עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
ציצית
א
רמב"ם פ"א מה' ציצית ה"ו:
כיצד עושין את הציצית וכו' ויהי' א' משמונה החוטים חוט תכלת והשבעה לבנים. והשיג הראב"ד:
טעות הוא זה אלא השנים של תכלת והששה לבן. עכ"ל. וטעמו של הרמב"ם כתב בתשובה לחכמי לוניל, מדכתיב "פתיל תכלת", פתיל משמע חד.
ונראה דגם הראב"ד מודה בזה דפתיל משמע חד, אלא דהרמב"ם והראב"ד לשיטתם אזלי.
דהנה דעת הרמב"ם מבואר שם דסבר דעיקר מצות תכלת היא דוקא בכריכה על הענף של חוטי לבן, כדכתיב:
"ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", וזהו כל מצותה לכרוך התכלת על הציצית:
וע"כ כתב שם הרמב"ם דלא יתכן דינא דהלבן אינו מעכב התכלת אלא כשכרך התכלת על הלבן ואח"כ נפסק הלבן, אבל אם בתחילה לא עשה אלא תכלת לחודא, פסול, דאין כאן כריכה על הלבן, וכמו שביאר הכ"מ:
ומפני זה כתב נמי הרמב"ם בהל' ז' שם, דכל הכריכות של החוליות עושין מהתכלת לחודא חוץ מכריכה ראשונה, משום דבעינן סמוך לכנף מינה, וכריכה אחרונה, משום מעלין בקודש ולא מורידין, וכמו שכתב בתשובה לחכמי לוניל. וא"כ, מדכתבה התורה "פתיל תכלת" דמשמע חד, ע"כ הכוונה חוט של כריכה א' משמונה הכפולים, דהיינו חצי חוט שלם, כיון דעיקר הצורך להתכלת אינו אלא מפני הכריכה.
אבל הראב"ד לשיטתי', שהשיג שם על הרמב"ם, שכתב דכל הכריכות עושין מהתכלת וז"ל:
זה הסדר אין לו שורש ולא ענף ולמה יותר בתכלת מבלבן שהוא מין כנף וממנו מתחיל ובו מסיים ובכריכותיו הוא ממעט אין זה כי אם שגיון גדול וכו'. ומסקנתו דרוב הכריכות עושין מהלבן ולא מהתכלת. הרי משמע דפליג בזה על הרמב"ם וסבר דמצות תכלת אינה תלויה כלל בכריכה, ומה דכתיב "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" ביאר הראב"ד בהשגתו בפ"ב ה"ח דהכוונה היא דלעולם התכלת יבוא על ציצית הכנף, כלומר שיהא התכלת אחרון בו, דמצוה להקדים לבן לתכלת ולשיטתו דלא בעינן כריכה בתכלת, מדכתבה התורה "פתיל תכלת" דמשמע חד, סתמא משמע דהיינו חוט שלם א' מארבעה החוטין השלמים.
ב
מנחות ד' ל"ט: רב ורבה בר בר חנה הוו יתבי חליף ואזיל ההוא גברא דמיכסי גלימא דכולא תכלתא ורמי לי' תכלתא וגדילא מיגדיל אמר רב יאי גלימא ולא יאי תכלתא רבה בב"ח אמר יאי גלימא ויאי תכלתא במאי קמיפלגי רבה בב"ח סבר כתיב גדיל וכתיב פתיל או גדיל או פתיל ורב סבר לעולם פתיל בעינן וההיא גדילים למנינא הוא דאתא גדיל שנים גדילים ארבעה פתיל עשה גדיל ופותליהו מתוכו. והקשו התוס', דל"ל פתיל, הא מציצית נפקא, כדדרשינן לקמן אין ציצית אלא ענף, וכה"א ויקחני בציצית ראשי:
ועוד, דבספרי דריש:
ועשו להם ציצית שומע אני יעשה כולה גדילים ת"ל ציצית הא כיצד כדי שתהא גדיל יוצאת מן הכנף וציצית מן הגדיל, הרי להדיא דבעינן גדיל ופתיל, וקשיא מהא ברייתא לרבה בב"ח, וקשה נמי לרב, דדריש לי' הכא מפתיל והתם דריש לי' מציצית. ועוד הקשו, דלמה קאמר הגמ' אליבא דרב דגדילים למנינא הוא דאתא, הא לרב לגופי' איצטריך, למימר דתרווייהו בעינן גדיל ופתיל.
