודו"ק בזה (משמע מהירושלמי דצריכה חליצה לאח"כ דלא כהתוס' ביבמות (דף ל"ה ע"ש) אך זהו דוקא לשיטת הירושלמי דחליצת קטנה מדאורייתא כשירה היא אבל לשיטת הש"ס דילן דגרסינן חליצתה פסולה וכמו שביארתי בארוכה א"כ אין ראי' מזה ודו"ק):
וא"כ קשה דמאי מייתי ראי' מזה לענין חלץ בתוך ג' חדשים דאעפ"י דאגלאי מילתא למפרע אפ"ה צריכה חליצה אח"כ. משום דתחילה לא הוי ידעינן וע"כ מקרי קצת דאינו עולה ליבום. אע"ג דסברא דחוקה היא וכמו שהבאתי ראי' לעיל (ס' ג') דהירושלמי סובר דאמרינן אגלאי מילתא למפרע. מהירושלמי דפ"ק דחגיגה הכל מודים בטומטום שנקרע ונמצא זכר ביו"ט הראשון שהוא חייב מה פליגי בשאר הימים כו' ומסיק תמן קריעה היא שגרמה. ברם הכא פטור הוא פי' דבטומטום אמרינן דאגלאי מילתא למפרע ומקרי חזי ביום ראשון. וא"כ אמאי צריכה לחלוץ כשתגדיל. ואמאי אינו מפרש הטעם דלכתחילה צריכה לחלוץ משתגדיל כדי שתתכוין. ולא סמכינן לכתחילה על מה שביד מלמדין אותה. כמו שכתבו התוס' דיבמות (דף ק"ה):
וכן אמרינן בירושלמי. פ"ד דסוטה הנושא מעוברת מחבירו ומינקת חבירו יוציא ולא יחזיר עולמית דברי ר' מאיר וחכמים אומרים יכול הוא להפריש' ולהחזירה לאח"ז. ובכל הדברים ר"מ קונס נשמעינה מן הדא קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשירה. ר' מנא אמר לה סתם ר' חייא רובא בשם ר' יוחנן דר' מאיר היא דאמר אין חולצין ואין מייבמין את הקטנה שמא תמצא איילונית פי' וש"מ דלא קניס ר' מאיר בשאר דברים וקשה דלמה לי' למימר דר"מ הוא ור"מ לא קנס בכל הדברים. טפי הי' לו לומר דאתי ככ"ע והטעם משום כונה. [ומזה מוכח דלא כמ"ש התוס' דהטעם דפסול מדרבנן משום דמקשינן אשה לאיש מדרבנן. אלא הטעם דאתי כר' מאיר ולקמן יתבאר יותר]:
ועוד קשה לי על מה שכתב הרמב"ם (בפ"ד מהלכות יבום וחליצה ה' מת) חלצה בלילה או שחלצה בפני ב' כו' או קטנה שחלצה לגדול חליצתה פסולה עכ"ל. וכל היכא דקאמר פסולה היא פסולה ופוסלתה ואמאי הא מקשינן אשה לאיש וחליצת קטן קייל"ן דאינה כלום וכן כתב הטור (בס' קס"ט) דחליצת קטנה אינה כלום ומה שתירץ הלח"מ שסובר הרמב"ם דהא ומקשינן אשה לאיש אינו אלא מדרבנן כדעת הירושלמי ע"ש שהאריך בזה. וע"כ כיון דלא הוי אלא דרבנן ע"כ פוסלתה עכ"ד:
קשה לי מאוד ע"ז דאם נאמר דהא דפסיק רבא ביבמות (דף ק"ה) והלכתא עד שתביא שתי שערות הוא מדרבנן א"כ איך אמרינן בנדה (דף מ"ו) אמר רבא קטנה כל י"ב שנה ממאנת והולכת כו' ומסקינן אלא לעולם דלא בדקה ולענין חליצה חיישינן וכי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה חיישינן והטעם משום דחליצה דאורייתא לא סמכינן אחזקה דרבא שהביא שתי שערות וכן אמרינן התם הלכתא חוששין שמא נשרו וה"מ היכא דקדשה בתוך הזמן ובטל לאחר זמן דאיכא ס' דאורייתא כוי. וא"כ משמע מזה דרבא סובר דחליצת קטנה פסולה מדאורייתא דאל"ה הוי סמכינן אחזקה דרבא והוא תמיהה גדולה על הלח"מ שתירץ שהרמב"ם סובר דחליצת קטנה פסולה מדרבנן:
[ועוד דלדעת הירושלמי כשר בדיעבד. ואפי' לכתחילה הי' לו להרמב"ם להכשיר לפי מה דמפרש בירושלמי הטעם דר' מאיר היא דאמר אין מייבמין את הקטנה שמא תמצא איילונית. ואנן קייל"ן דלא חיישינן למעוטא. ובבכורות (דף י"ט) האריכו שם בתוס' והביאו הא דאיתא בירושלמי דהטעם דאין מייבמין שמא תמצא איילונית. ומשמע דקאי אחליצה נמי אך שדחי זה דלא קאי רק על יבום ולא על חליצה אך לפי מה שביארתי הירושלמי דרפ"ד דיבמות חלצה בתוך ג' חדשים מהו שתהא צריכה לאחר שלשה חדשים נשמיענה מן הדא כו' דשקיל ופרי אי אמרינן דאגלאי מילתא למפרע מזה מוכח דבחליצה נמי הטעם שמא תמצא איילונית וכל העולה ליבום כו' ודו"ק. וא"כ אי אפשר לומר דהרמב"ם סמך על הירושלמי כמו שכתב הלח"מ ודו"ק]:
ע"כ נלע"ד ליישב ע"פ מה שהביאו התוס' בחולין (דף י"ג) הירושלמי (פ"א דתרומות) גבי חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתם תרומה חש"ו ופריך ויוכיח מעשה שלהן טל מחשבתן דתנינן העלים חש"ו כו' ומתרץ דכתיב ונחשב לכם תרומתכם את שכתוב בו מחשבה וקטן אין לו מחשבה לא מסתבר שיוכיח המעשה על מחשבתו והדר פריך ר' יוסי קומי דשמואל והרי גטין שאין כתוב בו מחשבה ואין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו דתנינן הכל כשרין לכתוב את הגט ואפי' חש"ו ואמר רב הונא והוא שיש פיקח עומד על גביו ומתרץ תמן זה כותב וזה מגרש והכא הוא החושב והוא התורם עכ"ל הירושלמי וא"כ משמעות הירושלמי שסובר דהא דמחשבה ניכרת מתוך מעשיו הוי מדאוריית' ובגט דלא מהני מחשבה דקטן מפני שאין הוא המגרש וא"כ בחליצת קטנה דהיא חולצת מהני לדעת הירושלמי מדאורייתא נמי דהא סובר דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו הוי דאורייתא וע"כ כיון דהא דמקשינן אשה לאיש אינו אלא מדרבנן ע"כ חולצת ואף דבעינן כוונה שיתכוונו שניהם ומחשבה דקטן לא הוי מחשבה ה"מ בשאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אבל בחליצה שהיא חולצת ועושה מעשה ומחשבה ניכרת מתוך מעשיו הוי כוונה מעליותא לדעת הירושלמי וע"כ חולצת מדאורייתא. והירושלמי לטעמ' אזיל אבל הגמ' דילן לא סבר להא דירושלמי דהא אמרינן בחולין (דף י"ג) מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדאוריית' אין לו מדרבנן יש לו ולפ"ז אף דבחליצה הוא מחשבה ניכרת מתוך מעשיו כמו שביארנו וכמו שהתוס' כתבו להדי' ביבמות (דף ק"ד) בד"ה והא בסוף התוס' דחליצה הוי מחשבה ניכרת מתוך מעשיו. אעפ"כ כיון דהגמ' דילן סובר דמדאורייתא אין לו מדרבנן יש לו ע"כ אינה חולצת מדאורייתא ואפי' אי לא הוי מקשינן אשה לאיש אעפ"כ הא לאו בת כוונה היא. ואעפ"כ כיון דמדרבנן אמרינן דמחשבה ניכרת מתוך מעשה יש להן כמו דאמרינן בפ"ק דחולין וכן בפ"ד דביצה (דף ל"ד) תינוקות שטמנו תאנים מע"ש כו' לא יאכלו אלא א"כ עשרו. ופי' רש"י ותוס' משום דיש להן מחשבה ניכרת מתוך מעשה:
וכן בירושלמי (פ"ד דמעשרות) רב המנונא אמר תינוק שחיפה כלכלה לשוק נטבלה מקום שמחשבתו של גדול מתקיימת שם מעשיו של קטן מתקיימין מתניתין פליגא על רב המנונא תינוקות שטמנו תאנים לשבת כו' תפתר בשלקטן עם דמדומי חמה והוכיח מעשה שלהם על מחשבתם. ע"כ פסק הרמב"ם דחליצת קטנה פסולה ופוסלתה דהא מחשבה ניכרת מתוך מעשה מדרבנן יש לה אבל בחליצת קטן קייל"ן דלא פסלה כלל הוא מפני דאפי' אי הוה בר כוונה מדרבנן אעפ"כ הא איש כתוב בפרשה וכל זמן שאינו איש לא מצי חליץ כלל בלא טעם דכוונה וע"כ חליצת קטן אינה כלום משא"כ בחליצת קטנה דהא דמקשינן אשה לאיש אינו אלא מדרבנן וא"כ הי' חולצת אלא דאינה חולצת משום דלאו בת כוונה היא וא"כ כיון דמדרבנן יש להם מחשבה במחשבה ניכרת מתוך מעשיו וע"כ פוסלת. ועוד אפשר לומר דאפי' אם נאמר שהרמב"ם סובר שהש"ס דילן חולק על הירושלמי ומקיש אשה לאיש מדאורייתא כמו דמשמע קצת ברמב"ם (פ"א מה' יבום וחליצה הי"ח) שכתב כשם שאין היבם חולץ עד שיעשה איש כך אין היבמה חולצת עד שתעשה אשה גדולה וא"כ אינה חולצת מדאורייתא משום דמקשינן אשה לאיש. אעפ"כ לא דמי אשה לאיש דבקטן אם הוא חולץ מלבד שפסול חליצתו מטעם שאינו איש הא הוא לאו בר כוונה כלל דהא קטן אין לו מחשבה ואע"ג דמחשבה ניכרת מתוך מעשה יש להם אעפ"כ מעשה דקטן בחלוצה מעשה גרועה היא דהא הוא לא עביד ולא מידי דהא אמרינן ביבמות (דף קיג) דהאי מאן דחליץ צריך למדחסי' לכרעי' אינו אלא לכתחילה ואפי' לדעת הרמב"ם דפסול בדיעבד אעפ"כ אינה נקראת מחשבה ניכרת מתוך מעשיו דהוי מעשה גרוע דהוי כההיא דהעלים חש"ו כמו שכתבו התוס' בחולין (דף י"ב ושם) דהוי ממשה גרוע. אבל חליצת קטנה דהוי מעשה ממש. ע"כ הוי מחשבה ניכרת מתוך מעשה לפוסלה משא"כ בחליצת קטן שהוא מעשה גרוע ולאו בר כוונה הוא כלל וע"כ חליצת קטן אינה כלום כמו שכתב הרמב"ם (בפ"ד ה' י"ב) בד"א כשהיו יכולים לדבר שהרי הם ראוים לקרות אבל אלם או אלמת אינם חולצים ואם חלצו חליצתן פסולה ואינן כחרש וחרשת שחלצו שלא עשו כלום לפי שהחרש או החרשת אינם בני דעת עכ"ל. אלמא דהרמב"ם סובר לכל שאינו בר כוונה כלל אינו פוסל כלל והכי נמי בקטן כיון שאינו בר כוונה כלל ע"כ לא פסיל. וכמו דאמרינן בספ"י דיבמות (דף צ"ו) ר"מ אומר עשו חליצת בן ט' כגט בגדול אבל לרבנן חליצת קטן אינה כלום וכמו שכתבו התוס' שם:
והכי אמרינן בירושלמי (פ"ה דיבמות ובספ"י שם) שמואל אמר דברי ר' מאיר עשו ביאת בן תשע שנים ויום א' כמאמר בגדול ודכוותה אמרינן נעשית חליצת בן תשע שנים ויום א' כגט בגדול ורבנן אין חליצת בן תשע שנים ויום א' כלום ולמה עשו ביאת בן ט' שנים ויום א' כמאמר בגדול שכן ביאה קונה בגדול בין לדעת בין שלא לדעת נעשה חליצת בן ט' שנה ויום א' כגט בגדול וחליצה בגדול אינו פוטר אלא לדעת עכ"ל הירושלמי אלמא הטעם דחליצת קטן אינה פוסלת משום דלא הוי בר כוונה:
והא שהקשה המ"מ אהא דאמרינן ביבמות (דף ק"ה) אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום. ולפי דעת הרמב"ם דחליצה חרש וחרשת אין חליצתם כלום א"כ אמאי קאמר שמואל דחכמים אומרים אין חליצת קטן כלום הו"ל למימר דאין חליצתם כלום לכלול נמי חרש וחרשת ע"ש במ"מ שנדחק מאד בתירוצו. ולי נראה דלא קסה מידי דהא לפי דעת המ"מ גרסינן אמר רב יהודה אמר שמואל כמו שהביא שם בשם שמואל וכן מוכח מהתוס' דיבמות (דף צ"ו) ד"ה ר' מאיר אומר כו' בסוף התוס' וא"כ לא קשה מידי דשמואל לטעמי' דאמרינן רפי"ד דיבמות (דף קי"ג) ללישנא בתרא א"ר חייא ב"ר אשי אמר שמואל אשת חרש חייבין עלי' אשם תלוי וסובר כר' אליעזר תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהוא ספק ומיבעי לי' התם בטעמא אי משום דחרש דעתא קלישתא הוא ומספקא לי' אי דעתא צילותא הוא אם לאו ולעולם חדא דעתא או דילמא פשיטא לי' דדעתא קלישתא והכא ה"ט כיון דעתים חלים ועתים שוטה וא"כ לשמואל בודאי דפוסלת מספק דהא מספקינן לי' בדעתא צילותא ואף שאינו באמר ואמרה אעפ"כ הוי כמו אלם ואלמת דחליצתן פסולה כמו שכתב הרמב"ם וע"כ לא אמר שמואל רק דחליצת קטן אינה כלום. אבל הרמב"ם אזיל לשיטתי' שפסק (בה' תרומות פ"ד ה"ב) דחמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה וקא חשיב חרש שוטה וקטן. וא"כ פוסק כת"ק דתרומתו יוצאת לחולין ולא כר"א וע"כ פסק דחליצתם אינו כלום. והא דלא פסק כשמואל שסובר דתרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהוא ספק יש לומר שסמך על הסוג' דריש פ' מי שהחשיך (דף קנ"ג) דאמרינן התם איבעי להו חרש וקטן מאי אליבא דר"א לא תיבעי לך דתני' ר' יצחק אומר משום ר"א תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהוא ספק כי תיבעי לך אליבא דרבנן כו'. וכתבו התוס' שם דמכאן משמע דהלכה כרבנן ובמס' יבמות (דף קי"ג) משמע דסבירא לרב אשי אמר שמואל כוותי' וכן בירושלמי (ברפי"ד דיבמות) אשתו של חרש ושל שוטה ר' ליעזר שאל לר' יוחנן אשתו של חרש ושל שוטה אמר לי' אפי' אשם תלוי אין בה וכן בירושלמי (פ"ז דיבמות) אשתו של חרש ושל שוטה טובלת מחיק בעלה ואוכלת אלמא דס"ל דחרש אינו בר דעת כלום רק ביבמות לדף ס"ח) קאמר דפוסל משום דקני בתקנתא דרבנן והירושלמי פליג ע"ז וע"כ סמך הרמב"ם על סוג' דשבת דסתמא דתלמודא וסוגי' דשמעתא אזלי דאין הלכה כר"א וע"כ פסק הרמב"ם דחליצת חרש וחרשת אינה חליצה כלל:
והשתא א"ש מה שפסק הרמב"ם דחליצת קטנה פסולה מדאורייתא או משום דמקשינן אשה לאיש או משום דקטנה לאו בת כוונה היא דמחשבה ניכרת מתוך מעשה לא הוי רק דרבנן. וא"ש מה שהקשיתי מהך דנדה דלא סמכינן אחזקה דרבא היינו משום דחליצת קטנה פסול מדאורייתא אף לדעת הרמב"ם ובזה א"ש הא דאמרינן ביבמות מדבריו של ברבי (שהוא ר' יוסי) נלמוד קטנה חולצת בפעוטות דאע"ג דבעינן שיתכוונו שניהם אפ"ה אפשר לומר שר' יוסי סובר כדעת הירושלמי דמחשבה ניכרת מתוך מעשה הוי דאורייתא וע"כ כיון שחולצת הוי מחשבה ניכרת מתוך מעשה כמו שכתבו התוס' ביבמות (דף ק"ד) בד"ה והא כו' וע"כ הוי כוונה מעלי' אבל אנן דקיי"ל דמחשבה ניכרת מתוך מעשה לא מהני מדאורייתא כי אם מדרבנן וע"כ פסק רבא דבעינן דוקא שתביא שתי שערות
ולפי מה שביארתי דדעת הרמב"ם הוא דהטעם דקטנה חולצת בפעוטות הוא מטעם שסובר דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו הוי דאורייתא וע"כ חולצת ולא כמו שתירצו התוס' ביבמות (דף ק"ה) דמיירי בגדול עומד על גביו, מעתה נוכל לומר דהרמב"ם והתוס' לטעמייהו אזלי דהא עיקר הוכחת התוס' דגדול עומד על גביו מהני לכוונה הוא מדאמרינן בפ"ב דגטין (דף כ"ג) דמהני לגבי גט בגדול עומד על גביו אע"ג דגבי גט בעינן לשמה אלמא דגדול עומד על גביו מהני לכתוב לשמה והכי נמי בחליצה מהני לענין כוונה נמי והיינו לשיטת התוס' בגטין (דף כ"ב) דהא דאמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו דכשר לכתוב את התורף ג"כ לא קאי אמימרא דשמואל דדוקא ששייר מקום התורף אלמא דגדול עומד ע"ג מהני לענין לשמה והכי נמי מהני לענין כוונה ג"כ. אבל הרמב"ם לטעמי' שסובר דהא דאמר רב הונא והוא שגדול עומד ע"ג קאי אמימרא דשמואל דדוקא ששייר מקום התורף כמו שהביא הרא"ש דעת הרמב"ם וכמו שמבואר ברמב"ם (פ"ג מה' גרושין ה' י"ח) שכתב דמותר להניח לחש"ו לכתוב טופס הגט לכתחילה והוא שיהי' הגדול עומד על גביו אלמא דהא דאמרינן דכשר בשגדול עומד ע"ג היינו דוקא בטופס דהא דבעינן לשמה הוא רק מדרבנן אבל לא בתורף. וע"כ כיון שהרמב"ם מפרש דהאי דאמר והוא שגדול עומד ע"ג מיירי דוקא בטופס אבל לא בתורף ליכא הוכחה כלל שיהי' מועיל לכוונה גדול עומד ע"ג והכי משמע בירושלמי (ספ"ב דגטין) רב הונא אמר והוא שיהי' פיקח עומד על גביו ר' יוחנן אמר והכתיב וכתב לה לשמה שמואל אמר צריך שיניח תרפו של גט עכ"ל הירושלמי. אלא דאפי' גדול עומד על גביו נמי לא מהני במקום שצריך לשמה מדאורייתא משום דגבי גט לא מהני לכ"ע מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כמו דאמרינן בירושלמי (פ"א דתרומות) הרי גטין אין כתיב בהן מחשבה ואין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ותנינן הכל כשרין לכתוב את הגט חוץ מחש"ו אמר רב הונא והוא שיהא גדול עומד על גביו ר' יוחנן בעי והיינו וכתב לה לשמה חזר ר' יוסי ואמר תמן זה כותב וזה מגרש ברם הכא הוא חושב והוא תורם וע"כ כיון שאינו נגמר על ידו הכל אלא הוא כותב ואחר מגרש ע"כ לא הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשה וע"כ אפי' באחר עומד ע"ג פריך ר' יוחנן והיינו וכתב לה לשמה:
ובזה יתיישב מה שהקשה לכאורה ברמב"ם (פ"א מהלכות פסולי המוקדשין) שכתב הקטן אינו שוחט קדשים אע"פ שהגדול עומד ע"ג שהקדשים צריכין מחשבה וקטן אין לו מחשבה אפי' הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כו'. וכתב הכ"מ הכי משמע בהדי' פ"ק דחולין והלח"מ כתב שטעמו משום דפ"ק דחולין על מתניתין דבחולין כשאחר עומד ע"ג כשר אמרו מאן תנא דלא בעינן כונה לשחיטה משמע דבמוקדשים דבעינן כונה לא סגי שיהא אחר עומד על גבו עכ"ל וקשה דהא התוס' כתבו בפ"ק דחולין (דף י"ב) דהא דאמרינן מאן תנא דלא בעינן כונה לשחיטה היינו באחרים רואין אותן אבל בגדול עומד על גבו המלמד ומזהיר אותו לעשות לשמה כשר וא"כ אמאי כתב הרמב"ם דקטן פסול אפי' בגדול עומד ע"ג. וזהו דוחק לומר דלאו דוקא נקט גדול עומד ע"ג וכונתו דהיינו שאחרים רואים אותם אלא ודאי ה"ט משום דהרמב"ם לשיטתו דלא מהני בגדול עומד ע"ג שיהיו בני כונה. אבל התוס' לטעמייהו אזלי שפירשו בגטין דהא דאמר רב הונא והוא שגדול עומד ע"ג כשר אפי' בתורף ע"כ כתבו דגדול עומד ע"ג מהני להיות בני כונה. וא"כ כיון שביארתי דלדעת הרמב"ם קטן לאו בר כונה הוא אף בשגדול עומד ע"ג וע"כ מוכרחין אנו לפרש השיטה דהא דאמר ר' אמי מדבריו של בר' נלמוד דקטנה חולצת בפעוטות הוא משום דר' יוסי סובר דמחשבה ניכרת מתוך מעשה הוי דאורייתא וכמו שביארתי:
ומכל מה שביארתי מוכח דבעינן כונה ממש. והא דאמרי' ביבמות (דף ק"ה) מדברי בר' נלמוד קטנה חולצת בפעוטות הוא מטעם דמחשבה ניכרת מתוך מעשה הוא מדאוריית' אבל בלא"ה בעינן כונה גמורה. וגם נתברר דחליצה היא מצוה עקרית ולא שהיא באה רק להתירה לעלמא. והא דאין כופין על החליצה כמו דאמרינן בכתובות (דף פ"ו) בד"א במצות ל"ת. אבל במ"ע כופין כו'. ואמאי פסק הרמ"א באה"ע (סי' קס"ה) דאם אינו רוצה לייבם ולא לחלוץ אין כופין אלא בבאה מחמת טענה. יש לומר משום דלא ליהוי חליצה מעושית ואף במקום שהוא כדין מ"מ לא ראו חכמים לכפות עליהם אלא משום עגונה:
והכי משמע בירושלמי (ספי"ב דיבמות) בהא דתנן התם היבמה שאמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לה חברי' בעי מה אנן קיימין אם כמשנה ראשונה שמענו שמותר לייבם אם כמשנה אחרונה שמענו שמותר לחלוץ שמענו שכופין. רב הונא בשם רב והוא שיהא הגט יוצא מת"י. והטעם משום דלא ליהוי חליצה מעושית. ועיין בתוס' ספי"ד דיבמות (דף קי"ב) אמר ר' אמי צריכה חליצה עם גיטא לא בעי לאוקמי הך כמשנה אחרונה. דמצות חליצה קודמת ולכך כופין לחלוץ דאמתני' קאי ומתניתין איירי לפי משנה ראשונה ועיין בתוס' יבמות (דף ל"ט) ודו"ק:
[ומה שהקשה החכ"צ על מ"ש הרב מהראנ"ח טעם למניעת האוננת מחליצה משום דהיא מצוה ואונן פטור מכל המצות ותמה על הרב שאם כדבריו אין לך אשה שכשירה ליבום שהרי הוא והם נעשין אוננין ואף היבום הוא ממ"ע וקייל"ן כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עלי' הרי היא כאשת אח שיש לה בנים. ואין להקשות מזמן הבחנה דההיא ודאי דרבנן ואם יבוא אלי' אף מדרבנן שרי לאפוקי אוננין לדברי הרב דלעולם אינן בני חליצה ויבום. והדברים תמוהים דהא אמרינן ביבמות (דף מ"א) דאף אם יבוא אלי' ויאמר מי משגח בי' דהא קטנה דלאו בת עבורי היא אפ"ה צריכה להמתין שלשה חדשים. ואפ"ה לא אמרי' בזה כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת כו. ועוד שאם יבוא עלי' קנאה אע"ג דפטור מכל המצות כמו שכתבו התוס' ברפ"ז דיבמות (דף ל"ה) דאפי' לריש לקיש דאמר ביאת מעוברת לא שמה ביאה. אפ"ה אם בא על המעוברת והפילה אפ"ה פטורה מן הקרבן מידי דהוי אקטן שבא על יבמה גדולה תגדלנו ועוד דהא כתבו התוס' בריש יבמות (דף ב') דאין להקשות דנדה תאסור ליבם אע"פ שמטהרה אח"כ כו' ואפי' בנדתה משמע בפסחים (דף ע"ב) דבת יבום היא. כמו דאמרינן בס"פ אלו דברים (דף ע"ב) אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור. וה"נ באונן לא מקרי מחמת זה אינו ראוי ליבום ובירושלמי רפ"ו דיבמות אשכח תני ר' חייא א' חרש וא' שוטה שבעלו קנו ופטרו את הצרות. אע"ג דחרש ושוטה ודאי פטורין מן המצות ואפ"ה קנו. ועוד דמחמת שהוא פטור מכל המצות מדרבנן לא אמרינן מחמת זה כל שאינו עולה ליבום וכמו דאמרינן בפ"ג דיבמות (דף כ"ז) דפריך התם ורב לית לי' האי סברא והא אמר רב כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עלי' כו'. ומשני ה"מ היכא דקאי באפה איסור אחות דאורייתא אבל הכא זיקה דרבנן הוא. וכתבו התוס' דרב לטעמי' דאמר אין זיקה דאע"ג דאסור משום ביטול מצות יבמין לא חשיב הך איסור לאוסרה עולמית וע"כ כיון שמתה אחותה ראוי' היא ליבום וה"נ דכוותה]. וא"כ נתברר דחליצה היא מצוה ועי' בסנהדרין ספ"ב (דף י"ט) ובתוס' ד"ה מצוה שאני ובסוטה (דף מ"א) בד"ה מצוה ודו"ק:
[ואגב ראיתי להביא מה שראיתי להפר"ח (בס' מ"ח) מי שקידש אשה ע"מ שאם תפול לפני יבם שתחלוץ אי אמרינן דהוי כמתנה ע"מ שכתוב בתורה ותנאו בטל. או דילמא כיון דמן התורה מצי אף לחלוץ אינו במתנה ע"מ שכתוב בתורה. וכ"ש למ"ד מצות חליצה קודמת. והשיב כיון דמן הדין מצי לחלון או לייבם ה"ל מתנה ע"מ שכתוב בתורה וכ"ש למ"ד מצות יבום קודמת והביא ראי' מהא דאמרינן פ' הזרוע (דף קל"ד) דכהן שמכר פרה לישראל ע"מ שהמתנות שלו אינו תנאי ונותנן לכל כהן שירצה וכתבו התוס' משום דהוי כמתנה ע"מ שכתוב בתורה שהרשתו התורה ליתן (כל מי שירצה ונידון דידן דכוותה כן רל. ולע"ד אין מזה ראי שהרא"ש כתב ג"כ בפ' הזרוע דבתנאי לא מצי לאתנויי שיתן לו המעשר בכל שנה דמתנה ע"מ שכתוב בתורה הוא. ובב"ב בפ' המוכר את הבית (דף ס"ג) פי' הרא"ש דבתנאי לא מצי לאתנויי דלא שקיל הלוי חלף עבודתו אלא בשביל תנאי ע"כ. פי' דלא יצא ידי נתינה בזה כמו דאמרינן בפ"ק דב"מ (דף י"א) מתנות כהונה נתינה כתיבה בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא. ולפ"ז אין ראי' משם דהטעם הוא דאם מתנה ע"מ שיתן לו המעשר הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה מטעם דאינו יוצא בה ידי נתינה. תדע דאל"ה אמאי הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה דהא מה שהתורה הרשתו ליתן לכל מי שירצה זכות ממון הוא דטובת הנאה ממון. ואפי' אי אמרינן דטובת הנאה אינה ממון אעפ"כ יכול ליתן לכתחילה לכל כהן שירצה כמו שכתבו התוס' בפי הזרוע (דף קל"א) וא"כ כיון דזכות ממון הוא אמאי תנאו בטל. והא קייל"ן כר' יהודה דאמר בפ"ה דכתובות (דף נ"ו) דדבר שבממון תנאו קיים:
וכן משמע בירושלמי (פ"ד דנדרים ה"ג) המתקן פירותיו של חבירו שלא מדעתו טובת הניי' מעשרותיו של מי ר' אבהו אומר של מתקן ר' זעירא אומר של בעל הפירות כו' מתניתא פליגא על ר"ש בן לקיש ותורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו (פי' אם איתא דטובת הנאה של בעל הפירות הא קא מהני לי') פתר לה בשלא יהא בהן טובת הנאה ופי' דמיירי בשהתנה שלא יהא לבעל הפירות טובת הנאה וע"כ אין טובת הנאה לבעל הפירות ומותר לתרום לו) עכ"ל הירושלמי. ולכאורה קשה כיון דמן הדין שייך טובת הנאה לבעל הפירות א"כ הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה וכו' תנאו בטל. אלא ודאי דזה לא הוי רק כדבר שבממון ע"כ תנאו קיים ועי' בנדרים (דף ל"ו) אלא ודאי דהוא כמו שכתב הרא"ש בפ"ב משום דמגרע מצות הנתינה דלא שקיל הלוי חלף עבודתו אלא בשביל התנאי ולפ"ז אין מזה ראי' כלל לנידון דידן. (ואפשר לומר דהוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה כמו דאמרינן בנדרים (דף פ"ד) דאשה הקנו לו מן השמים). עכ"ז נראה כמו שכתב הפר"ח דזה הוי מתנה ע"מ שכתב בתורה כמו דאמרינן בקדושין בפ"ק (דף י"ט) תני' אידך המוכר את בתו ופסק ע"מ שלא לייעד נתקיים התנאי דברי ר"מ. וחכ"א אם רצה לייעד מייעד מפני שהתנה ע"מ שכתוב בתורה וכל המתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו בטל ופריך ולר"מ תנאו קיים. והתני' האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה כו' אלמא אע"ג דיעוד ברשותו הוא דהא אם רוצה אינו מייעד כמו דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף ח') לא ס"ד דומי' דיעוד מה יעוד אע"ג דאי בעי מייעד אי בעי לא מייעד. אפ"ה כל היכא דלא מצי מייעד לא ואפ"ה כיון דמן התורה מצי לייעד ה"ל מתנה ע"מ שכתוב בתורה וכמו שכתב הפר"ח:
וכן אמרינן בירושלמי (פ"ק דקדושין) לאמה מלמד שהוא מוכרה לו ומתנה עמו על מנת שלא יהי' עלי' יעודין דברי ר' מאיר וחכ"א לא עשה ולא כלום שהתנה על מה שכתב בתורה וכל המתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו בטל. ופריך ולית לי' לר"מ כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בסל אית לי' תנאי אפשר לקיימו בסופו והא אפשר לקיימו בסופו עכ"ל הירושלמי. (פי' דמה דאית לי' לר"מ המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל היינו מחמת שאי אפשר לו לקיימו בסופו דהא אינו יכול לעבור על מה שכתב בתורה אבל זה אפשר לו לקיימו) ולית לי' לרבנן תנאי אפשר לקיימו אית לי' תנאי ממון וזה תנאי הגוף. אבל הש"ס דילן סובר דזהו דוקא מחמת דכתיב לאמה מלמד שאינו מוכרה אלא לאמה בלבד אבל בלא"ה אמרינן דכל המתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו בטל אע"פ שזהו ברצונו שלא לייעד וה"נ לענין יבום. אך עכ"ז בגופא דעובדא יש לעיין דהא כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ועי' ביבמות (דף מ"ד) ובתוס' ד"ה כל ויש להאריך בזה הרבה ובמ"א יתבאר]. הרי נתברר דחליצה הוי מצוה ממש ואפי' היא רוצה לישאר עגונה אפ"ה הוי מצוה. ועי' בש"ע אה"ע (סי' קס"ה) יבמה שתבעה היבם לחלוץ והיא אינה רוצה אלא לישאר עגונה כו'. וגם נתברר דבעינן כונה ממש. ולא כונת ההקנאה כמו שכתב החכ"צ ש בירושלמי ס"פ מצות חליצה כן נ"ל: