אור ברסלב

עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק

תפלה · א

תפלה

ברכות ד' מ"ט: א"ר הונא א"ר טעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך שנתן שבתות וכו' לא שנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש. ופרש"י:

חוזר לראש לתחילת ברכת המזון כדאמרינן לעיל ד' כ"ט גבי תפלה עקר רגליו חוזר לראש התם הוא דאיכא עקירת רגלים אבל הכא סיום הברכה דאורייתא הוא עקירת רגלים. עכ"ל. וכן היא דעת הרמב"ם בפ"ב מה' ברכות הי"ב. והראב"ד שם השיג ע"ז, דלא גרע הטוב והמטיב מהיכא דרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו ולא עקר רגליו דאמרינן לעיל דאם טעה דאינו חוזר אלא למקום שטעה.

ולענ"ד נראה עפ"מ ששמעתי בשם מרן הגר"ח הלוי מבריסק ז"ל בביאור דברי הרמב"ם בפ"ד מתפלה הט"ו שכתב שם וז"ל:

כוונת הלב כיצד כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה ואם התפלל בלי כוונה חוזר ומתפלל בכוונה וכו' כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה, עכ"ל, ומדסתם דבריו משמע דכוונת הלב מעכב בכל התפלה, וזה סותר למה שכתב לקמן רפ"י דאם כיוון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך:

ואמר הגר"ח ז"ל, דאיכא תרי מיני כוונות, חדא כוונת פירוש המלות והענינים ועוד איכא כוונה שצריך לכווין כאילו שכינה נגדו. והנה הכוונה של פירוש המלות אינה אלא תנאי בתפלה, אבל בלי כוונה זו ג"כ מיקרי תפלה, וע"כ סגי בזה שיכוון בברכה ראשונה:

אבל הכוונה של שכינה נגדו אינה רק תנאי בתפלה, אלא זהו כל ענין התפלה מה שהוא עומד לפני השכינה, דאל"ה לא מקרי תפלה כלל, וע"כ צריך כוונה זו בכל הי"ח ברכות, משום דבכל ברכה שיחסר כוונה זו יחסר שם תפלה על ברכה זו ולא יצא כלל ידי תפלה. וזהו שכתב הרמב"ם:

"כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה" ומפרש:

"כיצד היא הכוונה שיפנה לבו ויראה עצמו כאילו עומד לפני השכינה", ודוקא כוונה זו צריך בכל התפלה, אבל הכוונה של פירוש המלות אינו צריך אלא בברכה ראשונה, ובזה הוא דמיירי לקמן בפ"י. עכ"ד ז"ל. ועתה ראיתי שכבר נדפס זה בחיבורו ביתר ביאור. ולפ"ז נראה, דהא דאמרינן דברגיל לומר תחנונים אחר תפלתו או לא עקר רגליו דלא מיקרי עדיין גמר תפלתו, כל זה לא שייך אלא בתפלה דוקא, שענינה הוא שכינה נגדו, וע"כ אם אומר תחנונים או לא עקר רגליו עדיין עומד הוא לפני השכינה והוי הכל תפלה אריכתא אבל לענין ברכה, מכיון שגמר נוסח הברכה, אף שמוסיף אחריה דברים, שוב לא מיקרי עוסק בברכה, ומה שמוסיף אינה ברכה אלא דבר אחר.

ונראה דזהו נמי ביאור דברי האבודרהם בשם ה"ר גרשם בר' שלמה והא"ח בשם הראב"ד, הובאו בב"י סי' ק"ד, שכתבו, דהשח בתפלה צריך לחזור לראש התפלה כי כל י"ח ברכות כברכה אחת דמי, והקשה הב"י, דהא בגמ' ד' ל"ד מבואר דדוקא הג' ראשונות והג' אחרונות הוי ברכה אחת, אבל לא האמצעיות, ואם טעה באחת מהן אינו חוזר אלא לאותה ברכה שטעה בה. ונראה דכוונתם דדוקא לענין טעה באמצע התפלה, שלא הי' כאן הפסק בדין תפלה, היינו בשכינה נגדו, אלא שטעה בברכותי', וע"כ לענין דין ברכה שבתפלה הוויין כל ברכה מן האמצעיות ברכה בפ"ע, אבל אם שח בתפלה, דהוי הפסק בתפלה גופא, היינו בשכינה נגדו, ולענין דין תפלה הוויין כל הי"ח ברכות כברכה אחת, דכולהו תפלה אריכתא, וע"כ חוזר לראש התפלה. ולא דמי להא דאיתא בברכות ד' כ"ב: הי' עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו, דאם לא שהה לגמור את כולה שחוזר למקום שפסק, דשם לא הי' הפסק בשכינה נגדו, משא"כ בשח.

ובזה יבואר ג"כ מה שכתבו התוס' לעיל ד' ל"ג ד"ה "אבל עקרב פוסק" וז"ל:

ומיהו לא מצינו אם פסק שיחזור לראש אבל לתחילת ברכה מיהא יחזור ואם טעה בג' ראשונות או בג' אחרונות חוזר לתחילת הג', עכ"ל, והרשב"א הקשה על דבריהם, דלמה צריך לחזור לתחילת הברכה ולא תיסגי בשיחזור למקום שפסק. ולפי הנתבאר ניחא שפיר, דכיון דיסוד מהות התפלה היינו שכינה נגדו, א"כ, אם פסק באמצע הברכה, נהי דלא הוי הפסק לענין ברכה מ"מ הוי הפסק לענין תפלה, משום דבאותה שעה שפסק לא הי' עומד כנגד השכינה, ומשו"ה אינם מצטרפים הב' חצאי ברכה.

כתב הח"א בכלל כ"ה ס"ט:

העומד בתפלה ונסתפק באיזה דין איך יתפלל כגון ששכח איזה דבר בתפלה מותר לילך ממקומו למקום מיוחד ולעיין שם בספר ואם מותר לשאול הדין צ"ע ונ"ל דמותר. עכ"ל. ובנ"א כתב שם הטעם, משום דכל שיחה שהיא לצורך אותו דבר לא הוי הפסק, כדאיתא בברכות ד' מ' לענין ברכת המוציא, וכן פסק בשו"ע סי' קס"ח תרצ"ב ובתשו' הרשב"א סי' רמ"ד, וכמו"כ כאן דהוי לצורך התפלה לא הוי הפסק. וכן כתב הריטב"א ריש תענית, דאם טעה ואמר "מוריד הגשם" בימוה"ח ולא נזכר עד שאמר "ברוך אתה השם" מסיים "למדני חוקיך" ושוב חוזר להתפלל לראש הברכה, הרי דמשום צורך ברכה לבטלה מותר להפסיק בתפלה בפסוק "למדני חוקיך".

ולענ"ד נראה ברור שאין כן הדין, דודאי אסור להפסיק באמצע התפלה לצורך התפלה. ולא מיבעיא לשאול הדין, אלא אפי' לעיין בספר ג"כ אסור. ואין לדמות כלל תפלה לברכה, דנהי לדין ברכה כל שיחה שהיא לצורך הדבר לא הוי הפסק, אבל בתפלה, דבעינן שכינה נגדו, וזהו כל עיקר ענין התפלה, כמו שנתבאר, א"כ אם מפסיק בשיחה הרי הוא מפסיק בשכינה נגדו ושוב אינו עומד לפני השכינה והוי כאלו גמר תפלתו, ומה מהני לזה מה שהוא לצורך התפלה. וגם לא דמי לדברי הריטב"א הנ"ל, דשאני התם, שלא הפסיק בשכינה נגדו, אלא שהוסיף פסוק בתפלתו, וגם הפסוק עצמו הוא ענין של בקשה, ונמצא שבעת אמירת אותו פסוק נמי עומד לפני השכינה משא"כ כשמפסיק בשיחה שלא מענין התפלה ובקשה. וכן לילך ולעיין בספר, נהי דהליכה לא הוי הפסק, כמו שכתבו תר"י, זהו דוקא הליכה שאין בה הפסק בשכינה נגדו:

אבל לילך לעיין בספר הרי הוא מסיח דעתו משכינה ושוב אינו עומד לפני השכינה בעת עיונו בהספר.

שמעתי בשם הגדול ממינסק שאמר, דאם שכח דבר שמחזירין אותו בתפלה, כגון ששכח "יעלה ויבוא" דהדין הוא דקודם שעקר רגליו שחוזר ל"רצה", ונמצא שעדיין עומד הוא בתפלה, אפ"ה מותר לו להפסיק ולענות כל דבר שבקדושה. והביא ראיה לזה מהא דאיתא בברכות ד' כ"ד: הי' עומד בתפלה ובקש להתעטש מרחיק לאחריו ד"א ומתעטש וממתין עד שיכלה הריח וחוזר ומתפלל ואומר רבש"ע יצרתנו נקבים וכו', ופרש"י:

ואומר כן בתוך התפלה דהא מופסקת ועומדת כבר ע"י הריח ולפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע, עכ"ל, הרי דאם התפלה כבר מופסקת שוב מותר להפסיק יותר, וכמו"כ כאן, כיון שכבר הפסיק וגמר התפלה, אף שצריך לחזור ל"רצה", מ"מ מותר לו להפסיק יותר ולענות כל דבר שבקדושה.

ולענ"ד נראה לפי הנתבאר לעיל דעיקר ענין התפלה היינו מה שהוא עומד נגד השכינה, ומפני זה הוא דאמרינן דכל שלא עקר רגליו שחוזר ל"רצה", משום דעדיין עומד הוא לפני השם בתפלה, א"כ אין מזה שום ראי'. דשאני התם, דכיון שהרחיק ד"א כדי להתעטש ונתעטש נמצא שהלך מנגד השכינה והפסיק בעיקר ענין התפלה ע"י הריח, ע"כ שפיר אמרינן בזה דכיון שהפסיק בגוף התפלה דמותר להפסיק יותר משא"כ כאן, נהי שהפסיק בברכות התפלה במה שגמר אותה, אבל מ"מ הרי בגוף התפלה עדיין לא מפסיק, שהרי עדיין עומד הוא לפני השם, שלא עקר רגליו, וא"כ הדבר נראה שאסור להפסיק ולענות דבר שבקדושה, כיון שצריך לחזור ל"רצה" נמצא שעומד הוא ב"רצה", וגם לא הפסיק בגוף התפלה.

תוכן העניינים

עמק ברכה (פומרנציק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה