עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
תענית · ג
הטור בסי' תק"פ כתב בשם הבה"ג:
אלו הימים שמתענים בהם מן התורה וכל המתענה בהם לא יאכל וישתה עד הערב בא' בניסן מתו בניו של אהרן בי' בו מתה מרים וכו', והולך ומונה כ"ג תעניות שבכל חדשי השנה ויש מהם שמתענה גם בר"ח כגון ר"ח ניסן ור"ח אב, ומסיים:
אלו ימי התענית שקבלו עליהם ישראל מן התורה. והב"י תמה, שלא ראה מעולם ולא שמע מי שנהג להתענות בהם. גם תמה על מי שתקנם, איך תיקן להתענות בר"ח. ובמג"א הביא בשם התניא וה, שבולי הלקט", שנשאלו הגאונים עליהם והשיבו שלא ידעו מי תקנם, ולכן אין להתענות בר"ח. והמג"א כתב שכן כתוב במגילת תענית, וא"כ נמצא שחכמי התלמוד תיקנום, וע"כ כתב שראוי להחמיר ולהתענות בהם.
ולענ"ד קשה, דאם תעניות אלו הם באמת תקנת חז"ל להתענות בהם, כדעת המג"א, איך יתכן שתעניות אלו שהם כ"ג מצות דרבנן לא יבוא מהם שום זכר בש"ס. והי' אפשר לומר, דחיוב תעניות אלו לא הי' אלא כ"ז שלא בטלה מגילת תענית. דמפני שאסרו בכל חודש ימים ידועים מלהתענות בהם ועשאום כיו"ט, ונמצא שנתמעטו עי"ז התעניות, וע"כ נגד זה תקנו אלו התעניות להתענות בהם בימים ידועים בכל חודש. אבל לאחר שבטלה מגילת תענית והותרו להתענות בכל הימים, אז ממילא בטלו אלו התעניות. וע"כ לא נזכרו בש"ס, משום דבזמן הש"ס כבר בטלה מגילת תענית. אך קשה הלשון, דקתני:
"וכל המתענה בהם לא יאכל וישתה עד הערב", דמשמע שתלוי ברצון המתענה להתענות, ולפי דעת המג"א הרי עפ"י דין כל אחד מחויב להתענות בהם. אחיקם א"ר לא נצרכה אלא לאסור את שלפניו שלפניו נמי תיפ"ל דהו"ל יום שלאחר ר"ח וכו'. הרי מבואר להדיא, דאף שלא הי' ר"ה רק יום אחד, כדקאמר לאסור את שלפניו, אעפ"כ יום שנהרג בו גדליה נחשב ג' בתשרי ולא יום ב'.
וצ"ל, דכיון דבני הגולה שלא היו השלוחין מגיעים להם היו עושין ב' ימים ר"ה, מפני זה קבעו את יום גדליה בתחלה לג' תשרי לכל ישראל, אף למקומות שעושין ר"ה יום א', כדי שלא לחלק ביניהם ויהי' יום ג' קבוע לצום לכל ישראל ביחד.
וע"כ נראה לענ"ד עיקר, דמעולם לא תקנו שום חיוב להתענות בהם. והא דקאמר:
"ואלו הימים שמתענים בהם מן התורה", וכן הא דמסיים:
"אלו ימי תענית שקבלו עליהם ישראל מן התורה", הביאור הוא, דאלו הימים קבלו עליהם ישראל ויחדום ועשאום לימי תענית, דכל הרוצה להתענות יתענה בהם, וכאלו הם מיוחדין מן התורה להיות ימי תענית. וכן משמע במגילת תענית, דלאחר שמנה שם כל הימים שאסרום בתענית ועשאום ליו"ט מפני הניסים שאירעו בהם, ע"ז מסיים, דאלו הימים מיוחדין לתענית כאלו הם מן התורה ואפי' אם יארע בהם ניסים אין בכח חכמים לאסרם בתענית דכבר קבלו עליהם ישראל ועשאום לימי תענית. ובזה מתורץ מה שהקשה הב"י, דאיך תקנו להתענות בר"ח ניסן ואב. משום דאיסור התענית בר"ח אינו אלא מדרבנן ואלו ב' ר"ח ניסן ואב לא יכלו רבנן לאסרם בתענית, דכבר קבלו עליהם ועשאום לימי תענית. ונמצא, דבאמת אין שום חיוב להתענות בהם, אלא שיחדום לתענית, דכל הרוצה להתענות יתענה באלו הימים. וזהו דמסיים:
"וכל המתענה בהם לא יאכל וישתה עד הערב". ובזה ניחא מה שלא הוזכרו בש"ס, כיון שמעולם לא תקנו בהם שום חיוב להתענות.
וראיה לזה הפירוש, ממה דמסיים שם:
ועוד גזרו רבותינו שיהיו מתענין בב' וה' מפני ג' דברים על חורבן הבית ועל התורה שנשרפה ועל חילול ה', וזה ודאי ידוע שאין שום חיוב להתענות בהם, אלא הביאור הוא שגזרו רבותינו שיהיו מתענין כל הרוצה להתענות, והיינו שיחדום לתענית, מפני שהם ימי רצון, כדאיתא בתנחומא ובמס' סופרים.