ולענ"ד הי' נראה לומר פירוש אחר בזו הסוגיא, אליבא דהרמב"ם שסובר דעיקר מצות תכלת היא דוקא בכריכה על הענף. דבאמת הכל מודים דלענין לבן לעולם בעינן תרוייהו גדיל ופתיל, כדנפקא לן לקמן מציצית אין ציצית אלא ענף וכתיב גדילים, וכדתניא בברייתא דספרי הנ"ל. וכל פלוגתתן אינו אלא לענין תכלת, דההוא גברא דרמי לי' תכלתא וגדילא מיגדל היינו שהתכלת שלו הי' כולו גדיל ולא הי' בה ענף כלל, אבל בלבן הי' בהם ענף, ופליגי בתכלת, כיון דכל מצותה בכריכה, אי בעינן בה נמי ענף, דרבה בב"ח סבר כתיב גדיל וכתיב פתיל תכלת או גדיל או פתיל, היינו אם ירצה יעשה נמי פתיל או לא יעשה פתיל כלל, דגדילים אשמעינן דלא בעינן בתכלת פתיל, דגדילים קאי נמי אתכלת ופתיל אשמעינן דאם עשה בתכלת ענף דכשר, דהו"א כיון דעיקר מצות תכלת היא בכריכה, דבעינן דוקא שיהא כל התכלת כרוך על הלבן ולא יהא בה ענף כלל:
ורב סבר לעולם פתיל בעינן. והשתא קשה לרב, גדילים דקאי נמי אתכלת ל"ל. דליכא למימר דלגופי' איצטריך, לאשמעינן דבעינן בתכלת גדיל, דזה נפקא לן מקרא דונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, דהתכלת יהא כרוך על ציצית הכנף. וע"כ מתרץ הגמ' דגדילים למנינא הוא דאתא, גדיל שנים גדילים ארבעה, דקאי נמי אתכלת. והא דמשמע מהרמב"ם והפוסקים דלא בעינן בתכלת ענף, משום דפסקינן הלכתא בזה כרבה בב"ח.
ג
מנחות ד' ל"ח: דתניא מצוה להקדים לבן לתכלת ואם הקדים תכלת ללבן יצא אלא שחיסר מצוה מאי חיסר מצוה אילימא חיסר מצוה דלבן וקיים מצוה דתכלת וכו'. והקשו התוס':
תימה דאיפכא הו"ל למימר דמצות לבן עבד אבל מצות תכלת הנעשית שלא כהלכה חיסר.
לענ"ד איני מבין דבריהם, דאדרבה הרי בתכלת אין שום דין שצריך להיות מאוחר, רק עיקר הדין הוא בהלבן שצריך להקדימו, דהכנף מין כנף כתיב ברישא, וא"כ שפיר קאמר הגמ' דאם הקדים תכלת ללבן הוי חיסר מצוה דלבן דנעשה שלא כהלכה, משא"כ בתכלת שפיר קיים המצוה.
ד
שם: לא נצרכה אלא לטלית שכולה תכלת דמצוה לאקדומי תכלת ברישא דהכנף מין כנף ואי אקדים לבן ברישא לית לן בה אמר רבא מידי ציבעא קא גרים. עיין פרש"י ותוס'. ולדבריהם בטלית שכולה תכלת לא מיקרי התכלת מין כנף כלל, אלא דוקא לבן.
אך מדברי הראב"ד בפ"ב מה' ציצית ה"ח משמע, דבאמת התכלת הוא דמיקרי מין כנף בטלית של תכלת ורק לענין אקדומי גרידא הוא דאמרינן "מידי ציבעא קגרים", דאף דהתכלת הוי מין כנף, מ"מ אין להקדימו ללבן, דגזה"כ הוא "על ציצית הכנף פתיל תכלת", כלומר שיהא התכלת אחרון בו.
ונפ"מ בזה, למ"ד דהתכלת והלבן מעכבין זא"ז, דכתיב הכנף מין כנף וכתיב פתיל תכלת ואמר רחמנא וראיתם עד דאיכא תרווייהו, - דבטלית של תכלת אם הטיל בה רק תכלת לחודא שפיר יוצא בזה, משום דבהתכלת מתקיים בו תרווייהו:
"פתיל תכלת" וגם הוי "מין כנף".
ה
רמב"ם פ"ב מה' ציצית:
תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכחול וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש, והתכלת האמורה בציצית צריך שתהי' צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית אע"פ שהוא כעין הרקיע, כיצד צובעין תכלת של ציצית וכו' ואח"כ מביאין דם חלזון וכו'. עכ"ל.
הנה מבואר, שהרמב"ם מחלק בין תכלת של בגדי כהונה לתכלת של ציצית. דתכלת של ציצית צריכה דוקא צביעה העומדת ביופי' שלא תשתנה, והיינו דוקא בדם חלזון:
אבל לתכלת של בגדי כהונה לא צריך רק שתהא צבועה כעין הרקיע, ולפיכך לא צריך דם חלזון. ובזה ניחא מה דבהל' כלי-המקדש פ"ח הי"ג גבי בגדי כהונה לא הזכיר שם שצריך דם חלזון. ונסתלקה בזה קושית ה,משנה למלך" שם.
ו
סנהדרין פ"ח, גבי זקן ממרא:
אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואנו אין לנו אלא תפילין, ופריך:
והאיכא ציצית, פי' אם הוסיף על החוטין. ומשני:
אי קשר עליון לאו דאורייתא האי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי ואי הוי דאורייתא גרוע ועומד הוא.
והקשו התוס' בריש פ' התכלת:
למה לא מוקי לה בהטיל למוטלת, דכבר היו בה ד' ציציות והטיל בה עוד ד' ציציות אחרות, דעובר בבל תוסיף, כדאיתא במנחות ד' מ', ובכה"ג הוי שפיר אם הוסיף גורע. ותירצו, דדלמא לא מיפסלא בכך אע"ג דעובר בבל תוסיף. וכן היא גם דעת הראב"ד בפ"א מה' ציצית הט"ו, דהטיל למוטלת כשרה, משום דהאי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי, דומיא דהוספת חוטין דאמרינן הכי.
אבל דעת הרמב"ם שם, דהטיל למוטלת פסולה. וטעמו, דדוקא בהוספת חוטין הוא דאמרינן האי לחודי' קאי וכו', כיון דלא הוסיף ציצית שלמה אלא חוטין הרי אין כאן תוספת בהטלית אלא בהציצית, וכיון דהחוטין קאי לחודי' הלכך אין כאן תוספת בגוף הציצית:
משא"כ בהטיל למוטלת, שהוסיף ציציות שלמות, נהי דקאי לחודי' ואינם שייכים עם הציציות דמעיקרא, מ"מ הרי יש כאן תוספת בהטלית, וטלית שיש בה יותר מד' ציציות פסולה ובחי' הגרעק"א על או"ח בהל' ציצית נדחק בטעמו של הרמב"ם. והדבר פשוט כמש"כ]. ולדעת הרמב"ם יקשה קושית התוס':
למה לא מוקי לה הגמ' בסנהדרין בהטיל למוטלת דפסולה והוי אם הוסיף גורע,
ולענ"ד נראה, דהטיל למוטלת לא מיקרי פירושו מדברי סופרים, דהרי המנין של ד' ציציות לא ילפינן משום דרשה, אלא ממשמעות דקרא, דציצית אחד על כנף אחד אמר רחמנא, כמש"כ התוס' שם. וע"כ אינו מתחייב בזה משום זקן ממרא. שוב מצאתי בחי' הגרעק"א על או"ח הל' ציצית שתירץ כן.
וממו"ר הגאב"ד דבריסק שליט"א שמעתי שאמר בשם אביו מרן הגר"ח הלוי ז"ל בדעת הרמב"ם, דהא דהטיל למוטלת פסולה אינו משום התוספת, דבאמת גם הרמב"ם מודה בזה דאמרינן האי לחודי' קאי, אלא הפסול הוא, משום דכיון דכל ציצית וציצית יכולה להיות קודש, דהיינו שהמצוה תתקיים על ידה, וגם יכולה להיות חול והמצות ציצית תתקיים ע"י ציציות הנשארים, נמצא דהציצית מעורב בהן קודש וחול, ולפיכך פסולין, דאין בהן דין ציצית. וא"כ זה לא מיקרי "ואם הוסיף גורע", דאין הפסול מחמת התוספת, ואינו מתחייב בזה משום זקן ממרא.
ז
מנחות ד' מ': שמא יקרע סדינו בתוך ג' ויתפרנו והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי. פרש"י:
ויתפרנו בחוטי פשתן ויניח סוף החוטין התלוין שם לציצית והו"ל תעשה ולא מן העשוי. והקשו התוס', דל"ל להאי טעמא תיפ"ל משום דבעינן טוויי' או תלי' לשמה. עוד כתבו, דלא שייך בזה תעשה ולא מן העשוי, לפ"מ דסבר רב בפ"ק דסוכה דתלאן ואח"כ פסק ראשי חוטין שלהן כשרים דזו היא עשייתן, וכן הדלה עלי' את הגפן ואת הדלעת, דקציצתן זו היא עשייתן, ה"נ מה דעביד אח"כ היינו העשייה.
ולענ"ד נראה, דהא דבעינן עשיית הציצית לשמה דוקא בשעת תלי', הוא באמת משום הך טעמא גופא דתעשה ולא מן העשוי, דבלא זה הי' שפיר אפשר לעשות הציצית שיהיו לשמה ע"י העשיות דלאח"כ שלאחר התלי', כגון עשיית הקשרים והחוליות דמעכבי בציצית, והי' שפיר חל ע"י הדין לשמה בהציצית משא"כ השתא דבעינן תעשה ולא מן העשוי, לא מהני מה שאח"כ נעשים לשמה, כיון דבשעת עשייה ראשונה, דהיינו תלי', לא היו לשמה ולא חל בהו אז דין ציצית, ממילא דאח"כ הוו להו תעשה ולא מן העשוי ופסולין. והשתא ניחא מה דנקט רש"י טעמא דתעשה ולא מן העשוי, דאי משום תלי' לשמה הי' שפיר אפשר לעשות שיהיו לשמה ע"י העשיות דלאח"כ,
ומה שהקשו מהא דרב בפ"ק דסוכה דתלאן ואח"כ פסק ראשי החוטין דכשרים דקציצתן זו היא עשייתן וכן הדלה את הגפן וכו', נראה דלא דמי להכא. דשאני התם, דכל זמן שלא פסק ראשי החוטין אין כאן עדיין תליית חוטי ציצית, דאינם אלא חוט אחד, וע"י פסיקת ראשי החוטין הוא דנעשים חוטי ציצית, ונמצא דהשתא הוא דהוי תליית החוטין:
וכן הדלה עלי' את הגפן והדלעת, כל זמן שהם מחוברים לא חשיבי עדיין סכך סוכה, כיון דמחוברים הם ולא בטילי להסוכה. וכן כתב הריטב"א שם, דהא דמחובר פסול אין זה פסול בגופו, אלא מטעם דלא נעשה בהם שום עשייה לשם סכך, וע"י קציצתן הוא דנעשים סכך, ונמצא דקציצתן זו היא עשייתן. משא"כ הכא כשהניח חוטי התפירה לציצית הרי כבר יש כאן תליית חוטי ציצית, שהם משום לבן, ואח"כ כשעושה מהם ציצית הו"ל תעשה ולא מן העשוי. אך אכתי צ"ע, מהא דאיתא שם בסוף הסוגיא, לחד לישנא, גבי הדס שהיו ענביו מרובין מעליו, דאם עבר וליקטן דכשר אף שלולב צריך אגד, מטעם דלקיטתן זו היא עשייתן, ולא מיקרי תעשה ולא מן העשוי. ושם לא שייך חילוק זה, דכבר הי' עליו שם הדס מקודם אף בעוד שהיו ענביו עליו, אלא שהי' פסול מטעם מנומר ולא הוי הדר. וצ"ע.
הנה, בהא דרב מכשיר בתלאן ואח"כ פסק ראשי החוטין וכן בהדלה עלי' את הגפן וכו', אין הלכה כוותי', אלא כשמואל ולוי דפליגי התם עלי' ופסלי. וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' ציצית הי"ד וז"ל שם:
תלה החוטין בין ב' כנפים מזו לזו וקשר כנף זה כהלכתה וכנף זה כהלכתה ואח"כ חתכן באמצע פסול שהרי בעת שקשרן היו פסולין לפי ששתי הכנפים מעורות זב"ז בחוטין שביניהם ובשעה שפסקן נעשו ב' ציציות נמצא עושה מן העשוי. עכ"ל. אך קשה, דמשמע דוקא בתלה החוטין בב' כנפים הוא דפסלינן משום תעשה ולא מן העשוי, אבל אם תלאן בכנף א' ואח"כ פסק ראשי החוטין דכשרה, וצ"ע, דמ"ש זמ"ז. וכבר עמד בזה הכ"מ, ותירץ, דהרמב"ם מפרש הא דאמרו בגמ' תלאן ואח"כ פסק ראשי החוטין היינו הטיל בב' כנפים, והרמב"ם דרכו לכתוב רק הדין השנוי בגמ', ולכך כתב רק הדין תלה החוטין בב' כנפים, ומיני' נשמע להיכא דלא תלה אלא בכנף א' ואח"כ פסק ראשי החוטין דהוי נמי מן העשוי ופסול.
ולענ"ד נראה, דהרמב"ם מחלק בזה בין הטיל לב' כנפים, לבין הטיל לכנף א'. דדוקא בהטיל לב' כנפים, דכבר יש כאן ציצית גמורה, אלא שעשויה בפסול, שהטילה על ב' כנפים, דקודם שפסקן ב' הציציות חשובות אחת ומוטלת על ב' כנפים, ולכך כשפסקן אח"כ לא שייך בזה פסיקתן זו היא עשייתן, דכבר הי' ציצית מעיקרא. וכן בהדלה עלי' את הגפן והדלעת שפסק דפסולה, ג"כ לא שייך בזה קציצתן זו היא עשייתן, דכבר הי' סכך קודם הקציצה אלא דהי' בפסול [דלא כסברה הנ"ל שכתבנו, אלא דבמחובר ג"כ חל עלה שם סכך אלא דפסולה]. משא"כ בתלה בכנף א' ולא פסק ראשי החוטין, דכל זמן שלא פסק ראשי החוטין אין כאן עדיין ציצית כלל, ובפסיקתן דלאח"כ הוא דנעשים ציצית, בזה שפיר אמרינן דפסיקתן זו היא עשייתן, וכולהו מודו בזה.
ח
כתב המרדכי בהל' ציצית, וכן פסק בשו"ע סי' י"א:
בטווית החוטין צריך שיוציא בפיו בתחילת הטווי' שהוא עושה כן לשם ציצית ואם אמר לאשה טווי לי ציצית לטלית תו לא צריד.
ובמ"ב בבה"ל הביא בשם מהר"מ בנעט, דצריך ג"כ שתהא להאשה מחשבה לשמה, דאל"כ מאי מהני אמירת האחרים, שעי"ז לא נקרא לשמה אם באמת אין מחשבתה לשמה. ומה שכתב המרדכי:
"ותו לא צריך", ר"ל שאין ישראל המצוה צריך יותר, לא דיבור ולא מחשבה, אבל האשה עכ"פ צריכה בתחילתה מחשבה לשמה.
ולענ"ד אינו נראה כן, דלישנא "ותו לא צריך" לא משמע כדבריו. ולפלא על המ"ב, דלמה לא הביא להלכה את דברי הגר"א, שכתב כאן להדיא, דמשום שאמר להאשה טווי לי ציצית לטלית תו לא צריך להאשה מחשבה לשמה, דבכה"ג אמרינן סתמא לשמה קאי.
ט
מנחות ד' מ"א: איתמר רב אמר אין מתירין מבגד לבגד ושמואל אמר מתירין מבגד לבגד. וכתבו התוס', דשמואל דאמר מתירין אע"ג דקסבר חובת טלית היא, דהא מחייב לעיל כלי קופסא בציצית, מ"מ כיון דאין לו אלא כדי טלית אחת טוב שיתן באותה שהוא חפץ להתעטף בה.
לענ"ד אינו מובן, נהי דטוב ליתן הציצית בהטלית שמתעטף בה, - זהו רק לכתחילה, אבל כאן, שהציצית כבר קשורים בהבגד אחר, איך מותר להתירם מהבגד וליתנם בבגד אחר, הא בעת שמתירם עד שקושרם בהבגד האחר הרי הוא מבטל באותו הזמן מצות ציצית לגמרי משני הבגדים, ונמצא שעובר על עשה דציצית, דהא קסבר חובת טלית היא. ואין לתרץ דמיירי שמפקיר הטלית על אותו הזמן, דנפטר מציצית דא"כ מ"ט דרב דאמר אין מתירין, כיון דנפטר הבגד מציצית. וצ"ע.
י
במ"ב סי' י"א סעי' ו' כתב שם בבה"ל:
,נסתפקתי, במי שגזל חוטי ציצית מחבירו ואחר שהטילם בבגדו שילם לו עבורם, אם מחויב לחזור ולהתירם. מי נימא כיון דכתיב ועשו להם משלהם בעינן שבעת העשייה יהי' שלו, או תיגלי מילתא למפרע. וצע"ג". עכ"ל.
ולענ"ד הדבר פשוט דלא שייך כאן תיגלי מילתא למפרע, כיון שבעת העשייה היו פסולים הוי לי' תעשה ולא מן העשוי.
אך נראה, דאם גזל טלית של חבירו והטיל בה ציצית ואח"כ חזר ולקחה ממנו, דבזה שפיר הציצית כשרים ולא מיקרי תעשה ולא מן העשוי. משום דהא דבעינן כסותך ולא של אחרים אינו פסול בגוף המצוה, דלא מיקיימא מצות ציצית בכסות של אחרים, דהא כתבו התוס' בחולין ד' ק"י דבטלית שאולה יכול לברך על הציצית, כמו נשים שמברכות על מצות עשה שהזמ"ג. הרי להדיא דכסותך אינו תנאי בגוף המצוה, ושפיר מתקיים המצוה גם בכסות של אחרים, ואינו אלא תנאי בחיובה, דבכסות של אחרים אינו מחויב בציצית. וא"כ, אם הטיל בה ציצית לא מיקרי עשייה בפסול, דשפיר מתקיים בה המצוה. ומשום מצוה הבאה בעבירה נמי לא הוי עשייה בפסול, משום דאינו פסול בגופה אלא בקיום המצוה, ולא שייך זה לדין תעשה ולא מן העשוי.
יח
נסתפקתי, במי שהי' לבוש טלית מצויצת ופשט הטלית ונתנה לחבירו על זמן מועט רק לקיים המצוה ותיכף להחזירה, והי' דעתו תיכף לחזור וללובשה, שלא הסיח דעתו ממנה, אם צריך לברך שנית על הטלית או לא, לפ"מ שפסק הרמ"א דבדעתו לחזור ולהתעטף בה דאינו צריך ברכה. דלכאורה נראה, דהכא בעת שהקנה הטלית עם הציצית לחבירו הרי באותו הזמן שוב אין הבעלים יכול לקיים בה המצוה עד לאחר שיחזירה לו, דאפי' אם נימא דלקיום המצוה אין צריך כסותך ושפיר מתקיימת המצוה גם בטלית שאולה, וכדעת התוס' בחולין ד' ק"י הנ"ל, זהו דוקא לענין הטלית גרידא, אם הטיל בה ציצית משלו, אבל אם גם הציצית שאולים אינה מצוה כלל, כיון דהציצית פסולים, דבעינן ועשו להם משלהם:
וכן כתב בחי' הגרעק"א על או"ח סי' י"ד:
וא"כ הרי בזמן שהקנה הציצית לחבירו הרי יש כאן הפסק בהמצוה וצריך לברך, דומיא דאמרינן בתפילין דאם פשטן אדעתא ליכנס לבהכ"ס, דהוי הפסק לענין ברכה, משום דאסור ליכנס שם בתפילין, והוי הפסק בהמצוה, וכמו שפסק בשו"ע סי' כ"ה. וכן מסתברא לדינא דצריך לברך עליו שנית.
התוס' במנחות ד' מ' כתבו בשם ר"ת, דכלאים בציצית שרי אפי' בזמן דליכא מצוה, דלגמרי התיר הכתוב כלאים בציצית, והלכך שרי אפי' בלילה אע"ג דלאו זמן ציצית היא. וכתבו:
תדע דאמרינן טלית שאולה כל ל' יום פטורה מן הציצית מכאן ואילך חייבת, ומשמע דאפי' של כלאים שרי בה, אע"ג דפטור מדאורייתא:
משום דאין לחלק, כיון דלגבי גברא דהוי דידי' ליכא כלאים הלכך שרי נמי להשואל. וק"ל, דהא מיירי כאן ששאל טלית שאינה מצויצת והשואל הטיל בה ציצית, וא"כ גם לגבי המשאיל נמי הוי כלאים, כיון דהציצית אינם של המשאיל ופסולים לדידי', ונמצא דהוו כלאים שלא במקום מצוה גם להמשאיל. וצע"ג.
יב
מנחות ד' מ"ב: אר"י אר"י וצריך שירחיק מלא קשר גודל ואיצטריך דרב פפא דאמר בתוך ג' אצבעות ואיצטריך דר"י דאי מדר"פ הו"א תוך ג' דלא לירחק טפי וכמה דמקרב מעלי איצטריך דר"י ואי מדר"י הו"א מלא קשר גודל דלא ליקרב טפי וכמה דרחיק מעלי צריכא.
הב"י בסי' י"א הביא בשם הכלבו שכתב וז"ל: אוחז מג' אצבעות על ג' אצבעות שאינו כנף פחות מכן ונוקב שם ונותנן בתוך הנקב. עכ"ל. הנה סובר, דמה שכתוב "ונתנו על ציצית הכנף", "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם", פירושו שיהיו הציצית למעלה על הכנף, ואין נקרא כנף פחות מג' אצבעות, ואם נתנו למטה מג' אצבעות פסול. והקשה הב"י, דהא בהדיא אמרינן בגמ' דכיון שהרחיק מלא קשר גודל כשר,
ונראה, שהכלבו סובר כפי' רבנו גרשום, שפי' בגמ', דמלא קשר גודל היינו קשר השני של גודל, דהיינו כאורך אצבע הגודל, והיינו בתוך ג' אצבעות דקאמר ר"פ, ואידי אידי חד שיעורא הוא, אלא דר"פ אמר שלא להרחיק יותר מזה השיעור ור"י קאמר שלא יקריב יותר מזה השיעור, וזהו הצריכותא שבגמ'. ולפ"ז נמצא דהנקב צריך להיות מכוון על המקום של ג' אצבעות משפת הבגד לא פחות ולא יותר. וזהו דברי הכלבו. וגם הריא"ז סובר כן, הובא בשה"ג בהל' ציצית.