עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
תפלה
א
ברכות ד' מ"ט: א"ר הונא א"ר טעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך שנתן שבתות וכו' לא שנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש. ופרש"י:
חוזר לראש לתחילת ברכת המזון כדאמרינן לעיל ד' כ"ט גבי תפלה עקר רגליו חוזר לראש התם הוא דאיכא עקירת רגלים אבל הכא סיום הברכה דאורייתא הוא עקירת רגלים. עכ"ל. וכן היא דעת הרמב"ם בפ"ב מה' ברכות הי"ב. והראב"ד שם השיג ע"ז, דלא גרע הטוב והמטיב מהיכא דרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו ולא עקר רגליו דאמרינן לעיל דאם טעה דאינו חוזר אלא למקום שטעה.
ולענ"ד נראה עפ"מ ששמעתי בשם מרן הגר"ח הלוי מבריסק ז"ל בביאור דברי הרמב"ם בפ"ד מתפלה הט"ו שכתב שם וז"ל:
כוונת הלב כיצד כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה ואם התפלל בלי כוונה חוזר ומתפלל בכוונה וכו' כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה, עכ"ל, ומדסתם דבריו משמע דכוונת הלב מעכב בכל התפלה, וזה סותר למה שכתב לקמן רפ"י דאם כיוון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך:
ואמר הגר"ח ז"ל, דאיכא תרי מיני כוונות, חדא כוונת פירוש המלות והענינים ועוד איכא כוונה שצריך לכווין כאילו שכינה נגדו. והנה הכוונה של פירוש המלות אינה אלא תנאי בתפלה, אבל בלי כוונה זו ג"כ מיקרי תפלה, וע"כ סגי בזה שיכוון בברכה ראשונה:
אבל הכוונה של שכינה נגדו אינה רק תנאי בתפלה, אלא זהו כל ענין התפלה מה שהוא עומד לפני השכינה, דאל"ה לא מקרי תפלה כלל, וע"כ צריך כוונה זו בכל הי"ח ברכות, משום דבכל ברכה שיחסר כוונה זו יחסר שם תפלה על ברכה זו ולא יצא כלל ידי תפלה. וזהו שכתב הרמב"ם:
"כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה" ומפרש:
"כיצד היא הכוונה שיפנה לבו ויראה עצמו כאילו עומד לפני השכינה", ודוקא כוונה זו צריך בכל התפלה, אבל הכוונה של פירוש המלות אינו צריך אלא בברכה ראשונה, ובזה הוא דמיירי לקמן בפ"י. עכ"ד ז"ל. ועתה ראיתי שכבר נדפס זה בחיבורו ביתר ביאור. ולפ"ז נראה, דהא דאמרינן דברגיל לומר תחנונים אחר תפלתו או לא עקר רגליו דלא מיקרי עדיין גמר תפלתו, כל זה לא שייך אלא בתפלה דוקא, שענינה הוא שכינה נגדו, וע"כ אם אומר תחנונים או לא עקר רגליו עדיין עומד הוא לפני השכינה והוי הכל תפלה אריכתא אבל לענין ברכה, מכיון שגמר נוסח הברכה, אף שמוסיף אחריה דברים, שוב לא מיקרי עוסק בברכה, ומה שמוסיף אינה ברכה אלא דבר אחר.
ונראה דזהו נמי ביאור דברי האבודרהם בשם ה"ר גרשם בר' שלמה והא"ח בשם הראב"ד, הובאו בב"י סי' ק"ד, שכתבו, דהשח בתפלה צריך לחזור לראש התפלה כי כל י"ח ברכות כברכה אחת דמי, והקשה הב"י, דהא בגמ' ד' ל"ד מבואר דדוקא הג' ראשונות והג' אחרונות הוי ברכה אחת, אבל לא האמצעיות, ואם טעה באחת מהן אינו חוזר אלא לאותה ברכה שטעה בה. ונראה דכוונתם דדוקא לענין טעה באמצע התפלה, שלא הי' כאן הפסק בדין תפלה, היינו בשכינה נגדו, אלא שטעה בברכותי', וע"כ לענין דין ברכה שבתפלה הוויין כל ברכה מן האמצעיות ברכה בפ"ע, אבל אם שח בתפלה, דהוי הפסק בתפלה גופא, היינו בשכינה נגדו, ולענין דין תפלה הוויין כל הי"ח ברכות כברכה אחת, דכולהו תפלה אריכתא, וע"כ חוזר לראש התפלה. ולא דמי להא דאיתא בברכות ד' כ"ב: הי' עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו, דאם לא שהה לגמור את כולה שחוזר למקום שפסק, דשם לא הי' הפסק בשכינה נגדו, משא"כ בשח.
ובזה יבואר ג"כ מה שכתבו התוס' לעיל ד' ל"ג ד"ה "אבל עקרב פוסק" וז"ל:
ומיהו לא מצינו אם פסק שיחזור לראש אבל לתחילת ברכה מיהא יחזור ואם טעה בג' ראשונות או בג' אחרונות חוזר לתחילת הג', עכ"ל, והרשב"א הקשה על דבריהם, דלמה צריך לחזור לתחילת הברכה ולא תיסגי בשיחזור למקום שפסק. ולפי הנתבאר ניחא שפיר, דכיון דיסוד מהות התפלה היינו שכינה נגדו, א"כ, אם פסק באמצע הברכה, נהי דלא הוי הפסק לענין ברכה מ"מ הוי הפסק לענין תפלה, משום דבאותה שעה שפסק לא הי' עומד כנגד השכינה, ומשו"ה אינם מצטרפים הב' חצאי ברכה.
כתב הח"א בכלל כ"ה ס"ט:
העומד בתפלה ונסתפק באיזה דין איך יתפלל כגון ששכח איזה דבר בתפלה מותר לילך ממקומו למקום מיוחד ולעיין שם בספר ואם מותר לשאול הדין צ"ע ונ"ל דמותר. עכ"ל. ובנ"א כתב שם הטעם, משום דכל שיחה שהיא לצורך אותו דבר לא הוי הפסק, כדאיתא בברכות ד' מ' לענין ברכת המוציא, וכן פסק בשו"ע סי' קס"ח תרצ"ב ובתשו' הרשב"א סי' רמ"ד, וכמו"כ כאן דהוי לצורך התפלה לא הוי הפסק. וכן כתב הריטב"א ריש תענית, דאם טעה ואמר "מוריד הגשם" בימוה"ח ולא נזכר עד שאמר "ברוך אתה השם" מסיים "למדני חוקיך" ושוב חוזר להתפלל לראש הברכה, הרי דמשום צורך ברכה לבטלה מותר להפסיק בתפלה בפסוק "למדני חוקיך".
ולענ"ד נראה ברור שאין כן הדין, דודאי אסור להפסיק באמצע התפלה לצורך התפלה. ולא מיבעיא לשאול הדין, אלא אפי' לעיין בספר ג"כ אסור. ואין לדמות כלל תפלה לברכה, דנהי לדין ברכה כל שיחה שהיא לצורך הדבר לא הוי הפסק, אבל בתפלה, דבעינן שכינה נגדו, וזהו כל עיקר ענין התפלה, כמו שנתבאר, א"כ אם מפסיק בשיחה הרי הוא מפסיק בשכינה נגדו ושוב אינו עומד לפני השכינה והוי כאלו גמר תפלתו, ומה מהני לזה מה שהוא לצורך התפלה. וגם לא דמי לדברי הריטב"א הנ"ל, דשאני התם, שלא הפסיק בשכינה נגדו, אלא שהוסיף פסוק בתפלתו, וגם הפסוק עצמו הוא ענין של בקשה, ונמצא שבעת אמירת אותו פסוק נמי עומד לפני השכינה משא"כ כשמפסיק בשיחה שלא מענין התפלה ובקשה. וכן לילך ולעיין בספר, נהי דהליכה לא הוי הפסק, כמו שכתבו תר"י, זהו דוקא הליכה שאין בה הפסק בשכינה נגדו:
אבל לילך לעיין בספר הרי הוא מסיח דעתו משכינה ושוב אינו עומד לפני השכינה בעת עיונו בהספר.
שמעתי בשם הגדול ממינסק שאמר, דאם שכח דבר שמחזירין אותו בתפלה, כגון ששכח "יעלה ויבוא" דהדין הוא דקודם שעקר רגליו שחוזר ל"רצה", ונמצא שעדיין עומד הוא בתפלה, אפ"ה מותר לו להפסיק ולענות כל דבר שבקדושה. והביא ראיה לזה מהא דאיתא בברכות ד' כ"ד: הי' עומד בתפלה ובקש להתעטש מרחיק לאחריו ד"א ומתעטש וממתין עד שיכלה הריח וחוזר ומתפלל ואומר רבש"ע יצרתנו נקבים וכו', ופרש"י:
ואומר כן בתוך התפלה דהא מופסקת ועומדת כבר ע"י הריח ולפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע, עכ"ל, הרי דאם התפלה כבר מופסקת שוב מותר להפסיק יותר, וכמו"כ כאן, כיון שכבר הפסיק וגמר התפלה, אף שצריך לחזור ל"רצה", מ"מ מותר לו להפסיק יותר ולענות כל דבר שבקדושה.
ולענ"ד נראה לפי הנתבאר לעיל דעיקר ענין התפלה היינו מה שהוא עומד נגד השכינה, ומפני זה הוא דאמרינן דכל שלא עקר רגליו שחוזר ל"רצה", משום דעדיין עומד הוא לפני השם בתפלה, א"כ אין מזה שום ראי'. דשאני התם, דכיון שהרחיק ד"א כדי להתעטש ונתעטש נמצא שהלך מנגד השכינה והפסיק בעיקר ענין התפלה ע"י הריח, ע"כ שפיר אמרינן בזה דכיון שהפסיק בגוף התפלה דמותר להפסיק יותר משא"כ כאן, נהי שהפסיק בברכות התפלה במה שגמר אותה, אבל מ"מ הרי בגוף התפלה עדיין לא מפסיק, שהרי עדיין עומד הוא לפני השם, שלא עקר רגליו, וא"כ הדבר נראה שאסור להפסיק ולענות דבר שבקדושה, כיון שצריך לחזור ל"רצה" נמצא שעומד הוא ב"רצה", וגם לא הפסיק בגוף התפלה.
ב
ברכות ד' כ"א: אר"י אמר שמואל הי' עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק. וכתב הרי"ף, דהא דא"ר יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו היינו תפלת נדבה, אבל כאן, שהתחיל להתפלל אדעתא דחובה, אם יגמור אותה הוי כמקריב ב' תמידין ועובר משום בל תוסיף. והשיג הראב"ד:
והרי צבור מוסיפין נעילה בחובה ואין בה משום בל תוסיף. עכ"ל.
ולענ"ד הדבר פשוט, דדוקא תפילה שהיא במקום קרבן איכא בה משום בל תוסיף, משא"כ בתפלת נעילה שלא תקנוה כנגד שום קרבן אלא משום אפושי רחמי בעלמא, כדאיתא ברמב"ם בפ"א מה' תפלה, משו"ה לא שייך בה בל תוסיף.
ג
הטור סי' רס"ח כתב וז"ל:
רב משה גאון כתב יחיד שטעה ולא הזכיר אתה קדשת בליל שבת אם שמע מש"ץ מגן אבות שהיא ברכת מעין ז' מראש ועד סוף יצא יד"ח ותימה הוא כיון שמחזירין אותו אם לא הזכיר של שבת איך יוצא בברכה אחת מעין ז' ולא דמי למה שכתב בה"ג יחיד שלא הזכיר של ר"ח ושמע מש"ץ התפלה מראש ועד סוף יצא דשאני התם ששומע כל התפלה אבל הכא איד יצא בברכת מעין ז' במקום ז'. עכ"ל.
ולענ"ד נראה, דאולי סבר כדעת רש"י בברכות ד' ל"ד, דבברכות אמצעיות אין הסדר מעכב, וא"כ נמצא דאם חיסר אחת מן האמצעיות שפיר יצא ידי שאר הברכות אלא שחסר לו אותה ברכה, אלא דכיון שברכה אחת אי אפשר להתפלל ממילא מוכרח להתפלל כל התפלה משום אותה ברכה שחיסר, ולפיכך אם חיסר ברכת "אתה קדשת" שפיר יוצא בברכת מעין ז', כיון ששאר הברכות יצא ואין חסר לו אלא ברכה א', וכיון שברכת מעין ז' ניתנה להאמר בפ"ע ממילא יוצא בה ידי אותה ברכה שחיסר.
ד
טור או"ח סי' ק"כ:
ונוהגים בספרד שלא לומר רצה במנחה אלא מתחיל ואשי ישראל וכן כתב רב שרירא גאון בשם רב סעדי' גאון ז"ל.
הנה מבואר, שאם אינו מתחיל "רצה" אלא מ"אשי ישראל", שפיר יוצא ידי הברכה של עבודה. ונראה ברור, שאפי' אם לא יתחיל מ"אשי ישראל' אלא מ"ותחזינה עינינו", ג"כ יצא ידי אותה ברכה, כיון שאמר עיקר ענין הברכה וחתימתה.
ולפ"ז, אם טעה באחד מימי החול וסבר שהוא ר"ח ואמר "יעלה ויבוא", דהוי הפסק בתפלה לדעת רוב הפוסקים [דלא כדעת המחבר סי' ק"ח], אפי' לדעת התוס' בברכות ד' ל"ג שצריך לחזור לתחלת הברכה שהפסיק בה, וכן פסק בשו"ע סי' ק"ד, אם לא חזר לתחילת הברכה אלא גמר כל התפלה אין צריך לחזור ולהתפלל, משום דכיון שלא הי' צריך לחזור אלא ל"רצה" והוא לא חזר אלא התחיל מ"ותחזינה" נמצא שלא החסיר מהברכה אלא מ"רצה" עד "ותחזינה", וא"כ שפיר יוצא בזה בדיעבד כיון שאמר עיקר ענין הברכה וחתימתה. ולא צריך בזה למה שכתבו הפוסקים, דבדיעבד סמכינן אדעת הרשב"א שאין צריך לחזור אלא למקום שפסק ואין לחזור התפלה.
ה
מי שטעה בתפלתו בחתימת הברכה ואמר החתימה של ברכה הסמוכה לה, כגון שעומד ב,חונן הדעת" וטעה בחתימתה ואמר "הרוצה בתשובה", ושוב התחיל ברכה אחרת, לכאורה נראה דיוצא בזה ידי שתי הברכות, דברכה א' אמר הפתיחה בלי החתימה וברכה הב' אמר החתימה בלי פתיחה, ולכאורה לא גרע זה מתפילת "הביננו" דיוצא בדיעבד ועוד, דהרי בשו"ע או"ח סי' קפ"ז איכא ב' דעות אם בפתיחה בלי חתימה יוצאים. וה"ה להיפך, עיין בחי' הגרעק"א שם בשם הרמב"ן במלחמות. עיין במ"ב בסי' ס"ח סק"א שהאריך בזה.
אך נראה, דהא דסגי בחתימה בלי פתיחה, זהו דוקא בברכות, אבל בתפלה, שהיא בקשת צרכיו, אם אמר רק החתימה נמצא שלא אמר רק ברכת הודאה וחיסר התפלה ובקשה של אותה ברכה, וע"כ ודאי דאינו יוצא בזה וצריך לחזור ולברך ב' הברכות הנ"ל.
ו
מרגלא בפומא דרבנן, דהא דמצרפין מיעוט שכבר התפללו למנין עשרה לא מהני זה אלא לענין דבר שבקדושה, כגון לומר קדיש וקדושה, אבל לא מיקרי עי"ז תפלת הצבור אלא דוקא בעשרה מתפללין. וכן כתב בס' "יד אליהו" להגר"א מקליש ז"ל, דלתפלת הצבור לא מהני שום צירוף. ונתתי לבי לברר הדבר למצוא מקור לזה.
ואחר העיון נראה לענ"ד שאינו כן. דהרי התוס' בברכות ד' מ"ח כתבו בשם ר"ת, דקטן המוטל בעריסה מצטרף לעשרה לתפלה, מהא דריב"ל דסבר דמצטרף לזימון בעשרה, דהלכתא כוותי', וה"ה לתפלה. וגם הבעל המאור כתב כן, אלא שהקיל יותר וכתב שגם ד' קטנים מצטרפין לעשרה לתפלה, כיון דאיכא רובא גדולים ובני חיובא סגי בהכי. ובשטמ"ק שם כתב, דבעינן רובא דמינכר ודוקא ג' קטנים מצטרפין לתפלה. הרי דכל הנך רבוותא סברי דקטן מצטרף לעשרה לתפלה, ומשמע דהיינו לתפלה בצבור, דאי דוקא לומר קדושה הי' להם לפרש. הרי להדיא דאף שהקטן הוא מוטל בעריסה ואינו מתפלל אפ"ה מקרי תפלת צבור אף שאין כאן עשרה מתפללין. וכן האגור בשם מהרי"ל, הובא בב"י סי' נ"ה, כתב, דישן מצטרף לעשרה לתפלה, ומשמע דגם לתפלה בצבור מצטרף, יעו"ש. שוב ראיתי במג"א סי' ס"ט שכתב, לענין פורס על שמע לומר קדיש וקדושה, דאם אין שם ששה שלא התפללו לא יתפלל הש"ץ בלחש רק יתחיל מיד בקול רם, כיון דעיקר הכוונה משום קדושה א"כ ל"ל להתפלל תרי זימני. משמע דאם איכא ששה שלא התפללו עדיין, יתפללו בתחילה בלחש משום תפלה בצבור. וכן כתב בס' מ"ב דרוב מנין הוי כצבור גמור ומקרי תפלה בצבור. הרי נתבאר דאין חילוק בין דבר שבקדושה לבין תפלה בצבור.
אך בעיקר הדבר, אם מהני שום צירוף לעשרה לדין דבר שבקדושה או דבעינן דוקא עשרה שומעין או עונים, איכא בזה פלוגתא בין הראשונים. דמהרמב"ם פ"ח מתפלה ה"ד משמע, דבעינן דוקא עשרה שומעין, שהרי כתב שם וז"ל:
"כיצד היא תפלת הצבור אחד אומר בקול רם והכל שומעין ואין עושין כן בפחות מעשרה וכו'", משמע דבעינן דוקא עשרה שומעין. ואף שכתב שם דגם מיעוט שכבר התפללו מצטרפין, זהו דוקא לענין חיובא להתפלל, דרובא ככולא, אבל לענין מעשה התפלה בעינן שכל העשרה ישמעו. וגם הרא"ש בתשובה, הובא בטור סי' קכ"ד, כתב, דאם אין ט' מכוונים לחזרת הש"ץ קרוב בעיני להיות ברכה לבטלה, כי לא נתקנה חזרת הש"ץ אלא בעשרה. וכן פסק בשו"ע שם. הרי דלא מהני שום צירוף, אלא בעינן ט' שומעין, ועם הש"ץ הוי עשרה. גם האגודה, הובא במג"א סי' נ"ז, כתב לענין עניית ברכו, דאם אין שם עשרה בלא הש"ץ, אם לא ענה עמהם הש"ץ ברכו לא יצא יד"ח. וכוונתו, דהוא סבר כדעת המהר"ם מרוטנבורג, הובא בטור שם, דמעיקר הדין אין הש"ץ צריך לחזור ולומר ברכו עם הקהל, אך אם אין שם עשרה בלי הש"ץ אז אם לא יענה עמהם לא יצאו יד"ח, משום דלצירוף עשרה בעינן דוקא עשרה עונין ובס' מ"ב שם נדחק בכוונת דבריו].
אך ה"הגהות מיימון" פ"ח מתפלה חידש בשם הר"ם, דאם אחד עומד באמצע התפלה ואינו יכול לענות, דאפ"ה מצטרף לעשרה לדבר שבקדושה. וראייתו מהא דריב"ל סבר דתינוק המוטל בעריסה מצטרף אף שאינו עונה עמהם, ואפי' מאן דפליג עלי' אינו אלא משום דקטן לאו בר חיובא ולאו בר קדושה הוא ולא שריא עלי' שכינה אלא בעשרה גדולים. וכן האגור בשם המהרי"ל כתב דישן מצטרף. וכן פסק בשו"ע כדבריהם בסי' נ"ה. ואף שבסי' קכ"ד הביא להלכה דברי הרא"ש הנ"ל, דבחזרת הש"ץ אם אין ט' מכוונים קרוב להיות ברכה לבטלה, אינו אלא לרווחא דמילתא, לצאת לכתחילה דעת הרא"ש, אבל לעיקר הדין נקטינן כדעת ה"הגהות מיימון" והמהרי"ל דלא בעינן עשרה עונין או שומעין.
אבל נראה, דדוקא אחד ישן או אינו עונה הוא דמצטרף לעשרה, אבל יותר מאחד לא, כיון דעיקר הראי' היא מריב"ל דתינוק המוטל בעריסה מצטרף, וא"כ הרי לא מצינו אלא שאחד מצטרף, אבל אין לומר סברות שלאו דוקא אחד, כיון שאין שום מקור לזה. וחילוק גדול יש לחלק בין אחד ליותר מאחד, וכדבעי למימר בגמ' דתשעה וארון ט' ושבת מצטרפין, או ט' נראין כעשרה מצטרפין. ודלא כדעת מקצת האחרונים שפסקו דגם ד' עומדין באמצע התפלה ואין יכולין לענות דמצטרפין. והבעל המאור שכתב דגם ד' תינוקות מצטרפין הוא דעת יחיד בזה. והמג"א הנ"ל שכתב לענין פורס על שמע דבדאיכא ו' שלא התפללו יתפללו בתחילה בלחש משום תפלה בצבור, אינו אלא כדי לצאת דעת הבעל המאור ולחומרא, אבל להלכה נקטינן דבעינן ט' מתפללים ואחד מצטרף אפי' אינו שומע. כן נראה לענ"ד.