עמק יהושע חלק א· רבי יהושע איזיק שפירא
דיני הלואה
סימן כד
שאלה מי שנשבע שלא לסכור משלו לפרוע שום חוב וחי' בו חוב א' שקדם לשבועה אם חלה השבועה ע"י כולל דכיון שחל על חובות שאח"כ החול נמי על חוב שקדם או לא:
תשובה דין זה הוא בח"מ (סי' ע"ג ס"ה) מתשובת הרא"ש ותמה הש"ך ע"ז דאמאי אינה חל בכולל דכיון שחל על חובות שאח"כ תחול נמי על חובות שקדמו ונדחק בתירוצו מאוד כמו שהשיג עליו החכ"ץ. ולע"ד נראה שאין השבועה חלה בכולל לבטל שעבודו של חבירו כמו שהקשו התוס' בכתובות (דף נ"ט) על הא דאמרינן התם דקונמות מפקיע מידי שעבוד אלא שאלמוה לשעבודא דבעל והקשו התוס' דא"כ כל אדם יפקיע עצמו ממונו מבע"ח ע"י קונם ותרצו דלאו דוקא שעבודא דבעל דאלמוה אלא דאלמוה לשיעבודא דב"ח ג"כ כדמוכח בריש המדיר דפריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה ולימא דמפקיע שעבודו ע"ע קונם אלא ודאי דאלמוה לשעבודא דאשם וה"נ אלמוה לשיעבודא דכל בע"ת שלא יוכל להפקיע ע"י שבועה אף ע"י כולל נמי:
אך לפי דעת הב"ח משמע שאף בקונמות אם הי' על ידי כולל חל שהטור פסק ביו"ד (סי' רל"ד) שאם האשה אמרה קונם תשמישי על כל העולם יפר חלקו ותהא מותרת לו עד שתתגרש. והקשה הב"י דאיפכא ה"ל להטור למימר באומרת תשמיש כל העולם עלי וע"כ חל אבל באומרת קונם תשמישי על כל העולם אמאי צריך הבעל להפר חלקו הא אמרינן בנדרים (דף י"ג) דאם אומרת הנאת תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו אבל באומרת הנאת תשמישך עלי אסור שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וא"כ ה"ל להטור למימר שאם אמרם קונם תשמיש כל העולם עלי יפר חלקו אבל באומרת קונם תשמישי על כל העולם הרי היא משועבדת לו ואיך יכולה להפקיע כמו דאמרינן בנדרים (שם) שאם אומרת הנאה תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו ותירץ הב"ח דאע"פ שאמרה קונם תשמישי על כל העולם אפ"ה חייל ע"י כולל כמו שיכולה לאסור תשמישה על כל העולם דהא אינה משועבדת להם כן יכולה נמי לאסור תשמישה על הבטל אף שהיא משועבדת לו ע"י כולל והא בכה"ג נמי אלמוה לשעבודא כמו שהקשה הר"ן בנדרים (דף ט"ו) דמאי פריך הגמ' והא משתעבד לה ואמאי אמרינן קונם שאני משמשיך ה"ז בלא יחל דברו דהא קונמות מפקיע מידי שעבוד ותירץ דאלמוה לשעבודא דאשה שלא יוכל לאסור תשמישו עלי' והכא נמי אלמוה לשיעבודא דבעל מה שיהא משועבדת לו ולכך באומרה הנאת תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו אע"ג דקונמות מפקיע מידי שעבוד וא"כ משמע מדעת הב"ח דגבי קונמות נמי חל בכולל להפקיע שעבודו וא"כ ה"נ גבי שבועה:
ולכאורה יש להקשות על הב"ח שכתב דבאוסרת הנאת תשמישה על כל העולם חל בכולל דכיון שחל על אחרים חל נמי על הבעל מהא דאמרינן בשילהי נדרים (דף צ') בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת נפולה אני מן היהודים כו'. והקשו התוס' דאיך חל נדרה על אחרים בעודה אשת איש והא אין איסור חל על איסור וא"כ אמאי אמרינן דיפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים ותירצו דחייל ע"י כולל מינו דחייל בתשמיש בעל שהוא היתר חל נמי על אחרים עכ"ל. וא"כ כיון שכל עיקר החייילות על אחרים הוא בכולל כיון דחל על הבעל חל נמי על אחרים וא"כ איך נאמר בהיפוך כיון שחל על אחרים חל נמי על הבעל דהא על אחרים לא חל משום דאין איסור חל על איסור אלא מכיון שחל על הבעל חל נמי על אחרים ולפ"ז נסתר תירוץ הב"ח שכתב דכיון שחל על אחרים חל על הבעל ג"כ דאי אפשר לתפוס החבל בתרין ראשון:
ולכאורה אפשר ליישב תירוץ הב"ח דהא שהקשו התוס' דאמאי חל הנדר דהא אין איסור חל על איסור לטעמייהו אזלי שכתבו בשבועות (דף כ') דהא דנדרים חלים על דבר מצוה בביטול מצוה מיירי כגון באומר קונם שאיני נופל לולב שאיני מניח תפילין. אבל אם נדר לקיים מצוה כגון שאמר קונם שלא אוכל ביוה"כ או שלא אוכל נבילות וטריפות לא חייל וע"כ יטה הקשו התוס' בנדרים דאיך חייל אם אמרה קונם תשמישי על כל העולם דהא בלא"ה אסורה להם משום איסור אשת איש ואין איסור חל על איסור וע"כ תירצו דחייל בכולל כיון שחל על הבעל חל נמי על אחרים אבל הב"ח תירץ הקושיא על הטור והטור סבירא ליה כדעת הפוסקים דכמו שנדר חל לבטל המצוה כן חל נמי לקיים את המצוה דהא כתב בטויו"ד (סי' רט"ו) דאם נדר מדברים האסורים כגון נבילות וטריפות חל הנדר. וכתב הב"י דסבירא ליה שהנדר חל לקיים את המצוה נ"כ וא"כ חל על אחרים בלאו טעמא דכולל אלא מטעם דהנדר חל לקיים המצוה וע"כ נוכל לומר דחל על הבעל אע"ג שהיא משועבדת לו כיון דחל על אחרים דהא על אחרים חל בלאו טעמא דכולל. ולא כמו שכתבו התוס' אלא מטעם דהנדר חל לקיים המצוה. והשתא א"ש מה שכתב הב"ח דחל בכולל כיון דחל על אחרים חל נמי על הבעל:
אמנם לאחר העיון אי אפשר ליישב כמו שכתבתי על הב"ח ותחילה צריך לבאר דעת הסוברים דנדר חל לקיים את המצוה כגון שלא יאכל נבילות דמה טעם חל הא אין איסור חל על איסור. והנה הר"ן בנדרים (דף י"ת) הביא הירושלמי וזה לשונו בככר א' מכיון שהזכיר עליה שבועה כנבילה מכאן ואילך כמיחל שבועות על האיסורין ואין שבועות חלות על איסורין אמר ר' יודן והוא שהזכיר נדר ואחר כך הזכיר שבועה אבל אם הזכיר שבועה ואח"כ נדר הנדרים חלים על האיסורין והמתיק שם הר"ן בטעמו של דבר שלכן נדר חל על שבועה משום דהשבועה הוא איסור גברא ואח"כ כשנדר נתוסף בה איסור חפצא שהנדר חל על החפץ ולכן חל הנדר על השבועה אך אין השבועה חל על הנדר מטעם דכיון דנתוסף איסור גברא חל נמי על החפץ משום דבנדרים כי היכי דאית בה איסור חפצא איסור גברא נמי אית בהו שהרי מכיון שנאסרו עליו קאי עליה בלא יחל דברו. והאי לאו. איסור גברא הוא ככל ל"ת שבתורה. הלכך אין מקום לשבועה שתחול על הנדרים. ובשבועות פ"ג הביא הר"ן דעת הרז"ה שכתב דהא דהנדר חל על המצוה היינו דוקא בביטול מצוה דכי נדר לבטל מצוה הרי נדרו חידש עליו שמתחילה היתה אותה מצוה מוטלת עליו ועכשיו אסורה והנדרים יש בהם כח לבטל את המצוה אבל נדר לקיים מצות ל"ת כגון שלא יאכל נבילות אין זה איסור חדש עליו מחמת נדרו שיחול על דבר תורה. ואעפ"י שהשבועות חלות לדעת ר' יהודה בן בתירא אף בקיום ל"ת כדאיתא בפרקין התם היינו טעמא מפני שחדשו חיוב קרבן משא"כ בנדרים והביא ראיה לדבר מהא דאמרינן בסוף מכות (דף כ"ב) א"ל ר' זעירא לר' מני וליחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש ביו"ט ומשני התם לא קא חלה שבועה מושבע ועומד הוא. אח"כ הקשה דלחשוב כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט דמינו דחל עליו שבועה בחול חל עליו נמי ביו"ט ומסיק דהאי תנא לית ליה איסור כולל. והוכיח מזה הרז"ה דאי אמרינן דנדר חל לקיים הל"ת תקשה דמ"ט לא קא חשיב כגון דאמר קונם פרה שאנו חורש ביו"ט דהא הנדר חל לקיום המצוה אלא ודאי דהנדר אינו חל לקיים הל"ת לכ"ע והא דפליגי ר' יהודה בן בתירא ואמר שהשבועה חלה שלא לאכול נבילות היינו כיון שנתוסף עליו קרבן אבל הנדר אינו חל לקיים את הל"ת לכ"ע:
ונראה לע"ד ליישב הקושיא שהקשה הרז"ה על הפוסקים שסוברים דנדר חל לקיים הל"ת מהך דשילהי מכות דאמאי לא פריך כגון דאמר קונם פרה שאני חורש בה דאפשר לומר כיון שכל עיקר הטעם דנדר חל לקיים הל"ת הוא מטעם כולל או מוסיף כיון דנתוסף בה איסור חפצא חייל נמי אגברא. אבל כי קאי משני האי תנא לית ליה כולל וכיון דלית ליה כולל א"כ לא חייל הנדר לקיים הל"ת דהיינו שלא יחרוש ביו"ט והא דקאמר דהאי תנא לית ליה כולל הוא הדין דמוסיף נמי לית ליה ועיין בכריתות בתוס' (דף כ"ג) [ובמ"א ביארתי דהא דאמרינן דחייל מטעם דנתוסף איסור חפצא דמי ספי לכולל מלאיסור מוסיף וא"כ כיון דלית ליה כולל ע"כ לא חל בקונם נמי וא"ש]
ובזה יתיישב קושית התוס' בשבועות (דף כ"ה) דפריך תלמודא התם על הא דאמר יש אוכל אכילה א' וחייב עליו ד' חטאות ואשם א' ואמאי לא חשיב כגון דאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב ומשני כי חשיב מידי דחייל אמידי דאית ביה מששא שבועה דחיילא אמידי דלית ביה מששא לא קתני. והקשו התוס' שם דאמאי לא משני הכי במכות (דף כ"א) אהא דפריך ליחשוב כגון דאמר שבועה שלא אחרוש ביו"ט ותירצו דעדיפא מיניה משני התם. ולפי מה שביארתי ניחא שפיר דאי הוה משני במכות כי קתני מידי דחייל אמידי דאית ביה מששא וע"כ לא חשיב שבועה שלא אחרוש דחייל אף אמידי דלית ביה מששא. אעפ"כ הוי קשה דליחשוב כגון דאמר קונם פרה שאני חורש בה דנדר אינו חל אלא על דבר שיש בו ממש כמו דאמרינן בשבועות (דף כ"ה) חומר בשבועות מבנדרים שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש והנדר אינו חל אלא על דבר שיש בו ממש והטעם פירשו הראשונים משום דנדר חל על החפץ ע"כ בעינן שיהא דוקא דבר שיש בו ממש וא"כ ליחשוב כגון דאמר קונם פרה שאנו חורש כקושית הרז"ה וע"כ משני הגמרא דהאי תנא לית ליה איסור כולל שבזה מתורץ נמי קושית הרז"ה כיון דלית ליה כולל ממילא לא חל הנדר נ"כ שלא לחרוש ביו"ט דכל עיקר דהנדר חל הוא מטעם כולל אבל כיון דלית ליה כולל ממילא לא חל הנדר [ומה שלא תירצו התוס' הכי היינו משום דהתוס' לטעמייהו אזלי דאית להו בשבועות (דף צ') דהנדר אינו חל לקיים הל"ת וא"כ לא קשה דליחשוב כגון דאמר קונם פרה שאני חורש בה אבל לדעת הפוסקים דסבירי להו דהנדר חל לקיים הל"ת א"ש]:
ובזה יתיישב נמי מה שקשה לי לדעת הפוסקים דנדר חל לקיים הל"ת מהא דאמרינן בנזיר (דף ד') דר"ש סובר הא דכתיב יין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות וכגון דאמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר דאתי נזירות וחיילא אשבועה ואח"כ אומר ואי בעית אימא ר"ש לטעמיה דלית ליה איסור חל על איסור דתניא האוכל נבילה ביוה"כ פטור. ופירשו התוס' דהשתא חוזר בו' ממה שאמר תחילה דמיירי בנשבע שישתה אלא דמיירי בנשבע שלא לשתות ור"ש לטעמיה דלית ליה איסור חל על איסור וא"כ אי לאו קרא דיין ושכר יזיר הוה אמינא שלא חל דהא לית ליה איסור חל על איסור אף בכולל ע"כ צריך קרא דמיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות אבל לרבנן דסבירא להו דאיסור חל על איסור בכולל לא מצרכי קרא לזה דממילא חל על איסור ופי' זה מוכרח שם בגמרא. וא"כ קשה לדעת הפוסקים שהנדר חל לקיים הל"ת וא"כ אפי' לית ליה לר"ש כולל אעפ"כ יחול הנזירות על השבועה שנשבע שלא ישתה בלאו קרא דמיין ושכר יזיר מטעם דהנדר חל לקיים הל"ת. וכ"ת דנזירות דמי לשבועה כמו שמשמע מהש"א (סי' ס') והאחרונים זה אינו דנזירות דמי דנדר. כמו דאמרינן בנזיר (דף י"ז) יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה כיצד אמר הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל ואכל חייב על כל אחת ואחת שבועה שלא אוכל כו' ומדהתחיל בנדרים ומפרש מילי דנזיר משמע דהיינו נדר היינו נזירות:
ועוד דהא כתב הרא"ש בפ"ק דשבועות (סי' א') דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי כגון שנשבע שלא ואכל בשר זה ואמר חבירו ואני כמוך אבל מתפיס בנדר נדר דתנן מי שאמר הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני ושמע חבירו ואמר ואני הרי כולן נזירין עכ"ל הרא"ש. אלמא דסבירא ליה להרא"ש דנזירות דמי לנדר:
ואף שצ"ע בזה דהא הטור ביו"ד (סי' רל"ט) כתב דמתפיס בנדר נתפס שהרי האיסור הוא על החפץ וכשאמר על ככר אחר יהא כמוהו הרי הוא כמוהו אבל שבועה שנשבע על ככר שלא יאכלנו אין שום איסור על הככר לפיכך אם אמר על אחר יהא כמוהו אינו כלום כו'. ולפ"ז אם שמע חבירו שנשבע ואמר ואני כמותך הרי הוא שבועה גמורה עכ"ל וא"כ אפשר לומר דהא דמהני בנזירות לאו משום דנזירות דמי לנדר ובנדר מהני התפסה דהא גם בשבועו' מהני התפסה אם מתפיס בגוף האדם כגון שאמר ואני כמוך וי"ל דלשון זה הוא מועתק מהרי"ף והרי"ף והרמב"ם בחדא שיטתא קיימי דהתפסה לא מהני כלל בשבועה כמו שכתב הטור (בסי' רל"ט) שהרמב"ם השוה מתפיס בחבירו שנשבע למתפיס בככר כו' וכתב שבשניהם אין שבועה לחיוב ולא לאסור וא"כ מוכח מהרי"ף והרמב"ם דסברי דנזירות דמי לנדר דלא כהאחרונים ולכאורה יש לדחות דלעולם נזירות דמי לשבועה והא שמהני היינו דוקא שאמר תכ"ד כמו דאמרינן רפ"ד דנזיר (דף כ') דדוקא שהתפיסו כולן בתוך כדי דבור ותוך כדי דיבור אפשר דמהני בשבועה לכ"פ. דהא בש"ע (חו"מ סי' פ"ו) כתב השיך דבשבועה מהני אם ישבע א' והשני יאמר אף אני כמוהו אלמא דבשבועה מהני התפיסה בתוך כדי דבור דאל"ה איך פסק השיך דמהני והא לדעת הרמב"ם לא מהני התפיסה בשבועה. זה אינו דאפילו לדעת, הרא"ש והטור נמי קשה דאיך מהני התפסה דהא דכתבו דמהני התפסה בשבועה כשאומר על גוף האדם ואני כמוך הוא דוקא. בשבועה דלהבא דחיילא על הגוף ולא כמו נדר שחל על החפץ. אבל בשבועה דלעבר אינו שייך התפסה כלל וכן הקשה בקצ"ח דמאי מהני התפסה בשבועה דלעבר. ונראה לי ליישב דעת הש"ך דהא דלא מהני התפסה בשבועה לדעת הרמב"ם הוא דוקא משום שדעתו להתפיס על גוף האדם ועל גוף האדם לא חייל איסור אלא שהוא מוזהר מלעבור על שבועה וע"כ לא מהני התפסה משא"כ בשבועה דלעבר דכ"ע ידעו שאין מונח על גוף האדם כלל דהא דנשבע שכבר היה מעשה כך ואיך שהוא אם באמת נשבע או לשקר עכ"פ אינו מונח על, גוף האדם כלל אלא שדעתו מה שאומר ואני כמוך דהיינו שהוא נשבע ג"כ באופן זה. וע"כ מהני כמו שמהני בעדות אם אומר ואני כמוך כמו דאמרינן בסנהדרין (דף ס') דואני כמוך מהני אף בד"נ ע"ש. וכה"ג אמרינן בנזיר (דף כ"ב) מי דמי התם כיון דאמר הרי עלי כבשר זבח שלמים אע"ג דלאחר שנזרק דמו מצי אכיל ליה בחוץ מקדיש קדיש פי' וע"כ בצננא קא מתפיס דהיינו לאחר שנזרק דמו אבל גבי הפרת הבעל אי ס"ד בצננא קא מתפיס הא היפר לה בעלה ואין מקום להאריך בזה והא דבעינן תוך כדי דבור אע"ג דבנדר מהני התפסה אפי' לאחר כמה ימים אפשר לומר דהטעם משום דלא אמר בהדיא כמוך אלא ואני סתם וא"כ אי לא אמר תוך כ"ד לא הוי ידים מוכיחות מאי כונתו כשאומר ואני אבל אמר תוך כדי דבור הוי ידים מוכיחות ומהני התפסה] עכ"פ הא מוכח לדעת הרי"ף והרמב"ם דנזירות דמי לנדר דאל"ה לא הוי מהני התפסה כלל. דלא כהש"א שכתב דנזירות דמי לשבועה:
והכי משמע נמי מהירושלמי (פ"ב דנזיר) הריני נזיר כשיהי' לי בן ונזיר התחיל מונה את שלו ואח"כ נולד לו בן מניח אה שלו ומונה של בנו ואח"כ משלים את שלו. ופריך לא כן א"ר אבהו בשם ר' יוחנן ה"ז עולה לאחר שלשים יום מכרה בתוך שלשים מכרה, והקדישה קדשה אמר לא באומר ה"ז דלמא באומר הרי עלי ועיין פירושו לעיל (סי' ט"ו). אלמא דדמי לנדר שמתחייב באחריותו ועליו להעמיד. ולא לשבועה. דאי הוה דומה לשבועה דחייל אגופיה. היה לו להירושלמי לתרץ שאינו יכול לבטל שבועתו הראשונה שאמר תחילה הריני נזיר לכשיהיה לי בן ודו"ק:
ועוד מדאמרינן בפ"ק דנזיר (דף ס') וב"ש לטעמייהו דאמרי אין שאלה בהקדש וכיון שאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות. אלמא דנזירות הוי כמו הקדש. אלמא דדמי לנדר. וגם לכאורה יש להביא קצת ראיה דנזירות הוי כמו נדר דאל"ה למה ליה לתלמודא למימר וב"ש לטעמייהו דאמרי אין שאלה בהקדש תיפוק ליה דב"ש סברי דאין שאלה בשבועה בנדרים (דף כ"ח) וא"כ אם נזירות דמי לשבועה אין שאלה בנזירות נמי. וזה יש לדחות דהתם משום חומרא הוא שאמרו שאין להתיר השבועה ואפשר דבה"ג מודו דהא מתחרט מיד וכמ"ש התוס' שם ודו"ק אבל הא דאין שאלה בהקדש לביש מדאורייתא הוא כמו דאמרינן בב"ב (דף ק"כ). עכ"פ מכל מה שנתבאר מוכח דנזירות דמי לנדר [וכן משמע נמי בירושלמי (פ"ק דנזיר) האומר הריני מין של ערלה לא אמר כלום (פי' הריני הוי כמו שאומר הריני נזיר דהריני יד לנזירות כמי דאמרינן התם הריני יד לנזירות הרי עלי יד לקרבן) חברי' אמרינן מחלוקת דר"ש דתנינן תמן בשבועה אוכל נבילות כו' חייב ור"ש פוטר א"ר זעירא בכולל נחלקו אבל בפורט כ"ע מודו שאין שבועות חלות על האיסורין וכאן בכולל אנן קיימים א"ר יודן כאן בנדרים כאן בשבועות נדרים חלים על האיסורין ואין שבועות חלות על האיסורין עכ"ל הירושלמי ומשמע דמסיק דנזירות דמי לנדרים דחל על האיסור]:
וא"כ קשה דמאי משני בנזיר ור"ש לטעמיה דלית ליה איסור כולל וע"כ איצטריך קרא דמיין ושכר יזיר דאל"ה ה"א שאם נשבע שלא לשתות ושוב הזיר בנזיר דלא חיילא דהא לית ליה כולל קא משמע לן קרא דחיילא דהא כיון דנזירות דמי לנדר וא"כ לדעת הפוסקים שסוברים דנדר חל לקיים הל"ת וא"כ אפי' אי לית ליה כולל אעפ"כ ליחול על השבועה מטעם דנדר חל על השבועה כמו שמוכח מהירושלמי. אלא ודאי הא דנדר חל לקיים הל"ת הוא מטעם כולל דמיגו דאתוסף איסור חפצא נתוסף נמי אגברא אבל ר"ש לטעמיה דלית ליה איסור כולל ומוסיף נמי לית ליה כמו שהוכיחו התוס' בכמה מקומות בש"ס וע"כ אין הנדר חל על השבועה ואתי שפיר:
[ובזה ישבתי בחידושי על פסחים מה שהקשו התוס' על רש"י בפסחים (דף מ"ז) בהא דתנן יש חורש תלם א' וחייב עליה משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור ופירש"י עובר על השור שהוא קדשי מזבח משום לא תעבוד בבכור כו' ועל החמור שהוא קדשי ב"ה משום לאו דהזיד במעילה והקשו התוס' על רש"י דא"כ כי פריך בסוף מכות (דף כ"ב) על הא דמשני מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי הקדש בבכור. ופריך והרי נזיר והשתא מחמור הו"ל לאקשויי לפ"ה דאיירי בחמור הקדש, ונראה ליישב עפ"י מה שהקשה הט"א דהא הוי טפי משמונה לאוין כמו דאמרינן בפ"ק דנדרים (דף ד') א"ר אשי הואיל וכן נזיר שטימא עצמו במזיד עובר משום בל תאחר נזירות דטהרה. וכן אמרינן שם דמה נדרים עובר בבל יחל ובל תאחר. ואמרינן התם בשלמא בל יחל דנדרים משכחת לה כו' אלא בל יחל דנזירות היכי משכחת לה. כיון דאמר הריני נזיר קם ליה בבל ואכל שתה קם ליה בבל ישתה. ואמר רבא לעבור עליו בשנים וא"כ נפישא לה עוד שני לאוין ולא שייך לומר דתנא ושייר דהא בהך גופא איכא יותר משמונה לאוין ועיין בתוס' שם בשלמא מלאו דב"ת אפשר לומר דלא קשי' דה"ל לאו שאין בו מעשה ואין לוקים עליו ועיין לעיל (סי' ב') וכמו שהרא"ש כתב דוקא אם נשתהה ג' רגלים ורק שהר"ן כתב דלוקה מיד. אבל מלאו דבל יחל קסה דהא נפיש משמונה לאוין. וע"כ נראה לע"ד לומר מילתא חדתא דכיון דילפינן בל יחל מנדרים. וע"כ אם הוא באופן שהנדר לא חל הכא נמי לא חייל לאו דבל יחל. והכי אמרינן בפ"ה דזבחים (דף מ"ח) כלום מצינו טפל חמור מן העיקר ופירש"י למד חמור מן המלמד כגון חטאת שבאה מכח עולה כו' וה"נ בכהן שאם היה נודר שלא להטמא למתים לא היה הנדר חל. א"כ הוא הדין בנזיר אע"ג דנזירות חל היינו דוקא בנזירות דגלי לן רחמנא דחל כמו דאמרינן בזבחים (דף ק') לאמו שאם היה כהן והוא נזיר לאמו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ור"ע קאמר לה התם ומתניתין אתי אליבא דר"ע כמו דאיתא התם במכות ועוד ביארתי במ"א באריכות על הא דמניין ילפינן דנזירות חל על הכהונה לפי מאי דמסקינן דהאי תנא לית ליה כולל אבל לענין לאי דבל יחל לא חל כמו שבנדרים לא חל. וה"נ לענין נזירות וע"כ לא נפיש משמונה לאוין דלאו דבל יחל לא חייל אכהונה אלא לאו דנזירות. ואע"ג דרש"י ס"ל ברפ"ג דשבועות (דף כ') דנדרים חלים בין בביטול מצוה בין בקיום מצוה דהיינו לקיים הל"ת היינו משום דחל בכולל דכיון דנתוסף איסור חפצא חל נמי אגברא אבל כיון דמסיק במכות (דף כ"ב ושם) דהאי תנא לית ליה כולל ע"כ כיון שאין הנדר חל על לאו דכהונה ה"נ לא חל לאו דבל יחל אפי' בנזירות כיון דילפינן מנדרים והיינו דוקא לפי המסקנא דהאי תנא לית ליה כולל אבל לפי הס"ד שהקשה לו ר' זעירא ולחשוב כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט מטעם כולל. וע"כ חל בנזירות הלאו דבל יחל נמי לפ"ז איכא לאו יתירא ולפ"ז לא צריך לפרושי דאיירי בחמור הקדש דבלא"ה איכא שמונה לאוין משום לאו דבל יחל דהא בנזירות איכא שני לאוין לאו דנזירות ולאו דבל יחל. ולכך לא פריך הש"ס במכות מחמור דהא לפי הסיד לא צריך לאוקמי בחמור הקדש. ומה שפירש"י בחמור הקדש הוא לפי המסקנא דהאי תנא כולל לית ליה וע"כ בצר ליה חד לאו. וע"כ פירש"י דאיירי בחמור הקדש. דהא לפי המסקנא מסקינן דחשוב מידי דאיתא בשאלה נמי. וא"ש מה שהקשו התוס' על רש"י והא שלא פירשו התוס' הכי הוא משום דהתוס' אזלו לטעמייהו בפ"ג דשבועות (דף כ') דהנדר אינו חל רק בביטול מצוה ולא בקיום מצוה וע"כ אפי' לפי הס"ד דהאי תנא אית ליה כולל אפ"ה לא חייל לאו דבל יחל. כיון דילפינן מנדרים ולא מצינו טפל חמור מן העיקר. וא"כ גם לפי הס"ד בציר לאו א'. והיה צריך לאוקמי בחמור הקדש. וא"כ מ"ט לא פריך מחמור וע"כ פירשו שיש בכלאים גופא שני לאווין [אך שיש לדחות דלפי הסיד דהאי תנא אית ליה כולל חל אלאו דבל יחל נמי משום דכולל עוד איסורין יין ותגלחת. דהא בנדר חל נמי בכולל אך מה שהקשו על רש"י א"ש ועדיין צ"ע בזה ועיין לעיל סי' פ"ז]:
וכיון שבאנו לכלל זה דהא דנדר חל הוא מטעם דנתוסף איסור חפצא ע"כ חל על הל"ת וא"כ באשת איש שאסור' לכל העולם אם אמרה קונם תשמישי על כל העולם אינו חל אפי לדעת הטור והפוסקים שאומרים שנדר חל על הל"ת דה"מ דוקא אם נתוסף איסור חפצא אבל הכא כמו שהיא אסורה לכל העולם כן כל העולם אסורין עלי' וא"כ אף אם הדירה לא נתוסף איסור חפצא וא"כ אין הנדר חל ע"ז לכ"ע אפי' לדעת הפוסקים שסוברים דהנדר חל על הל"ת וא"כ קשה איך חל הנדר שאומרת שנטולה אני מן היהודים אלא ודאי דהטעם הוא דכיון דחל על הבעל חל נמי על אחרים כמו שכתבו התוס' וא"כ כיון דחל על אחרים הוא מטעם דחל על הבעל אי אפשר לומר כמו שכתב הב"ח ז"ל דעל הבעל חל בכולל להפקיע שעבודו אפי' באומרת קונם תשמישי על כל העולם חל על הבעל כיון שחל על כל העולם דהא לפי מה שהוכחתי הא דחל על כל העולם אף דאסורה בלא"ה הוא מטעם דחל על הבעל וא"כ איך תאמר כיון שחל על אחרים חל נמי על הבעל דהא הכא אין נדר חל לקיים הל"ת לכ"ע אפי' לדעת רש"י והטור שסוברים דהנדר חל לקיים הל"ת מטעם דהא הכא בלא"ה שניהם מוזהרים [ואין להביא ראי' מהא דאמרינן בגטין (דף ל"ה) הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה פי' שידור הנאה ממנה וקשה דא"כ איך חל הנדר אלא ודאי דרש"י לטעמי' דסבירא לי' בשבועות (דף כ') דנדר חל לקיים הל"ת. אלמא אע"ג דהאיסור הוא על שניהם אפ"ה חל הנדר דזה אינו דאפשר לומר דהיינו שאוסר שאר הנאות שלה עליו וחל בכולל נמי על תשמיש ג"כ. (ועיין בש"ך סי' רכ"ח ס"ק) דמיירי באוסר פירות שבעולם או מזונות עליו אם לא יגרשנה דאל"ה מאי פריך הגמ' וליחוש דלמא אזל' לגבי חכם ושרי לה לדעת הפוסקים שאם נדר על דבר איסור אפי' בדיעבד אינו מותר וע"כ כתב דמיירי באוסר פירות שבעולם וע"כ כיון שהאיסור בדבר אחר מועיל בדיעבד. ולכאורה ק"ק דמאי פריך וליחוש דלמא אזלי לגבי חכם ושרי לה דלמא הוא כפשוטו שאוסר תשמישה עלי' וע"כ אפי' בדיעבד אינו מותר אלא ודאי סבירא להש"ס שאם הי' אוסר תשמישה עלי' בלא"ה אין הנדר חל כיון ששניהם מוזהרים כמו שכתבתי. ויש לדחות דלכך משמע להו דמיירי באוסר מזונותי' עלי' דאל"ה כיון דחשוד לישא נשים בעבירה לא מהמנין לי' במה שאסר הנאתה עלי' כמו דאיתא בריש סי' א' דאין להאמין לחשוד על השחיטה אפי' בשבועה דהא על השחיטה נמי מושבע ועומד הוא מהר סיני וכן ביו"ד (סי' קי"ט ס"ח) הביא מה שכתוב בתשובת הרשב"א (סי' ס"ד) שאף בגניבה של כו' אין להאמין לחשוד עליו אף בשבועה וא"כ איך מאמינים אותו דקתני נודר ועובד יורד ומגרש לכך פי' האחרונים דמיירי שאוסר מזונותי' עלי' ובזה אנו מאמינים לו כיון שאינו בדבר א'. וכמו שכתב המ"ל ברמב"ם (ה' גרושין פ"י) בתשובות מהרדב"ז שאם פירסה נדה ונתייחד עמה בפני עדים לא חיישינן לה דמסתמא לא עבר על איסור כרת ואפי' ראינו שנבעלה אין חוששין שמא לשם קדושין בעל דהא לא שייך לומר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דמאן דעבר על איסור כרת לא חייש לבעילת זנות. וכתב ע"ז המ"ל דלא דמי למ"ש רבינו (בפ"ב מה' תמורה) והוא מסוגי' דתמורה (דף כ"ז) דאם היו ג' בהמות קדשי מזבח לפניו וכו' וחילק המ"ל דלא דמי דהתם מפני שנעשה ב' האיסורים לא נאמר כו' אבל הכא בדבר א' שבאותה ביאה עבר אאיסור נדה באותה דבר בעצמו בודאי לא נשמר מדבר אחר. וכן כתב המהרי"ט בתשובה (ר"ב סי' א') שאם גירשה מחמת טומאה לא אמרינן דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אף מה שהביא שם ראי' מר' ישעי' אחרון ז"ל ממה שכתב שאם נתייחד לאחר שנשאת לא אמרינן דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין אלמא כיון דעביד איסורא אינו משגיח כלל. ראי' זו אינה מוכרחת דהתם בנשאת אחר הגרושין לאחר בודאי דלא בעיל לשם קדושין דהא חמור איסורא יותר כמו דאמרינן בקדושין (דף ע"ח) ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה מים דרך לקוחין אסרה תורה וא"כ בודאי דלא קידש דאם קידש גרע יותר שלוקה משום אחזיר גרושתו אבל בלא קדושין אינו לוקה דדרך לקוחין אסרה תורה ולפ"ז אין ראי' מזה להא דאם נטמאת]:
ומעתה מכל מה שנתבאר לעיל אי אפשר לומר כהב"ח שמפרש שמה שכתב הטור שאם אמרה קונם תשמישי על כל העולם הוא מטעם כולל כמו שביארתי ועוד דכיון דקונמות בלחוד נמי מפקיע מידי שעבוד וכמו שהקשה הר"ן בנדרים (דף רד) על הא דאמרינן קונם שאני משמשיך ה"ז בלא יחל דברו ופריך תלמודא והא משתעביד לה והקשו הר"ן דהא קונמות מפקיע מידי שעבוד ותירץ דאלמוה לשעבודה וע"כ כיון דאלמוה לשעבודה שלא תחול ע"ז קונם להפקיע א"כ מאי מהני כולל כיון דבלא"ה קונמות מפקיע אלא דאלמוה לשעבודה וא"כ אם כולל עוד דברים מה מועיל בזה כיון דאלמוה לשעבודה:
והא שכתב הטור דבאוסרת הנאת תשמישם על כל העולם מהני נ"ל לתרץ עפ"י מה שכתבו התוס' בכתובות (דף נ"ט) דדוקא בקונמות אלמוה לשעבודה אבל בההיא דאיצטלא דמיתנא דנאסר לכל העולם לא אלמוה לשעבודה. וכן כתב הטור (בחו"מ סי' קי"ז) דבאיצטלא דמיתנא מפקיע מידי שעבוד וכן בש"ע חו"מ (שם) כתב הרמ"א ג"כ לחלק בין היכא שנאסר על כל העולם ובין היכא שלא אסרה רק על הב"ח אבל באמת בכולל לא מהני להפקיע השעבוד:
ובזה מיושב כל הקושיות שהקשו האחרונים על הא שכתב (בס' ע"ג) דאם החוב קדם לשבועה אינו חל והקשו שיחול בכולל כיון דחל על חובות הבאים ועוד כיון דחל אם יסלקנו במזומנים יחול גם עתה. דכיון דאמרינן דאלמוה לשעבודא ע"כ לא מהני כולל אמנם אע"פ שביארתי בארוכה דהיכא דאלמוה לשעבודא אפי' כולל לא מהני והראי' דדוקא באוסר על כל העולם אמרינן דלא אלמוה לשיעבודא משמע הא לאו הכי אע"ג שכלל עוד א' או שנים שלהם אינו משועבד אפ"ה אינו חל בכולל אעפ"כ לכאורה יש להביא קצת ראי' דאפי' היכא דאלמוה לשעבודא אעפ"כ חל בכולל כגון הכא שכולל עוד חובות הבאים שעדיין לא נשתעבד ועוד אולי יסלק במזומנים ולא יצטרך למכור וא"כ מוצא מקום לחול וכיון שמוצא מקום לחול א"כ חל אף להפקיע השיעבוד דהא התוס' הקשו על הא דאמרינן פ"ב דנדרים (דף ט"ו) שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח והקשו התוס' והא משעבד לה והיכי מצי מדיר לה ותירצו דמיירי באומר קונם תשמישך עלי ושאת נהנית לי לאו דוקא א"נ שאני הכא כיון שתולה הנדר בדבר שיכולה לקיים שפיר חל הנדר אף כשמדירה כשאמר קונם תשמישך עלי שהרי לא תלך לבית אבי' ולא תאסור עכ"ל אלמא מכיון שמוצא מקום לחול דהא בידה שלא תלך לבית אבי' ולא תאסור וע"כ חל הנדר אף לעקור השעבוד כגון אם הלכה לבית אבי' אע"ג דמשועבד לה ואלמוה לשעבודא כמו שביארתי אפ"ה מכיון שאינו עוקר לשעבודא בבירור דהא אפשר שאינו עוקר לשעבודה כגון אם לא תלך לבית אבי' ע"כ אם הלכה אסורה בהנאתו אף שעוקר לשעבודה [ויש לדחות דלא דמי כלל לכולל דהא בכולל עוקר ודאי להשעבוד]. ועוד יש להביא יותר ראי' מזה דהא אמרינן בנדרים (דף י"ד) קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אמר רב יהודה אל ישן היום שמא ישן למחר ומקשה התלמוד מהא דתנן שאם נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג דוקא אם הלכה אבל לא הלכה מותרת בהנאתו ולא אמרינן דאסור' בהנאתו שמא תלך ומשני הלכה אסורה ולוקה לא הלכה אסורי בעלמא אלמא אע"ג דמעתה אסור בהנאתו בודאי שמא תלך לבית אבי' אע"ג דלפ"ז בודאי עוקר לשעבודה דהא מעתה היא אסורה בהנאתו על כל פנים ואפ"ה כיון שמצד עיקר הנדר מוצא מקום לחול כגון אם לא תלך וע"כ חל הנדר וכיון שחל הנדר ממילא אסורה בהנאתו מיד שמא תלך אלמא מכיון שמוצא מקום לחול חייל אף לעקור השעבוד [וגם זה יש לדחות אך לפי מה שאבאר לקמן יתיישב שפיר. ומזה קשה לי על מה שהביא החכ"צ (שאלה מ"א) מהב"י בשם התשב"ץ (סי' רל"ט) מלמד שנשבע שאם לא יפרעהו תוך ו' חדשים שלא ילמד לנערים וכתב דהשבועה חלה עליו דלאו עלי דידי' רמי' וכו' והקשה החכ"צ דתיפוק לי' דלא הר לבטל את המצוה כיון דאם יפרעהו ילמוד וכתב דנראה לו לדמות להא דאמרינן קונם שאני נהנית לך אם עושה אני ע"פ אבא ואביך יפר אלמא אע"ג דאפשר שלא תעשה ולא תיאסר אעפ"כ כיון דעיקר נדרה עלי' מצי מיפר הכא נמי כיון דעיקר שבועתו הוא לעקור דבר מן התורה כו' ובמח"כ אשתמיטתי' דברי התוס' האלו דלא הוי לעקור דבר מן התורה ועיין בגטין (ד' לה) בתוס' שם מה שהביא מנדרים (ד' פט) דאמר ההוא גברא תיתסר הנאות דעלמא כו' ודוק. ומה שהביא החכ"צ ראי' מהא דקונם שאני נהנה לך אם עושה אני ע"פ אבא ואביך כבר כתב הר"ן בפ' בתרא דנדרים (דף ע"פ) דהטעם דכיון דתלתה תנאה בדבר שהיא עשויה לעבור עליו שאי אפשר לאשה שתעמוד עצמה שלא תעשה לאבא ולאבי' ה"ז יכול להפר וא"כ אין ראי' מזה. (אך מהירושלמי פי בתרא דנדרים יש סיוע לדברי החכ"צ דאמרינן התם אם לא ארחץ ותרחץ א"ר מנא בשאמרה קונם הנייתי עלך אם ארחץ ויפר לה א"ר יוסי ב"ר בון כשלא אמרה אלא קונם הניית גופי עליך לכשארחץ ופריך ויכוף לא כן אמר רב הונא הנייתי עליך כופה ומשמשתו הנייתך עלי ה"ז יפר עכ"ל הירושלמי. אלמא אע"ג דאפשר שלא תרחוץ וא"כ אינו אסור הנאת גופה. אעפ"כ פריך בירושלמי ויכוף לא כן אמר רב הונא אלמא דכיון דעיקר נדרה הי' לאסור הניית גופה יכול לכפות אע"פ שאפשר לה שלא תרחוץ ולא תיאסר הנאת גופה) ואף שיש לחלק דהתם יכולה לקיים בשב ואל תפשה משא"כ לנידון דידן אע"פ שאם ישיג מעות אינו עוקר לשעבודו אעפ"כ הא מחוסר מעשה דנתינת מעות כמו שכתב הר"ן דבמשכון אינו עובר בב"י ולא אמרינן דהואיל דבידו לפדותו והוי כמו חמץ של ישראל כמו דאמרינן גבי חלה הואיל וסופו למיתשל כיון דמחוסר מעשה דנתינת מעות אעפ"כ דוחק הוא לחלק בכך]:
ע"כ ראיתי להאריך בזה קצת ולבאר שמלבד שאין סתירה מדברי התוס' האלו לדברי אלא שאוסיף לחזק את דברי הראשונים דהנה בנדרים (דף י"ד) אמרינן שם האומר לאשה קונם שאני משמשך ה"ז בבל יחל דברו ופריך בגמ' והא משתעבד לה מדאורייתא. והקשה הר"ן דמאי קשי' לי' דהא דאמרינן בפ' אע"פ (דף נ"ט) דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיע מידי שיעבוד ותירץ הר"ן דכי היכי דהתם אמרינן אלמוה לשיעבודא דבעל ה"נ אלמוה לשעבודא דאשה עכ"ל. והר"ש כתב דכיון דמשועבד לה שחייב בעונתה האיך יכול להפקיע שעבודה והוי כמו אוסר פירות חבירו על חבירו. ולכאורה אמאי לא דקדק כמו שדקדק הר"ן דמאי פריך הגמ' הא קונמות מפקיע מידי שעבוד אך יש לומר דהרא"ש אזיל בשטת התוס' בגטין (דף מ') דהא דאמרינן דקונמות מפקיע מידי שעבוד היינו דוקא אם אפשר לסלוקי בזוזי וע"כ מכאן ולהבא הוא גובה וכיון שחל שעה אחת ע"כ מפקיע מידי שעבוד והקשו שם התוס' מהא דאיצטלא דמיתנא דהא התם לא אפשר לסלוקי בזוזי ע"ש. וע"כ כיון שאין קונמות מפקיע מידי שעבוד אלא ביכול לסלוקי בזוזי לא הי' קשה לו להרא"ש על מאי דפריך והא משתעבד לה דקונמות מפקיע מידי שעבוד דכיון דהגוף שלו משועבד ואינו יכול לסלוקי בזוזי לא אמרינן דקונמו' מפקיע מידי שיעבוד דהרא"ש אזיל בשיטת התוס' דכל היכא דאינו יכול לסלוקי בזוזי לא אמרינן דקונמות מפקיע מידי שעבוד א"כ לשיטתם אין הכרח לומר גבי תשמיש דאלמוה רבנן לשעבודה דלא מצינו זה אלא בשעבוד ממון אבל לא במילי אחריני לפי שיטת התוס'. וע"כ כשהקשו התוס' בנדרים (דף ט"ו) גבי שאת נהנית לי' עד הפסח כו' איך מצי להדירה אם אומר קונם תשמישי עליך לא מצד דאלמוה לשעבודא אתי עלי' אלא מצד דמשועבד לה והוי כמו אוסר פירות חבירו וע"כ תירצו כיון דמוצא מקום לחול חל נמי על השעבוד כמו שחל בשבועה בכולל לבטל את המצוה. והטעם כיון שמוצא מקום לחול אבל גבי בע"ח דאמרינן דאלמוה לשעבודא כדי שלא יפקיעו כל א' ממונו של חבירו וא"כ לא מהני לזה כולל או שמוצא מקום לחול כיון שבידו לסלק במזומנים אלא כיון שאין חבירו מוצא אח"כ מקום ממה לגבות הרי הוא גובה ואין בידו של זה לעקור שעבודו של חבירו אלא או שיסלקנו במזומנים או שמוכרח למכור הנכסים:
ובזה יתיישב מה שהקשה המחנה אפרים על המהרי"ט בתשובה (חלק א' ס"ה) שהביא ראי' ג"כ מהתוס' דכתובות (דף נ"ט) דאמרינן התם נדרה שלא להניק אה בנה בש"א שומטת דד מפיו ובה"א כופה ומניקתו ומסיק דפליגי כגון שנדרה היא וקיים לה הוא דב"ש סברי שהוא נתן אצבע בין שיני' וב"ה סברי היא נתנה אצבע בין שיני'. וכתבו התוס' דמיירי שאסרה הנאה הנקה על עצמה שהיא נהנית מהנקה אבל ליכא למימר שאסרה הנאת יניקתה עלי' כיון דמשעבדא לי' אין הנדר חל. והקשה ע"ז המהרי"ט דמאי קשי' להו להתוס' דהא אפשר לומר דבהא פליגי דב"ש סברי שהוא נתן אצבע בין שיני' אח"כ כשלא הפיר וע"כ הפסיד שעבודו וב"ה סברי שהיא נתנה אצבע בין שיני' אלא ודאי שאין הנדר חל לעקור את השעבוד במקום דלא אפשר לסלוקי בדמים. וכתב ע"ז המחנה אפרים (ה' גביות חוב סי ב') שאין משם ראי' כלל דהא ודאי כל שנדרה בלא רשות בעלה אע"פ שקיים לה אח"כ מ"מ כיון דבשעת נדרה לא חל שהי' שלא ברשות וכיון דהשתא לא חייל לקמי' נמי לא חייל:
אבל לפי מה שביארתי ניחא מה שכתב המהרי"ט שהתוס' סברי דהא דקונמות מפקיע מידי שעבוד היינו דוקא אם אפשר לסלוקי בדמים וע"כ הוכחת מהרי"ט מהתוס' דכתובות נכון הוא והוא דזה הכלל דאם הנדר לא חל בשעת מעשה לא חל נמי אח"כ אך ה"מ כשהנדר לא חל כלל ואין לו מקום לחול ע"כ לא חל נמי אח"כ אבל אם הנדר הי' ראוי לחול אלא שאלמוה לשעבודא ע"כ אף שלא חל עכשיו מפני שאלמוה לשיעבודא אעפ"כ חל לאחר מכן כמו דאמרינן בכתובות (דף נ"ט) יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור ומסיק התם דבעודה תחתיו לא חייל אע"פ דקונמות מפקיע מידי שעבוד אפ"ה אם יגרשנה תחול הנדר אלמא דבשעבוד אע"ג דבעודה תחתיו לא חייל אעפ"כ כיון שמוצא אח"כ מקום לחול חייל וה"מ אם לא חל רק מחמת השעבוד משום דאלמוה לשעבודא אבל מדאורייתא חייל אבל אם מדאורייתא לא חייל על השעבוד כמו שכתב הרא"ש דהוי כאוסר פירות חבירו על חבירו א"כ כיון דלא חל עכשיו לא חל נמי לאח"כ:
והשתא ניחא ראית מהרי"ט שהביא ראי' דהא דאמרי' דקונמו' מפקיע מידי שעבוד הוא דוקא אם אפשר לסלוקי בזוזי אבל אם א"א לסלוקי בזוזי לא חל קונם כלל, וע"כ איש מה שלא ניחא להו להתוס' לאוקמי כגון שאוסרת יניקתה על אחרים וב"ש סברי שהוא נתן אצבע בין שיני' וע"כ מחל שעבודו דכיון דלא חל בשעת מעשה לא חל נמי אח"כ וא"כ אמאי שומטת דד מפיו דהא תחילה לא חל מפני שלא חל מדאורייתא דהוי כמו אוסר פירות חבירו על חבירו וע"כ לא חל נמי אח"כ אבל אי הוי סברי התוס' כסברת הר"ן דאע"פ דלא אפשר לסלוקי בזוזי אפ"ה חל בקונם לא הוי מקשי התוס' מידי דהא איכא למימר שאוסרת הנאת יניקתה על הבעל ואע"ג דאיכא למימר דאלמוה לשעבודא אעפ"כ כיון דב"ש סברי שהוא נתן אצבע בין שיני' הרי נמחל שעבודו וא"כ חייל הנדר דמעיקרא דבשעבוד אמרינן דאע"פ דמעיקרא לא חל אפ"ה חל אח"כ כמו דאמרינן יפר שמא יגרשנה ותהא מותרת לחזור אלא ודאי דבהנקה שאינה יכולה לסלוקי בזוזי אין הנדר חל כלל וע"כ כתבו התוס' דלא אפשר לאוקמי באוסרת הנאה יניקה על אחר דא"כ לא הוה חייל ואע"פ שנמחל שעבודו אח"כ דהא הוא נתן אצבע בין שיני' אפ"ה א"צ להיות שומטת דד מפיו אלא ודאי דאסרה הנאת יניקתה עליה:
ומעתה לפי מה שביארתי דלדעת התוס' לא אמרינן דאלמוה לשעבודא אלא גבי בע"ח אבל לא בשארי דברים כגון בתשמיש ולא כסברת הר"ן לפ"ז איכא למימר דגם הב"י והב"ח יודו בזה דבשעבוד אינו יכול להפקיע אף ע"י כולל כיון דאלמוה לשעבודא והא שהקשה הב"י דאיך מהנו אם אוסרת הנאת תשמישה על אחרים הוא מפעם דכיון שהיא משועבדת לא הוי כמו אוסר פירות חבירו על חבירו וע"ז תירץ הב"ח דמהני בכולל וכיון שמוצא מקום לחול חל נמי אף שמשועבדת לאחרים כמו שהבאתי לעיל מהתוס' דכיון שמוצא מקום לחול חל נמי אף על שעבוד אע"ג דבלא"ה לא הוי חייל הקונם דכיון שלא אפשר לסלוקי בדמים לא אמרינן דקונמות מפקיע מידי שעבוד אבל בכולל חייל כמו דאמרינן בנשבע לבטל את המצוה דלא חייל אבל בכולל חייל וה"מ במקום דלא אמרינן אלמוה לשעבודא כמו שהוכחתי לדעת התוס' דלא אמרינן בזה אלמוה לשעבודא אלא דלא חל משום דאין קונם חל ע"ז כיון דלא אפשר לסלוקי בזוזי וע"כ מסני בזה כולל לסברת הב"ח והוי כמו דאמרינן גבי הנאת תשמישך עלי שאין מאכילים לאדם דבר האסור לו פי' מכיון שמוצא מקום לחול עליו ע"כ מהני גם לעקור השעבוד וה"מ דוקא בהאי דמדינא לא חל ולא מחמת דאלמוה לשעבודא אבל גבי בע"ח דמדינא הוי חייל דהא קונמות מפקיע מידי שעבוד במקום דאפשר לסלוקי בזוזי אלא דאלמוה לשעבודא כדי שלא יפקיע מבע"ח ואלמוה לשעבודא ע"כ לא מהני בזה כולל ולא שום דבר כדי להפקיע השעבוד וע"כ פסק הרא"ש דאם החוב קדם לשבועה לא מהני לזה כולל ומוכר את חפציו כדי לשלם לזה חובו:
ובזה יתיישב נמי מה שהקשו האחרונים דאמאי לא כתבו הרא"ש והטור דלוקה משום שבועת שוא מכת מרדות כמו שכתב אח"כ דאם השבועה קדמה לחוב שמעון חלה השבועה הראשונה ומכין אותו מכת מרדות על השני' דהוי שבועת שוא ואמאי לא כתבו הפוסקים תחילה דאה החוב קדמה שמכין אותו מכח מרדות. ותחילה נקדים מה שכתב המחנה אפרים (בהלכות שבועות סי' ח') דאם א' נשבע לפרוע הקרן והרבית ועל הרבית אינו חלה אם חלה לקיים את הקרן והעלה שדבר זה תלוי בפלוגתא של הר"ן והתוס' דלדעת הר"ן חלה באם נשבע לפרוע הקרן והרבית דאף דעל הרבית לא חל אפ"ה על הקרן חל וכתב דלא דמי להא דאמרינן נדר שהותר מקצתו כו' ט"ש. וכתב ע"ז המחנה אפרים שנראה לו להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בפ' בתרא דנדרים (דף פ"ו) קונם שאני עושה לפיך ריב"נ אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו אלמא אע"פ שנדרה הוי בכולל בעודה תחתיו ובעודה תחתיו לא חייל אפ"ה אמרי' דיפר משום אחר גרושין ולא אמרינן כיון דלא חל על כולו לא חל אמקצתו וכתב פ"ז דאיכא למידחי דהתם מדינא חייל נדרא אפי' השתא אלא דאלמוה לשעבודא וכי אלמוה היינו דוקא בדקיימ' קשי' אבל בנידון דידן דמדינא לא חייל נדרא אפי' על מקצתם נמי לא חייל נדרא. וא"כ לפ"ז אם מחמת דאלמוה לשעבודא לא חייל לא בטלה כולה אלא דוקא היכא דאלמוה לשעבודא א"כ לא יצאתה שבועה לשוא מפיו דהא חייל על החובות הבאים דאף דעל חוב זה לא חייל משום שקדם אעפ"כ חייל בכולל כמו דאמרינן בשעבוד דאף דעל מקצתה לא חייל חייל אח"כ והכי נמי חייל בכולל על שאר החובות וא"כ לא יצאתה לשוא וע"כ לא כתבו תחילה הפוסקים דמכין אותו מכת מרדות משא"כ אם השבועה קדמה לכל החובות וא"כ השבועה חיילא ואח"כ נשבע לפרוע לפלוני א"כ הוא בודאי שבועת שוא וע"כ לוקה מכת מרדות ולקמן יתבאר יותר:
ומה שכתב המחנה אפרים בסוף דבריו וזה לשונו אבל נראה להביא ראי' מר"פ המדיר (דף ע') דאמרינן התם דאם איתא להא דאמר רב הונא דאמר יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה קונם שאני עושה לפיך אמאי אינו צריך להפר לימא מתוך שיכולה לומר איני ניזונת נעשה כאומרת לו איני ניזונת ואיני עושה. והקשה המ"א דהא דיכולה לומר אינה ניזונת היינו דוקא חוץ משבעה מלאכות שהאשה עושה לבעלה והיא אסרה כל הנאתה על בעלה וה"נ כללה אותם שבעה מלאכות ג"כ וא"כ אי אמרינן כיון דעל מקצתו לא חל אכולי נמי לא חל והכא הרי על אותם שבעה מלאכות לא חל אכולי נמי לא חל עכ"ל. והדברים האלו אינם מובנים כלל דהא אותם שבעה מלאכות נמי הטעם דלא חייל הוא משום דאלמוה לשעבודא דבלא"ה הוי חייל דהא אפי' גבי תשמיש כתב הר"ן דקונמות מפקיע דהר"ן לטעמי' דאפי' במידי דלא אפשר לסלוקי בזוי אמרינן נמי דקונמות מפקיע אלא הטעם דאלמוה לשעבודא וא"כ אפי' אי אמרינן דעל אותם שבעה מלאכות לא חל הטעם הוא משום דאלמוה לשעבודא דבלא"ה קונמות ודאי מפקיע מידי שעבוד וא"כ כיון שהטעם הוא משום אלמוה לשעבודא וכבר הקדים המ"א בעצמו דכל היכי דהטעם הוא משום דאלמוה לא אמרינן בזה כיון שבטל מקצתו בטל כולו וא"כ בנידון דידן נמי כיון שהטעם דלא חייל הוא משום אלמוה לשעבודא וכל היכי שהטעם הוא משום אלמוה לשעבודא לא אמרינן בזה כיון דבטל מקצתו בטל כולו. והטעם בזה דלא אמרינן בדבר דאלמוה לשעבודא כיון שבטל מקצתו בסל כולי הוא דבאמת חייל נמי הנדר ע"ז דקונמות מפקיע מידי שעבוד אלא דחכמים אלמוה לשעבודא ואין מניחים אותו אבל בשביל זה לא הוי שבועת שוא וע"כ חל אאחריני ולא אמרינן בזה כיון שבטל מקצתו בטל כולו:
ויש להביא ראי לזה ממה שכתב הר"ן בתשובה שהנשבע לשלם רבית דרבנן א"צ לשלם דבשב ואל תעשה עקרו רבנן למצוה דאורייתא משום סייג. והנה לכאורה יש להקשות ט"ז מגמרא ערוכה דאמרינן בשבועות (דף כ"ד) בשלמא לריש לקיש דמפרש בחצי שיעור משכחת לה בלאו והן אלא לר"י קשי' והא ר"ל אית לי' ביומא (דף ע"ד) דחצי שיעור אסור מדרבנן וא"כ כיון דאסור מדרבנן א"כ איך אמרינן בשבועות (שם) דבחצי שיעור יש בלאו והן דהיינו אם נשבע שיאכל והרי לדעת הר"ן דבשב ואל תעשה כגון ברבית דרבנן אמרינן לו שלא ישלם דבשב ואל תעשה עקרו רבנן למצוה דאורייתא. והכא נמי אם נשבע שיאכל חצי שיעור אין מניחין אותו לאכול אלא ודאי דבאמת חיילא שבועה על איסורא דרבנן וע"כ מסקינן שם בגמרא דאיתא בלאו והן דהא אם נשבע שיאכל חצי שיעור חיילא ע"ז השבועה ולא הוי שבועת שוא דלא יהא איסורא דרבנן עדיפא מדבר שאינו מפורש בתורה דשבועה חלה אף לעבור כמו שכתב הר"ן בשבועות (דף כ"ז) אביא נשבע להרע לעצמו ולא הרע שהרשות בידו וזה לשונו. אע"ג דבפ' החובל אמרינן דאין אדם רשאי כו' מדרשא אתי וכל דליתי מן התורה מפורש לא מקרי מושבע ועומד לענין שלא תחול עליו השבועה. [וע' בב"ק (דף צ"א) וצ"ע וע' בפ"ק דנדרים (דף ז')]:
ולפ"ז באיסור דרבנן ודאי חייל דלא עדיפא מדבר שאינו מפורש בתורה אלא דלבתר דחייל השבועה אעפ"כ היכולת ביד חכמים לעקור בשב ואל תעשה אבל ודאי דלא הוי שבועת שוא ומועיל עדיין התרה. והטעם דאם נשבע לבטל את המצוה דאורייתא הוי שבועת שוא ואפי' אי קיים שבועתו וביטל את המצוה אעפ"כ לא תיקן שבועתו דמעידן שיצתה שבועתו מפיו יצאה לשוא:
והכי משמע בירושלמי (פ"ג דשבועות) והביא הרא"ש ספ"ג דשבועות שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת בטוי והשני' שבועת שוא כיצד עושין אומרים לו שיאכלנה מוטב לעבור על שבועת שוא ולא על שבועת בטוי עכ"ל הירושלמי. ובהרא"ש ספ"ג איתא ולא על שבועת שוא ועל שבועת בטוי שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שאוכלנה הראשונה שבועת בטוי והשני' שבועת שוא כיצד עושה אומרים לו שלא יאכל מוטב לעבור על שבועת שוא לחוד ולא על שבועת שוא ובטוי עכ"ל הרא"ש. אלמא דאפי' קיים לא תיקן שבועתו ומעידנא שיצתה מפיו הי' לשוא משא"כ באיסור דרבנן אע"פ שרבנן אין מניחים אותו אעפ"כ אה אירע שעבר וקיים שבועתו לא הוי שבועת שוא אלא דרבנן אין מניחים אותו משום דיכלו למיעקר בשב ואל תעשה:
וגם אפשר דאף מלקות אינו מחויב כיון דהוא רוצה לקיים שבועתו אלא דרבנן אין מניחין אותו. ודמי להא דאמרינן בפ"ק דשבת (דף ד') בבעי' דרב ביבי אם הדביק פת בתנור אה התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת. והקשו התוס' דמאי בעי' היא זו אם התירו לו לרדותה פשיטא שלא ישמע אם נאסור לו ותירצו כיון דאם לא התירו לו לא מחייב בסקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו עכ"ל, וכן הכא נמי אינו מחויב מלקות דהא בידו לקיים אלא שאין אנו מניחין לו (ובלא"ה ליכא מלקות כיון דלית בה מעשה אלא דאפי' איסור מלקות נמי ליכא. כיון שזהו ע"י מה שאין אנו מניחין אותו אף שעבר ע"י מה שגרם לזה לישבע על איסור דרבנן) [וע' במה שכתב המגי"ה במ"ל (בפ"א מהלכו' חמץ ומצה) דביו"ט אף שאינו יכול לשורפו אעפ"כ לא קרינן בי' שביטל העשה דזהו אנוס הוא שאסרו חכמים אח הדבר. ואף דלכאורה יש להקשות ע"ז מהא דאמרינן במכות (דף ס"ו) דבאונס משכחת לה ביטלו כגון שהדירה ע"ד רבים והרמ"א הביא הי"א (סי' רכ"ח) דבדיעבד מותר אם התירו וכיון שמותר בדיעבד א"כ ודאי הא דלא מהני לכתחילה הוא מדרבנן. ואעפ"כ מקרי שביטל העשה בידים. ואפשר לומר דהתם מ"מ ביטל בידים ועוד שהאחרים לא יצייתו לו לעבור על דרבנן ועוד דהא שפסק הרמ"א דלדיעבד מהני הוא אי אמרינן דלדבר מצוה יש לו הפרה. אלמא דרק מדרבנן אסור להתיר לכתחילה אבל לפי הס"ד דלא ידע דבדבר מצוה יש לו הפרה הוה ס"ד דהא דאין מתירין לו הוא מדאוריי' וע"כ הוי ביטול מדאוריי' ויש בזה להאריך הרבה ואין כאן מקומו ובמ"א יתבאר:
ובזה הי' ניחא מה שהקשה לי על הר"ן שכתב שם דאע"פ שלא חל על הרבית אעפ"כ חל על הקרן מהירושלמי (בפ"ה דשבועות ה"ג) אף בשבועות ביטוי כן שבועה שאוכל נבילה ופת חטין ופת שעורין ופת כוסמין מאחר שפטור על הנבילה פטור על השאר משמע דאמרינן דכיון דלא חל על הנבילה ובטלה מקצתה בטלה כולה א"כ ה"נ נימא דכיון שלא חל על הרבית לא חל על הקרן נמי אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דהתם אמרינן כיון שבטלה מקצתה בטלה כולה מפני שלא חל כלל על הנבילה משום דבכולל לא חל לעקור. (ותמיהני על התוס' בפ"ג דשבועות (דף כ"ד) שלא הביאו הירושלמי הזה לענין מה שהקשו מהירושלמי דנשבע שלא יאכל מנה אהא דאמרינן התם אלא הן היכי משכחת לה דהא חזינן מהירושלמי מבואר דאינו חל בכולל לעקור). עכ"פ זהו דוקא בנבילה שלא חל כלל ע"כ אמרינן כיון שבטל מקצתו בטל כולו אבל ברבית דרבנן כיון שחל על רבית דרבנן אלא דאלימי למיעקר בשב ואל תעשה ע"כ לא אמרינן כזה כיון שבסל מקצתו בטל כולו וע"כ חיילא מיהא אקרן ולא אמרינן בזה כיון שבטל מקצתו בסל כולו. אלא דמדברי הר"ן עצמו בתשובה משמע דלא נחית לזה. גם בירושלמי יש לעיין אם הוא מסיק זה לדינא ויש לעיין בירושלמי (בפ"ג דשבועות ה"ד) א"ר יוסי ותשמע מיניה היו לפניו פ' זיתים של שחוטה וא' של נבילה ואמר שבועה שלא אוכל עשרה זיתים אלו כיון שפטור על הנבילה פטור על השאר ויש להאריך בזה הרבה ואין כאן מקומו]:
וא"כ כיון שביארנו דעל איסור דרבנן חיילא אלא שאין מניחין אותו א"כ בהא נמי דאלמוה רבנן לשעבודא אלמוה לגמרי שלא יחול כלל. אלא דבעוד השעבוד אלמוה לשעבודא וע"כ לא שייך בזה לומר שיתחייב מלקות מחמת שבועת שוא דבאיסור דרבנן לא מקרי שבועת שוא כמו שביארתי לדעת הר"ן אלא דאין מניחין אותו לקיים שבועתו וע"כ מקרי דאיתא בלאו והן על חצי שיעור לר"ל אע"ג דהוי אסור דרבנן כיון דאם נשבע לאכול לא הוי שבועת שוא והכא נמי במאי דאלמוה לשעבודא לא הוי גם כן שבועת שוא:
ועוד יש להביא ראי' דהיכא דאלמוה לשעבודא אינו חל בכולל מהא דאמרינן בכתובות (דף נ"ט) קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר ר' עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו. פי' בהעדפה ע"י הדחק כמו שכתבו התוס' ובירושלמי (פי"א דנדרים) ר' עקיבא אומר יפר אפשר לה לעשות חמש סלעים מצומצמות כו' משמע דיותר מחמש סלעים יכולה לאסור וא"כ אמאי אינו חייל בכולל על חמש סלעים נמי אלא ודאי דכל היכא דאלמוה לשעבודא אינו חל בכולל והירושלמי נמי סבירא לי' דאלמוה לשעבודא כמו שהוכחתי במ"א מהא דאמרינן בירושלמי (רפ"ז דכתובות) בהא דהמדיר את אשתו ויש אדם נודר שלא לפרוע חובו כו' ומשני כמ"ד אין מזונות אשתו ד"ת פי' וע"כ חל הנדר. ולכאורה קשה דהא מעשי ידי' לכ"ע מדרבנן ואפ"ה קאמר ר"ע דבחמש סלעים אינו יכול לאסור וכה"ג הקשו התוס' על רש"י בכתובות (דף ע') אלא ודאי דהירושלמי סובר דבשעבודא דבעל אלמוה לשעבודי' וע"כ אינה יכולה לאסור משא"כ בשעבודא דאשה דהא בלא"ה יכול להוציא בע"כ וכה"ג כתב הר"ן לתרץ הרמב"ם ובזה מיושב קושית התוס' בר"פ המדיר בד"ה שהגיע זמן ודו"ק:
הרי נתבאר מכל הנ"ל שאין השבועה חל בכולל לבטל שעבוד של חבירו דכיון דאלמוה לשעבודא דבע"ח אינו יכול לבטל אפי' בכולל נמי ועוד דכיון דאלמוה לשעבודא דבע"ח שאינו יכול לאסור על חבירו עשאוה כמו שאינו ברשותו ואינו שלו לאסור על חבירו ע"כ אינו חל בכולל נמי:
והכי משמע בירושלמי (פ"ה דנדרים ופ"ט דב"ק) דאמרינן התם האומר לבנו קונם שאתה נהנה לו אם מת ירשנו. בחיי ובמותי אם מת לא ירשנו א"ר ירמי' חמי איך תנינן הכא והתני' בחיי אם מת ירשנו במותי אם מת ירשנו בחיי ובמותי אם מת לא ירשנו מה בין דהוא אמר חדא חדא להוא דאמר תרי תרי פי' שאומר דההיא ברייתא אינה עיקר דמה בין דאמר חדא חדא להוא דאמר תרי תרי פי' דמאי נ"מ בין אם האומר קונם שאת נהנה לי אם מתי לחוד שאם מת ירשנו דהטעם משום דאין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותי' כמו דשקיל וטרי בזה בש"ס דילן בפ"ד דנדרים (דף מ"ב) אם אדם אוסר דבר שברשותי' לכשיצא מרשותי'. א"כ אפי' אמר תרי תרי נמי דהיינו אם אמר בחיי ובמותי נמי ירשנו ואלא דהך ברייתא לאו דסמכא היא. והשתא אם איתא דבכולל חל אפי' על דבר שאינו ברשותו א"כ מאי פריך ר' ירמי' דילמא הברייתא סברא דאין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו וע"כ אם אמר במותי אם מת ירשנו משום דאין אדם אוסר דבר לכשיצא מרשותו והא דמהני אם אמר בחיי ובמותי היינו משום דחל בכולל כיון דחל מחיים חייל נמי אח"כ אפי' לכשיצא מרשותו. אלא ודאי אי אמרינן דאין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו משום דאין אדם אוסר דבר של חבירו על חבירו כמו שכתב הר"ן שם ע"כ אינו חל בכולל נמי וע"כ שפיר מקשה ר' ירמי' מה בין דאמר חדא חדא להא דאמר תרי תרי דכיון דאינו ברשותו לא מהני כולל בזה ולא דמי לנשבע על דבר שהוא אסור דאע"ג דאין שבועה חל על שבועה אעפ"כ חל בכולל דהתם כיון שמוצא מקום לחול על זה חל נמי אף על שמושבע ועומד מהר סיני משא"כ בדבר שאינו ברשותו לא מהני כולל והכא נמי לנידון דידן דהיינו לבע"ח דכיון דאלמוה לשעבודא ועשאוה כמו שאינו ברשותו אינו יכול לבטל אפי' בכולל נמי. (וע' לעיל מה שכתבתי לדעת הב"ח ודו"ק). עכ"פ במקום דאלמוה לשעבודא וכל הטעם דאלמוה לשעבודא הוא שלא יוכל הבע"ח להפקיע שעבודא של חבירו בודאי דאלמוה לשעבודא שלא יוכל להפקיע ע"ו כולל נמי. כן נ"ל:
תם ונשלם חלק ראשון
סוף הספר