עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
שמחת יום טוב · ב
פסחים ד' ק"ט: ת"ר חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל שנא' ושמחת בחגיך במה משמחם ביין ר"י אומר אנשים בראוי להם נשים בראוי להן. הנה, הא דאין שמחה אלא בבשר ויין ובגדי צבעונין, לאו דמקיים בזה עיקר מצות שמחה, דחיוב דברים אלו אינו אלא משום שהם מעוררים לשמחה, אבל עיקר מצות שמחה היא לשמוח בהשם, כדאיתא במדרש רבה שה"ש פ"א:
זה היום עשה השם נגילה ונשמחה בו איני יודע אם בו ביום או בו בהקב"ה ת"ל נגילה ונשמחה בך. וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מה' יו"ט ה"כ:
כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק וקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה שהשחוק וקלות ראש אינה שמחה אלא הוללות ולא נצטוינו אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנא' תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב הא למדת שהעבודה בשמחה וא"א לעבוד השם לא מתוך שחוק וקלות ראש. עכ"ל.
אך צ"ע, אם איכא במצות שמחת החג איזה גדר וגבול. דהא איכא מדרגות רבות ושונות בענין השמחה, וא"כ יש לעיין עד כמה חובתה מגיע.
ונראה, דהנה איתא בערכין ד' י"א: מניין לעיקר שירה מן התורה וכו' רב מתנא אמר מהכא תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב איזוהי עבודה שבשמחה ובטוב לבב הוי אומר זה שירה ופרש"י:
אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב דכתיב הנה עבדי ירנו מטוב לב:
ואימא דברי תורה דכתיב פקודי ד' ישרים משמחי לב משמחי לב איקרי טוב לא איקרי ואימא בכורים דכתיב ושמחת בכל הטוב טוב איקרי טוב לבב לא איקרי. הרי מבואר דאיכא ג' מדרגות בשמחה, דשמחת בכורים איקרי שמחה וטוב אבל לא איקרי לבב, ושמחת התורה איקרי משמחי לב אבל לא איקרי טוב, אבל בשמחת השירה איכא בה כל הג' דברים, שמחה וטוב ולבב.
והנה, בחיוב השירה על החג, והיינו קריאת ההלל, שבה"ג מנאו במנין המצות, כתב הרמב"ן בסה"מ בשורש א' דהוי מדאורייתא, משום דהוי בכלל שמחת החג, שנצטווינו לשמוח בכל מיני שמחות והשירה מכללן. ולפ"ז נמצא, דחיוב שמחת החג הוא עד מדרגות שירה, דאיכא בה שמחה וטוב ולבב. ונראה, דזהו שכתב הרמב"ם בפ"ו מה' יו"ט הי"ז:
שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר יו"ט חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב, עכ"ל, והיינו מדרגת שמחה של שירה.
ולפ"ד אלו נראה, דמה שנוהגים בשמיני עצרת לשמוח הרבה בגמרה של תורה ושוכחים בעת מעשה משמחת החג, דאינם יוצאים בזה ידי חובת שמחת החג. משום דאפי' אם נימא כדעת הפוסקים דמצות אין צריכות כוונה, וא"כ אם שמח על התורה ממילא הוא יוצא נמי בזה ידי שמחת החג, מ"מ לפי הנתבאר דשמחת התורה אינה אלא מדרגה של משמחי לב וטוב לא איקרי, א"כ נמצא דהוי ממעט בשמחה, דהא לשמחת החג בעינן שמחה וטוב ולבב, ולא יצא יד"ח. ומה שנוהגין לפזז ולכרכר ולרקוד עם הס"ת, לאו משום דשמחת התורה היא יותר גדולה משמחת החג, דאדרבה הוי להיפוך, כנ"ל. אלא דזה ילפינן מדברי קבלה מדוד המלך ע"ה, דהפעולה של שמחה לפני ארון התורה ולפני הס"ת היא לפזז ולכרכר. אבל עצם השמחה אינה אלא משמחי לב וטוב לא איקרי.