אור ברסלב

עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק

תפילין

ציצית

א

מנחות ד' ל"ב: והלכתא תפילין לא בעי שירטוט. התוס' בגיטין ד' ו' הקשו:

נהי דליכא הלכה על תפילין שצריכים שירטוט, מ"מ יהיו צריכים שירטוט משום דינא דשתים כותבין שלש אין כותבין בלי שירטוט. ומתוך זה חידשו, דהא דתפילין אין צריכים שירטוט היינו דוקא בין כל שיטה ושיטה, אבל לעולם צריכים שירטוט למעלה מן הצדדין, משום דינא דג' אין כותבין. אך מהרמב"ם משמע שסובר שאין צריכין שירטוט כלל, וישאר עליו קושית התוס'.

ושמעתי מכ' מו"ר הגאב"ד דבריסק שליט"א שתירץ, דבאמת מה שאין כותבין ג' בלי שירטוט הוא משום דאסור לכתוב פסוקים של כתבי הקודש בלי התנאים והדינים של כתבי הקודש, וכן כתב הרמב"ם בפיהמ"ש בפ"ב דסוטה, יעו"ש, וע"כ זה שייך דוקא על כתיבה בעלמא, לכתוב פסוקים על ניירות ואיגרות שאין להם שום דין כתיבה מיוחדת ואינם רק פסוקים של כתבי הקודש, ולפיכך אסורים לכתוב בלי התנאים של כתבי הקודש, משום דהכתיבה שלהם היא כתיבה של כתבי הקודש:

משא"כ בתפילין, שהדין כתיבה שלהם אינו דין כתיבה של כתבי הקודש, אלא יש להם דין כתיבה בפ"ע, והיינו דין כתיבה של תפילין, ונמצא שההכשר שלהם הוא עם דיני כתיבת תפילין ולא צריך בהם התנאים של כתבי הקודש, ובדין כתיבת תפילין הרי לא נאמר בה דינא דשירטוט.

ב

בדין כתב ע"ג כתב מבואר בב"י סי' ל"ב, דאי כתב עליון אינו כתב, אז כתב התחתון נחשב לכתב, ולא אמרינן דהוי כנמחק, שהרי כתב שם בשם תה"ד וכן הר"י אסכנדרני מצא כן בשם הרא"ש וכן פסק בשו"ע סי' ל"ב סכ"ז דאותיות ותיבות שנמחקו קצת אם רישומן ניכר מותר להעביר עליהם קולמוס להיטיב הכתב ולחדשו ולא הוי שלא כסדרן, משום דכתב התחתון הוא דנחשב לכתב ולא העליון. אך בעיקר הדין כתב ע"ג כתב איכא פלוגתא, דדעת התוס' בגיטין ד' י"ט דכתב ע"ג כתב הכתב העליון אינו כתב, וזהו דקתני שם דהמעביר דיו ע"ג דיו בשבת פטור, רק היכא דהכתב הא' הי' שלא לשמה והכתב הב' עושהו לשמה אז חשיב הכתב העליון כתב, כדאיתא שם בגמ' אבל דעת הרמב"ן והריטב"א שם, דבכל גווני הכתב העליון חשיב כתב, רק גבי שבת גרידא פטור משום דבעינן מלאכת מחשבת, וכן דעת התשב"ץ ח"ג סי' קצ"ג.

ולפי הנ"ל, דאי כתב עליון אינו כתב אז נחשב הכתב התחתון כתב ולא הוי כנמחק, נראה, דאם כתבו ס"ת תפילין ומזוזה לשמה ואח"כ אירע שהעבירו עליהם קולמוס שלא לשמה, דשוב יעבירו עליהם עוד הפעם בקולמוס לשמה ויתכשר ממנ"פ, דאי כתב העליון הוי כתב הרי הכתב השלישי הי' לשמה, ואי כתב עליון אינו כתב אז נחשב הכתב התחתון כתב ולא הוי כנמחק. אך כל זה בדיו ע"ג דיו, אבל בסיקרא ע"ג דיו, אף אי כתב עליון אינו כתב, מ"מ ודאי דהכתב התחתון לא הוי כתב, מטעם שהסיקרא מכסה אותו והוי כנמחק, וע"כ לא מהני בזה להעביר עוד דיו ע"ג הסיקרא ויתכשר ממנ"פ כנ"ל, דאין כאן ממנ"פ, דהכתב התחתון ודאי הוי כנמחק. וכן פסקו הע"ת והא"ר בסי' ל"ב סעי"ג, ודלא כהמ"ב בבה"ל שם שפקפק ע"ז מטעם דהתחתון והעליון הוי דיו וממנ"פ כשר, דאין כאן ממנ"פ כנ"ל.

צריך להזהר מאד בעת שמתקנים אותיות נפסקים בס"ת, שיעשו התיקון לשמה ע"י דיבור דוקא. דאי יעשו הלשמה רק ע"י מחשבה גרידא, אז יפסל אפי' בדיעבד, כדמשמע מהרמ"א סי' ל"ב סעי"ט דהוי ספיקא דדינא ופסול אפי' בדיעבד. וכן פסקו הפוסקים שם. אך נראה, דאם אירע כן, שיעבירו עליהם עוד הפעם הקולמוס לשמה בדיבור. ואף דזה גופא הוי נמי ספיקא דדינא אם מהני העברת קולמוס לשמה, כדאיתא באה"ע סי' קל"א, אך כאן, דבלא"ה איכא ספיקא אולי סגי בלשמה ע"י מחשבה גרידא וכשר ע"י הכתב הראשון, א"כ השתא ע"י העברת קולמוס הוי ספק ספיקא וכשר. וכעין זה איתא בתשו' הגרעק"א סי' ע'. יעו"ש.

ג

בסדר הנחת הפרשיות בתפילין, דפליגי רש"י ור"ת אם בעינן הויות להדדי, כתב הסמ"ק, דבשל יד לא פליגי ולכו"ע בעינן כסדר שהן כתובות בתורה, בתחילה שמע ואח"כ והי' א"ש. וכן כתב הרמב"ם בתשו', הובא בכ"מ בפ"ג מה' תפילין. אבל הטור בסי' ל"ד והשטמ"ק בשם רבינו ברוך כתבו, דגם בשל יד פליגי. ושמעתי מכ' מו"ר הגאב"ד דבריסק שליט"א בשם אביו מרן הגר"ח הלוי ז"ל, שהקשה ע"ז, כיון דבשל יד אם כתבן בד' עורות ג"כ כשר ואין צריך לדבק, א"כ איך שייך כאן סדר כלל. דבשלמא בשל ראש שיש בו ד' בתים מיוחדים שייך שפיר סדר בהפרשיות באיזה בתים הן צריכות להיות מונחות:

משא"כ בשל יד, שהכל בית אחד, לא שייך סדר בהנחתן, כיון דמונחות כלן ביחד, וגם סדר בכתיבתן איך יהיו כתובין ג"כ לא שייך, שהרי אם כתבן בד' עורות כשרין. וצ"ע.

הנה, בסדר הפרשיות איכא עוד פלוגתא בין הרמב"ם והראב"ד, אם הסדר הוא מימין הקורא בו או מימין המניח. ודעת הראב"ד היא דהוי מימין המניח. והא דחששו לפלוגתא דרש"י ור"ת ומחמירים להניח ב' זוגות תפילין ולא חששו נמי לפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד, שמעתי מכ' מו"ר הגאב"ד דבריסק שליט"א בשם אביו מרן הגר"ח הלוי ז"ל שאמר, דהרי הא דמניחים המעברתא לצד מעלה והקציצה לצד מטה אינו אלא מנהג, כדאיתא בב"י ובשו"ע סי' כ"ז, ומדינא גם אם מניחין להיפך, המעברתא לצד מטה והקציצה למעלה, ג"כ יוצאין, ואף דאז סדר הפרשיות הוא מהופך לא איכפת לן בזה. וא"כ לפ"ז סדר הפרשיות להרמב"ם דהוי מימין הקורא כשר נמי להראב"ד, משום דאמרינן דבאמת הסדר הוא מימין המניח אלא שהתפילין הם מהופכין, דהרי אם יהפכו התפילין המעברתא לצד מטה והקציצה למעלה אז יהי' כסדר הראב"ד מימין המניח, וכן סדר הראב"ד כשר נמי להרמב"ם מה"ט, ונמצא דלעיכובא אין ביניהם פלוגתא כלל.

ד

נשאלתי, לענין ריבוע של תפילי, אם התיתורא והבית כל אחד בפ"ע הם מרובעים בתכלית הדקדוק, אלא שהבית אינו עומד בשוה על התיתורא ריבוע נגד ריבוע, אלא עומד עקום קצת, ונמצא שריבוע הבית אינו נגד ריבוע התיתורא, איך דינם, אם כשרים הם. ואני לא מצאתי מן הש"ס והפוסקים שום גילוי לדין זה לפוסלם, כיון שכל אחד מרובע בתכלית הדקדוק.

והגאון בעל ,חזון איש" אמר לי, דאם נבוא להכשיר בזה אז אין ליתן לזה שיעור ונצטרך לומר שאפי' אם הוא עומד עקום לגמרי זויות ריבוע הבית נגד אמצע התיתורא ג"כ כשר, וזה ודאי דאין להכשיר, כיון שהיא צורה אחרת לגמרי מכפי צורת התפילין המקובלת אצלנו. וע"כ אין להכשיר גם בעקום קצת, ובעינן ריבוע נגד ריבוע דוקא בדקדוק.

ה

בענין היסח הדעת בתפילין, כתב הרא"ש בפ"ג דברכות וכן בהל' תפילין אהא דאיתא בסוכה פ"ב דשינת עראי מותר בתפילין וז"ל:

וא"ת איך שינת עראי מותר והלא אסור להסיח דעתו מהם ובשעה שמתנמנם נמצא שמסיח דעתו. והי' אומר ה"ר יונה מתוך דברי ר"מ ז"ל מצאנו תירוץ לדבר זה דודאי היסח הדעת לא הוי אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו אע"פ שעוסק במלאכתו ואין דעתו עליהם ממש אין זה היסח הדעת וכן נמי מתנמנם אין כאן היסח הדעת כי הוא שוכח הבלי העולם ואין כאן קלות ראש. עכ"ל. והשאגת ארי' סי' ל"ט הקשה ע"ז מדברי הרמב"ם בפ"ד מה' תפילין, שכתב שם:

המצטער ומי שאין דעתו מיושבת ונכונה עליו פטור מן התפילין שהמניח תפילין אסור להסיח דעתו מהם, עכ"ל, והרי אין אלו עומדים בשחוק וקלות ראש אלא אדרבה עומדים בהכנעה וכובד ראש ואפ"ה פטורין מתפילין. וכן קשה על הטור, שבסי' ל"ח העתיק דברי הרמב"ם ובסי' מ"ד העתיק דברי הרא"ש הנ"ל.

ולענ"ד נראה, דאין כוונת הרא"ש דדוקא שחוק וקלות ראש אסור. אלא עיקר הדין היסח הדעת הוא שצריך לעמוד במצב של יראה, ואם עומד בקלות ראש אין כאן מצב של יראה, וכן נמי אם אין דעתו מיושבת עליו והמצטער ג"כ אינו עומד במצב של יראה, כי מחמת צערו וטרדתו לבבו פונה מיראת שמים. אבל כל שעומד במצב של יראה סגי בזה ולא צריך שיהא דעתו עליהם ממש, וע"כ אם מתנמנם שפיר מקרי עומד במצב של יראה, שאז שוכח הבלי העולם, ואין זה היסח הדעת.

אך בעיקר דינו של הרמב"ם שהמצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו פטור מן התפילין מטעם היסח הדעת, צ"ע. דהרי לכאורה הדין היסח הדעת היא מצוה בפני עצמה הנלמד מק"ו מציץ "והי' על מצחו תמיד", שמצוה שלא להסיח דעתו מהם. וא"כ, נהי דמצוה זו אי אפשר לו לקיים, שהרי מיירי שא"א לו ליישב דעתו, כמש"כ הב"ח, אבל למה יפטר בשביל זה מעיקר המצוה של תפילין. ורבינו שמחה, הובא בשטמ"ק במנחות ד' ל"ו, כתב, דהא דמותר לקרות שמע ולהתפלל בתפילין אף דעי"ז מסיח דעת מהתפילין, הוא משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה ונפטר בשעת ק"ש ותפלה מהמצוה של היסח הדעת, אבל מגוף המצוה של תפילין לא נפטר. הרי להדיא, דהמצוה של היסח הדעת אינה מעכבת לגוף המצוה של תפילין. ודברי הרמב"ם צ"ע.

ו

מנחות ד' ל"ו: ת"ר עד מתי מניחן עד שתשקע החמה ר' יעקב אומר עד שתכלה רגל מן השוק וחכ"א עד זמן שינה ומודים חכמים ור"י שאם חלצן לצאת לביה"כ או ליכנס לביה"מ ושקעה חמה שוב אינו חוזר ומניחן. ופרש"י:

מודים שאם חלצן וכו' אין חוזר ומניחן דלילה לאו זמן תפילין הוא כדאמרינן לקמן. והקשה בשטמ"ק:

אם לילה לאו זמן תפילין א"כ למה סברי דאינו חולצן בלילה למר עד שתכלה וכו' ולמר עד זמן שינה, הא לילה לדידהו לאו זמן תפילין כלל.

ונראה, דרש"י סבר כדעת הרמב"ם בפ"ד מה' תפילין הי"א, דהא דלילה לאו זמן תפילין היינו דוקא להניחן בתחלה, וגם עובר בלאו, כדדרשינן מקרא ד"ושמרת את החוקה וגו' מימים ימימה". אבל אם היו עליו התפילין מבעוד יום אינו מחויב לחלצן. ולענין זה שפיר הוי לילה זמן תפילין. ומקורו מהא דאיתא בסמוך, דרב אשי סבר הלכה דלילה זמן תפילין ואין מורין כן, לפי גירסת הרי"ף דגריס וחשך "ולא סליק" תפילי. עיין בכ"מ. ואיתא כן בירושלמי פ"ב דברכות ה"ג:

ר"א בשם ר' אלעזר הנותן תפילין בלילה עובר בעשה אית דבעי מימר לא אמר אלא הנותן אבל אם היו עליו מבעוד יום מותר. וע"כ סובר רש"י, דנהי דלילה לאו זמן תפילין ואין להניחן בתחלה אם חלצן, אבל אם היו עליו מבעוד יום שפיר הוי זמן תפילין לענין זה, למר עד שתכלה וכו' ולמר עד זמן שינה.

ונראה, דגם דעת הרבינו-יונה כן. דבפ"ק דברכות, גבי לתפילין כאחרים, משמע דמפרש בהא דרב אשי דסבר הלכה ואין מורין כן אפי' להניחן בלילה בתחילה, וקשה דהא בברייתא הנ"ל מבואר דאם חלצן הכל מודים דאין חוזר ומניחן. וע"כ דהוא מפרש נמי לברייתא זו כרש"י, דהא דאין חוזר ומניחן משום דסברי דלילה לאו זמן תפילין לענין הנחה בתחלה, אבל רב אשי דסבר לילה זמן תפילין אפי' לענין הנחה וע"כ שפיר סבר דהלכה ואין מורין כן הוי אפי' לענין הנחה בתחילה.

הרמב"ם בפ"ד מה' תפילין ה"י כתב:

זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה שנא' מימים ימימה חוקה זו היא מצות תפילין וכן שבתות ויו"ט אינן זמן תפילין שנא' והי' לאות ושבתות ויו"ט הן עצמן אות. הנה, הא דהביא לשבתות ויו"ט הקרא ד"והי' לאות" כדדריש ר"ע ולא הקרא ד,ימים ימימה" כדדריש ר"י הגלילי מזה נמי למעט שבתות ויו"ט מימים ולא כל ימים, עיין בכ"מ שתירץ, דלא פליג על ר"ע, אלא משמעות דורשין איכא ביניהו. ולענ"ד נראה, דאיכא נפקותא בזה לדינא, לפי דעת הרמב"ם הנ"ל דהא דלילה לאו זמן תפילין היינו דוקא לענין הנחה בתחילה, וע"כ לענין שבתות ויו"ט נמי אם ממעטינן להו מקרא ד"ימים ימימה" יהי' בהו הדין כמו לענין לילה, דדוקא לענין להניחן בתחילה אינן זמן תפילין אבל אם היו עליו מבערב שבת ויו"ט שפיר הוו זמן תפילין לענין זה שלא לחלצן:

אבל אם ממעטינן להו מקרא ד,והי' לאות", יצאו שבתות ויו"ט שהן עצמן אות, אז המיעוט הוא לגמרי, דאינן זמן תפילין כלל, כיון דלא שייך בהן ענינא דתפלין, שהשבתות ויו"ט הן עצמן אות. וזהו שדקדק הרמב"ם בלשונו, שכתב גבי לילה זמן ,הנחת" תפילין ביום ולא בלילה, דוקא מעשה הנחה, וגבי שבתות ויו"ט כתב שבתות ויו"ט אינן זמן תפילין, ולא כתב "הנחת" תפילין, משום דלגמרי אינן זמן תפילין.

תוכן העניינים

עמק ברכה (פומרנציק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה