עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
קריאת התורה · א
הרא"ש רפ"ג דמגילה כתב, דגם העולה לקרות בתורה יקרא בנחת עם הש"ץ שלא תהא ברכה לבטלה ואותו שאינו יודע לקרות אין ראוי שיקראהו ש"ץ והויא ברכה לבטלה ולא מסתבר שהוא יבורך על קריאת הש"ץ. עכ"ל. וכן כתב בתשובה כלל ג', שיקרא עם החזן מתוך הכתב אבל שיברך הוא על מה שהחזן קורא והוא לא יקרא כלל לא יתכן. עכ"ל. וכן הוא גם דעת הרשב"א והריב"ש והאבודרהם בשם רבינו סעדי', הובאו בב"י בהל' קריאת התורה, דמי שאינו יודע לקרות אסור לעלות לקרות בתורה.
הנה לכאורה קשה, למה לא יוכל לברך על קריאת הש"ץ, הא קיימ"ל דשומע כעונה, ונחשב קריאת הש"ץ כאלו קרא הוא בעצמו. וכן הקשה הב"י סי' קמ"א. וצ"ל דסברי, דעיקר הדין שומע כעונה אינו אלא לענין שיוצא יד"ח ע"י ברכה וקריאה של חבירו, אבל לא נחשב עי"ז כקורא הוא ממש, וע"כ אינו יכול לברך על קריאת הש"ץ, וכדעת רש"י בסוכה ד' ל"ח, דבאמצע התפלה אם שמע קדיש או קדושה ימתין מלהתפלל וישתוק ויכוין. למה שאומר הש"ץ, דשומע כעונה, ואעפ"כ לא חשיבא הפסק בתפלה, משום דשומע כעונה אינו אלא לענין לצאת אבל לא חשיבא כעונה ממש, [אך דעת ר"ת ור"י בתוס' ברכות ד' כ"א, דאדרבה אם שומע כעונה הוי הפסק בתפלה אם ישתוק לכוין להש"ץ, משום דסברי דשומע כעונה נחשב כעונה בפיו ממש, וא"כ לפ"ד שפיר יוכל לברך על קריאת הש"ץ. וכן דעת הנ"י בשם ספר האשכול והאגודה והמהרי"ל, הובאו בב"י סי' קמ"א דגם סומא עולה לקרות בתורה ומברך על קריאת הש"ץ. וכן דעת רבינו יונה בפ' אין עומדין. יעו"ש).
אך קשה, דא"כ מה מהני מה שקורא בלחש עם הש"ץ שלא תהא ברכתו לבטלה הא הברכה היא על הקריאה בצבור נתקנה, ואיך יוכל לברך על קריאתו בלחש, הא לא הויא קריאת צבור, דהא אין הצבור שומעין קריאתו אלא קריאת הש"ץ. ועוד קשה, לפ"מ שכתב ה"חק יעקב" בהל' פסח סי' תל"ב, דאם עושה שליח לעשות מצוה בשבילו, כגון לבדוק החמץ, שפיר יוכל המשלח לברך עלי' ולא מקרי ברכה לבטלה, משום דשלוחו של אדם כמותו ופעולת המצוה מתייחסת להמשלח ומקרי הוא עושה המצוה, א"כ קשה, למה לא יוכל לברך על קריאת הש"ץ, הא הש"ץ קורא בשבילו ומקרי הוא עושה מצות הקריאה ושפיר יוכל לברך עלי'. ונהי דבמצות התלויות בגופו לא שייך לומר כן, אלא דוקא במצות שאינן תלויות בגופו, כגון בדיקת חמץ והפרשת תרו"מ וחלה, שעיקר המצוה אינו אלא שתעשה הדבר, שיבדק הבית ושיופרש התרומה והמעשר, יהי' ע"י מי שיהי', מ"מ הרי גם קריאת התורה אינה מצוה התלויה בגופו, רק שתקרא התורה בצבור וישמעו קריאתה, ונמצא שמעשה הקריאה להשמיע לצבור תוכל להעשות ע"י שליח, ושפיר נימא בזה שלוחו של אדם כמותו שיוכל לברך עלי'.
ומכל זה נראה בדעת הרא"ש וסיעתו, שסברי, דהברכות של קריאה בצבור אינן על מצות הקריאה בצבור, דהא לא מברכי "אשר קדשנו במצותיו וכו'" אלא "אשר בחר בנו וכו'", ועיקר הברכות אינן אלא ברכות התורה על מצות לימוד התורה, אלא דחכמים תקנו וחייבו לברך ברה"ת עוד הפעם בשעת הקריאה בצבור לפניה ולאחריה. וכן דעת רבנו שמעי' תלמידו של רש"י בשם רש"י, הובא בדברינו לעיל בריש הל' ברכות התורה. יעו"ש. ולפ"ז שוב א"א לומר בזה שלוחו כמותו שיוכל לברך על קריאת הש"ץ, כיון דעיקר הברכה היא ברה"ת על מצות לימוד התורה, הוי מצוה שבגופו, ולא שייך בזה שלוחו כמותו, כנ"ל. ואף דגם בהרהור מקיימים מצות לימוד התורה וכ"ש בשמיעה, דשומע כעונה, וכן הקשה הגר"א על מה שפסק בשו"ע סי' מ"ז דעל הרהור אין מברכין ברה"ת, - הרי כבר תירץ הח"א ב,נשמת אדם", דכיון דברה"ת ילפינן מכי שם ה' אקרא הבו גודל וגו', גזה"כ הוא דבעינן דוקא קריאה ולא הרהור ושמיעה. וע"כ שפיר כתב הרא"ש שהעולה יקרא בלחש עם הש"ץ ויברך על קריאתו בלחש, אף שאינה קריאת הצבור, דהא אינם שומעים קריאתו, משום דהברכה אינה על הקריאה בצבור אלא על לימוד התורה שלו, ואך שתקנו לברך אותן בשעת הקריאה בצבור, והרי שפיר מברך בשעת קריאת הש"ץ דהוי קריאה בצבור.
בירושלמי רפ"ד דמגילה:
תני מעשה בר"מ שקרא המגילה מיושב בביהכ"נ של טבעין ונתנה לאחר ובירך עלי' מה נתנה לאחר ומברך עלי' זה קורא וזה מברך ר"ה בשם ר' ירמי' מכאן שהשומע כקורא. לכאורה קשה, מה היתה הקושיא של הירושלמי "וכי זה קורא וזה מברך", וכי לא ידע הדין המוזכר בהרבה מקומות בש"ס וגם בש"ס ירושלמי דשומע כעונה, הלא זוהי משנה מפורשת בפ"ג דסוכה גבי קריאת ההלל דיוצאין יד"ח קריאת ההלל ע"י שמיעת המקרא ההלל, דשומע כעונה. ונראה, דס"ד דירושלמי היתה, דהדין שומע כעונה אינו אלא לענין שיוצא יד"ח ע"י ברכה וקריאה של חבירו, אבל לא נחשב עי"ז כקורא הוא ממש לענין שיוכל לברך ע"ז ברכת קריאת המגילה על מקרא מגילה, וע"ז מסיק הירושלמי:
"מכאן שהשומע כקורא", פי', דשומע כעונה הוי כקורא ממש בפיו ושפיר יכול לברך על מקרא מגילה על שמיעתו. וא"כ, לכאורה קשה מזה הירושלמי על דעת הרא"ש וסיעתו הנ"ל, דלמה לא יוכל לברך על קריאת הש"ץ, הא שומע כעונה הוי כקורא בפיו ממש.
שוב ראיתי בחי' הריטב"א רפ"ג דמגילה, וכן כתבו גם המרדכי בחולין בפ' כיסוי הדם בשם רבינו שמחה, והבעל העיטור בהל' מגילה, דהירושלמי מיירי דוקא בברכה שלאחריה, בברכת הרב את ריבנו וכו', אבל בברכה שלפניה אין נראה שאחד מברך ואחד קורא, אלא הקורא בעצמו חייב לברך. והיינו משום דסברי, דבאמת שומע כעונה לא נחשב כקורא בפיו ממש, וע"כ בברכה שלפניה, דהנוסח הברכה הוי "על מקרא מגילה", בעינן קריאה ממש, משא"כ בברכה שלאחרי'. והיינו כדעת הרא"ש וסיעתו הנ"ל. אמנם בהגהות אשרי פ"ג דמגילה בשם "אור זרוע" כתב, דגם בברכה שלפניה זה קורא וזה מברך, והיינו כדעת התוס' וסיעתם הנ"ל דשומע כעונה הוי כקורא בפיו ממש. הרי לנו מחלוקת מפורשת של ראשונים אם שומע כעונה נחשב כקורא בפיו ממש או לא.
ובמרדכי פ"ג דמגילה בשם רבינו יואל ראיתי, שמפרש הירושלמי הזה, שאותו האחר שנתנו ר"מ לברך לא בירך על שמיעתו, אלא בירך את הברכה בשביל הקורא ר"מ, וכדין כל הברכות שאע"פ שיצא מוציא ומברך בשביל חבירו. אך לשון הירושלמי מכאן "שהשומע כקורא", ולא קאמר "השומע כמברך", לא משמע כדבריו.
ירושלמי מגילה פ"ד ה"ה וברכות פ"ה ה"ג:
הי' קורא בתורה ונשתתק זה שעומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון אי תאמר ממקום שהפסיק הראשונים נתברכו לפניהם ולא נתברכו לאחריהם האחרונים נתברכו לאחריהם ולא נתברכו לפניהם וכתיב תורת ה' תמימה שתהא כולה תמימה. הנה כל הראשונים מפרשים, שזה שעומד תחתיו, שמתחיל ממקום שהתחיל הראשון, מברך גם לפניה. אך דעת הרמב"ם בפי"ב מתפלה ה"ו, שאינו מברך לפניה. וכתב הכ"מ בטעם הרמב"ם, משום דאנו מצרפים קריאתם כאילו היא אחת וברכתו של ראשון תעלה לכל הפסוקים גם לקריאת האחרון. ונראה, הא דסומך על ברכת הראשון אף שהראשון לא כיון להוציאו בברכתו, צ"ל בדעת הרמב"ם, דסבר, דהברכות של קריאה בצבור הן על המצוה של קריאה בצבור [דלא כדעת הרא"ש וסיעתו הנ"ל], ומצוה זו הרי אינה תלויה בגופו, רק שתקרא התורה בצבור, וא"כ שפיר נוכל לומר בזה שלוחו של אדם כמותו והאחרון קורא בשביל הראשון ונחשב קריאה זו כאילו קרא הראשון, וע"כ שפיר עולה ברכת הראשון גם להקריאה שקרא האחרון.
ובמרדכי פ"ג דמגילה בשם רבינו יואל פי' טעם הירושלמי, הא דצריך לברך השני גם לפניה, משום דכיון שנשתתק הראשון ה"ל היסח הדעת, הא לא"ה הי' שפיר יוצא השני בברכת הראשון. אף שהדין שכל אחד מהקרואים מברך לעצמו ואין יוצאין בברכת חברו - כן הקשה לו רבינו אפרים. והשיב רבינו יואל:
אי לאו משום הנכנסים והיוצאים היו כל ז' הקרואים יוצאין בברכת הראשון, הרי דמוציא את הרבים, והיכא שנשתתק ליכא למיחש לנכנסים ויוצאים, דקלא אית לי'. עכ"ל. לכאורה אינו מובן, הרי זה שנשתתק לא הי' יודע שישתתק, וא"כ הרי לא כיון להוציאם בברכתו, וגם השומעים לא נתכוונו לצאת, ואיך יוצאין בברכתו. וצ"ל דסבר רבינו יואל דמצות אין צריכות כונה, וע"כ שפיר יוצאין בברכתו אף שלא כיון להוציאם והם לא נתכוונו לצאת, וכמבואר בב"י סי' רי"ג דהא דבעינן בברכות כוונה לצאת ולהוציא הוא משום מצות צריכות כוונה.
עוד כתב שם רבינו יואל:
מכאן יש לפסוק דאדם העומד לקרות בתורה ובירך לפניה וקרא מקצת ופסק ודיבר דברי תורה או דברי חול צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה אם רוצה לקרות יותר דהוי הפסק. עכ"ל. הנה, ממה שכתב שאם הפסיק בד"ת באמצע הקריאה דהוי הפסק לענין ברכה, ע"כ מוכח דסבר דהברכה היא על המצוה של קריאה בצבור. דאם נימא דסבר כדעת הרא"ש וסיעתו הנ"ל, דעיקר הברכה היא ברה"ת על המצוה של לימוד התורה, א"כ למה יחשב הפסק מה שהפסיק בד"ת. וע"כ דהברכה היא על מצות הקריאה בצבור. אך רבינו אפרים חולק שם עליו ודעתו דגם המפסיק באמצע הקריאה לא הוי הפסק להצריכו ברכה אחרת. וכן פסק בשו"ע סי' ק"מ. וכתב הדה"ח, הובא במ"ב שם, דאם הפסיק בין הברכה להקריאה, אפי' הפסיק בד"ת, לכו"ע צריך לברך. ולענ"ד נראה, שאם הפסיק בד"ת שאין לחזור ולברך. דהא לדעת הרא"ש וסיעתו הנ"ל דברכות הקריאה הוויין ברה"ת, ודאי דהפסק בד"ת לא הוי הפסק, וספק ברכות להקל.