עמק יהושע חלק א· רבי יהושע איזיק שפירא
דיני חלה
סימן כא
שאלה אם משרתת שבבית יכולה להפריש חלה בלא רשות ב"ה כשאינה בביתה או לא:
תשובה דין זה איתא בש"ע יו"ד (סי' שכ"ח) ברמ"א בשם תה"ד דהא דאמרינן בפ"ק דחולין (דף י"ב) אמר לשלוחו זיל תרום ושמע איש אחר ותרם אין תרומתו תרומה היינו טעמא דלא מהני משום דיש קפיד' דרוצה דוקא בזה דיודע ומכיר באיזה מדה רגיל בעה"ב לתרום עין יפה או רעה. אבל בהפרשת חלה בזמן הזה דהכל שוין ליטול בכזית אין לומר כלל שיש קפידא מי יפריש ויתרום כו' ע"ש:
והנה מהתוס' דנדרים (דף ל"ו) משמע קצת דתורם משל בעל הכרי בעינן דוקא מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם משום דבעינן שליחות ממש. וכן מהתוס' דנזיר (דף י"ב) שהקשו התוס' על שמעשים בכל יום שאשה אומרת לחבירתה לושי לי קמח והפרישו חלה בעבורי וגם תלמידים של בית רבן אומרים כן ואיך נעשה שליח בדבר הזה הא בשעה שעושה אותה שליחות לא היתה וכולה בעצמה להפריש חלה מקמח זה שאינו בר חיובא שאין מפרישין חלה מקמח כו' וא"כ לפי דברי תה"ד דבזמן הזה דהפרשת חלה הכל שוין ליטול בכזית אין קפידא מי שיפריש וא"כ מה הקשו התוס'. ועוד קשה לי דאם לא בעינן שליחות ממש בהפרשת חלה א"כ מה הקשו התוס' דאע"פ שבשעה שאמרה לא היתה יכולה להפריש אעפ"כ הא גילתה דעתה דניחא לה שהיא תפריש וא"כ תוכל להפריש אח"כ מטעם זכי' דהא זכות הוא לה כיון דגילתה דעתה דניחא לה שהיא תפריש:
וכן קשה לי מזה התוס' על מה שהביא המ"ל (בפ"ד דבכורות) בשם בעת"ה (סי' קפ"ח) דס"ל דמי שגילה לאחר לעשות איזה פעולה ושמע אחר ועשאה דהוי שליח וההיא דהאומר לשלוחו צא ותרום ושמע אינש אחרינא ואזל ותרם דאין תרומתו תרומה הוא משום דשאני התם דאפשר דדעת ב"ה דשלוחו דוקא יתרום משום דיודע ומכיר באיזה מדה רגיל בע"ה לתרום בעין ופה או רעה כו' עכ"ד. דהא מהתוס' דנזיר מוכח דלא מן השם הוא זה אלא משום דבעינן שליחות ממש דאל"ה אמאי לא תפריש חבירתה דהא כבר גילתה דעתה לעשות שליח וכל הטעם דשליח אחר אינו יכול להפריש הוא משום דדעת ב"ה דדוקא זה יתרום משום דיודע דעתו של בע"ה והכא הרי לה בעצמה ציותה להפריש וא"כ אף דבשעה שאמרה לא היתה יכולה לעשות שליח מפני שלא הי' בידה להפריש מקמח שאינו בר חיובא אעפ"כ הרי יכולה בעצמה להפריש אח"כ כיון שגילתה דעתה שרצונה לעשות שליח וכאן אין לומר שאינה מכירה דעתה דהא תחילה עלי' בעצמה סמכה וציותה להפריש חלה וא"כ אמאי לא תפריש אח"כ בתורת זכי'. וכה"ג כתב הרא"ש בספ"ז דעירובין (דף פ"א) דמאחר שגילה דעתו שחפץ בעירוב שהרי נתן מעה לחנוני ומאחר שאינו קונה לו המעה וזוכה לו החנוני אמאי לא יזכה כו' ע"ש:
ולכאורה נראה להביא ראי' דבעינן שליחות ממש ובלא דעת בעלים אינו יכול להפריש אף היכא דליכא חילוקא בין עין יפה או רעה. מהא דאמרינן בפ' השוכר את הפועל (דף ע"ג) כל האיסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ במינן במשהו שלא במינן בנ"ט טבל מ"ט כהתירו כך איסורו דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי והקשו התוספות דהכא אמרינן דטבל במשהו משום דכהתירו כך איסורו ובנדרים (דף נ"ח) אמרינן דהטעם דטבל לא בטיל הוא משום דהוה דשיל"מ ותירצו דצריכי תרווייהו דאי ליכא אלא חד טעמא דיש לו מתירין הוי אמינא דוקא היכא דבעלים בעיר דאז יש לו מתירין שהבעלים יכולים להפריש אבל אי ליכא בעיר אע"ג דיכול לילך במקום שהבעלים שם מ"מ כיון שיש לו טורח והוצאה הוי כשאין לו מתירין ואי ליכא אלא טעמא דהכא הוה אמינא דלא הוה במשהו אלא טבל גמור דהתירו במשהו כדשמואל אבל מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר דהתירו לא הוי במשהו דהא מעשר מן המעשר בעי אפרושי הוה אמינא דאיסורו לא הוי במשהו לכך איצטריך טעמא דיש לו מתירין עכ"ל. וא"כ הא דבעינן טעמא דכהתירו כך איסורו היינו להיכא שאין הבעלים בעיר שאז לא הוי דשיל"מ להפריש בלא בעלים ואמאי אינם יכולים להפריש בלא הבעלים והא בזה הוא שיעור מוגבל א' מס' כמו דאמרינן בפי"א דחולין (דף קל"ז) דאורייתא כדשמואל דרבנן בדאורייתא א' מארבעים דרבנן בדרבנן א' מששים ופי' רש"י כגון פירות האילן וירק דהוו דרבנן וע"כ השיעור גבייהו הוא א' מס' וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ג מהלכות תרומות ה"ג) כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עליו כו' ואלו ניטלין א' מששים תרומת כו' ותרומת חוצה לארץ כו' ופירות עציץ שאינו נקוב וכתב המ"ל שם דכיון דכללא כיילו בפ' הזרוע דתרומה דרבנן א' מששים א"כ בכל התרומו' דמדרבנן ג"כ א' מששים ועוד דכיון דבעציץ שאינו נקוב הוא א' מס' ה"ה בתערובות. דהא כתב הרא"ש בנדרים (דף נ"ח) כל דשיל"מ היינו דיש לו היתר להפריש עליו מעציץ שאינו נקוב אלמא דהחיובים הם שוין דאל"ה הוי מפריש מחיוב על הפטור או מפטור על החיוב כמו דמשמע במנחות (דף ל"א) ולקמן נבאר זה בס"ד. וא"כ בתערובות נמי הוא בששים ואמאי אינו יכול להפריש שלא מדעת בעה"ב כיון דאין כאן חילוק דעין יפה או רעה אלא ודאי דשליחות ממש בעינן ויש לדחות דמזה אין ראי' ואע"ג דהשיעור הוא קצוב אפ"ה הכרי אינו שוה ויש שם יפות ורעות ואינו יודע דעתו של בעה"ב דהא במעשר שהוא שיעור קצוב נמי אמרינן בגטין (דף ל') וכי יש לו רשות לתרום תרומת מעשר ובירושלמי (פ"ה דגטין) אתם פרט לשותפין אתם פרט לאפוטרופוס אתם פרט לתורם שאינו שלו והתנינן השותפין שתרמו אלא כאן בתרומה גדולה כאן בתרומת מעשר כלום למדו תרומה גדולה אלא מתרומת מעשר אלא כאן להלכה כאן למעשה עכ"ל הירושלמי. אלמא דבתרומת מעשר נמי אינו יכול לתרום שאינו שלו ואדרבא עיקר קרא דאתם בת"מ כתיבא. ועוד דכיון דאינו מוטל על האחר להפריש הוי כדבר שאין לו מתירין וכמו שכתבתי (בס' י"ח):
ועוד נראה לע"ד לתרץ קושית התוס' בפשיטות ולא קשה מידי ע"פ מה דאמרינן במנחות (דף ל"א) תני א"ר שמעון בן שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ובאתי ושאלתי את ר' טרפון ואמר לי לך וקח לך מן השוק ועשר עליו ופריך ולימא קח לך כו' ומשני דקא סבר אין לו קנין בא"י להפקיע מיד מעשר והוי לי' מן החיוב על הפטור איכא דאמרי א"ל קח לך מן כו' קא סבר יש לו קנין בא"י להפקיע מיד מעשר והו"ל מן הפטור על הפטור ופריך ולימא לי' קח מהשוק ומשני קא סבר רוב עמי הארץ מעשרין והקשו התוס' דמאי משני לל"ק דלכך לא אמר לי' קח לך כו' משום דקא סבר אין לו קנין וה"ל מן החיוב על הפטור תיפוק לי' דמפטר משעת מירוח ותירצו דמ"מ דמי טפי לחיוב כי היכי דלא א"ל קח מעציץ שאינו נקוב או מתבואת חוצה לארץ. [ומזה קשה לי קצת על מה שכתב הרא"ש בנדרים (דף נ"ח) דיש תקנה לטבל שנתערב להפריש עליו מעציץ שאינו נקוב דמכאן מוכח דאין תקנה דהוה כמפריש מן החיוב כמו שכתבו התוס' ובמ"א ביארתי דהתם הוא לר"ש דעציץ שאינו נקוב קיל טפי דלדידי' אפי' בעציץ נקוב נמי כתלוש חשיב כמו דאמרינן בספ"י דשבת (דף צ"ה) ר"ש אומר אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשר זרעים ואמרינן התם דלכל מילי ר"ש כתלוש משוי לי' וכמו שפירש ר"י בתוס' שם וא"כ כיון דעציץ נקוב חשיב כתלוש ע"כ עציץ שאינו נקוב קיל ספי ויכול לעשר על טבל שנתבטל ברוב משא"כ לרבנן כיון דעציץ נקוב חשיב כמחובר ע"כ עציץ שאינו נקוב חמיר ספי ויכול להפריש על טבל שנתערב ברוב] ועוד כתבו התוס' דהא כל לקוח דרבנן הוא כדדרשינן תבואת זרעך ולא הלקוח ובב"מ (דף פ"ח) תירצו דלהכי לא אמר לי' קח לך מן הממורח דלא הוי חיוב אלא מדרבנן דמ"מ דמי למן החיוב על הפטור כיון דאלו הדר המוכר קני הו"ל חיוב ואין להפריש מדבר הדומה לחיוב לדבר הדומה לפטור:
[ובזה שכתבו התוס' דאילו הדר קני לי' המוכר חייב משום דתבואת זרעך קרינא בי' יש ליישב בזה מה שהקשה בט"א בר"ה דלמה לי' קרא בבכורות (דף נ"ה) דהלקוח או שניתן לו במתנה פטור מלעשר מדאמר קרא בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך מה בנך אינו בלקוח ובמתנה. והקשה הס"א דלמה לי האי קרא נילף מהאי קרא דעשר תעשר ואמרינן בפ"ק דר"ה (דף ח') עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר א' מעשר בהמה וא' מעשר דגן ובמעשר דגן אמרינן בב"מ (דף פ"ח) תבואת זרעך ולא לקוח והאריך שם דלדעת ר"ת דפטור דלקוח במ"ד הוא דוקא לאחר שנתמרח א"כ הוא דומה ממש למעשר בהמה דלקוח פטור ג"כ אחר שהגיע לחיוב מעשר בהמה כדאמרינן בבכורות (דף נ"ו) אמר קרא תעשה בשעת עשי' מיעט הכתוב לאפוקי דאם לקח בשעת העיבור אינו פוטרו. וא"כ בשניהם הדין שוה דאינו פוטר לקוח אצא דוקא אם בא לידי חיוב וא"כ למה לי קרא במעשר בהמה ניליף ממעשר דגן מהקישא דעשר תעשר עכת"ד ולי נראה דלפי מה שכתבו התוס' דאילו הדר קני לי' המוכר מהלוקח חייב והסברא נותנת דחייב דהא תבואת זרעך קרינא בי' ואילו במעשר בהמה אף אם חזר המוכר ולקחו פטור כמו דאמרינן בבכורות (דף נ"ו) תני תנא קמי' דרב איזהו אתנן שנכנס לדיר להתעשר כל שנתנו לה וחזר ולקחו הימנה ופריך הגמ' והא איפסיל לה בלקוח אלמא דאפי' חזר ולקחו פטור. ולפ"ז אינם דומים כלל דהתם במעשר דגן הפטור הוא משום דהא לאו תבואת זרעך ואילו במעשר בהמה הפטור הוא מחמת שהוא לקוח ואפי' חזר המוכר ולקחו ג"כ פטור וא"כ איך מצי למילף מהדדי ולא קשה מידי קושית הט"א]:
והנה לפי מה דקייל"ן דאין לו קנין כו' כמו שפסק הרמב"ם (בפ"א דתרומות ה"ו) א"כ לא נשאר לנו רק תקנה אחת להפריש מן הדמאי ואנן קיי"ל דרוב ע"ה מעשרים הם ולפ"ז אין זה תקנה רק לטבל של מעשר ותרומת מעשר כדאמרינן בסוף סוטה (דף מ"ח) ששלח בכל ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד ומעשר ראשון ומעשר שני מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין כו' אבל לטבל של תרומה גדולה אין תקנה דמדמאי אי אפשר דהא כבר נתרמה תרומה גדולה. וכן כתב הר"ש דהא דתנן בפ"ב דערלה התרומה ותרומת מעשר של דמאי פי' התרומה ודאית דבדמאי ליכא תרומה גדולה דלא נחשדו על תרומה גדולה ועיין ברמב"ם פ"ה ה' י"ג ובמ"ל) וה"ל מן הפטור על החיוב וא"כ בטבל של תרומה גדולה שנתערב לא הוי דשיל"מ כיון דאין לו תקנה. והשתא א"ש ולא קשה קושית התוס' דודאי איצטריכו הני תרי טעמי הא דכהתירו כך איסורו והא דדשיל"מ דהא דאמרינן בפ' השוכר את הפועל הטעם דחטה א' פוטרת את הכרי מיירי בתרומה גדולה וטבל זה אין לו מתירין דהא אי אפשר להפריש מן הדמאי שכבר נתרמה תרומה גדולה כו'. אבל בנדרים (שם) דחשיב טבל בדשיל"מ מיירי בטבל הטבול למעשר ולתרומת מעשר ובטבל הטבול לת"מ יש לו מתירין בדמאי דרוב ע"ה מעשרין הם ושם אין לומר הטעם משום דחטה א' פוטרת את הכרי דהא התם בטבל הטבול לת"מ איירי שזה יש להם שיעור מוגבל ואין לפוטרו בחטה אחת וע"כ קאמר הטעם משום דשיל"מ וא"ש קושית התוס' ולא קשה מידי. וכ"ת דהא עדיין יש תקנה להפריש מיני' ובי' אי אמרינן דיש בילה הא לא קשה דהא אנן קיי"ל דאין בילה דהא אמרינן פ"ק דר"ה (דף י"ג) לכל אין בילה חוץ מיין ושמן ועוד דזה יהיה הוצאה מרובה להפריש כל כך עד שיהי' באותו חלק ג"כ מן הטבל וכל שהוא הוצאה מרובה לא הוי דבר שוש לו מתירין:
[והנה מסוגי' זו קשה לי על מה דאיתא בש"ע יו"ד (סי' שכ"ד סי"א) נתן שאור מעיסה שלא הורמה חלתה לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לו קמח או עיסה שלא ניטל ממנה חלה מפריש ממנה ע"ז השאור ואם לאו מפריש א' ממ"ח בכל העיסה לפי שנעשית כולה טבל. והקשה הש"ך דלמה לי טעמא שאין השאור בטל בעיסה תיפוק לי' דנעשית כולה סבל. ע"ש. וא"כ משמעות הש"ך דאפי' אי הוה טבל מדרבנן יכול להפריש עליו ממקום אחר ואין זה כמפריש מן החיוב על הפטור וקשה ע"ז מסוגי' דמנחות (דף ל"א ושם) דקאמר דאי אין קנין כו' ע"כ אינו יכול להפריש על טבל זה שהוא מדרבנן ולכך הוצרך הרא"ש להטעם דאין השאור בטל בעיסה והוי כמו נ"ט ומתחייב מדאורייתא דהוה דבר המחמץ והוה כמו נ"ט אבל אי לאו הכי לא הי' יכול להפריש עלי' ממקום אחר. ולפ"ז בעיסה שנתערבה אינו יכול להפריש ממקום אחר דמה שאינה בטלה הוא מדרבנן והיה לי' כמפריש מן החיוב על הפטור. ויש לי עוד בזה אריכות דברים ואין מקום להאריך. אח"כ מצאתי שהרב מ"א השיג ג"כ על הש"ך בזה אלא שהקשה ע"ז דא"כ אי אמרינן דטעמא דשאור לא בטיל הוא משום דהוי דבר המחמץ והוה בנ"ט. וא"כ היכי קתני במתניתין דאם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון הא כיון דאית בה טעם של טבל נהפך כל העיסה להיות איסור לסברת ר"ת דנ"ט כעיקר דאורייתא אפי' ליכא כזית בכדי אכילת פרס כו' ולע"ד ליכא קושי' כלל דהא הרא"ש והטור סבירא להו כדעת ר' אפרים ז"ל דלא אמרינן בשאר איסורים חתיכה נעשית נבילה וכמו דאמרינן בספ"ק דתמורה (דף י"ב) אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון. ועוד דאפי' למאן דסבירא לי' חתיכה נעשית נבלה היינו דוקא אי אמרינן אפשר לסוחטו אסור וע"כ אמרינן דכל החתיכה נעשית נבלה וה"מ בשארי איסורים שנשאר קצת בחתיכה וע"כ אמרינן אפשר לסוחטו אסור ולדעת קצת פוסקים חתיכה נעשית נבילה אבל הכא כיון דמפריש עליו לפי חשבון הוי כמו שניטל האיסור ויצא מתוכו וכמו שכתבו התוס' בפ' כל הבשר (דף קי"ב) על הא דאמרינן דמשדא בי' תרי גללי מילחא ומשפי' שהדם נגרר אצל המלח בשוליים ואפי' למ"ד אפשר לסוחטו אסור יש להתיר כאן ולא אמרינן דמיד כשנוטף השומן מן הבשר נאסר מחמת דם המעורב בו ושוב לא יועיל לו תרי גללי מילחא דכיון שהדם נפרש ממנו לגמרי לא נשאר בו טעם ואפי' משהו דכך היו בקיאין בדבר המותר ולא דמי לאפשר לסוחטו לעיל דהתם אין האיסור יוצא לגמרי אלא מתבטל כו'. וא"כ הכא נמי כיון דמפריש עליו ממקום אחר הרי יוצא האיסור לגמרי ע"כ אינו מפריש רק לפי חשבון]. א"כ אין ראי' מהסוגי' דהשוכר את הפועל כלל דלא צרכינן לתרוצי' כמו שכתבו התוס' כשאין הבעלים בעיר:
אך מהירו' דפ"ב דערלה משמע דאין הטעם דאחר אינו יכול להפריש משל בעה"ב משום דא"י דעתו כמ"ש התה"ד דאמרינן התם מעלין את המדומע בא' ומאה מה את עביד לי' בתחילת הפרשה או בסוף הפרשה אין תימר בתחילת הפרשה אין הקטן מעלה ואין אחר מעלה ואינו דוחה את השבת אין תעבדיני' בסוף הפרשה קטן מעלה ואחר מעלה ודוחה את השבת תמן תנינן ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע בא' ומאה ותני עלה רשב"א אומר אם רצה נותן עיניו במקצתו ואוכל את השאר ר' יונה אמר ר' יהודה עביד לה בסוף הפרשה רשב"א עביד לה בתחילת הפרשה עכ"ל הירושלמי ועי' בשבת ר"פ כ"א (דף קי"ב). ובירושלמי רפי"ח דשבת מאן תנא מטלטלין את הדימוע ר' אליעזר דתנן ר' אליעזר אומר הוא סאה שנפלה היא סאה שעלתה. פו ראין בזה משום מתקן. עכ"פ אי העלאת המדומע הוי כתחילת הפרשה אין אחר יכול להפריש אע"ג דשיעורו קצוב כמה שנדמע וא"כ אפי' הוי כתחילת הפרשה אמאי אינו יכול האחר להפריש מטעם זכי' אלא ודאי דהא דאין אחר יכול להפריש שלא מדעת בעה"ב הוא משום דבעינן שליחות ממש כמו שאבאר וע"כ אי הוי כתחילת הפרשה אין האחר יכול להפריש אפי' שיעור קצוב נמי:
ועוד נראה לי להביא ראי' דהא דאחר אינו יכול להפריש אין הטעם כמו שכתב תה"ד משום שאינו יודע דעתו של בעה"ב ובזמן הזה יכול אחר להפריש ג"כ מתורת זכי'. אלא דבעינן שליחות ממש. מהא דאמרינן ברפ"ב דקדושין (דף מ"א) שליחות מנ"ל דתני' ושלח מלמד שהוא עושה שליח ושלחה מלמד שהוא עושה שליח כו'. ואמרינן התם אלא לא לכתוב רחמנא בתרומה ותיתי מהנך ומשני דה"נ דשליחות דתרומה ילפינן מגירושין והאי אתם גם אתם מבעי לי' לכדר' ינאי. וא"כ איך אמרינן בתרומה דלא בעינן שליחות ממש אלא מדין זכי' הוא הא אמרינן דשליחות דתרומה ילפינן מגרושין ובגרושין בעינן שליחות ממש וא"כ צריך להיות בתרומה נמי שליחות ממש:
ועוד קשה לי על מה שכתב הר"ן בנדרים (דף ל"ו) דמיבעי לי' התם התורם משלו על של חבירו צריך דעת בענים מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך דעת או דלמא מצוה דילי' הוא וניחא למיעבדי' ובעי למיפשט ממתניתין דתורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו. ופריך אי לימא לדעתו דילי' מאן שווי' שליח אלא לדעתי' דבעל הכרי הא קא מהני לי' דעביד שליחותי' אלא משלו על של בעל הכרי כו' וא"א צריך דעת הא קא מהני לי' אלא לאו אין צריך דעת. ומשני לעולם משל בעל הכרי כדאמר רבא באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום. וכתב הר"ן דכה"ג מהני לגבי תרומה דבגילוי דעת בלחוד דניחא לי' סגי ולגבי מודר הנאה לא חשיב מהני. אבל אי אמר כל השומע קולי יתרום שליחות מעלי' הוי ואסור במודר הנאה דהא אמרינן בפ' המדיר (דף ע') כל השומע קולי יזון שליחותי' קא עביד ומפקינין לי' מדתנן בפ' המקבל (דף ס"ז) דגבי גט מהני אם אמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי. אלמא דבתרומה מהני אפי' אי אמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום. משא"כ בגט דבעינן דוקא כל השומע קולי יזון דזהו שליחות מעלי' כמו שכתב הר"ן. וקשה לי דא"כ איך הוי בעי הש"ס ברפ"ב דקדושין (דף מ"א) למילף תרומה מגט הא בגט בעינן שליחות ממש ובתרומה לא בעינן שליחות ממש לדעת הר"ן דאפי' בתורם משל בעל הכרי ובגילוי הדעת בלחוד סגי:
ולכאורה הי' אפשר ליישב דלעולם לא ילפינן תרומה משליחות דידי' בגט דהתם ודאי בעינן שליחות מעלי' כמו שכתב הרא"ש ס"פ האומר דלענין ציווי הבעל הוא דבעינן שידבר בפיו ושישמע קולו כו'. ואף דמסיק הרא"ש דזהו דוקא לענין כתיבת הגט וחתימה הוא דבעינן שמיעת קולו אבל מ"מ שליחות ממש בעינן. אלא ילפינן משליחות דידה דהא כתוב ושלח ושלחם מלמד שהיא עושה שליח וגבי דידה אמרינן ביבמות בשילהי פ' האשה (דף קי"ח) גבי מזכה גט לאשתו במקום יבם אי לאו משום זימנין דרחמא לי' הוה מצי לזכות לה בלא דעתה. אלמא דלא בעינן שליחות מעלי' ה"נ בתרומה ילפינן מינה ג"כ דלא בעינן שליחות מעלי' אלא דנדע דזכות הוא לו. אלא דאכתי קשה לי מה שנסתפק הר"ן בנדרים (דף ל"ו ושם) דאם אמר כל התורם אינו מפסיד אפשר דלא מהני בתרומה דאין זה שליחות מעלי' הא אעפ"כ מגלה דעתא הוא דניחא לי' ואנן לא בעינן אלא שנדע שזכות הוא לו. ועוד דלפי מה שביארתי דתרומה הוי ילפינן משליחות דידה מאין נדע זה אם למילף משליחות דידי' או משליחות דידה. ועוד היכן הוא החילוק דבשניהם כתוב ושלח מלמד שהוא עושה שליח ושלחה מלמד שהיא עושה שליח וא"כ אמאי בדידי' בעינן שליחות מעלי' ובדידה הוא מטעם זכי':
ע"כ נראה לע"ד דהא דאמרינן זכין שלא בפניו היינו להקנות לו שלא מדעתו אבל שיוציאו מרשותו מטעם דזכין לו שלא בפניו זה לא מצינו והא דמיבעי לן בנדרים (דף ל"ו) אם תורם משלו על של חבירו אם צריך דעת בעלים היינו אם מפריש משלו על של חבירו וא"כ הוי כמו שהוא מקנה לחבירו שמפקיע טבלו ויהיו חולין מתוקנים אבל לתרום משל חבירו או להפריש חלה משל חבירו אף בזמן הזה לא יכול להפריש דהא כיון דמפריש משל חבירו על של חבירו הרי מה שנעשית תרומה הוא מפקיע משל חבירו ובזה לא אמרינן זכין לאדם שלא בפניו וכן כתב הרשב"א דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי אבל בתורם משלו לא בעינן שליחות ממש והטעם הוא כמו שביארתי דלא אמרינן אלא זכין לאדם שלא בפניו אבל לא אמרינן זכין מאדם שלא בפניו וע"כ אם הוא תורם משלו על של חבירו א"כ הרי מקנה לחבירו וכיון שהוא מקנה לחבירו ע"כ מהני מטעם זכין לאדם שלא בפניו אבל אם תורם משל חבירו הוי כמו שנוטל מחבירו שלא בפניו ודלא כמו שכתב התה"ד הטעם דאם מפריש משלו אין קפידא אבל אם מפריש משל חבירו הוי קפידא אם בעין יפה או בעין רעה. וכן בגרושין נמי יש ב' דברים הא' מה שהבעל מגרש וע"כ בעינן בזה שליחות ממש ולא מהני מטעם זכי' אלא דבעינן שליחות ממש אבל מה שהאשה מתגרשת אי הוי זכות לה הוה מועיל מטעם זכין לאדם שלא בפניו וע"כ מהני בשחרור כמו דאמרינן בפ"ק דגטין לחכמים דר"מ דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו וכן דאיבעי לן ביבמות (דף קס"ו) גבי המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו הוה מועיל אי הוה אמרינן דזכות הוא לה וע"כ בעו למילף שליחות דתרומה משליחות דגרושין דגבי גרושין מצינו ב' שליחות הא' ושלח מלמד שהאיש עושה שלוח היינו שליחות ממש ושלחה מלמד שהוא עושה שליח וזה הוי מטעם זכי' וע"כ אי הוה ידעינן דזכות הוא לה הוי מועיל דזהו מטעם זכי'. וכן בתרומה דבעי למילף מגרושין נמי יש ב' דברים הא' מה שהוא האופן שמקנים לו דהיינו לתרום משלו על של חבירו זה מהני מטעם זכי' כמי דמהני בשליח לקבלה שזהו מטעם זכי' ואי הוה ידעינן דזכות הוא לה היו יכולים לקבל הגט בעבורה או בשחרור יכולים לקבל השחרור עבור העבד דזהו מטעם זכי' וזכין לאדם שלא בפניו [ובמ"א ביארתי דעת הפוסקים והביאם הר"ן רפ"ב דקדושין דזכי' לאו מטעם שליחות ואע"פ שאין שליחות לקטן אחרים זוכין לו מן התורה וחלק עליהם הר"ן ומצאתי להם קצת סמיכות מהירושלמי (בפ"ק דקדושין) ר' ירמי' בעי קומי ר' זירא הולך כסף זה כו' שתצא שדך להבקר א"ל לא יצאת מה בין זה לזה זה זיכה לבן דעת וזה לא זיכה לבן דעת כו' הגע עצמך שהי' קטן א"ל דרכו להגדיל וכן בירושלמי שם ולית להו לרבנן אדם משחרר חצי עבדו אית לון בעבד של שותפות אבל בעבד שהוא כולו שלו שני' היא שהוא כמזכה מימינו לשמאלו ופריך ולית לי' לרבי שהוא כמזכה מימיני לשמאלו (פי' וא"כ איך משחרר חצי עבדו דליכא למימר גיטו וידו באים כא' דהא עדיין חצי עבד שלו) אית לי' במזכה ע"י אחר ופריך ולית להו לרבנן במזכה ע"י אחר ומשני סברי רבנן הראוי לזכות ע"י עצמו ראוי לזכות ע"י אחר ושאינו ראוי לזכות ע"י עצמו אינו ראוי לזכות ע"י אחר אבל רבי סבירא לי' שאע"פ שאינו ראוי לזכות ע"י עצמו זוכה ע"י אחר עכ"ל הירושלמי ומיושב בזה קושית התוס' ספ"ב דגטין (דף כ"ג) בד"ה ונעשה כו' תימא לר"י אם היתה עוברה האיך זכתה לו כו' ודו"ק]:
אבל לתרום משל חבירו שזה צריך להקנות משל חבירו בזה ודאי לא מהני מטעם זכי' אלא מטעם דבעינן שליחות ממש זה ילפינן מדכתיב ושלח מלמד שהאיש עושה שליח דבזה בעינן שליחות ממש ולא מטעם זכי' והכי נמי בהפרשת תרומה משל חבירו בעינן שליחות ממש וע"ז אמרינן בפ"ק דחולין (דף י"ב) תרומה דילמא אינש אחרינא שמע ואזיל הו"ל תורם שלא מדעת והתורם שלא מדעת אין תרומתו תרומה ודלא כמו שכתב בתה"ד דהטעם משום דזה אינו יודע דעתו אם בעין יפה או רעה אלא משום דבזה בעינן שליחות מעליותא משום דבזה צריך להקנות משל חבירו וכיון דצריך להקנות משל חבירו ודאי דבעינן שליחות מעליותא:
והשתא א"ש מה שהקשו התוס' בנזיר (דף י"ד) על שאנו עושים מעשים בכל יום שאשה אומרת לחבירתה לושי לי קמח כו'. ואיך נעשית שלוחה בדבר זה הא בשעה שעושה אותה שליחות לא היתה יכולה להפריש בעצמה חלה מקמה זה שאינו בר חיובא דאע"ג דיכול להיות שמהני מטעם זכי' כיון דהיא גילתה דעתה תחילה שרצונה שתפריש וא"כ אף אם יבוטל השליחות אפ"ה תהא מועיל אח"כ מטעם זכי' ולמה גרע מאם אומרת לשליח שיפריש ושמע שליח אחר שיכול ג"כ להפריש כמו שכתב התה"ד דמהני במקום דליכא קפידא בהפרשה והכא ודאי ליכא קפידא בהפרשה חדא דבזמן הזה קא מיירי ועוד שהיא סמכה תחילה עלי'. אבל לפי מה שביארתי ניחא דכיון דלהפריש הוי כמו להקנות דבזה בעינן שליחות מעליותא דהא בעי למילף תרומה מגרושין ובגרושין בעינן שליחות מעליותא ה"נ בעינן שליחות מעלי'. וע"כ הקשו התוס' דאיך עושים שליח הא מילתא דהיא לא מצי עבדה שלוחה כמי לא מצי עבדה דהא בעינן שליחות מעלי'. וכ"ת הא ודאי לא דמי תרומה לגרושין והראי' דבתרומה מהני אם אומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום ובגרושין בעינן דוקא שמיחד ואומר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי וא"כ סוף כל סוף לא דמי תרומה לגרושין וא"כ איך מדמו התוס' שליחות דתרומה לשליחות דגירושין:
הא לא קשה מידי דהא התוס' כתבו בגטין (דף ס"ו) וזה לשונם אע"פ דאמרי' בפ' אין בין המודר גבי מודר הנאה מחבירו דתורם תרומתו לדעתו כו'. ומוקי לה באומר כל הרוצה לתרו' יביא ויתרום לא משום דכי אמר הכי לאו שליחותייהו קא עביד דבתרומה בעינן שליחות ממש אלא לענין מודר הנאה דוקא לא חשיב שליחות כו'. אלמא דלתירוצא קמא של התוס' מהני באומר כל הרוצה גבי גט נמי וא"כ דמי שליחות דגט לשליחות דתרומה וכמו דבגט בעינן שיהא מצי עביד דכל היכא דאיהו לא מצי עביד שלוחא דידי' נמי כו' כמי דמשמע ביבמו' (דף נ"ב) ה"נ גבי תרומה [אח"כ חפשתי בדברי האחרונים ומצאתי להמרכבת המשנה שכתב על הא שכתב המ"ל בענין א' שמסר גט לאשתו שנשתטית שאין יכול ליתן לכשתשתפה דמילתא דלא מצי למיעבד השתא לא מצי עביד שליח וכתב ע"ז המ"ל דלא בעינן שליחות שיכול למסור אח"כ מטעם זכי' וכתב ע"ז בעל מרכבת המשנה מצינו רק דזכין לאדם שלא בפניו שיקנה אבל לא שייך לומר זכין לאדם בבחי' הנותן ולא אמרו אלא זכין לאדם שלא בפניו ולא זכין מאדם עכ"ד]:
ולכאורה יש להביא ראי' דאמרינן זכין לאדם שלא בפניו אפי' באופן לזכות משלו לאחר ג"כ מהא דאמרינן בב"ק (דף ס"א) רבה אמר גדישים דשעורים דישראל היו וגדישים דעדשים דפלשתים וקא מיבעי לי' מהו ליטול גדישין של ישראל לפני בהמתו ע"מ לשלם גדישין של עדשים דפלשתים וכתב ע"ז הרא"ש ויראה שעדיין לא היו מזומנים אלא רצו ליקח גדישים של שעורים דישראל ולכשיזדמן להם גדישים דעדשים דפלשתים יחזור להם אבל אם הי' גדישים דעדשים מזומנים אפי' אין בעלי גדישין דשעורים לפנינו מותר לזכות להם גדישים של עדשים ע"י אחר וליקח גדישין של שעורין דזכות הוא לו דעדשים עדיפי טפי. אלמא אמרינן דזכין לאדם שלא בפניו אפי' לזכות משלו לאחר ג"כ. וכן אמרינן בכתובות (דף מ"ח) מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אלמא דזכין מאדם אפי' שלא בפניו נמי. ואפשר לומר דהתם לא מתורת זכי' ושליחות אלא שזה לא נקראה גזילה דברשות קא עבדי שאם יוודע לו יהא ניחא לו. אבל בדבר דבעינן זכי' או שליחות ל"א אלא דזכין לאדם שלא בפניו אבל לא זכין מאדם. והא דאמרינן ברפי"ד דיבמות (דף קי"ג) ההוא חרש דהוי בשיבבותי' דרב מלכי' אנסבי' איתתא וכתב לי' ארבע מאה זוזי מנכסי' כו' וכתבו התוס' דוקא במטלטלי תנן בהנזקין חרש רומז ונרמז אבל במקרקעי לא ומה ששיעבד בכתובה מקרקעי משום שהי' לו אפוטרופוס וגם זכין לאדם שלא בפניו. אלמא דזכין אפי' מאדם שלא בפניו. אך מזה לא מוכח. דעיקר התירוץ של התוס' הוא משום שהי' לו אפוטרופוס אמרינן בגטין (דף נ"ב) אפי' לעני תרומה דתורמין ומעשרין להאכיל ע"ש:
ואין להקשות על מה שביארתי דכל שהוא מטעם זכי' דזכין לאדם שלא בפניו אמרינן דכיון שגילה לאדם א' שיעשה שליחות אפי' עשה אחר נמי מהני כיון שגילה דעתו שהוא חפץ בזה וליכא למימר בזה מילי לא מימסרן לשליח דאפי' בטל השליחות אפ"ה מהני מטעם זכי'. דהא כתב הרא"ש בפ"ב דקדושין שאם גילה דעתו לשדכן שהוא חפץ באשה פלונית ואמר לשדכה לו והלך השדכן וקדשה בלא מנוי שליחות שהיא מתקדשת לו והביאו בש"ע (אה"ע סי' ל"ה). (ובסי' ל"ו) הביא המחבר דעת הקדוש מרדו"ש במרדכי דאין השליח יכול לעשות שליח אחר משום דמילי לא מימסרן לשליח וקדושין הוי מילי משום שאינו יכול לקדש בע"כ. וכן איתא בירושלמי (בספ"ג דגטין) במתניתין דהמביא גט בא"י וחלה כו' אף בקדושין כן מה בין גיטין מה בין קדושין ביד כל אדם מצוי לגרש לא ביד כל אדם מצוי לקדש. וכן בפ"ד דגטין איתא שם חלה שליח מה את עביד לי' בגטין כקדושין אין תעבדי' כגטין ביד כל אדם מצוי לגרש אין תעבדי' כקדושין לא ביד כל אדם מצוי לקדש. (וכבר תמה הפ"מ על שלא הביאו הפוסקים הירושלמי הלז). עכ"פ מוכח מזה דלא כהרא"ש לפי מה שביארתי דכיון דמטעם זכי' הוא אפי' לא צוה להשדכן בשליחות רק שגילה דעתו שחפץ באשה פלונית מהני א"כ אפי' מילי לא מימסרן לשליח אפ"ה מהני מטעם זכי' כיון שגילה דעתו שהוא חפץ באשה פלונית. ואפשר לומר דפליג הרא"ש על מה שכתב המרדכי. ועוד אפשר לומר דהא שכתב הרא"ש מיירי שהשדכן קדשה בכסף דידי' וע"כ מהני מטעם זכי' דזכין לאדם. שלא בפניו וכיון שגילה בדעתו שהוא חפץ באשה פלונית מהני משא"כ בהא דירושלמי אבל המרדכי מיירי שקידשה בכסף של המקדש וכמו דאיתא בב"י (סוף סי' ל"ה) דהעושה שליח לקדש לו אשה ומסר לו הטבעת כו' וכמו שביארתי דבזה אין לומר דזכין לאדם שלא בפניו וכמו שביארתי בתרומה דאם מפריש מדידי' לא מהני בתורת זכי' דבעינן שליחות והכא נמי כיון שמקדשה בכסף של המקדש לא אמרינן דזכין לאדם שלא בפניו אלא בעינן שליחות ממש וע"כ מילי לא מימסרן לשליח וכיון שאינו יכול לקדשה בתורת שליחות לא מהני. והשתא א"ש מה דבעי למילף ברפ"ב דקדושין (דף מ"א) מגרושין וקדושין ע"ש. משום דבקדושין נמי אשכחן זכי' דאם מקדש אחר בכסף דידי' הוא בתורת זכי' וכיון שגילה דעתו שהוא חפץ באשה פלונית יכול אחר לקדש בתורת זכי' וה"נ בתרומה כיון שצוה לאחד להפריש יכול אחר להפריש ג"כ ולא אמרינן מצוה דיליה וניחא למיעבדי' כיון שצוה לאחר להפריש משא"כ לתרום משלו לא מהני ובעינן שליחות ממש ואין אחר יכול לתרום וכמו דאמרינן בפ"ק דחולין (דף י"ב) בעי מיני' רב דימי מר"נ האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט מהו א"ל חזקתו שחוט האומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום מאי א"ל אין חזקתו תרום ומסיק דשחיטה אי נמי אינש אחרינא אזל ושחט רוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם תרומה דלמא אינש אחרינא אזל ותרם ה"ל תורם שלא מדעת והתורם שלא מדעת אין תרומתו תרומה. אלמא אע"פ שגילה דעתו שאחר יתרום אפ"ה לא מהני. ולא כמו שכתב התה"ד דהטעם משום דהאחר אינו יודע דעתו אם בעין יפה או בעין רעה וע"כ כתב דבזה"ז יכול לתרום אלא דהטעם דלהפריש משלו בעינן שליחות ממש וע"כ לא מהני מה שאחר יתרום]:
דלכאורה קשה לפי מה שביארתי דהעיקר כתירוצא קמא התוס' בגטין (דף ס"ו) דהא דכל הרוצה לתרום יבוא ויתרום הוי שליחות ממש משום דבתרומה בעינן שליחות ממש כמו בגטין וקדושין ואעפ"כ מותר במודר הנאה כיון דלא משוי לי' שליח בהדי' וכמו שכתב הר"ן. א"כ תקשה לפ"ז קושית הב"ש באה"ע דא"כ מאי מקשה הש"ס ברפ"ז דכתובות (דף ע') ופרנס לאו שליחותי' קא עביד אמר רב הונא באומר כל הזן אינו מפסיד פריך וכי אמר הכי לאו שליחותי' קא עביד והתנן מי שהי' מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו וכתבו ויתנו. ואם איתא דאפי' שליחות גמורה נמי מותר במודר הנאה כגון כל הרוצה לתרום כיון דלא משוי לי' שליח בהדי א"כ מאי פריך מגט אמודר הנאה. אלא ודאי דהטעם הוא משום דכל הרוצה לתרום לא הוי שליחות גמורה וע"כ מותר במודר הנאה. ואעפ"כ מהני בתרומה כמו דאמרינן בנדרים (דף ל"ו) אלמא דלא בעינן בהפרשת תרומה שליחות גמורה כמו גבי גט. זה אינו דהא לא קשה מידי דהתם העיקר תלוי אם מחויב לשלם למי שמפרנס וע"כ פריך הש"ס כיון דזהו שליחות גמורה גבי גט אם אומר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי א"כ בודאי דחייב לשלם למי שמפרנס את אשתו א"כ הרי מהנה לה. וכמו שכתב הט"ז ביו"ד (סי' רכ"א) והא דאמרינן דמותר בהפרשת תרומה במודר הנאה משום דלא משוי לי' שליח בהדי' דהתם עיקר הנאה הוא מטעם שעושה שליחותו דהא משני בתורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי וע"כ כיון דלא משוי לי' שליח בהדי' לא מהני לי' אבל בכתובו' (דף ע') הרי מהנה אותם במה שהפרנס מפרנס אותה והוא מחויב לשלם מן הדין לפרנס וכמו שכתבו שם הט"ז והש"ך בשם הרשב"א:
והכי אמרינן בירושלמי (פ"ד דנדרים ה"ח) המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני כו' וקאמר הירושלמי מפני שאינו יכול להוציא ממנו בדין עכ"ל הירושלמי ועיין בנדרים (דף ל"ו) בתוס' שם אבל לעולם דכל הרוצה לתרום הוי שליחות ממש וכמו שביארתי ממה דאמרינן ברפ"ב דקדושין דניליף תרומה מגט אלמא דדמיין להדדי. ומכל מה שביארתי בזה נתברר דיש חילוק בין זכי' לשליחות דזכי' לא אמרינן אלא מקנין לו כגון לתרום משלו על שם חבירו אבל לתרום משל חבירו בעינן שליחות ממש דלהקנות משלו לא אמרינן בזה זכין לאדם שלא בפניו [וכן משמע בפ"ז דעירובין (דף פ') מעשה בכלתו של ר' אושעי' שהלכה לבית המרחץ וחשכה לה ועירבה לה חמותה ובא מעשה לפני ר' חייא ואסר ואמר לי' ר' ישמעאל בר' יוסי בבלאי כל כך אתה מחמיר בעירובין כך אמר אבא כל כמה שיש לך להקל בעירובין הקל ואיבעי להו משל חמותה עירבה לה ומשום דלא זיכתה לה. א"ל רב זירא לר' יעקב כו' בעא מיניה כו' א"ל משל חמותה עירבה לה ומשום דלא זיכתה לה. משמע מזה דאפשר לומר דדוקא משל חמותה הוא דאמר לי' כל כמה שיש להקל בעירובין הקל אבל משלה אינו יכול לערב אפי' בעירובי חצירות דזכות הוא לה משום דלוקח משלה אינו יכול לערב אע"ג דזכות הוא והא דאיתא בש"ע או"ח (סי' שס"ז) ואם אין הבעל והאשה בעיר יכולים בני הבית לערב שלא מדעתם אם אין הבית פתוח אלא לחצר א' היינו דוקא בני הבית שהקילו בעירוב אבל אחר אינו יכול ליקח את הפת שלו לערב וכמו דאיתא בש"ע שם. אבל בני החצר אינם יכולים ליקח פתו מביתו לערב שלא מדעת. ומה שכתב הטור (בסי' שס"ח) דבאינו פתוח אלא לזה החצר מערבין שלא לדעת משמע שאפי' בני החצר יש להם כח זה היינו דוקא אם בני הבית יתנו הפת וכמו שכתב הט"ז ע"ש ודו"ק אבל ליקח מן הפת של בעה"ב אינה יכולים לערב אפי' אינו פתוח אלא לחצר א' דודאי זכות הוא לו משום דלא אמרינן זכין לאדם אלא אם מזכין לו אבל אם נוטלים ממנו לא. וכמו שכתב הט"ז ע"ש]:
וכיון שביארתי דאם מפריש משל בעה"ב בעינן שליחות ממש ע"כ משרתת שבבית אינה יכולה להפריש חלה שלא מדעת בעה"ב. אפי' אם רגילות הוא לפעמים שבעה"ב נותנת לה רשות ובמ"א הארכתי בזה עוד וע"ש ביו"ד סי' שכ"ח בש"ך. כן נ"ל: