עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
עבור השנה
א
רמב"ם פ"ד מה' קדוש החודש הי"ז:
כשמעברין ב"ד את השנה כותבין אגרות וכו' והוספנו על שנה זו כך וכך רצו כ"ט יום רצו ל' יום שחודש העבור הרשות לב"ד להוסיפו מלא או חסר לאנשים הרחוקים שמודיעים אותם אבל הם לפי הראי' עושים אם מלא אם חסר. עכ"ל.
כוונת דבריו, דלמ"ד דחודש העבור לעולם עושין ל' יום, לא משגיחין כלל על הראי' לקדש החודש עפ"י עדים, דכיון דלעולם מוכרחין לעשותו ל' יום אי אפשר בחודש זה לקיים מצות קדוש החודש עפ"י הראי'; משא"כ למ"ד דליכא כלל דין לעשותו מלא, אלא תליא ברצון ב"ד אם כ"ט או ל', ממילא מוכרחין לקדש החודש עפ"י הראי', דזהו מצות עשה. וזהו שכתב הרמב"ם דהרשות לב"ד להוסיפו מלא או חסר, וממילא מה"ט מוכרחין הם לעשות עפ"י הראי'.
ב
ירושלמי פאה רפ"ה גבי לקט דרבנן שהוא פוטר מן המעשרות מן התורה מטעם הפקר ב"ד, מסיים הירושלמי וז"ל:
ומניין שהוא פטור מן המעשרות ר"י ברי' דריב"א שמע לה מן הדא אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצ"ש ואם עברוה ה"ז מעוברת וחודש א' שהוא מוסיף לא פטור ממעשרות הוא א"ר אבין מהדא אין את ש"מ כלום שמור את חודש האביב שומרהו שיבוא בחידושו.
לכאורה קשה מה היתה ס"ד דר"י ברי' דריב"א, הא ודאי דעיקר דינא דעבור השנה הוא מן התורה אליבא דכ"ע, וא"כ מאי מייתי ראי' מעבור השנה לדין לקט דרבנן. ועוד, דאם עבור השנה הוא מדרבנן, איך יכולים חכמים לעקור כל המועדות מזמנן, שהוא מן התורה, בקום עשה, לאכול חמץ בפסח ואכילה ביוה"כ ומלאכה ביו"ט.
ונראה ביאורו, עפ"מ שכתב הרמב"ם בפ"ד מה' קדה"ח הט"ז:
אין מעברין את השנה בשנת רעבון ואין מעברין בשביעית יראה לי שזה שאמרו חכמים אין מעברין בשנת רעבון ובשביעית שלא יעברו בהם מפני צורך הדרכים והגשרים וכיו"ב אבל אם היתה השנה ראויה להתעבר מפני התקופה או מפני האביב ופירות האילן מעברין לעולם בכל זמן. עכ"ל. ושמעתי מכ' מו"ר הגאב"ד דבריסק שליט"א בביאור דבריו, דלכאורה הא דמעברין השנה מפני האביב ותקופה ופירות האילן הוא מפני צורך המועדות, שזהו דין במועדות דבעינן פסח בזמן האביב, כדכתיב:
שמור את חודש האביב, ועצרת בזמן ביכור האילנות, כדכתיב:
וחג הקציר ביכורי מעשיך, וחג הסוכות בתקופה חדשה, כדכתיב:
וחג האסיף תקופת השנה. וכן כתב רש"י בר"ה ד' כ', גבי הא דתניא התם:
יכול כשם שמעברין את השנה לצורך כך מעברין החודש לצורך וכו', פרש"י:
הא דמעברין השנה לצורך היינו מפני האביב והתקופה ופירות האילן. הרי להדיא דכל אלה נכללים בדין עבור השנה מפני הצורך, מפני שהם צורך המועדות, כנ"ל. אך דעת הרמב"ם אינו כן, שהרי כתב בסה"מ מצוה קנ"ג:
ואמרו שמור את חודש האביב הורה כי שנותינו ראוי שנשמור בה פרקי השנה ולכן תהי' שמשית. עכ"ל. וכן כתב בריש הל' קדה"ח:
השנים שאנו מחשבים הם שני החמה שנא' שמור את חודש האביב. עכ"ל. הרי להדיא דסבר דאביב, תקופה ופירות האילן, אינו דין בהמועדות, אלא הוא דין בהשנה, שתהי' השנה לפי מהלך החמה, וסדר שנת החמה הוא שיהי' פסח בזמן האביב, וכן פירות האילן ותקופה. ונמצא דאביב ופירות האילן ותקופה אינם כלל צורך המועד, אלא הם סימנים על סדור השנה. וזהו שכתב הרמב"ם בפ"ד מקדה"ח ה"ב:
על ג' סימנים מעברין את השנה על התקופה ועל האביב ועל פירות האילן כיצד ב"ד מחשבין אם תהי' תקופת ניסן וכו' ועל סימן זה סומכין ומעברין ואין חוששין לסימן אחר. הרי שלא כתב הרמב"ם "על ג' דברים מעברין", כגירסת הגמ', אלא "על ג' סימנים מעברין וכו'", "על סימן זה סומכין ומעברין וכו'", משמע שכן היתה גירסתו בגמ', וכן הגירסא ברבנו חננאל, וכן הגירסא בתוספתא פ"ב דסנהדרין, מפני שכל אלה אינם אלא סימנים על סדור השנה. וזהו שמסיים שם הרמב"ם:
ואלו הן הדברים שהן העיקר שמעברין בשבילן כדי שיהיו השנים שני החמה ויש שם דברים אחרים שמעברין בשבילן מפני הצורך ואלו הן מפני הדרכים שאינם מתוקנים ומפני הגשרים שנהרסו וכו'. עכ"ל. הרי דאיכא תרי דיני בעבור השנה:
חדא דין אביב ותקופה ופירות האילן, שהן העיקר שמעברין בשבילן, כדי שיהיו השנים שני החמה, ואינם שייכים כלל לדין עבור השנה מפני הצורך, ועוד איכא דין עבור השנה מפני הצורך, כגון מפני הדרכים והגשרים וכיו"ב. וכן איתא להדיא בתו"כ פ' אמור פ"ט:
ומנין שמעברין את השנה מפני הצורך ת"ל אשר תקראו אותם במועדם. הרי דלבד עיקר הדין עבור השנה מפני אביב ותקופה ופירות האילן איכא עוד דין בפ"ע שמעברין מפני הצורך הנלמד מקרא דאשר תקראו אותם במועדם. וע"כ סובר הרמב"ם דהא דאין מעברין השנה בשנת רעבון ובשביעית אינו אלא כשצריכין לעבר מפני הצורך לבד, כגון מפני הדרכים והגשרים וכיו"ב, אז דוחין העבור שמפני הצורך דאדרבה הרי בשנת רעבון ושביעית יש נגדו צורך אחר שלא לעבר, וצורך הזה הוא יותר גדול מהצורך ההוא:
אבל כשהיתה השנה צריכה להתעבר מפני האביב ותקופה ופירות האילן, שהן העיקר העבור, כדי להשוות שנת החמה עם שנת הלבנה, אי אפשר לדחות עיקר העבור מפני צורך רעבון ושביעית. עכ"ד. ומו"ר האריך עוד בזה לבאר כמה דברים מדברי הרמב"ם וגם כמה תוספתות בסנהדרין שם. ולפ"ד הרמב"ם נמצא דהברייתא דאין מעברין בשביעית ואם עברוה ה"ז מעוברת מיירי בשעיברו את השנה מפני צורך הדרכים והגשרים וכיו"ב. וע"כ נראה, דר"י ברי' דריב"א הי' סובר, דודאי דעיקר דינא דעבור השנה הוא מן התורה, אבל זה דוקא כשמעברין מפני האביב ותקופה ופירות האילן, שזהו עיקר העיבור, כדי להשוות שנת הלבנה עם שנת החמה, אבל מה שמעברין מפני הצורך, הי' סובר דהוא רק מדרבנן, אבל אעפ"כ שפיר מהני זה מדאורייתא לענין מועדות, משום דינא דאתם אפי' שוגגין אתם אפי' מזידין דכתיבא גבי מועדות גם לענין עבור השנה אמרי' אתם אפי' שוגגין וכו'. כן משמע בתוספתא סנהדרין פ"ב וכן מפורש בתו"כ פ' אמור. דלא כהצל"ח ברכות ד' ס"ג]. וסובר, דכיון דדרשה זו כתיבא גבי מועדות, לא מהני זה רק לענין מועדות גרידא, אבל לא לענין עצם השנה, שיהי' חודש העבור מכלל השנה שעברה. ונמצא דבחודש העבור אינו נוהג בו שביעית מדאורייתא אלא מדרבנן, וע"כ שפיר הביא ראיה מזה לדין לקט דרבנן שפטור מן המעשרות. וע"ז א"ר אבין מהדא אין את ש"מ כלום שמור את חודש האביב שומרהו שיבוא בחידושו, פי', דכיון דעיקר דינא דעבור השנה הוא מן התורה, כדילפינן מקרא דשמור את חודש האביב, ע"כ גם עבור השנה מפני הצורך נכלל בזה, וכולהו הוו מן התורה.
הנה, בפלוגתת רש"י ורמב"ם הנ"ל אם אביב תקופה ופירות האילן הוא משום צורך המועדות או הוא דין בסדור השנה, מצאתי במכילתא פ' בא:
שמור את חודש האביב חודש הסמוך לאביב אתה מעבר ואיזה זה אדר אבל לא שמענו מכמה מעבר ר"י אומר הואיל וטומאה מעכבת (פי' בפסח) ואביב מעכב מה טומאה אין פחות מל' יום (פי' שנדחה לפסח שני) אף אביב אין פחות מל' יום. הרי מבואר להדיא, דאביב הוא דין בפסח, כמו שצריך טהרה לפסח, עד שלמידים זה מזה במה מצינו שצריך ל' יום. דאם נימא כדעת הרמב"ם, דאביב אינו כלל דין בפסח, אלא הוא סימן על השנה, איך שייך למילף זה מזה במה מצינו, הא לא שייכים זל"ז כלל. וצ"ע.
ג
איתא בברכות ד' ס"ג, וכן פסק הרמב"ם בספ"א מה' קדה"ח, דאין קובעין חדשים ומעברין שנים אלא בארץ ישראל בלבד שנא' כי מציון תצא תורה וגו' ואם הי' אדם גדול בחכמה ונסמך בארץ ישראל ויצא לחו"ל ולא הניח כמותו בא"י ה"ז קובע חדשים ומעבר שנים בחוץ לארץ ומפני זה ר"ע עבר שנים בחו"ל מפני שלא הניח כמותו בא"י.
אולם בפרקי דר"א פ"ח ראיתי כתוב שם:
יצא יעקב לחו"ל ובקש לעבר את השנה בחו"ל א"ל הקב"ה יעקב אין לך רשות לעבר את השנה בחו"ל הרי יצחק אביך הוא יעבר את השנה בארץ שנא' וירא אלקים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו ולמה עוד שפעם ראשונה נגלה עליו ומגעו מלעבר את השנה בחו"ל כשבא לארץ א"ל הקב"ה קום עבר את השנה שנא' וירא אלקים אל יעקב וגו' ויברך אותו על שנכנס בסוד העבור מכאן אמרו אפי' צדיקים וחכמים בחו"ל ורועה צאן ובקר בארץ אין מעברין את השנה אלא ע"י רועה צאן ובקר אפי' נביאים בחו"ל והדיוטים בא"י אין מעברין את השנה אלא ע"י הדיוטים שבארץ גלו לבבל היו מעברין את השנה ע"י הנשאר בארץ לא נשאר אחד בארץ היו מעברין את השנה בבבל עלה עזרא וכל הקהל עמו ורצה יחזקאל לעבר את השנה בבבל א"ל הקב"ה יחזקאל אין לך רשות לעבר את השנה בחו"ל הרי ישראל אחיכם והם יעברו את השנה שנא' בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם שלהן היא לעבר את השנה. ע"כ. הרי מבואר דאפי' חכמים בחו"ל ולא הניחו כמותם בא"י אלא רועי צאן ובקר, אין מעברין בחו"ל, אלא ע"י הרועי צאן שבא"י. ולכאורה דהפרקי דר"א פליג על גמרא דידן.
והי' אפשר לומר, דהנה הרמב"ם ברפ"ה מקדה"ח כתב, דהלכה למשה מסיני הוא שבזמן שיש סנהדרין קובעין חדשים ושנים עפ"י הראיה ובזמן שאין שם סנהדרין אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא עפ"י החשבון שאנו מחשבין בו היום, וע"כ אפשר, דהפרקי דר"א לא קאמר אלא בזמן שאין קובעין עפ"י הראיה, אלא עפ"י חשבון, דלפני מתן תורה, בזמן האבות, אפשר דלא הי' להם דין סנהדרין סמוכין והי' הכל מתנהג עפ"י חשבון, וע"כ לא צריכים סנהדרין וחכמים, וע"כ אפי' לא הניח כמותו בא"י ג"כ אין מעברין בחו"ל, אלא ע"י ההדיוטים שבא"י, כיון דלא בעינן סנהדרין. וזה שמסיים:
מכאן אמרו אפי' חכמים בחו"ל ורועי צאן בא"י וכו', מיירי בזמן שקובעין עפ"י חשבון. אך קשה, מה שאמר דגם כשגלו לבבל לא היו מעברין את השנים שם עד שלא נשאר אחד בארץ, וקשה, הלא בבבל היו החרש והמסגר וכל חכמי ישראל והיו קובעין עפ"י הראיה, וא"כ למה לא עברו אז את השנים עד שלא נשאר אחד בארץ. ואין לתרץ דמחמת גזירות המלכות שבבבל לא הניחו לסנהדרין לקבוע חדשים ולעבר השנים והי' הכל מתנהג אז עפ"י חשבון. דהרי בירמיה פרשה כ"ד וכ"ט משמע, דגלות יכניה שגלו לבבל לא סבלו שם צרות והי' להם שלום, וא"כ ודאי שהיו קובעים עפ"י הראיה ועפ"י סנהדרין. וע"כ צ"ל דהפרקי דר"א פליג על גמרא דידן.
הרמב"ן בסה"מ מצוה קנ"ג פליג על הרמב"ם הנ"ל וסובר, דלעולם בעינן לקדוש החודש ועבור השנים ב"ד סמוכין, ומה שלא נתבטלו המועדות אצלינו היום, שאין לנו ב"ד סמוכין, מפני שהנשיא האחרון רב הלל, שתקן חשבון העבור, הוא עמד וקדש חדשים ועבר כל השנים עד ביאת הגואל. וקשה עליו מהא דאיתא בפרקי דר"א הנ"ל:
יעקב מסר ליוסף ונכנס בסוד העבור ועיבר את השנה במצרים מת יוסף ואחיו נתמעטו העבורין מישראל וכשם שנתמעטו בשעבוד מצרים כך עתידים לימעט בסוף שעבוד מלכות הרביעית עד שיבוא מלך המשיח, ע"כ, ולפי דברי הרמב"ן שרב הלל הנשיא האחרון כבר עיבר כל השנים עד ביאת הגואל, א"כ כבר נקבעו כל השנים עפ"י סנהדרין סמוכין, ואיך שוב יתכן במציאות שיתמעטו עיבורי השנים מישראל בסוף הגלות לפני ביאת המשיח. אבל לפי דברי הרמב"ם שקובעין עפ"י חשבון בני א"י, ניחא, שבסוף הגלות יתגברו הצרות ר"ל ולא יעברו השנים עפ"י קביעות החשבון מפני הגזירות והצרות.
ועוד קשה עליו, מהא דאיתא במדרש רבה סדר בא פרשה ט"ו וז"ל:
הרואה את הלבנה איך צריך לברך בזמן שהיו ישראל מקדשין החודש יש מרבנן אמרין ברוך מקדש חדשים ויש מהם אומרים מקדש ישראל וכו', משמע דדוקא בזמן שהיו מקדשין החודש הוא דפליגי אם לברך מקדש חדשים או מקדש ישראל, אבל בזמה"ז לדברי הכל אין לברך אלא מחדש חדשים, כיון דליכא בזמה"ז קדוש החודש, ולפי דברי הרמב"ן שרב הלל הנשיא קידש כל החדשים עד ביאת הגואל, א"כ לא משכחת לה כלל זמן שלא היו מקדשין חדשים, שהרי גם בזמה"ז כל חודש וחודש הוא מקודש עפ"י ב"ד סמוכין. ואין לומר דהמדרש מיירי לפני תקנת רב הלל, ולא הי' נודע אז שעתידים לקדש כל החדשים. דמלשון המדרש, דקאמר בזמן "שהיו" ישראל מקדשין החודש, ולא קאמר בזמן שמקדשין וכו', משמע דכבר בזמן ההוא בטל קדוש החודש, וע"כ קאמר בזמן שהיו מקדשין, לשון עבר. וא"כ ע"כ דמיירי לאחר תקנת רב הלל, בסוף ימי אביי ורבא, שכבר בטל קדוש החודש עפ"י הראי'. וצ"ע.