אור ברסלב
עמק יהושע חלק א דיני אבלות

עמק יהושע חלק א· רבי יהושע איזיק שפירא

דיני אבלות

דיני חלה

סימן כב

שאלה קטן שמת לו מת שחייבים להתאבל עליו והגדיל בתוך שבעה אם חייב להתאבל או לו:

תשובה בס"פ ואלו מגלחין כתב הרא"ש וזה לשונו כתב ר' מאיר ז"ל מי שמת אביו ואמו והיה קטן באותה שעה וקודם שעברו שלשים יום נעשה בן י"ג שנה ויום א' נראה לי דחיוב להתאבל משהגדיל ז' ול' ואינו מונה מיום קבורה כו'. והוי כמו ששמע שמועה קרובה ברגל שמתאבל עליו אחר הרגל ומונה ז' ול' ואע"פ שיש לחלק קצת בין שמע ברגל לנידון זה דהתם גברא בר חיובא הוא אלא דיומא קא גרים אבל הכא גברא לאו בר חיובא הוא כלל. הא ליתא דאין דיחוי אצל מצות כדאיתא בפ' כסוי הדם והכי נמי אמרינן ביבמות פרק ארבעה אחין כגון דאייתי שתי שערות בשבת ואע"ג דביה"ש בשבת קטן היה כו'. וכתב ע"ז הרא"ש דכיון שהיה דחוי בשעת חיוב האבילות נפטר אח"כ נמי ואע"ג דאין דיחוי במצות היינו משום דהאדם לא נדחה מלעשותה אבל אם הו' האדם דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לעולם ע"ש עכ"ל ובש"ע (סי' רצ"ו) פסק כהרא"ש:

והנה לכאורה יש להביא סמך לדעת הר"מ דחייב להתאבל משום דגבי קטן מכיון שיתחייב בתוך ל' שעתיד שיגדל בתוך שלשים אלא שבהתחלת אבלות היה קטן ואם כן לא הוי בהתחלת אבלות רק כמו מחוסר זמן ובמחוסר זמן ליכא דחוי אפי' בקדשים ג"כ. אע"ג דבקדשים יש דחוי יותר מבמצות כמו שכתבו התוס' בפ"ג דסוכה (דף ל"ג). וכמו דאמרינן בפ"ו דיומא (דף ס"ד) אמר רב שני שבזוג ראשון יקרב ור' יוחנן אמר שני שבזוג ראשון ירעה ואמרינן התם דפליגי בב"ח נדחין ואמרינן התם מ"ט דרב דיליף ממחוסר זמן מחוסר זמן לאו אע"ג דהשתא לא חזי כי הדר מיחזי ש"ד הכא נמי ליש ופריך הגמרא מי דמי התם לא אתחזי כלל הכא נראה ונדחה כו'. והקשו התוס' דהא לר' יוחנן אפי' דחוי מעיקרו נמי הוי דחוי ותירצו התוס' דכיון שאין מחוסר מעשה בגופו לא חשיב נדחה משא"כ גבי שעירים דאם מת השני מחוסר הגרלה והוי כמחוסר מעשה וע"כ הוי דחוי. וכן כתבו התוס' בפ"ו דזבחים (דף נ"ט) על הא דאמרינן התם כל הקדשים שהיו עד שלא נבנה המזבח ואח"כ נבנה המזבח פסולים ופריך בגמרא יהא דחוי מעיקרא הוא. והקשו התוס' דמאי פריך דחוי מעיקרא הוא הא לר' יוחנן דחוי מעיקרא נמי הוי דחוי וא"כ מאי פריך התם לר' יוחנן והא דחוי מעיקרא הוא ותירצו דהתם גבי בהמה של שני שותפין בפ"ק דקדושין (דף ו') אין בידו לתקן מקרי דיחוי אבל הכא בידו לתקן המזבח ולכך משמע ליה הכא דלכ"ע לא הוי דחוי מידי דהוי אמחוסר זמן בגופו ובבעלים כגון יולדת זב ומצורע שהפרישו קרבנם קודם זמנם. ומה שהקשו התוס' מפ"ק דזבחים (דף י"ב) דאמרינן התם מגדף בה ר' אבהו א"כ פסח כשר לבן בתירא היכי משכחת להו אי דאפשריה האידנא דחוי מעיקרא הוא כבר תירצו התוס' דלא דמי למחוסר כפורים דלא חשיב דחוי קודם הבאת קרבנו דאין זמנו עד שיטהר ויטבול אבל האי לא חזי לפסח ושלמים אע"פ שהיה זמן שלמים. אלמא דהתם הטעם משום שהיה זמן שלמים אבל בלא"ה מה שהוא דחוי מחמת שהוא מחוסר זמן לא חשיב דחוי. ולפ"ז היה אפשר לומר דמזה הטעם כתב רבינו מאיר דחייב אח"כ להתאבל ודימה זאת לשמע שמועה ברגל שחיוב להתאבל אחר הרגל דאע"ג דברגל לא יכול להתאבל רק כיון דלא הוי רק מחוסר זמן דאחר הרגל יתחייב להתאבל וע"כ לא, הוי דחוי (משא"כ בשמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה אינו נוהג אלא יום א' משום דלא דמי למחוסר זמן דהא זמנו מגיע לאחר שנשלם החיוב וכן הכא נמי אם הגדיל לאחר ל') [וע"כ הביאו ראיה מהא דאמרינן דאין דיחוי אצל מצות ואע"ג דבפ"ג דמס' עבודת כוכבים ומזלות (דף מ"ז) בעי להו אם יש דחוי אצל מצות או אין דחוי אצל מצות אלמא דמספקא לן אם יש דחוי או אין דחוי וא"כ אית למיזל באבלות דרבנן לקולא ולומר דיש דחוי אצל מצות. וא"כ קשה אמאי כתב הר"מ ז"ל בפשיטות דאין דחוי אצל מצות אלא ודאי דזה הוי כמו שבידו כמו שכתבו התר בזבחים (דף נ"ט) דדבר שהוא בידו הוי כמחוסר זמן משמע דמחוסר זמן עדיפא טפי ממה שבידו דהא ממילא יבוא החיוב וכיון דדומה למה שהוא בידו ע"כ הביא ראיה ע"ז דאין דחוי אצל מצות כמו שכתבו התוס' עבודת ככבים ומזלות (דף מ"ז ושם) דמה שהוא בידו ודאי לא הוי דיחוי מהא דאמרינן התם דאם היו ענביו מרובין מעליו פסול ואם מיעטו כשר וכן ה"נ כיון דבודאי יבוא החיוב בתוך ל'. וכה"ג כתבו התוס' בפ"ג דקדושין (דף ס"ד) לענין דנאמן האב לומר בני זה בן י"ג שנה ויום א' דכיון דסופו ליגדל עשאוהו כמו שבידו]. והא דאמרינן בפרק מי שהיה טמא (דף צ"ג) גר שנתגייר בין שני פסחים כו' ר' נתן אומר כל שזקוק לראשון זקוק לשני וכל שאינו זקוק לראשון אינו זקוק לשני התם לא הוי חזי בפסח ראשון כלל דהא הגדיל אחר הפסח ראשון וע"כ לא הוי מחוסר זמן כיון דלא היה סופו ליגדל בפסח ראשון וע"כ כיון שנפטר מפסח ראשון נפטר נמי מפסח שני דהא לתשלומין אתי אבל כל שעתיד להתחייב באותו מצוה וסופו שיגדל לא אמרינן דנדחה משום דבהתחלת החיוב לא היה ראוי דהתם משום דהוי מחוסר זמן ולא הוי דחוי מחמת זה. וע"כ הביא ראיה מהא דאייתי שתי שערות אע"ג דבהתחלת החיוב היה עדיין קטן אלא ודאי משום דסופו ליגדל וע"כ לא הוי דחוי:

אך דמהירושלמי משמע דאין דחוי אצל שבת ולא משום דלא הוי רק מחוסר זמן דאמרינן בירושלמי (פ"ה דעירובין) ר' חונה אמר ר"נ ב"ר יעקב בעא גר שטבל לאחר שהאיר המזרח מהו מאחר שאלו היה ער היה קונה שביתה כו' פי' אם קנה שביתה לר' יוחנן בן נורי דאמר דאפי' ישן נמי קונה. אלמא דאם נתגייר לאחר שהאיר המזרח חל עליו איסור שבת ולא נדחה אע"ג דכאן לא שייך מחוסר זמן וליכא למימר משום דבידו לטבול וע"כ הוי כמחוסר זמן דהא אמרינן בש"ס דילן בקדושין (דף ס"ב) גר לאו בידו הוא דגר צריך שלשה משפט כתיב ביה. [וכן תקשה מהראי' שהביא הט"ז מהך דנגמר הדין דהא התם לא הוי רק כמו מחוסר זמן דהא לכי חזא צערא דקברא פורתא יחול החיוב של אבלות ואפ"ה כיון דאדחי אדחי]:

ע"כ נראה דכל שאינו בתורת תשלומין אלא עצם החיוב נמשך כמו בשבת שאין סוף היום תלוי בתחילתו לא אמרינן דנדחה בלאו ה"ט דמחוסר זמן דהא אמרינן בפ"ב דסוכה (דף כ"ז) ור' אליעזר האי כל האזרח מאי עביד ליה מיבעי ליה לגר בימים קדמונים שנתגייר בינתים וקטן שהגדיל בינתים אלמא דאפי' גבי גר דמחוסר מעשה ולא הוי כמו שבידו כמו דאמרינן בפ"ז דקדושין (דף ס"ב) גר נמי לאו בידו. וכן כתבו התוס' בריש חגיגה (דף ב') אהא דאמרינן התם הכל חייבין בראיה לאתויי מאי ומשני לאתויי חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שלי ופריך הניחא למ"ד כולן תשלומין זה לזה אלא למ"ד כולן תשלומין דראשון לאתויי מאי וכתבו התוס' דלא מצי למימר חיגר בשטה ראשונה ונתפשט בשניה דהא פשיטא הוא דחייב עכ"ל, אלמא אע"ג שנדחה בתחילת החיוב ולא מחמת מחוסר זמן אלא מחמת שהיה חיגר אפ"ה כיון שכל היום הוא חייב בראיה ולא בתורת תשלומין דכמו שבשעה ראשונה חייב בראיה כן חייב כל היום כולו לא אמרינן דנדחה אע"ג דבשעה ראשונה עדיין לא חל עליו החיוב. וכן אמרינן בספ"ג דר"ה (דף כ"ח) שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא ופריך הגמ' כפאו מאן אלימא כפאו שד והתניא עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבר כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבר ומשמע דלא יצא במה שאכל מצה בשטה ראשונה כשהיה שוטה וצריך לאכול אח"כ ולא אמרינן דנדחה מלאכול מצה כיון שהיה פטור בשעה ראשונה:

ולפ"ז קשה מה שכתב הרא"ש וזה לשונו ומה שהביא ראיה מאין דחוי אצל מצות אין ראי' לפי שיש חילוק בין מצוה הנדחית ובין גוף הדחוי דאין דחוי במצות אלא בקדשים כי האדם הוא מחויב לעשות המצוה אם נדחה ממנו עתה לכשתראה המצוה לעשותה יעשנה כי האדם לא נדחה מלעשותה אבל אם הי' האדם דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לעולם ואין לה תשלומין אפי' כשנראה לעשותה. וא"כ משמע דלהרא"ש גריעא יותר דחוי של גברא מדחוי של מצות וזה אי אפשר לומר כן דבודאי דחוי דמצות גריעא יותר. דהא בדחוי שגבי מצות אי אמרינן יש דחוי א"כ לולב שהיה של עבודת כוכבים ומזלות מערב יו"ט וביו"ט בטלה אינה ראוים למצוה אי אמרינן יש דחוי כמו דאמרינן בפ"ג דמס' עבודת כוכבים ומזלות (דף מ"ז). וכן נקטם ראשו מערב יו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט נדחה מהמצוה אי אמרינן יש דחוי ואלו בגברא אילו היה קטן כשנכנס סוכות ואח"כ הגדיל חייב בסוכה כמו שהבאתי תחלה מסוכה (דף כ"ז) דאמרינן התם ור' אליעזר מיבעי ליה לגר שנתגייר בינתים וקטן שהגדיל בינתים אלמא דלא נדחה נברא. וליכא למימר דר"א לטעמיה דלית ליה דחוי כלל כמו דאמרינן בפ"ח דזבחים (דף ע"ד) והרי שחוטין דלכ"ע נדחים ותנן ר"א אומר אם קירב הראש של א' מהם יקרבו כל הראשים כולן ומשני הוא דאמר כחנן המצרי דתנן חנן המצרי אומר אפי' דם בכוס מביא חבירו ומזויג לו דלית ליה דחוי. דהא אמרינן התם בסוכה ורבנן כיון דאמרי עושין סוכה בחוש"מ לא צריך קרא דודאי מתחיב אלמא אע"ג דנדחה בהתחלת החיוב אפ"ה לא נדחה בסוף החיוב ואילו בדחוי של מצוה כל שנדחה בהתחלת היו"ט דהיינו שנקטם ראשו ואח"כ עלתה בו תמרה ביו"ט יש דחוי. וליכא למימר דגבי לולב כיון דמצותו הוא רק בנטילה אין חיובו נמשך כל היום אלא כל היום הוא תשלומין לשעה ראשונה וע"כ כיון דנדחה בשעה ראשונה נדחה נמי לאח"כ משא"כ בסוכה שמצותה כל היום ע"כ לא תלוי סוף היום בתחילתו וכן בימים אלו תלוי היום השני בראשון כמו שכתב הרא"ש גבי שבת. דאעפ"כ תקשה מהא שהבאתי מריש חגיגה (דף ב') לענין ראיה דאפי' היה חיגר בשעה ראשונה ואח"כ נתפשט בשני' ודאי חייב ולא צריכא מתניתין לאשמעינן אלא אע"ג דמצותה הוא רק שעה אחת של ראית פנים ואפי' אם היה פטור בשעה ראשונה אפי' הכי חייב. וכן אמרינן בירושלמי (פ"ק דחגיגה ה"א) הכל מודים בטומטום שנקרע ונמצא זכר ביו"ט ראשון שהוא חייב מה פליגין בשאר הימים חזקיה אמר יראה יראה את שהוא חייב בראשון חייב בשני כו' ר' הושעי' אמר כל ז' חובה אלמא דאפי' היה טומטום בתחילתו ונקרע חייב אח"כ ולא אמרינן כיון דאדחי אדחי ועיין לעיל בתשובה (סי' ג') וכן מה שהבאתי מהך דכפאו ואכל מצה בר"ה (דף כ"ח) אלמא אפי' היכא דאין מצותה אלא שעה אחת אפ"ה לא אמרינן דנדחה וכה"ג אמרינן בירושלמי (בפ"ק דמגילה ה"ג) גבי מתניתין דבן עיר שהלך לכרך כו' והוא שיצא קודם שהאיר המזרח אבל אם יצא לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר רב נחמן בר יעקב בעי מעתה גר שמל לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר (פי' דכיון דאמרת דבהאיר המזרח תלי מילתא אם כן גר שנתגייר לאחר שהאיר המזרח נמי יהא פטור ממגילה דכיון דבשעת התחלה היה פטור. יפטור נמי אח"כ בתמיה) עכ"ל הירושלמי. אלמא דלא אמרינן גבי גברא כיון דנדחה נדחה ואילו גבי דחוי של מצות כל שנדחה בתחילת החיוב נדחה נמי לאח"כ ואם כן דחוי של מצות גרוע יותר מדחוי דגברא ואיך כתב הרא"ש דדיחוי דגברא גרוע יותר:

ולפ"ז היה אפשר לומר שסברת הר"מ דאין דחוי בגברא כלל כמו שהוכחתי ולא קשה ג"כ מהא שהביא הט"ז מהך דנגמר הדין (דף מ"ז) דאמרינן גבי אבלות דאבלות מאימתי קא מתחלא מסתימת הגולל כפרה מאימתי קא הוי מכי חזי צערא דקברא פורתא הילכך הואיל ואדחי אדחי דאפשר לומר דהתם לא הוי דחוי גברא אלא דחוי מצוה דהא נדחה מצות האבלות לגמרי ודמי להא דכסוי הדם דכסהו הרוח פטור מלכסות ואם חזר ונתגלה חייב לכסות רק התם מחמרינן לומר דאין דחוי אצל מצות וכמו דאמרינן במס' עבודת כוכבים ומזלות (דף מ"ג) דר"פ גופים איבעי' ליה אבל לא באבלות דאזלינן לקולא ועוד דהתם בידו לגלות ולכסות אבל הכא השעה הראשונה שמחויב להתאבל אזדא לה. עכ"פ הא דאמרינן בסנהד' דאבלות כיון דאדחי אדחי התם הוי דחוי המצוה ואע"ג דגבי דחוי דאתרוג לא נדחית מכל וכל דהא מחויב ליטול אתרוג אחר ואם כן גבי אבלות דנדחה המצוה לגמרי אפשר דהוי דחוי דגברא אעפ"כ הא בחולין (דף פ"ז) גבי כסוי הדם אם כסהו הרוח קרי לה דחוי דמצוה ובע"ז (דף מ"ז) אמרינן דר"פ ספוקי מספקא ליה אם יש דחוי אצל מצות אע"ג דהתם נדחית המצוה מכל וכל. אעפ"כ הוה דחוי דמצוה אלא ודאי כיון דנדחית המצוה מכל אדם הוי דחוי דמצוה. וה"נ באבלות הא דאמרינן בסנהדרין (דף מ"ז) אבלות מאימתי קא הוי מסתימת הגולל. כפרה מאימתי קא הוי מכי חזא צערא דקברא פורתא. הילכך הואיל ואדחי אדחי דמי נמי לדחוי דמצוה. וא"כ אין ראיה מזה לקטן שהגדיל. דהא התם הוי דחוי דגברא שהדחוי הוא מחמת שהוא קמן ואין הדחוי מחמת המצוה שנדחית אלא מחמת הגברא שהוא קטן ופטור מן המצות וכבר הוכחתי דאין דחוי בגברא [ומה שהביא הט"ז ביו"ד ראיה מהך לענין קטן שהגדיל אפשר לומר דמסתבר ליה בההיא דסנהדרין דהוי נמי דחוי דגברא דבכסוי הדם אע"ג דנדחה המצוה מכל אדם אפ"ה הוי דחוי דמצוה שאפשר לומר שזה הדם נדחה ממצות כסוי עוד. וע"כ מקרי דחוי דמצוה. אבל גבי אבלות דאמרינן הואיל ואדחי אדחי הוי דחוי דגברא דאין הדחוי על מה לחול אלא על האבל שנדחה ממצות דחוי וע"כ קרי לה דחוי דגברא. וע"כ הביא ראיה מזה לקטן שהגדיל שנדחה נמי ממצות אבלות. מחמת שעיקר חלות האבלות הוא משעה ראשונה וכיון שנדחה משעה ראשונה נדחה לגמרי. ובמ"א הבאתי קצת ראיה לזה מהירושלמי (פ"ד דסוטה ה"ג) היה לו אשה ובנים ומתו בין קנוי לסתירה כבר נראית לשחות. לא היה לו אשה ובנים (פי' והיא איילינות שאינה ראויה לקיימה) ונולדו לו בין קנוי לסתירה כבר נראית שלא לשתות (פי' ופטורה מלשתות אח"כ). ובירושלמי פ"ב דכתובות לענין אונס דצריך לכונסה. היה נשוי את אחותה כבר נפטר מתה כבר נפטר ופי' דאע"פ שמתה אשתו אח"כ אעפ"כ פטור מלכונסה והארכתי בזה במ"א. ועיין לקמן מה שהבאתי מבכורות (דף מ"ז) אבל אינו מוכרח דאפשר לומר דבסנהדרין הוי דחוי דמצוה כיון שנדחית עיקר המצוה משא"כ בקטן שהגדיל דאין הדחוי אלא מחמת הגברא ואין דחוי בגברא כמו שאבאר לקמן אלא דוקא במקום שהוא בתורת תשלומין כמו גבי ראיה אי אמרינן דכולם תשלומין דראשון וע"כ אמרינן דחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני פטור. כמו דאמרינן בפ"ק דחגיגה (דף ט') וכן בקטן שהגדיל בין שני פסחים אי אמרינן דפסח שני תשלומין דראשון אבל במקום שעצם החיוב שוה לא אמרינן דחוי בגברא. וכמו שהביא הר"מ ראיה מהך דאייתי שתי שערות בשבת ביבמות (דף ל"ב)]:

והנה לכאורה יש להביא ראיה דיש דחוי בגברא מהא דאמרינן בפ"ק דזבחים (דף י"ב) אמר עולא א"ר יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דת וחזר בו הואיל ונדחה ידחה אתמר נמי א"ר ירמיה א"ר אבהו א"ר יוחנן אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ואדחי ידחה ואמרינן התם בעי ר' ירמיה אכל חלב והפריש קרבן והורו ב"ד שחלב מותר וחזרו בהם מהו מי הוי דחוי או לא א"ל ההוא סבא כי פתח ר' יוחנן בדחוין מהא פתח מ"ט התם גברא אדחי קרבן לא אדחי הכא קרבן נמי אדחי אלמא דיש דחוי בגברא. אך באמת אין זה ראיה ויש להביא ראיה להיפוך דלא אמרי' יש דחוי בגברא דהא דאמרינן התם אכל חלב והפריש קרבן כו' וחזר בו היינו דוקא אם הפריש קרבן ונדחה קרבן מחמת הגברא וכן בנשתטה מיירי דוקא בהפריש קרבן דנדחה הקרבן אבל אם אכל חלב ונשתטה או כו' לא אמרינן דנדחה הגברא מלהביא קרבן כיון שנשתטה או כו' בינתים ונדחה מלהביא קרבן. אלמא דלא אמרינן דנדחה הגברא מלהביא קרבן. וכן משמע ברמב"ם (פ"ג מה' שגגות ה"ח) שכתב מי ששגג והפריש חטאתו ואח"כ נעשה כו'. וכן בירושלמי פ"ק דהוריות הפריש חטאתו ונתחרש או נשתטה או שהורו ב"ד שחלב מותר ר' יוחנן אמר נדחית חטאתו אלמא דדוקא אם הפריש קרבן דנדחה הקרבן:

וכן יש להביא ראיה מהא דבעי ר"י בפ"ק דזבחים (דף י"ב) אכל חלב והפריש קרבן והורו ב"ד שחלב מותר וחזרו בהם מי הוי דחוי אלמא דזה נקרא דחוי מה שהורו ב"ד שחלב מותר וכמו שכתבו התוס' דאע"ג דבטעות הוי אפ"ה הוי דחוי וא"כ מאי בעי ליה לר' ירמיה אליבא דר' יוחנן הא אמרינן בריש הוריות (דף ב') הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו רב אמר פטור ור' יוחנן אמר חייב וקא פריך התם מהא דאמרינן השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו והכא לא שב מידיעתו הוא ומשני ר"פ דקא סבר ר' יוחנן כיון דמתיידע לבי דינא הדרי בהו והוא נמי הדר ביה שב מידיעתו הוא וע"כ חייב קרבן. וקשה דתיפוק ליה דאם מה שהורו ב"ד הוי דחוי דהא נדחה גברא מקרבן דבשעה שאכל והורו ב"ד שחלב מותר וא"כ נדחה אלא ודאי דלא אמרינן דחוי בגברא אלא בקרבן:

אך לכאורה קשה לפי מה שביארתי דהא דאמר בזבחים (דף י"ב) אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו הואיל ונדחה ודחה היינו דוקא לאחר הפרשת הקרבן דהקרבן נדחה אבל לא הגברא וא"כ איך מקשה הש"ס בפ"ג דהוריות (דף י"א) דבעי מיני' רבא מר"נ נשיאות מהו שתפסיק ה"ד כגון שאכל חצי זית חלב כשהוא הדיוט ונתמנה ועבר והשלימו התם הוא דלא מצטרף כו' ופריך עלה מהא דאמר עולא א"ר יוחנן אכל חלב והפריש קרבן כו' הא התם מיירי בהפריש קרבן וע"כ נדחה הקרבן והכא לא הפריש עדיין קרבן וא"כ איך מקשה מדיחוי קרבן על דחוי דגברא דאפשר לומר דכיון דמצינו דיחוי בקרבן א"כ תהוי דחוי בגברא שיפסיק ולא יצטרף אבל לעולם לא אמרינן דחוי בגברא כמו שהבאתי כמה ראיות דאע"ג דנדחה בתחילתו אפ"ה חייב אח"כ וכ"ת דזהו דוקא בנדחה בתחילה דאפי' בקרבן נמי דחוי מעיקרו לא הוי דחוי אבל נראה ונדחה אה"נ דבגברא אם נדחה לאחר שנראה הוי דחוי דזה אינו דאפי' אם נדחה אח"כ לא הוי דחוי וכמו שהביאו התוס' בפ"ב דחגיגה (דף י"ז) הירושלמי א"ר יוסי בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר כלומר מהתם משמע שהיה לו תשלומין ולכאורה קשה דאמאי יש לו תשלומין הא כיון דביום ראשון היו אוננים א"כ הי' חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני ולא יקריבו למחר ג"כ דהא בעצרת כ"ט מודו דתשלומין לראשון כמו שכתבו התוס' בפ"ק דחגיגה (דף ט') דבחל השבועות לא מסתבר לי' למימר דתשלומין זה לזה כיון דחול גמור היא וא"כ כיון שהיו פטורים ביום ראשון יפטרו נמי למחר ומוכרחין אנו לומר כיון דמת בעצרת וא"כ בשעה ראשונה היו חייבים אע"ג דאח"כ כשמת דוד נפטרו אפ"ה הוי תשלומין לשעה ראשונה שנתחייבו אלמא אע"ג דאח"כ נדחו אפ"ה כיון דנתחייבו מתחילה יש להם תשלומין למחר אלמא לא אמרינן הואיל ואדחי אדחי גבי גברא אע"ג דנראה מתחילה:

והכי משמט נמי בירושלמי (רפ"ט דנזיר) פשיטא דא מילתא נטמא ואח"כ יצא לחירות מביא קרבן טומאה מהו בשכפפו או בשלא כפפו רבו כו' איר יוסי בשכפפו רבו אנן קיימין תאמר הואיל ויצא לחירות תפקע ממנו נזירות בטומאה לפום כן צ"ל מונה לנזירות בטומא' עכ"ל הירושלמי ועיין שם בפ"מ דמיירי כשנטמא ואח"כ כפאו לנזירות כו' ע"ש ברמב"ם והראב"ד אלמא דלא אמרינן דחוי בגברא לענין קרבן. ואין להביא ראי' מהא דאמרינן בפ"ד דנדרים (דף ל"ה) זאת תורת היולדת בין גדולה וקטנה ופריך התם קטנה בת לידה היא ומשני דזאת תורת היולדת בין פיקחת בין שוטה. אלמא אע"ג שהיתה שוטה בשעת לידה ואפי' בשעת הבאת קרבן נמי היא שוטה אפ"ה מתחייבת בקרבן משום דהוי מחוסרי כפרה שאינם צריכים דעת וכמו בחייבי טבילות דאמרינן בנדה (דף ל"ב) מעשה הי' והטבילוה קודם לאמה. וכה"ג אמרינן בספ"ק דכריתות (דף ח') דמר מדמי להון בטבילה. וגם אין להביא ראיה מהא דאמרינן ברפ"ח דבכורות (דף מ"ו) גיורת שיצא פדחת ולדה בהיותה א"י ואח"כ נתגיירה אפ"ה לא היו נותנים לה ימי טומאה וימי מהרה ואינה מביאה קרבן לידה דהתם שאני שכל שעת החיוב הי' בעודה גיורת שפטורה דעיקר קרבן על הלידה הוא בא ובעודה שילדה היתה פטורה מקרבן ואפי' ימי טוהר נמי תלי' על שעת הלידה [ועיין במ"ל ברמב"ם (בפ"ד מהלכות איסורי ביאה ה"ה) שהביא הירושלמי (פ"ח דנדה) תני ר' הושעי' ילדה ואח"כ כו' לא הי' דם טוהר איר יוסי ויאות אלולי דתניתא ר' הושעי' הות צריכה מאחר שאין לה דמים טמאים אין לה דמים טהורים. וכתב ע"ז המ"ל שהגירסא הנכונה היא יש לה דם טוהר אמר ר' יוסי ויאות כו' ולפ"ז אפשר שרבינו לא הוצרך להביא דין זה אלא נקט סתם כל דם שתראה היולדת שהוא כולל כל הנשים אחת ישראלית כו' שהוא הנק' דם טוהר ולע"ד הוא תמוה ואשתמיטתי' גמרא ערוכה בריש פ"ח דבכורות (דף מ"ו ושם) ע"ש ובודאי הגירסא בירושלמי הוא כמו שכתוב שאין להם ד"ט. אעפ"כ צ"ע דמאי מתמה ר' יוסי אלולי דתניתא ר' הושעי' הות צריכה דמאחר שאין לה דמים טמאים אין לה דמים טהורים דהא ללוי דאמר בנדה (דף ל"ו) דב' מעיינות הם איצטריך טובא דאפשר דאע"פ שאין לה ימי טומאה אעפ"כ יש לה ימי טוהר וכן הקשו התוס' בנדה (שם) ובמקום אחר יתבאר]:

וא"כ כיון שביארתי והבאתי ראיות שאין דחוי בגברא א"כ צריך לעיין במה שכתב הרא"ש שגוף הדחוי הוא גרוע יותר מדחוי דמצוה ולפי מה שהוכחתי אדרבא דחוי דמצוה גרוע יותר. גם מה שכתב הרא"ש דאבלות ל' הוא בתורת תשלומין וע"כ אם הי' פטור מתחילה נפטר נמי אח"כ וכמו דאמרינן בחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני דאם לא היי בתורת תשלומין ודאי לא אמרינן דנדחה וכמו שהביא הר"מ ראי' מהך דיבמות (דף י"ב) כגון דאיתי שתי שערות בשבת אבל אעפ"כ לא מכרעא וכמו שכתב הט"ז דכל יום מימי הז' הוא מצוה בפני עצמה וא"כ בהגדיל תוך שבעה אפשר דחייב להשלים כיון דצריך להתאבל כל שבעת הימים אינו בתורת תשלומין והכי משמע קצת בירושלמי (פ"ג דמוע"ק) ר' יושה כו' והפכתי חגיכם לאבל מה ימי החג שבעה אף ימי האבל שבעה א"ר אמי אי מה ימי החג שמונה אף ימי האבל שמונה א"ל שמיני רגל בפני עצמו הוא עכ"ל הירושלמי והביאוהו התוס' במוע"ק (דף כ') והשתא אי שבעה בתורת תשלומין הא אמרינן בפ"ק דיומא (דף ג') דאפי' למ"ד שמיני רגל בפני עצמו הוא ה"מ לענין פז"ר קש"ב אבל לענין תשלומין תשלומין דראשון הוא כו' אלא ודאי דשבעת ימי אבלות הוא עצם החיוב ובכל יום הוא מצוה בפני עצמ' כמו שכתב הט"ז]. והא שהביא הט"ז ראי' מהא דאמרינן בסנהדרין כפרה מאימת קא הוי מכי חזי צערא דקברא פורתא הואיל ואדחי אדחי. התם הוא במצוה ולא בגברא והוי כמו כסהו הרוח שפטור מלכסות ועדיף מכסהו הרוח דהתם אם הי' רוצה הי' מגלהו ויקיים מצות כסוי משא"כ הכא דכל זמן שלא נתכפר לא רמי עלי' אבלות כלל וע"כ פטור לגמרי אבל אין ראי' מזה לדחוי דגברא וכמו. שביארתי. אך אעפ"כ כיון שהלכה כדברי המיקל באבל וכבר הכריע בש"ע כדעת הרא"ש דפטור מלהתאבל אין לבוא אחר הכרעת הש"ע ובפרט באבל שהלכה כדברי המיקל באבל. אך לענין אם נעשה גדול בו ביום ולא בדקו אותו אם הביא ב' שערות אע"ג דרבים מהראשונים וכן האחרונים כתבו דחזקה דמשהגיע לכלל שנים אין בודקים אותו שכבר הביא ב' שערות הוא רק מדרבנן ולחומרא לענין מיאון דחיישינן שמא נשרו וכן ביום אחרון לדעת ר"ת בנדה (דף מ"פ) דליכא עדיין חזקה דרבא א"כ אפשר שלא נעשה גדול באותו יום אעפ"כ כיון דיש ב' ספיקות להחמיר הא' דלמא ההלכה כדעת ר"מ דאף אם הגדיל תוך שבעה ושלשים אעפ"כ חיוב להתאבל וכמו שהארכתי ועוד דלמא כבר הביא ב' שערות ע"כ בודאי דחייב להתאבל:

ועוד נראה לע"ד דחוקה דרבא הוי חזקה מן התורה כמו שמשמע בפי יוצא דופן (דף מ"ו) דאמרינן התם דאם הקדיש מי שהוא מופלא סמוך לאיש ואכלו אחרים רב כהנא אמר אין לוקין ר' יוחנן ור"ל דאמרו תרווייהו לוקין והקשה התוס' דהא ר"ל ס"ל התראת ס לא שמי' התראה והכא התראת ס' הוא שמא לא יביא ב' שערות ותירצו דאזלינן בתר רוב שמביאין ב' שערות בזמנן דהיינו בני י"ג ויום א' אלמא דחזקה דרבא הוי חזקה דאורייתא כמו שתירצו דאזלינן בתר רוב שיבאו שערות בזמנן אלמא דמדאורייתא הוא כיון דלוקין:

אך לכאורה אין זה מוכרח דהא יש לתרץ כמו שתירצו התוס' בפ"ח דיבמות (דף פ') דאמרינן התם אכל חלב מבן י"ג שנה ויום א' עד בן י"ח ונולדו בו סימני סריס ולאחר מכאן הביא ב' שערות רב אמר נעשה סריס למפרע ושמואל אמר קטן הי' באותה שעה. וכתבו התוס' לרב דאמר נעשה סריס למפרע ולקי על חלב שאכל דלא חשיב התראת ס' אע"ג דבשעת התראה הי' ספק שמא יביא ב' שערות קודם י"ח דהשתא מיהת אגלאי מילתא למפרע שהי' גדול בשעת התראה. ואם כן ה"נ יש לומר דלאחר שהביא ב' שערות לוקין אלו שאכלו דאגלאי מילתא למפרע דהי' שנה הסמוכה לגדלות והי' מופלא הסמוך לאיש:

וכבר עמד בזה המ"ל ועיין במה שכתבתי בתשובותי (סי' י"ט) בזה באורך מה שלא תירצו התוס' בכאן כמו ביבמות דאמרינן אגלאי מילתא למפרע]:

ועוד נראה לי ליישב ע"פ מאי דאמרינן בר"פ החולץ (דף ל"ה) החולץ למעוברת והפילה ר' יוחנן אמר אינה צריכה חליצה מן האחין ר"ל אמר צריכה חליצה מן האחים. ר"י אמר א"צ חליצה מן האחין חליצת כו' ר"י סבר אם יבוא אלי' ויאמר דהא דאי עברא מפולי מפלה מי לאו בת חליצה ויבום היא השתא נמי אגלאי מילתא למפרע ור"ל אמר תיגלי מילתא למפרע לא אמרינן. והקשו התוס' דהא לקמן (דף מ"א) גבי ספיקות שקידש אחת משתי אחיות חשבינן לה בת חליצה ויבום כיון דאם יבוא אלי' ויאמר דהא קדש ע"ש ותירצו דלא דמי דהכא אין ס' זה ראוי להתברר עכשיו שאי אפשר לידע העתידו' אבל התם א"צ לידע אלא מה שבאותה שעה עכ"ל. וכן י"ל הכא נמי דהתם ביבמות כיון דאם יבוא אלי' ויאמר שהוא גדול והא שלא הביא ב' שערות הוא מחמת שהוא סריס. הוי מחזקי' לי' לגדול וע"כ אמרי' נמי כיון שהגיע לכלל י"ח שנ' ולא הביא ב' שערות אגלאי מילתא למפרע דהא שלא הביא ב' שערות הוא מחמת שהוא סריס דהא התם א"צ לידע אלא מה שהוא באותה שעה אם הוא גדול או קטן אבל הכא במופלא הסמוך לאיש צריך לידע העתידות אם יביא ב' שערות לאחר שנה ויהי השנה הזאת שנה הסמוכה לגדלות ובס' שאינו ראוי להתברר עכשיו לא אמרינן אגלאי מילתא למפרע לר"ל וע"כ לא תירצו בכאן כמו ביבמות. וע"כ הקשו התוס' לר"ל דסבר התראת ס' לא שמי' התראה וסבר נמי ביבמות דאגלאי מילתא למפרע לא אמרינן בדבר שהוא לידע העתידות וא"כ מ"ט לוקה. ואפי' לפי סברת הנ"י בפ' החולץ דהא דלא אמרינן בחליצת מעוברת אגלאי מילתא למפרע הטעם הוא דאם בשעה שחלץ הי' ודאי שלא היה ראוי לבוא לכלל לידה אה"נ דההוא עיבור כמאן דליתא דמי וחליצה שחלץ לה כשירה אלא דחיישינן דלמא באותה שעה היה ראוי לילד ולד גמור אלא שאח"כ גרם לה איזה דבר להפיל נמצא דחליצ' דמעיקרא לאו כלום הוא ע"כ. ועיין בב"ב (דף קמ"ד) גר שמת ובזבזו נכסיו כו' החזירו הכל ואח"כ שמע שמת בנו החזיק בשני' קנה בראשונה לא קנה ומה שהקשו התוס' שם:

ולפ"ז אפשר לומר ה"נ בהבאת שערות דלא אמרינן אגלאי מילתא למפרע הוא משום דאמרינן בפ"ט דב"ב (דף קנ"ה) וכי לא נולדו לו סימני סריס כו' כי אתא לקמי' דר' חייא אי כחוש אמר להו ליברי ואי איברי אמר להו ליכחוש דהני סימני זימנין דאתי' מחמת כחישותא וזימנין דאתי' מחמת בריאותא. וא"כ אפשר שבאותה שטה שהקדיש לא הי ודאי שיביא ב' שערו' ולאח"כ גרם לו איזה דבר שהביא ב' שטרות בזמנו וע"כ לא אמרינן גבי הא אגלאי מילתא למפרע לר"ל. משא"כ בהא דיבמות (דף פ' ושם) דהתם איתברר שהיה סריס משעה שנולד וא"כ בודאי הי' תחילה נמי סרים וע"כ אמרינן אגלאי מילתא למפרע. ועוד אפשר לומר דלר"ל דאמר בפ"ב דמכות (דף ט"ו) דאי אמרינן קיימו ולא קיימו לא תלי בהתראת ס' דאמרינן דכיון דלא קיימו עכשיו לא יקיים נמי אח"כ אלא שבביטלו ולא ביטלו תלי בהתראת ס' דזהו בהתחדשות המעשה וע"כ תלי בהתראת ס' משא"כ בקיימו ולא קיימו אוקמינן אחזקה דכמו שלא קיים עכשיו כן לא יקיים אח"כ. וכן כתב הרמב"ן הביאו הר"ן דהא דאמרינן בפ"ג דגטין (דף כ"ה) דהריני בועליך ע"מ שירצה אבא תלי בברירה אם אמרינן דיש ברירה היינו דוקא בע"מ שירצה אבא אבל בע"מ שלא ימחה אבא דאוקמינן אחזקה דכמו שאינו מוחה עכשיו כן לא ימחה אח"כ לא תלי בברירה. וה"נ אמרינן ביבמות אגלאי מילתא למפרע דכמו שלא הביאה שערות תחילה כמו כן לא תביא אח"כ אבל גבי מופלא הסמוך לאיש דאימתי הוי מופלא הסמוך לאיש אם יביא שערות אח"כ שזהו התחדשות מה שלא הי' מתחילה ובכה"ג לא אמרינן דאגלאי מילתא למפרע ובירושלמי (ספ"י דיבמות) הסרים אינו נעשה בן סורר ומורה שאין בו הקפת זקן ויתרו בו שמא יביא שערות בתוך ג' חדשים כמאן דאמר אין מקבלין התריי' על הספק משמע דזה מקרי התראת ס'. אך אפשר לומר דאזיל לטעמי' דר"י ור"ל פליגי בשני יו"ט של גליות ספי"א דיבמות ואמרינן התם בירושלמי תמן אפשר נעמוד עליו (פי' ואמרינן דאגלאי מלתא למפרע) אלמא דר"ל סובר דאפי' במקום דאפשר לעמוד עליו לא אמרינן אגלאי מילתא למפרע (ועיין לעיל סי' י"ט):

והשתא מוכרחין אנו לומר כמו שתירצו התוס' דאזלינן בתר רוב שמביאין שערות בזמנם אלמא דחזקה דרבא חזקה מעליותא היא [ואע"פ דאכתי יש לדחות דלעולם חזקה דרבא לאו חזקה מעליותא היא משום דכיון שהגיע לכלל שנותיו אע"ג דאיכא חזקה דרבא אעפ"כ איכא חזקה אחרת לנגדה דהיינו חזקות קטנות וע"כ לאו חזקה מעליותא היא אבל בשנה שסמוכה לגדלות הוי חזקה מעליותא דודאי תביא שחי שערות דהא ליתא חזקה אחרת כנגדה דליכא למימר דנוקמי אחזקת קטנות כיון דזה הזמן עדיין לא היה בעולם כמו דאמרינן בגיטין (דף כ"ח) שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן. וכן כתבו התוס' בקדושין פ"ב (דף מ"ה) דלשמא קידש לא חיישינן שמא יקדש חיישינן דכיון דהזמן עבר אוקמינן אחזקה דכמו דלא מת מעיקרא לא מת עכשיו ג"כ אבל אם הזמן לא בא עדיין אמרינן דשמא ימות דליכא לאוקמי אחזקה. ובמ"א הבאתי שם ראי' לדעת ר"ת דלא חיישינן שמא ימות אלא בה"ז גיסך שעה אחת סמוך למיתתו מהא דאמרינן בירושלמי (ספ"ק דגטין) תמן תנינן הלוקח יין מבין הכותים כו' שמא תפקע הנוד אמר ר' זעירא תמן למפרע נתקלקל הכא מכאן ולהבא עכ"ל הירושלמי. (פי' דע"כ חיישינן שמא תבקע הנוד כמו דאמרינן בגטין שמא ימות חיישינן ונמצא מקלקל למפרע משא"כ בהמניח פירות להיות מפריש עליהן משום דלשעבר לא חיישינן משום דאוקמינן אחזקה ועל זמן דלהבא על כל שעה ושעה שבאה אמרינן דמוקמינן אחזקה משא"כ התם חיישינן שמא תבקע הנוד ונתקלקל למפרע דלא כפי' הפ"מ שם). אעפ"כ אי אפשר לומר כן דא"כ יהי' מופלא הסמוך לאיש חמור יותר משהגיע לכל גדלות דבמופלא הסמוך לאיש ילקו משום דמחזיקינן בודאי שיביא ב' שערות בזמנו ואם הגיע לאיש ולא בדקו אותו לא נחזיק אותו לגדול. ועוד דלפי מה שכתבו התוס' הוא מטעם רובא דעל הרוב מביאין שערות בזמנם רובא עדיף מחזקה וכן אפי' אי מטעם חזקה הוא אעפ"כ חזקת קטנות לא הוי חזקה משום שבשנת י"ג ויום א' משתנה מקטנות לגדלות וליכא חזקה באותו יום. וכמו דאמרינן ספ"ב דקדושין (דף ע"א) אנא דאמרי אפי' לרבי נתן ע"כ לא קאמר ר' נתן אלא דקא מפיק נפשי' מן חזקה אבל הבא מי מפיק מחזקה דקמי' ופי' התוס' שבאותו יום שמשתנה מנערות לבגרות ליכא חזקה כיון שעשו להשתנות באותו היום]. ועוד יש להביא ראי' דהתוס' סברי דהאי חזקה דרבא הוי חזקה דאורייתא ממה דאמרינן בב"ב (דף קנ"ד) מעשה בבני ברק בא' שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן הי' בשעת מיתה ובאו ושאלו את ר"ע מהו לבודקו. והקשו התוס' דלמה יש לנו לומר שהוא קטן כיון שהגיע לכלל שנותיו והא אמרינן בנדה קטנה שהגיעה לכלל שנותי' א"צ בדיקה חזקה הביאה סימנים. ותירצו שאחר זה שהי' גדול שהגיע לכלל שנותיו בדקו אותו ולא הי' בו סימני גדלות ולהכי איכא לספוקי שמא קטן הוא עדיין עכ"ל. אלמא דסבירא להו להתוס' דחזקה דרבא הוי חזקה מן התורה דהא לפי הס"ד השתא נכסי בחזקת בני משפחה קיימי ואתא לקוחות וקא מערערי ואפ"ה הקשו דלמה להו לבדקו יוציאו מיורשים מחמת חזקה דרבא דכיון שהגיע לכלל שנותיו דא"צ בדיקה. חזקה הביא סימנים. ואע"ג דממשמעות דברי התוס' בפ' בא סימן (דף מ"ח) שהוכיחו דאם רואים שערות אחר הפרק לית לן למיחש דלמא הי' קודם הפרק ושומא נינהו והוכיחו מהא דפ' מי שמת (דף קנ"ה) גבי בני ברק דקאמר מהו לבודקן אלמא דאי משתכחי בהו סימנים לא אמרינן דלפני הפרק באו. והשתא לפי מה שהקשו התוס' בב"ב דלמה להו בדיקה ואמאי לא יוציאו מכח חזקה דרבא ותירצו דמיירי שבדקו אותו כשהיו גדולים ולא ראו שערות. ולפ"ז לא מוכחי מידי דלא חיישינן שמא באו לפני הפרק דהא התם מיירי שבדקו אותם תחילה ולא הי' שערות אלא ודאי דהתוס' דנדה סברי דחזקה דרבא לאו חזקה מעליותא היא וא"צ לתירוצם של התוס' בב"ב ולעולם מיירי דלא ראו אותם אחר שהגדילו שלא הי' בשטרות. וא"כ מוכח מהתוס' דנדה דסברי דחזקה דרבא לאו חזקה מעליותא היא הא ליתא דאפשר לומר דהתוס' דנדה סברי דחזקה דרבא הוא מטעם רוב כמו שכתבו התוס' בנדה ובממון לא אזלינן בתר רובא:

[ועוד דאפי' לר' דאזיל בממון בתר רוב היינו דוקא בהא דמוכר שור לחבירו ונמצא נגחו דאמר קים לי בנפשאי שאני מן הרוב כמו שכתבו התוס' ברפ"ג דבכורות (דף כ') אבל הכא ליכא למימר קים לי בנפשאי ע"כ לא אזלינן בממונא בתר רובא דהא הלקוחות עצמם אינם יודעים. ואע"ג דאמרינן חזקה הביאה סימנים ה"נ אמרינן בקידושין (דף פ') אין זו חזקה ששורפין עליו את התרומה והוא חזקה דאתא מכח רובא. והתוס' דב"ב (דף קנ"ה) סברי דאפי' בכה"ג סבר רב דאזלינן בתר רובא כמו שנסתפקו התוס' ברפ"ג דבכורות (שם) או דסברי דמטעם חזקה היא דבחזקה אזלינן בממונא נמי כמו דמשמע ברפ"ו דב"ב (דף צ"ג) וכמו דאיתא בירושלמי (רפ"ג דכתובות) אמר ר' אבהו זאת אומרת שלא הלכו למדת הדין ולממון אחר הרוב אמר ר' אבין ובדבר א' הלכו במדת הדין ולממון אחר הרוב. כהא דתני ר' אחא גמל האוחר בין הגמלים כו' אלמא דחזקה עדיפא מרוב ואזלינן בתר חזקה בממון נמי. אבל באמת חזקה דרבא הוי חזקה מדאורייתא]. והא דאמרינן בפ' יוצא דופן (דף מ"ה) דכי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה אף דהוי חזקה מן התורה אפיה כיון דאפשר למבדק בחליצה צריך בדיקה לחומרא. אבל לעולם חזקה דרבא הוא מן התורה וכיון דחזקה דרבא הוא מן התורה א"כ זה שהגדיל ביום שמת אביו אע"ג שלא בדקו אותו אם הביא ב' שערות אפ"ה חייב להתאבל דחזקה דרבא הוי חזקה מן התורה ובפרט לפי מה שביארתי וחיזקתי דעת הר"מ דליכא דחוי בגברא ואע"ג דהרא"ש חולק וכן הכריע בש"ע אפ"ה אם הגדיל באותו יום ואע"פ שלא בדקו אותו אם הביא ב' שערות אפ"ה סמכינן אחזקה דרבא וחייב להתאבל:

[רק דלכאורה יש לומר דחזקה דרבא הוא דוקא לאחר אותו יום של י"ג שנה ויום א' אבל באותו יום ליכא עדיין חזקה דרבא כמו שכתבו התוס' בפ' בא סימן (דף מ"ט) בשם ר"ת ז"ל אהא דאמרינן התם ר' יהודה אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותן תוך הפרק אין נשים בודקות אותן כו' דס"ל לר' יהודה דתוך הפרק כלאחר הפרק ור' שמעון סבר דתוך הפרק כלפני הפרק. ופיר"ת דפליגי ביום אחרון של שנת י"ג שנה ויום א' ואותו יום אקרי תוך הפרק דלר' יהודה הוי זמן הבאת שערות מתחילת היום ולר' שמעון בסופו. וא"כ באותו יום ליכא עדיין חזקה דרבא דהא לאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא סמכינן אנשים ובדקי. וא"כ לפ"ז ליתא למה שכתבתי דאמרינן דהוי גדול בשעה שמת אביו משום חזקה דרבא. אעפ"כ הא ליתא דהא הרא"ש כתב דהאי יום הוא בהשלמת י"ג שנה וכמו שכתב המ"ל ברמב"ם (פ"ב מה' אישות ה' י"ח) דהרא"ש והטור סברי דהאי תוך הפרק שפיר"ת דקאי על יום אחרון היינו בדהביאו שתי שערות ביום אחרון של שנת י"ב לנקבה שהוא יום אחרון של י"ג לזכר דהשערות לאו שומא נינהו. ואע"פ שעדיין הם קטנים כל שלא חשכה ר"ה שהיא שנת י"ג לנקבה וי"ד לזכר אעפ"כ השערות לאו שומא הוא וכשחשכה ר"ה שהוא שנת י"ג לנקבה וי"ד לזכר אז נעשו גדולים. וא"כ לפ"ז ביום האחרון שנעשה גדול באותו יום אמרינן חזקה דרבא דודאי הביא ב' שערות והא שפירש ר"ת דתוך הפרק ליכא חזקה דרבא היינו ביום של השלמת י"ג דעדיין לאו גדול הוא אלא שאין השערות נחשבות לשומא אבל ביום שנעשה בר מצוה ודאי גדול הוא וחזקה שהביא ב' שערות לפי סי' הרא"ש והטור בדעת ר"ת. אך לפי גירסת התוס' בפיר"ת קאי פיר"ת על שנת י"ב ויום א' או י"ג ויום אי וא"כ ליכא חזקה דרבא ביום שנעשה בר מצוה:

אך לע"ד יש להביא ראי' דהעיקר כגירסת הרא"ש דפיר"ת הוא ביום השלמת הי"ג מהא דהקשו התוס' בפ"ה דנדה (דף מ"ה) במופלא הסמוך לאיש אם הקדיש הוא ואכלו אחרים דר"י ור"ל דאמרי תרווייהו לוקין. וכתבו התוס' וזה לשונם וא"ת הא סבר ר"ל התראת ס' לא שמי' התראה כו' והכא התראת ס' הוא דלמא לא יביא ב' שערות עד ב' או ג' שנים ונמצא דאכתי לא הוי מופלא הסמוך לאיש ובהביא ב' שערות נמי לא מיירי דא"כ הוא עצמו אם יאכלנו ילקה דר' יוחנן אית לי' לעיל דתוך זמן כלאחר זמן ע"כ. ולכאורה הוא תמוה מה שכתבו התוס' דבהביא ב' שערות לא מצי לאוקמי דא"כ הוא עצמו אם יאכלנו ילקה דר' יוחנן אית לי' לעיל דתוך זמן כלאחר זמן משמע דאי הוה סבר דתוך זמן כלפני זמן הוי ניחא. והא ליתא דהא אפי' אם הי' סובר ר' יוחנן דתוך זמן כלפני זמן אין ראי' מהבאת השערות דהא הוי שומא ואפי' אם יהיו אותן שערות לאחר שהגדיל נמי לא הוה גדול דהא הוי שומא כמו דאמרינן בנדה (דף מ"ו ושם) מבן ט' ועד בן י"ב שנה ויום א' שומא וא"כ מאי דייקו התוס' דר"י סבר תוך זמן כלאחר זמן. א"ו דהעיקר הוא כמו שכתב הרא"ש שביום השלמת הי"ב אמרינן דהני שערות לאו שומא נינהו ולכשיהי' חשיכה יהי' גדול ע"פ אותן שערות וע"כ ניחא דביום אחרון כיון שהביא ב' שערות א"כ כשתחשך יהי' גדול ע"פ אותן שערות ולע"ע הוי מופלא הסמוך לאיש. וע"כ בהקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין משום דהוי מופלא הסמוך לאיש ודאי דהא ביום אחרון אם הביא שערות לאו שומא נינהו דלכשתחשך יהי' גדול ע"פ אותן שערות וע"כ שפיר הקשו התוס' דלר' יוחנן אי אפשר לתרץ הכי דהא הוא סובר דתוך זמן כלאחר זמן וא"כ הוא עצמו ילקה. והכי משמע קצת בירושלמי (פ"ק דשקלים) על הא דתנן את מי ממשכנין כו' אבל לא נשים כו' ולא קטנים וקאמר התם הא לתבוע תובעין הדא דתימר בשהביא שתי שערות אבל אם לא הביא שתי שערות לא בדא עכ"ל הירושלמי:

ולכאורה קשה דמאי מהני שערות בעודו קטן והא השערות שומא נינהו וע"ש בקב"ע שמחליף הגירסא. וכן בירושלמי (פ"ב דמגילה) ואם הי' קטן אביו או רבו עוברין על ידו ופריך והא תנינן קטן לא יפרוש את שמע א"ר יודן כאן כשהביא שתי שערות כאן כשלא הביא ב' שערות עד כאן לשון הירושלמי וגם שם הקשה הקב"ע דמאי מהני הב' שערות בעודו קטן ומה שתירץ שם הקב"ע דמיירי במופלא הסמוך לאיש הוא תמוה דמ"מ מאי מהני השערות כיון דהוי שומא. אבל לפי מה שביארתי אפשר לומר דמיירי באותו יום של השלמת י"ב דמהני השערות שלאחר אותו יום הוא נעשה גדול ע"פ אותן שערות ולא הוי שומא ומ"מ הוא עדיין קטן ודו"ק. וא"כ מוכח מדברי התוס' דהעיקר הוא כמו שפי' הרא"ש בדעת ר"ת דקאי בהשלמת הי"ב דהשערות לאו שומא נינהו ולכשתחשך ר"ה של י"ד יהי' גדול ע"פ אותן שערות ובאותו יום לא אמרינן חזקה דרבא דהא עדיין לא נעשה גדול. אבל ביום של י"ג שנה ויום א' כיון שהוא גדול ודאי הביא ב' שערות ואמרינן בזה חזקה דרבא דכיון שהגיע לכלל שנותיו א"צ בדיקה חזקה הביא סימנים. וא"כ זה שנעשה בן י"ג ויום אחד ביום שמת בו אביו ודאי הביא ב' שערות משום חזקה דרבא וחל עליו אבלות דהא שפיר"ת דביום אחרון ליכא חזקה דרבא היינו ביום אחרון של שנת י"ג אבל לא ביום שנעשה גדול דהיינו בן י"ג שנה ויום א'. והכי משמע נמי בב"ב (דף קנ"ו) שכתבו דהא דאמרינן בודקין למיאון היינו בשלא בעל דאל"ה חוששין שמא נשרו. וכן כתבו בתוס' נדה (דף מ"ט) דמיירי בשלא בעל. והשתא אם איתא דמה שכתב ר"ת דבאותו יום של רג שנה ליכא חזקה דרבא הוא ביום שנעשה בר מצוה. א"כ אמאי לא משני התוס' דמיירי באותו יום של י"ג שנה ויום א' דליכא חזקה דרבא ע"כ בודקין דאי ליכא שערות עדיין קטנה היא דליכא למיחש שמא נשרו. דהא דהתוס' כתבו בנדה (דף מ"ח) בד"ה איבעית אימא דהא דחיישינן שמא נשרו היינו דוקא משום חזקה דרבא:

ודלא כמו שראיתי במהרי"ט ח"א שכתב דחיישינן שמא נשרו אף בלא חזקה דרבא והוכיח מהרי"ף שהקשה על הא דאמר ר"נ בודקין למאונים דהיכי מיירי אם היא קטנה הא אפי' הביאה שתי שערות הוי שומא ואם היא גדולה הא חיישינן שמא נשרו ותירץ דמיירי כשלא בעל והשתא אם איתא דלא חיישינן שמא נשרו אלא דוקא משום חזקה דרבא א"כ מאי קשי' להרי"ף הא אפשר לאוקמי דמיירי בשאינו ידוע לנו השנים וע"כ בדקינן בשערות דאי ליתא לשערות קטנה היא ולא חוששין שמא נשרו כיון דאין ידוע לנו השנים כי אם ע"י השערות וליכא חזקה דרבא אלא ודאי דחיישינן שמא נשרו אף בלא חזקה דרבא עכ"ל. והא ליתא שכבר הוכחתי מהתוס' דלא חיישינן שמא נשרו אלא דוקא משום חזקה דרבא. ואפ"ה מתרצי התוס' ג"כ כמו הרי"ף דמיירי דוקא כשלא בעל ולא מתרצי דמיירי כשאינו ידוע לנו השרים אלא ע"פ השערות:

אלא ודאי דהטעם הוא משום דהתוס' אזלי לטעמייהו שכתבו בקדושין פ' האומר (דף ס"ד) דעל ב' שערות לא סמכינן אלא בשידוע לנו שהגיע לכלל שנים. אלא דוקא אי איכא רבוי שערות אז סמכינן על השערות בלחוד. ולהכי לא מוקמי דמיירי כשאינו ידוע לנו השנים אלא ע"פ השערות דא"כ איך אמרינן בב"ב (דף קט"ז) בודקין לקדושין ולגרושין ולחליצה ואיך סמכינן אב' שערות בלחוד בלא ידיעת השנים לענין חליצה ובדאיכא רבוי שערות נמי לא מצי לאוקמי דהא אמרינן התם ולמאונים לאפוקי מדר' יהודה דאמר עד שירבה השחור על הלבן קמ"ל דלא כר' יהודה. והקשו התוס' דמנ"ל לאפוקי מדר' יהודה דלמא בבדיקה דר' יהודה איירי ותירצו דדומי' דבדיקות דלעיל דהוי ב' שערות. וא"כ כיון דבב' שערות איירי לא סמכינן אשערות בלחוד בלא ידיעת הסימנים וע"כ לא מתרצי התוס' דמיירי כשאינו ידוע לנו השנים אלא ע"פ השערות. ותירוץ זה יש לומר על הרי"ף ג"כ דעל שערות לחוד לא סמכינן בלא ידיעת השנים וא"כ כיון שהוכחנו דלא חיישינן שמא נשרו אלא משום חזקה דרבא א"כ למה דחקו התוס' דמיירי כשלא בעל ואמאי לא מתרצי דמיירי ביום אחרון לפי שיטת ר"ת דביום אחרון ליכא חזקה דרבא. אלא ודאי דביום אחרון לא הגיע לכלל גדלות אלא דהשערות אינם שומא וע"כ לא יכלו לתרץ דמיירי הא דבודקים למאונים ביום אחרון דהא עדיין קטנה היא אף אם הביאה ב' שערות וע"כ ליכא לאוקמי דמיירי ביום אחרון. וא"כ מוכח מזה דהעיקר כמו שכתב המ"ל לדעת ר"ת דביום אחרון השערות אינם שומא ועדיין קטנה היא עד שתחשך ויגיע ליל היום של אחר י"ב שנה וביום האחרון ודאי הביאה ב' שערות משום חזקה דרבא]. הרי נתברר דאם הגדיל באותו יום ודאי חייב להתאבל דאיכא כמה ספוקי להחמיר. וכמו שהוכיח המ"ל דבב' ספיקות להחמיר אזלינן לחומרא אפי' בספיקא דרבנן. וכ"ת כיון דקיי"ל הלכה כדברי המיקל באבל אפי' ביחיד במקום רבים כמו דאיתא בעירובין (דף מ"ו) ע"כ יש להקל אפי' בכמה ספיקות:

ובזה הי' אפשר ליישב מה שהקשה בעשה"מ על המ"ל שכתב דאפי' בדרבנן אזלינן לחומרא אם איכא תרי ס' להחמיר מהא שכתב המ"מ פכ"ז מה' שכת על מה שכתב רבנו שם דמהלך חוץ לתחום למעלה מעשרה ה"ז ספק אם יש תחומין למעלה מעשרה. וזה לשונו כתב רבנו הרי הדבר ס' ולא ביאר ס' זה אם הוא לקולא ובתשובה ביאר דכל מה שיהי' מן התורה ס' להחמיר ומה שהוא מדבריהם ס' להקל כמ"ש ס' דרבנן לקולא ומכלל זה שההליכה בנהרות ויש בהן ס' אם הם למעלה מי' איכא תרי ס' להחמיר ס' אם הן למעלה מעשרה או למטה ואת"ל שהן למעלה שמא גם למעלה מעשרה יש איסור תחומין וזו נראה לי ראי' שאין עלי' תשובה עכ"ל וע"כ אפשר ליישב דהא דאמרינן דבתרי ס' להחמיר אזלינן לחומרא בדרבנן היינו במקום דקיי"ל דהלכה כרבים נגד יחיד וע"כ היכא דאיכא תרי ס' אזלינן לחומרא דמכרעת מילתא להחמיר אבל בתחומין דקיי"ל כדברי המיקל אפי' ביחיד במקום רבים כמו דאיתא בעירובין (דף ס"ז) ע"כ אזלינן לקולא אפי' אם יש תרי ס' להחמיר. ואפשר לחלק דאע"ג דקיי"ל כדברי המיקל אפי' ביחיד במקום רבים משום דהאי תנא מיקל בודאי וע"כ הלכה כדברי המיקל אפי' ביחיד במקום רבים אבל היכא דאיכא תרי ס' להחמיר אזלינן לחומרא אפי' בעירובין אם אמרינן דתרי ס' להחמיר אזלינן לחומרא אפי' בדרבנן ולכאורה הי' אפשר להביא ראי' קצת דבב' ספיקו להחמיר אזלינן לחומרא אפי בעירובין אע"ג דקיי"ל הלכה כדברי המיקל אפי' ביחיד במקום רבים מהא דאמרינן בפ"ד (דף מ"ה) אמר מר ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם ופריך ואמאי ליקני שביתה באוקיינוס כו' אמר ר' יצחק הכא בעבים שנתקשרו מעיו"ט עסקינן ופריך ודלמא היך אזלי והני אחרינא נינהו ומשני דאית לי' סימנא בגווייהו ואיבעית אימא הוי ס' דדבריהם וס' דדבריהם להקל ופריך ולפשוט מינה דאין תחומין למעלה מעשרה דאי יש תחומין לקני שביתה בעבים. ויש לדקדק קצת דמאי פריך ולפשוט מינה דאין תחומין למעלה מעשרה דאי יש תחומין לקני שביתה בעבים דלמא ספיקא מספקא לתנא כמו דמספקא לדידן וס' של דבריהם להקל דהא כה"ג אמרינן ברפ"ד דעירובין (דף מ"ג) דבעי למיפשט מהא דהריני נזיר ביום שבן דוד בא ומשני האי תנא ספוקי מספקי לי' ואמאי לא משני הכא נמי. וכתבו התוס' דהא דתנן בפ"ק דפסחים (דף י"ג) לדבריך אף תלויות לא ישרפו שמא יביא אלי' ויטהרם איכא למימר נמי דמספקא לי' ואמאי לא משני ה"נ האי תנא ספוקי מספקא לי' ולקולא אלא ודאי דבב' ספיקות להחמיר אזלינן לחומרא אפי' בתחומין וע"כ כיון דפריך ודילמא הני אזלי והני אחריני נינהו ומשני בשינוי' בתרא דהוי ס' דדבריהם וכל ס' דדבריהם להקל ותלינן דהוי מאותם שנתקשרו מעיו"ט ע"כ פריך הש"ס ולפשוט מינה דאין תחומין למעלה מעשרה ולא מצי לשנוי' דתנא ספוקי מספקא לי' ולקולא דהא הכא יש ב' ספיקות להחמיר חדא דלמא אחרינא נינהו וקנו שביתה באוקיינוס מעיו"ט ועוד דאפי' הם בעבים שנתקשרו מעיו"ט אעפ"כ דלמא יש תחומין למעלה מעשרה וא"כ מוכח מזה דהיכא דאיכא ב' ספיקות אפי' בתחומין דרבנן ואע"ג דהלכה כדברי המיקל בעירוב אפי' יחיד במקום רבים כמו דאמרינן בעירובין (דף מ"ו) אפ"ה אזלינן לחומרא וא"כ גבי אבלות נמי אע"ג דהלכה כהמיקל באבל אפי' יחיד כו' אמרינן דב' ספיקות להחמיר. ועוד דבחזקה דרבא כיון דאינו באבל דוקא אלא דאתי מחמת זה קולא באבל לא אמרינן דהלכה כדברי המיקל באבל וכמו שכתב הרא"ש (ברפ"ג דעירובין) על הא דאמר ר' יהודה אף בבית הקברות מפני שיכול לחוץ לילך ולאכול וכתב הרא"ש דאין הלכה כר' יהודה אע"ג דאמרינן בפ' מי שהוציאוהו דהלכה כדברי המיקל בעירוב אפי' יחיד במקום רבים בהא לית הלכתא כוותי' דכיון דתלי' פלוגתייהו בפלוגתא דר' וריב"י דר' דמטמא קסבר אוהל זרוק לא שמי' אוהל וקיי"ל הלכה כר' מחבירו. וע"כ כיון דקייל"ן כדעת הפוסקים דחזקה דרבא הוי חזקה דאורייתא בודאי הביא שתי שערות וגם באותו יום שהגדיל נמי כמו שהכרעתי בראיות ברורות דהא דאמרינן דבאותו יום ליכא חזקה דרבא היינו בהשלמת הי"ג שנה אבל משהגדיל ונעשה בן י"ג שנה ויום א' אפי באותו יום נמי אמרינן חזקה דרבא וע"כ ודאי דחייב להתאבל כן נ"ל:

תוכן העניינים

עמק יהושע חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה