עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
קדוש החודש
א
ר"ה ד' כ': מאיימין על העדים על החודש שנראה בזמנו לעברו ואין מאיימין על העדים על החודש שלא נראה בזמנו לקדשו. הרמב"ם בפ"ג מה' קדה"ח הט"ו כתב וז"ל:
ב"ד שישבו כל יום ל' ולא באו עדים והשכימו בנשף ועברו את החודש ואחר ד' או ה' ימים באו עדים רחוקים והעידו שראו את החודש בזמנו שהוא ליל ל' ואפי' באו בסוף החודש מאיימין עליהם איום גדול ומטריפים אותם ומשתדלים ב"ד שלא יקדשו חודש זה הואיל ויצא שמו מעובר ואם עמדו העדים בעדותן ונמצאת מכוונת מקדשין אותו וחוזרין ומונין לאותו החודש מיום ל' הואיל ונראה הירח בלילו ואם הוצרכו ב"ד להניח חודש זה מעובר כשהי' מניחין וזהו שאמרו מעברין את החודש לצורך. עכ"ל. ובפי"ח הי"א כתב:
וכן זה שאמרו חכמים שמעברין את החודש לצורך הוא בחדשים אלו שמעברין אותן לפי חשבון בזה הוא שמעברין לצורך מפני שלא נראה הירח בזמנו אבל בעת שיראה הירח בזמנו שהוא תחילת היותו נראה אחר שנתקבץ עם השמש מקדשין לעולם. עכ"ל.
הנה מבואר דעת הרמב"ם, דהא דמאיימין על העדים על החודש שנראה בזמנו לעברו, וכן הא דמעברין החודש לצורך, היינו דוקא כשלא באו עדים בזמנו להעיד על הירח, אלא שאחר זמן באו והעידו שראו הירח בזמנו, ואם עמדו בעדותן מקדשין החודש למפרע:
אבל אם באו עדים בזמנו מקדשין לעולם. ולכאורה, לפ"ד דיכולין לקדש החודש למפרע, קשה, למה מותרין העדים שראו את החודש לחלל את השבת, ימתינו העדים עד למחר וילכו ויעידו לב"ד ויקדשו החודש למפרע על פיהם, דהא מבואר לעיל בגמ' דבמקום שיש עצה לקדש החודש למחר עפ"י הראייה אסור לחלל השבת. ונהי דבזמן המקדש היו צריכין לחלל השבת משום קרבן ר"ח, דאם לא יעידו היום ורק למחר יקדשו למפרע לא יהי' שום תקנה לקרבן ר"ח, מ"מ קשה, הא דעל ב' חדשים, ניסן ותשרי, מחללין השבת לעולם, אף בזמה"ז דליכא קרבנות, משום תקנת המועדות גרידא, ולתקנת המועדות הרי יועיל גם הקדוש למפרע.
ונראה בדעת הרמב"ם, דעיקר המצוה לקדש החודש עפ"י הראי' אינו אלא כשמקדשין אותו בזמנו עפ"י העדים. ד"כזה ראה וקדש" בזמנו משמע. אבל כשלא באו עדים בזמנו אלא אח"כ, ליכא שוב שום מצוה לקדש החודש על פיהם. אלא דאעפ"כ, אם רוצים ב"ד יכולים לקדש למפרע משום איזה צורך. וע"כ עדים שראו את החודש מחללין את השבת לילך תיכף להעיד, משום דמצוה לקדש עפ"י הראי', דמשום זה מותר לחלל השבת, כדקאמר הגמ' לעיל. אבל אם לא יבואו אלא למחר ויקדשו למפרע, לא מקיימין בזה מצות קדוש החודש כלל. וזהו באמת טעמא דהרמב"ם, דמחלק בין באו עדים בזמנו לבין באו אח"כ. דאם באו עדים בזמנו, כיון דמצוה לקדש החודש עפ"י הראי', אי אפשר לדחות מצות עשה דאורייתא ולעבר החודש מפני איזה צורך או לאיים על העדים שלא יעידון משא"כ כשלא באו העדים בזמנו אלא אח"כ, שוב אין כאן שום מצוה לקדש החודש למפרע על פיהם, והואיל ויצא שמו מעובר מאיימין עליהם שלא יעידו, ואם לא הועיל האיום ונמצא עדותן מכוונת, הואיל וגנאי הדבר שלא יקבלו עדותן, מפני זה ב"ד מקבלין אותן ומקדשין החודש למפרע, אם לא שיש איזה צורך לעבר החודש אז ב"ד מעברין החודש ואין משגיחין על עדותן. ונמצא לפ"ז, דמדאורייתא עיקר המצוה לקדש החודש בזמנו, ואם לא באו עדים בזמנו שוב ליכא שום מצוה לקדש החודש, וע"כ תיכף מעברין ב"ד החודש ולא ממתינין כלל על עדים. וזהו שכתב הרמב"ם ברפ"ג, דעדים שראו את החודש אם הי' ביניהם ובין מקום ב"ד יותר ממהלך לילה ויום, לא ילכו להעיד, שאין עדותן מועלת, שכבר נתעבר החודש, ר"ל, דכיון דליכא שום מצוה לקדש על פיהם, ע"כ אין לקבל עדותן ולסתור העבור, כיון שאין עדותן מועלת בעיקר המצוה של קדוש החודש, ע"כ לא ילכו להעיד כלל. והא דתנן לקמן:
נחקרו העדים ולא הספיקו ב"ד לומר מקודש עד שחשיכה ה"ז מעובר, אף שיכולין לקדש למפרע, מ"מ, כיון שאין שום מצוה בזה, נראה שזה תקנת חכמים היא שתקנו ששוב לא יקדשו החודש לאחר זמנו היכא שהעכוב הי' מצד ב"ד, כדי שלא להרגיל העדים לבוא לאחר זמנו ותיבטל מצות קדוש החודש.
והא דאיתא בגמ' לעיל:
שלחו למר עוקבא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר אר"נ אף אנן נמי תנינא על ב' חדשים מחללין את השבת וכו' אי אמרת בשלמא לעולם חסר משו"ה מחללינן דמצוה לקדש על הראי' אלא אי אמרת זמנין מלא וזמנין חסר אמאי מחללינן ניעברי' האידנא ונקדשי' למחר, ואף שאמרנו דמצות קדוש החודש הוא רק לקדשו בזמנו, שאני הכא דהרי הגמ' אזלה כאן אליבא דמ"ד דגם שלא בזמנו מקדשין אותו, דהיינו ביום ל"א, מדמשני הגמ' דהבמ"ע דאיקלע יום ל"א בשבת דמצוה לקדש על הראייה, הרי להדיא דהגמ' סברה דגם שלא בזמנו מקדשין אותו עפ"י ראית עדים, וא"כ נמצא דאכתי זמנו הוא, ושפיר פריך הגמ' דנקדשי' למחר ביום ל"א עפ"י העדים שראו הירח אתמול, וכפרש"י, ושפיר מקרי קדוש בזמנו עפ"י הראייה. משא"כ לפ"מ דפסקינן כמ"ד דשלא בזמנו אין מקדשין אותו כלל, שכבר קידשוהו שמים ואין נזקקין לעדים כלל, ותיכף בכניסת ליל ל"א נעשה מעובר, כדאיתא בסנהדרין בפ' בן סורר וברמב"ם פ"א ופ"ג מהל' קדה"ח, וא"כ נמצא דביום ל"א תו ליכא שום קידוש, וע"כ אפי' יקדשו למפרע תו ליכא בזה שום מצוה כיון דהוי שלא בזמן קידוש.
ונראה, דהא דסבר הרמב"ם דמועיל קידוש למפרע, היינו דוקא לפ"מ דפסקינן כמ"ד דשלא בזמנו אין מקדשין אותו ורק מעצמו נעשה מעובר. דכיון דלא הי' בו שום קידוש, בזה מועיל קידוש למפרע. משא"כ למ"ד דגם שלא בזמנו מקדשין, אם לא באו עדים בזמנו וקידשו ב"ד החודש ביום ל"א, אם יבואו עדים אח"כ להעיד על החודש שנראה בזמנו שוב לא יוכלו לקדש החודש למפרע את יום ל' ולסתור הקידוש הראשון שקידשוהו ביום ל"א, דכיון שכבר קידשו ב"ד החודש אי אפשר שוב לסותרו. וזה פשוט. ונמצא לפ"ז, דהסוגיא הנ"ל, דמאיימין על העדים על החודש שנראה בזמנו לעברו וכו', לפ"מ שמפרשה הרמב"ם דמיירי בקידוש למפרע, אזלא אליבא דמ"ד דשלא בזמנו אין מקדשין דוקא.
אולם נראה דהסוגיא מתפרשת יפה אליבא דכ"ע. דלפ"מ שביארנו, הא דהוכרח הרמב"ם לפרש אותה דמיירי בקידוש למפרע, הוא משום דסבר דכיון דמצוה לקדש עפ"י הראייה א"א לדחות מצות עשה דאורייתא של קידוש החודש ולאיים על העדים שלא יעידו כדי לעבר החודש מפני הצורך. וא"כ זהו דוקא למ"ד דשלא בזמנו אין מקדשין. אבל למ"ד דגם שלא בזמנו מקדשין, לדידי' גם אם יעברו החודש ויקדשוהו ביום ל"א ג"כ מתקיימת מצות קדוש החודש, כדפריך הגמ' לעיל:
ניעברי' האידנא ונקדשי' למחר, כנ"ל. וא"כ, אליבא דזה המ"ד, הסוגיא מתפרשת כפשוטה, כשבאו עדים בזמנו להעיד ומאיימין עליהם לעברו מפני הצורך. ונמצא דהסוגיא מתפרשת אליבא דכ"ע. למ"ד שמקדשין החודש שלא בזמנו, היא כפשוטה, כשבאו העדים בזמנו, ולמ"ד דשלא בזמנו אין מקדשין, מיירי בשבאו העדים אחר זמנו ובקידוש למפרע, וכנ"ל. והרמב"ם, לפ"מ דפסקינן דשלא בזמנו אין מקדשין, העתיק הדין בקידוש למפרע. הרי נתבארו כל דברי הרמב"ם בבירור נכון.
וב"מנחת חינוך" במצוה ד' האריך לפלפל הרבה בדברי הרמב"ם אלו. ולענ"ד כל דבריו אינם נכונים. מה שכתב בדעת הרמב"ם, דלכתחלה מקדשין למפרע אם באו עדים ביום ל"א, ומפני זה שלא בזמנו אין מקדשין אותו מפני שממתינים על העדים לקדשו למפרע, וגם מפני זה אין צריכים העדים לחלל השבת על שאר חדשים חוץ מניסן ותשרי, שגם אם יבואו לאחר השבת ביום ל"א ג"כ יקדשו החודש למפרע ביום ל', ובזה האריך לפרש פירושים חדשים בכמה סוגיות דלא כרש"י ותוס', - לענ"ד איני יודע איך יתכן לומר כן. הרי מבואר מפורש ברמב"ם רפ"ג, דעדים שראו את החודש אם הי' ביניהם ובין מקום הב"ד יות ממהלך לילה ויום לא ילכו להעיד שאין עדותן מועלת, ולדבריו למה אין עדותן מועלת, הרי אדרבה הרי הב"ד ממתינין על העדים לקדשו למפרע, וא"כ לדבריו אדרבה מצוה היא על העדים ללכת ולהעיד. גם מה שכתב לפרש המשנה דראוהו ב"ד וכל ישראל או נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה ה"ז מעובר, דהיינו דלעת עתה בליל ל"א החודש מעובר ולא מקודש עדיין עד למחר ביום ל"א, ולמחר מקדשין ב"ד החודש למפרע, - לבד שפירושו זה רחוק מהפשטות ואין הלשון סובלו כלל, הרי מפורש להדיא ברמב"ם פ"ב מקדה"ח ה"ח, דאם לא הספיקו ב"ד לומר מקודש עד שחשכה שוב אין מקדשין אותו כלל ויהי' החודש מעובר ולא יהי' ראש חודש אלא יום ל"א. עכ"ל. מה שכתב לפרש בדברי ר"א בר"ש דסבר דבין בזמנו ובין שלא בזמנו אין מקדשין החודש כלל דשנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים, היינו פי' דליכא מצוה על הב"ד לומר מקודש מקודש, אבל מ"מ גם הוא מודה דמצוה לקבוע החודש אם מלא ואם חסר עפ"י עדים שיראו הלבנה, דכזה ראה וקדש כתיב ואין שום חולק על מצות עשה זו, ושכן מצא בסה"מ להרמב"ן, הדבר מפורש בירושלמי ר"ה פ"ב ה"ה. יעו"ש. אך מה שכתב דלר"א בר"ש גם קביעות החודש שלא בזמנו הוא דוקא עפ"י עדים שראו החודש בליל ל"א וצריכין העדים לבוא להעיד לב"ד, - לענ"ד אינו נראה כן. דדוקא למ"ד דאיכא מצות קידוש לומר מקודש מקודש הוא דבעינן עדים גם שלא בזמנו לקדש על פיהם, דלמעשה הקידוש צריך עדים, אבל למ"ד דליכא מצות קידוש כלל, רק לקבוע ידיעת החודש אם מלא אם חסר שלא עפ"י חשבון אלא עפ"י ראיית העדים, א"כ אין זה אלא בתור ידיעה, שצוותה התורה לדעת קביעות החודש עפ"י ראיית העדים, וא"כ לידיעה גרידא הרי סגי במה שלא נראה הירח בזמנו, דממילא יודעים דיהי' החודש מלא ויראה הירח בליל ל"א. ולענ"ד כל מה שביארנו בדברי הרמב"ם הם כנים ואמתיים בלי שום פקפוק כלל.
ב
שם: שלח לי' ר"י נשיאה לר"א כל ימיו של ר' יוחנן הי' מלמדינו מאיימין על העדים על החודש שלא נראה בזמנו לקדשו אע"פ שלא ראוהו יאמרו ראינו. לכאורה קשה, איך מותר לאיים על העדים שיאמרו ראינו אע"פ שלא ראו, והלא זה עדות שקר ועוברים על לא תענה.
ונראה, דהנה איתא בירושלמי ר"ה פ"ג ה"א, דאם קדשו ב"ד החודש עפ"י עדים ונמצאו זוממיןה"ז מקודש משום דאין מדקדקין בעדות החודש, ומשמע ברמב"ם פ"ב מה' קדה"ח ה"ב דהיינו מטעם דאין צריכין דרישה וחקירה מן התורה [ומה שכתב הרמב"ם ספ"א:
מצות עשה על ב"ד שיחשבו וידעו אם יראה הירח ושידרשו את העדים עד שיקדשו את החודש, היינו לאחר שתקנו רבנן שיהיו דורשים וחוקרים את העדים נכלל גם הדרישה והחקירה בהמצות עשה, כיון דזה מעכב בהקידוש החודש. והלח"מ נדחק בזה]. ומשמע דאין זה מטעם אתם אפי' שוגגים אתם אפי' מזידים דחל הקידוש אפי' בלי עדים, דבירושלמי פ"ב ה"ז מבואר דאם קדשו עפ"י עדים ונמצאו זוממין גרע משאם קדשו במזיד שלא עפ"י עדים, כיון דקדשו עפ"י עדים ונמצאו שקר הוי קידוש בטעות. אלא הא דחל הקידוש היינו מטעם דכך נאמרה הלכה דאין מדקדקין בעדות החודש וגם עידי שקר מועיל עדותם בקדוש החודש ומקרי שפיר קידוש עפ"י עדים אפי' נמצאו זוממין וע"כ נראה דבעדות החודש ליכא כלל הלאו דלא תענה, כיון דגם עדות שקר מועיל בקידוש החודש, והאיסור מדבר שקר תרחק הרי הותר לצרכי מצוה. וע"כ שפיר מותר לאיים על העדים שיאמרו ראינו החודש אע"פ שלא ראו במקום הצורך.
ג
אם שכח יעלה ויבוא" בתפלת המנחה בר"ח איכא פלוגתא דרבוותא אם יש לה תשלומין בתפלת ערבית במוצאי ר"ח, כיון דשוב לא יוכל לומר יעו"י. וכתב המג"א ס"ס ק"ח, דאם בלילה ג"כ ר"ח לכ"ע יחזור ויתפלל דהא ירויח שיאמר יעו"י. ובס' "בנין אריאל" השיג עליו, שהרי ב' ימים ר"ח הוא מספק, וממנ"פ, אם ביום הי' ר"ח איך יאמר בלילה יעו"י, ואם בלילה ר"ח א"כ ביום אינו ר"ח ולא טעה כלל בתפלתו ביום. והצל"ח בברכות ד' כ"ו תירץ, דמשום דתיקנו שלא יהיו מקבלים עדות החודש מן המנחה ולמעלה, ומשמע ברמב"ם דבכל החדשים תיקנו כן, ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש ומפני זה ב' ימים דר"ח הם קדושה אחת לענין תפלה.
ולענ"ד תמוה לי, דמאין לקח הבעל "בנין אריאל" לומר דב' ימים דר"ח הם מטעם ספיקא, וגם למה צריך לטעמו של הצל"ח דהוא משום התקנה שלא יקבלו עדים מן המנחה ומעלה, הא גם לפני התקנה זו כבר היו נוהגים ב' ימים ר"ח, מטעם המבואר ברמב"ם פ"ח ה"ד מה' קדה"ח דיום ל' לעולם עושין אותו קודש אף שאין מונין אלא מיום המחרת, דהיינו מיום ל"א משום דמקצתו של יום הל' הוא מהחודש הבא, דהיינו חצי יום, דהרי חדשה של לבנה הוא כ"ט יום וחצי, וכיון שמקצתו קודש נוהגין כולו קודש. וכן כתב ה"שיבלי הלקט" בסי' קס"ח בשם רבינו שלמה ורבינו ישעי' ז"ל, דנוהגין יום ל' קודש מפני שחציו הוא לחודש הבא וגם מקדשין את יום המחר שהוא יום ל"א להיות מונין ממנו ושניהם הוו ראש חודש זה לקידוש וזה למנין, וכתב שם דכן היו נוהגין מזמן הנביאים, כדכתיב בדוד: ביום החודש השני. וכן כתב גם הטור בסי' תכ"ח. ונמצא דשניהם קדושה אחת לענין תפלה מהאי טעמא, ושפיר קם דינא דהמג"א.