עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
קריאת התורה
א
הרא"ש רפ"ג דמגילה כתב, דגם העולה לקרות בתורה יקרא בנחת עם הש"ץ שלא תהא ברכה לבטלה ואותו שאינו יודע לקרות אין ראוי שיקראהו ש"ץ והויא ברכה לבטלה ולא מסתבר שהוא יבורך על קריאת הש"ץ. עכ"ל. וכן כתב בתשובה כלל ג', שיקרא עם החזן מתוך הכתב אבל שיברך הוא על מה שהחזן קורא והוא לא יקרא כלל לא יתכן. עכ"ל. וכן הוא גם דעת הרשב"א והריב"ש והאבודרהם בשם רבינו סעדי', הובאו בב"י בהל' קריאת התורה, דמי שאינו יודע לקרות אסור לעלות לקרות בתורה.
הנה לכאורה קשה, למה לא יוכל לברך על קריאת הש"ץ, הא קיימ"ל דשומע כעונה, ונחשב קריאת הש"ץ כאלו קרא הוא בעצמו. וכן הקשה הב"י סי' קמ"א. וצ"ל דסברי, דעיקר הדין שומע כעונה אינו אלא לענין שיוצא יד"ח ע"י ברכה וקריאה של חבירו, אבל לא נחשב עי"ז כקורא הוא ממש, וע"כ אינו יכול לברך על קריאת הש"ץ, וכדעת רש"י בסוכה ד' ל"ח, דבאמצע התפלה אם שמע קדיש או קדושה ימתין מלהתפלל וישתוק ויכוין. למה שאומר הש"ץ, דשומע כעונה, ואעפ"כ לא חשיבא הפסק בתפלה, משום דשומע כעונה אינו אלא לענין לצאת אבל לא חשיבא כעונה ממש, [אך דעת ר"ת ור"י בתוס' ברכות ד' כ"א, דאדרבה אם שומע כעונה הוי הפסק בתפלה אם ישתוק לכוין להש"ץ, משום דסברי דשומע כעונה נחשב כעונה בפיו ממש, וא"כ לפ"ד שפיר יוכל לברך על קריאת הש"ץ. וכן דעת הנ"י בשם ספר האשכול והאגודה והמהרי"ל, הובאו בב"י סי' קמ"א דגם סומא עולה לקרות בתורה ומברך על קריאת הש"ץ. וכן דעת רבינו יונה בפ' אין עומדין. יעו"ש).
אך קשה, דא"כ מה מהני מה שקורא בלחש עם הש"ץ שלא תהא ברכתו לבטלה הא הברכה היא על הקריאה בצבור נתקנה, ואיך יוכל לברך על קריאתו בלחש, הא לא הויא קריאת צבור, דהא אין הצבור שומעין קריאתו אלא קריאת הש"ץ. ועוד קשה, לפ"מ שכתב ה"חק יעקב" בהל' פסח סי' תל"ב, דאם עושה שליח לעשות מצוה בשבילו, כגון לבדוק החמץ, שפיר יוכל המשלח לברך עלי' ולא מקרי ברכה לבטלה, משום דשלוחו של אדם כמותו ופעולת המצוה מתייחסת להמשלח ומקרי הוא עושה המצוה, א"כ קשה, למה לא יוכל לברך על קריאת הש"ץ, הא הש"ץ קורא בשבילו ומקרי הוא עושה מצות הקריאה ושפיר יוכל לברך עלי'. ונהי דבמצות התלויות בגופו לא שייך לומר כן, אלא דוקא במצות שאינן תלויות בגופו, כגון בדיקת חמץ והפרשת תרו"מ וחלה, שעיקר המצוה אינו אלא שתעשה הדבר, שיבדק הבית ושיופרש התרומה והמעשר, יהי' ע"י מי שיהי', מ"מ הרי גם קריאת התורה אינה מצוה התלויה בגופו, רק שתקרא התורה בצבור וישמעו קריאתה, ונמצא שמעשה הקריאה להשמיע לצבור תוכל להעשות ע"י שליח, ושפיר נימא בזה שלוחו של אדם כמותו שיוכל לברך עלי'.
ומכל זה נראה בדעת הרא"ש וסיעתו, שסברי, דהברכות של קריאה בצבור אינן על מצות הקריאה בצבור, דהא לא מברכי "אשר קדשנו במצותיו וכו'" אלא "אשר בחר בנו וכו'", ועיקר הברכות אינן אלא ברכות התורה על מצות לימוד התורה, אלא דחכמים תקנו וחייבו לברך ברה"ת עוד הפעם בשעת הקריאה בצבור לפניה ולאחריה. וכן דעת רבנו שמעי' תלמידו של רש"י בשם רש"י, הובא בדברינו לעיל בריש הל' ברכות התורה. יעו"ש. ולפ"ז שוב א"א לומר בזה שלוחו כמותו שיוכל לברך על קריאת הש"ץ, כיון דעיקר הברכה היא ברה"ת על מצות לימוד התורה, הוי מצוה שבגופו, ולא שייך בזה שלוחו כמותו, כנ"ל. ואף דגם בהרהור מקיימים מצות לימוד התורה וכ"ש בשמיעה, דשומע כעונה, וכן הקשה הגר"א על מה שפסק בשו"ע סי' מ"ז דעל הרהור אין מברכין ברה"ת, - הרי כבר תירץ הח"א ב,נשמת אדם", דכיון דברה"ת ילפינן מכי שם ה' אקרא הבו גודל וגו', גזה"כ הוא דבעינן דוקא קריאה ולא הרהור ושמיעה. וע"כ שפיר כתב הרא"ש שהעולה יקרא בלחש עם הש"ץ ויברך על קריאתו בלחש, אף שאינה קריאת הצבור, דהא אינם שומעים קריאתו, משום דהברכה אינה על הקריאה בצבור אלא על לימוד התורה שלו, ואך שתקנו לברך אותן בשעת הקריאה בצבור, והרי שפיר מברך בשעת קריאת הש"ץ דהוי קריאה בצבור.
בירושלמי רפ"ד דמגילה:
תני מעשה בר"מ שקרא המגילה מיושב בביהכ"נ של טבעין ונתנה לאחר ובירך עלי' מה נתנה לאחר ומברך עלי' זה קורא וזה מברך ר"ה בשם ר' ירמי' מכאן שהשומע כקורא. לכאורה קשה, מה היתה הקושיא של הירושלמי "וכי זה קורא וזה מברך", וכי לא ידע הדין המוזכר בהרבה מקומות בש"ס וגם בש"ס ירושלמי דשומע כעונה, הלא זוהי משנה מפורשת בפ"ג דסוכה גבי קריאת ההלל דיוצאין יד"ח קריאת ההלל ע"י שמיעת המקרא ההלל, דשומע כעונה. ונראה, דס"ד דירושלמי היתה, דהדין שומע כעונה אינו אלא לענין שיוצא יד"ח ע"י ברכה וקריאה של חבירו, אבל לא נחשב עי"ז כקורא הוא ממש לענין שיוכל לברך ע"ז ברכת קריאת המגילה על מקרא מגילה, וע"ז מסיק הירושלמי:
"מכאן שהשומע כקורא", פי', דשומע כעונה הוי כקורא ממש בפיו ושפיר יכול לברך על מקרא מגילה על שמיעתו. וא"כ, לכאורה קשה מזה הירושלמי על דעת הרא"ש וסיעתו הנ"ל, דלמה לא יוכל לברך על קריאת הש"ץ, הא שומע כעונה הוי כקורא בפיו ממש.
שוב ראיתי בחי' הריטב"א רפ"ג דמגילה, וכן כתבו גם המרדכי בחולין בפ' כיסוי הדם בשם רבינו שמחה, והבעל העיטור בהל' מגילה, דהירושלמי מיירי דוקא בברכה שלאחריה, בברכת הרב את ריבנו וכו', אבל בברכה שלפניה אין נראה שאחד מברך ואחד קורא, אלא הקורא בעצמו חייב לברך. והיינו משום דסברי, דבאמת שומע כעונה לא נחשב כקורא בפיו ממש, וע"כ בברכה שלפניה, דהנוסח הברכה הוי "על מקרא מגילה", בעינן קריאה ממש, משא"כ בברכה שלאחרי'. והיינו כדעת הרא"ש וסיעתו הנ"ל. אמנם בהגהות אשרי פ"ג דמגילה בשם "אור זרוע" כתב, דגם בברכה שלפניה זה קורא וזה מברך, והיינו כדעת התוס' וסיעתם הנ"ל דשומע כעונה הוי כקורא בפיו ממש. הרי לנו מחלוקת מפורשת של ראשונים אם שומע כעונה נחשב כקורא בפיו ממש או לא.
ובמרדכי פ"ג דמגילה בשם רבינו יואל ראיתי, שמפרש הירושלמי הזה, שאותו האחר שנתנו ר"מ לברך לא בירך על שמיעתו, אלא בירך את הברכה בשביל הקורא ר"מ, וכדין כל הברכות שאע"פ שיצא מוציא ומברך בשביל חבירו. אך לשון הירושלמי מכאן "שהשומע כקורא", ולא קאמר "השומע כמברך", לא משמע כדבריו.
ירושלמי מגילה פ"ד ה"ה וברכות פ"ה ה"ג:
הי' קורא בתורה ונשתתק זה שעומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון אי תאמר ממקום שהפסיק הראשונים נתברכו לפניהם ולא נתברכו לאחריהם האחרונים נתברכו לאחריהם ולא נתברכו לפניהם וכתיב תורת ה' תמימה שתהא כולה תמימה. הנה כל הראשונים מפרשים, שזה שעומד תחתיו, שמתחיל ממקום שהתחיל הראשון, מברך גם לפניה. אך דעת הרמב"ם בפי"ב מתפלה ה"ו, שאינו מברך לפניה. וכתב הכ"מ בטעם הרמב"ם, משום דאנו מצרפים קריאתם כאילו היא אחת וברכתו של ראשון תעלה לכל הפסוקים גם לקריאת האחרון. ונראה, הא דסומך על ברכת הראשון אף שהראשון לא כיון להוציאו בברכתו, צ"ל בדעת הרמב"ם, דסבר, דהברכות של קריאה בצבור הן על המצוה של קריאה בצבור [דלא כדעת הרא"ש וסיעתו הנ"ל], ומצוה זו הרי אינה תלויה בגופו, רק שתקרא התורה בצבור, וא"כ שפיר נוכל לומר בזה שלוחו של אדם כמותו והאחרון קורא בשביל הראשון ונחשב קריאה זו כאילו קרא הראשון, וע"כ שפיר עולה ברכת הראשון גם להקריאה שקרא האחרון.
ובמרדכי פ"ג דמגילה בשם רבינו יואל פי' טעם הירושלמי, הא דצריך לברך השני גם לפניה, משום דכיון שנשתתק הראשון ה"ל היסח הדעת, הא לא"ה הי' שפיר יוצא השני בברכת הראשון. אף שהדין שכל אחד מהקרואים מברך לעצמו ואין יוצאין בברכת חברו - כן הקשה לו רבינו אפרים. והשיב רבינו יואל:
אי לאו משום הנכנסים והיוצאים היו כל ז' הקרואים יוצאין בברכת הראשון, הרי דמוציא את הרבים, והיכא שנשתתק ליכא למיחש לנכנסים ויוצאים, דקלא אית לי'. עכ"ל. לכאורה אינו מובן, הרי זה שנשתתק לא הי' יודע שישתתק, וא"כ הרי לא כיון להוציאם בברכתו, וגם השומעים לא נתכוונו לצאת, ואיך יוצאין בברכתו. וצ"ל דסבר רבינו יואל דמצות אין צריכות כונה, וע"כ שפיר יוצאין בברכתו אף שלא כיון להוציאם והם לא נתכוונו לצאת, וכמבואר בב"י סי' רי"ג דהא דבעינן בברכות כוונה לצאת ולהוציא הוא משום מצות צריכות כוונה.
עוד כתב שם רבינו יואל:
מכאן יש לפסוק דאדם העומד לקרות בתורה ובירך לפניה וקרא מקצת ופסק ודיבר דברי תורה או דברי חול צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה אם רוצה לקרות יותר דהוי הפסק. עכ"ל. הנה, ממה שכתב שאם הפסיק בד"ת באמצע הקריאה דהוי הפסק לענין ברכה, ע"כ מוכח דסבר דהברכה היא על המצוה של קריאה בצבור. דאם נימא דסבר כדעת הרא"ש וסיעתו הנ"ל, דעיקר הברכה היא ברה"ת על המצוה של לימוד התורה, א"כ למה יחשב הפסק מה שהפסיק בד"ת. וע"כ דהברכה היא על מצות הקריאה בצבור. אך רבינו אפרים חולק שם עליו ודעתו דגם המפסיק באמצע הקריאה לא הוי הפסק להצריכו ברכה אחרת. וכן פסק בשו"ע סי' ק"מ. וכתב הדה"ח, הובא במ"ב שם, דאם הפסיק בין הברכה להקריאה, אפי' הפסיק בד"ת, לכו"ע צריך לברך. ולענ"ד נראה, שאם הפסיק בד"ת שאין לחזור ולברך. דהא לדעת הרא"ש וסיעתו הנ"ל דברכות הקריאה הוויין ברה"ת, ודאי דהפסק בד"ת לא הוי הפסק, וספק ברכות להקל.
ב
כתב הדה"ח, הובא במ"ב סי' קל"ט, דאם טעה הקורא בברכה שלאחר הקריאה ובמקום ברכת אשר נתן לנו וכו' אמר ברכת אשר בחר בנו וכו', אינו יוצא ידי הברכה וצריך לחזור ולברך ברכת אשר נתן.
ולענ"ד יש לגמגם בזה הרבה. לבד דעיקר הדבר אינו מוכרח, דאיפה מצא כן דשינוי נוסח הברכה בין מלפניה לאחריה מעכב בדיעבד, בפרט בדבר זה שאין לו עיקר בגמרא אלא במסכת סופרים, - אלא דאפי' אם נימא כדבריו ג"כ קשה, דהרי דעת הרשב"א הובא בב"י סי' נ"ט, וכן היא דעת הרמב"ן במלחמות, דהעיקר תלוי בחתימת הברכה, שאם החתימה היתה כדין, אף שהפתיחה לא היתה כדין, כגון שפתח במעריב ערבים וסיים יוצר המאורות, שפיר יוצא, וכן פסק הגר"א שם בביאורו והרבה להשיג על פסק השו"ע בכמה ראיות, יעו"ש, וא"כ כאן שחתימות הברכות שוה בשניהם, דבין בברכת אשר בחר בנו ובין בברכת אשר נתן לנו החתימה היא נותן התורה, וא"כ אם בירך לאחר הקריאה אשר בחר בנו, נהי דהפתיחה לא היתה כדין, מ"מ הרי החתימה היתה כדין, ושפיר יוצא ידי הברכה:
ג
הנה, עיקר השיעור קריאה בצבור, מדינא אינו אלא כ"א פסוקים לשבעה קרואים, כל חד ג' פסוקים, בשבת, ובמנחה ובב' ובה' עשרה פסוקים. כן כתבו התוס' במגילה ד' כ"ג. אבל מה שמשלימין הסדר בכל שבוע אינו אלא מנהג, דהא במערבא מסקי אורייתא לתלת שנין, כדאיתא במגילה ד' כ"ט וכן כתב הרמב"ם בפי"ג מתפלה.
אלא, דממה דאיתא במס' סופרים פי"א, וכן פסק בשו"ע סי' קל"ז, דאם דלג פסוק אחד בקריאת שבת אפי' קרא כשיעור כ"א פסוקים בלי פסוק המדולג צריך לחזור ולקרות אותו פסוק עם עוד ב' פסוקים, מבואר מזה דהתקנה של קריאה בצבור מתחלה כך נתקנה לקרות התורה בפרשיותיה ולהשלימה, אלא שלא תקנו זמן להשלמה, אבל הקריאה צריכה להיות על הסדר וע"כ צריך לחזור על הדלוג.
ולפ"ז הדבר ברור, דאם טעו וקראו בשבת הסדר של שבת שעברה, שכבר קראו אותה, אין יוצאין ידי הקריאה כלל, שהרי צריך לקרותה דרך השלמה על הסדר, והיינו פרשה חדשה שעדיין לא קראו אותה. ודלא כדעת מקצת האחרונים שלא כתבו כן.
וכן לענין יחיד, אם יצא באמצע הקריאה ולא שמע כולה, אם שמע כ"א פסוקים כבר יצא ידי שיעור קריאה, אלא שצריך להשלים מה שהחסיר מלשמוע, כדין דילג פסוק א', וצריך לילך למנין אחר ולשמוע מה שהחסיר.
אך עדיין יש להסתפק בזה, דאולי לא יצא ידי קריאה כלל, אף ששמע שיעור קריאה כ"א פסוקים, דהרי לא שמע אותם משבעה קרואים דוקא:
או אפשר דשבעה קרואים אינו אלא חובת הצבור, אבל לענין היחיד השומע הקריאה לא בעינן שבעה קרואים רק שישמע השיעור קריאה. וצ"ע.
אך כל זה אם יצא באמצע הקריאה ולא הי' בשעת הקריאה. אבל אם הי' שם אלא שהסיח דעתו מהקריאה ולא שמע הקריאה, דעת המחבר בסי' קמ"ו דשפיר יוצא ידי הקריאה. וכן משמע מהראשונים שהובאו בב"י שם. יעו"ש. והטעם נראה, דסברי דקריאה בצבור אינה אלא חובת הצבור להעמיד שבעה קרואים לקרוא התורה ולהשמיע לעם, אבל אינו חוב על כל יחיד ויחיד מהצבור לשמוע הקריאה. אך האחרונים תפסו עיקר לפסק הלכה כדעת ה"שבלי הלקט" בשם רבו והגהמי"י בשם הר"ם דצריך לשמוע כל תיבה ותיבה מפי הקורא מעיקר דינא.
ד
הא דבשבת במנחה מקדימין קריאת התורה לפני התפלה, לכאורה קשה, הא תפלת המנחה הוי יותר תדיר מקריאת התורה, ותדיר קודם. ונראה, משום דקריאת התורה הוי יותר מקודש מתפלה, ותדיר ומקודש הוי בעיא דלא איפשטא בזבחים ד' צ"א איזה קודם, ואיזה שירצה יקדים, וע"כ במנחה ראו להקדים הקריאה קודם התפלה, משום דמצוה להסמיך התפלה להשקיעה, דמצוה להתפלל עם דמדומי חמה, כדאיתא בברכות ד' כ"ט. ואע"ג דלייטי עלה במערבא, כבר פי' הר"ח, הובא בהגהמי"י פ"ג מה' תפלה, דדוקא מאן דמאחר טפי, אבל קודם ביאת השמש מעט שפיר דמי ומצוה. אבל בשחרית הקדימו תפלת שחרית קודם הקריאה נמי מה"ט, כדי להתפלל עם הנץ החמה, וגם משום דתפלה זמנה קבוע עד ד' שעות לכתחילה, וע"כ ראוי להקדימה. עיין בברכות ד' כ"ח.
וכל זה בתפלת שחרית ובתפלת מנחה הוא דהוו שקולים ושווים עם הקריאה, דזה תדיר וזה מקודש. אבל לגבי תפלת מוסף, הקריאה קודמת עפ"י דין, דהוי תדיר ומקודש יותר מתפלת מוסף.
אך נראה, דביום שמחת תורה, במקומות שנוהגים שעושים קידוש לפני ההקפות ושותים ומשתכרים ומתבלבלים הרבה עד שקרוב הדבר שלא יוכלו לכוין בתפלה אפי' בברכה ראשונה ולא יצאו ידי תפלה, שמותר להקדים תפלת מוסף ולקרוא התורה אח"כ. דבכה"ג, אם יקדימו התדיר תתבטל המצוה השני' לגמרי ואם יקדימו השאינו תדיר יקיים שניהם, בזה לא אמרינן תדיר קודם. וכן כתב המג"א בסי' רפ"ו, דאם לא התפלל תפלת מוסף עד סמוך לערב, ואין שהות להתפלל שתיהן, מוסף ומנחה, יתפלל מוסף ולא מנחה, אף דמנחה הוי תדיר יותר ממוסף, משום דמנחה יש לה תשלומין בערבית, משא"כ במוסף, ובכה"ג לא אמרינן תדיר קודם.
וכן נראה, דבשבת במנחה, אם הוא סמוך לערב ואין שהות כדי לקרות התורה ולהתפלל, דיקרא בתורה ולא יתפלל, מה"ט, משום דתפלה יש לה תשלומין. אד עדיין צ"ע בזה, לפ"מ שכתב המהר"ם מלובלין, הובא במג"א סי' קמ"ג, דקריאה זו כיון דאינה אלא משום יושבי קרנות אינה כל כך חובה, א"כ אפשר דנדחית לגמרי מפני תפלת המנחה דהוי חובה גמורה. וצ"ע.
בתשו' הגרעק"א סי' כ"ד נסתפק, בקריאת המנחה של יוה"כ, אם חיובה מחמת קדושת יוה"כ, כמו במנחה בשבת, וע"כ גם אינו מתענה (חולה מסוכן) יכול לעלות לתורה:
או דחיובה אינה אלא משום התענית, אלא דבשאר תעניות קורין ויחל וביוה"כ קורין בפ' עריות, וא"כ אינו מתענה אינו יכול לעלות לתורה. ונשאר בצ"ע לדינא.
ולפלא, שהרי הדבר מבואר בראשונים. דבפ' במה מדליקין, בהא דקאמר הגמ' שם:
המפטיר בנביא בשבת אין צריך להזכיר של יו"ט שאלמלא שבת אין נביא במנחה ביו"ט, וכתב ע"ז המרדכי שם:
מכאן משמע דצריך המפטיר לומר ביוה"כ במנחה גם ברכה אחרונה דהיינו על התורה ועל העבודה וכו' מידי דהוי אשבת במנחה, ובהגמ"ר שם בשם רבינו שמואל בר ברוך פליג ע"ז וכתב דאינו דומה לשבת דקריאת התורה והפטרה בשבת במנחה הוא משום קדושת שבת לכך אומרים על התורה וכו' ועל יום השבת וכו' אבל הקריאה והפטרה במנחה דיוה"כ אינו אלא משום תענית כבכל תענית. הרי לנו מחלוקת מפורשת של ראשונים בזה. והגר"א בביאורו סי' תרכ"ב הכריע כדעת רבינו שמואל בר ברוך והביא ראיה לדבריו, שהרי בשבת שחמורה מיוה"כ אין אנו מפטירין במנחה וביוה"כ מפטירין, וע"כ דהוא משום התענית. ולפ"ז נמצא לדינא, דאין לקרות לתורה מי שאינו מתענה.
ו
סוכה ד' ל"ח: הוא אומר אנא ד' הושיעה נא והם אומרים אנא ד' הושיעה נא הוא אומר אנא ד' הצליחה נא וכו'. וכתבו התוס':
ואע"ג דאמרינן במגילה ד' כ"ב אין מפסיקין בפסוק הכא שאני שאמרוהו שני בני אדם כדאיתא בערבי פסחים. עכ"ל. וה"נשמת אדם" בכלל ה' סי' ב' דקדק מדברי התוס' הללו, דמותר לומר חצי פסוק אע"פ שמזכיר את השם, ולכן אם קרא וטעה בנגינה וטעמים מותר לקרותו עוד הפעם אע"פ שאינו חוזר כל הפסוק, כיון שהוא להשלים הפסוק, מדהקשו התוס' איך מותר להפסיק ולחלק פסוק אנא ד' הושיעה לשנים ויותר הי' להם להקשות איך מותר להזכיר השם כשאומרים חצי פסוק. אלא על כרחך מוכח דזה מותר.
ולענ"ד אין שום ראיה מזה. דשאני התם, דהרי תיכף חזרו ואמרו גם החצי פסוק הב':
אנא ד' הצליחה, ואין כאן הזכרת השם של חצי פסוק, ולא הי' כאן אלא הפסק שהייה באמצע אמירת הפסוק, ולא מקרי הפסק לענין הזכרת השם:
אבל לענין הפסק הפסוקים שפיר הקשו התוס'. דודאי לענין זה הוי השהייה הפסק ועושה את הפסוק לשנים, דהרי עצם הפסק הפסוקים דפסקינהו משה היינו שהייה קצת בין פסוק לפסוק.
ז
מגילה ד' כ"ד: פוחח פורס את שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה. ובגמ' בעי:
קטן פוחח מהו שיקרא בתורה. ופרש"י:
גדול פוחח הוא דאסור משום ולא יראה בך ערות דבר אבל קטן אינו מוזהר וכו'. והקשה הטו"א, דאי משום איסור ערוה א"כ למה הוא פורס את שמע ומתרגם. ולענ"ד נראה בכוונת רש"י, דודאי בפוחח אין בו משום ולא יראה בך ערות דבר ממש, דהרי ערותו מכוסה אלא סובר רש"י דלומר דברי קדושה בצבור גם בפוחח נחשב כערוה, דהוי גנאי להדברי קדושה לאומרם בצבור כשהוא פוחח, ואיכא בי' משום ולא יראה בך ערות דבר. אלא דזה דוקא לענין לקרות בתורה ולעבור לפני התיבה, דאיכא בזה גנאי, אבל לפרוס על שמע ולתרגם ליכא כל כך גנאי ומותר. וזהו הוא דבעי בקטן פוחח מהו שיקרא בתורה כיון דאינו מוזהר על לא יראה בך ערות דבר.