עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
ספר תורה
א
בתשו' נו"ב מה"ת חיו"ד סי' קס"ח כתב, דאם עיבד גויל לשם ס"ת ואח"כ בשעת עיבוד נתן דעתו שלא לכתוב עליו ס"ת רק ספר אחר חול ואמר כן בפירוש שדעתו לכתוב עליו ספר חול, דשפיר כשר הגויל, דאין זה לשמה ושלא לשמה, שהרי לא אמר אח"כ שמעבדו לשם כתיבת ספר חול אלא שדעתו לכתוב עליו ספר חול, וא"כ לא ביטל עדיין הדיבור הראשון שאמר שמעבדו לשם קדושת ס"ת.
ולענ"ד אינו מובן, שהרי לכאורה הדין לשמה אינו רק קריאת שם בעלמא, אלא עיקרו מה שהעור עומד לעשות ממנו ס"ת, וא"כ, אם דעתו בפירוש שלא לעשות ממנו ס"ת, מה מהני מה שמעבדו לשם קדושת ס"ת, הא זה גופא הוי מחשבה שלא לשמה ועוקר ממנו את שם ס"ת והוי לשמה ושלא לשמה דפסול.
ונראה, דהנה הב"י באו"ח סי' ל"ב כתב, דאם עיבד הקלף לשם ס"ת כשר לכתוב עליו תפילין, משום דקדושתה חמורה מתפילין ובכלל מאתים מנה. וכן פסק בשו"ע שם סעי"ח. והשאג"א בסי' מ"ז הקשה ע"ז, מהא דאיתא בריש זבחים גבי קרבנות, דאם שחט קדשים קלים לשם קדשי קדשים דפסולים, ולא הוי שחיטה לשמה, אף דהוי מקדושה חמורה לקדושה קלה אפ"ה לא מהני, ומ"ש הלשמה דתפילין וס"ת מהלשמה של קרבנות. יעו"ש מה שתירץ.
ולענ"ד נראה, דבאמת הרי עיקר הדין עיבוד לשמה בס"ת ותפילין ומזוזה אין ע"ז שום דרשה מקרא, אלא הוא נלמד מסברא, דכל דבר שבקדושה צריך הזמנה ועיבוד לקדושה. כן משמע מדברי הרמב"ן במלחמות פ"ק דסוכה. וראיה לזה מהא דאיתא בירושלמי פ' א"ל הממונה, דגם באבני מזבח צריך חציבתן לשם קודש וגם בגדי כהונה צריך אריגתן לשם קודש אליבא דרשב"ג דצריך עיבוד לשמה בס"ת תפילין ומזוזה. הרי דהוא דין בכל דבר שבקדושה דצריך הזמנה ועיבוד לקדושה. וכן הובא זה ברמב"ן שם. א"כ נמצא לפ"ז, דעיקר הדין לשמה היינו לשם קדושה, אבל אין בהם דין מסויים לשמה לשם אותו הדבר, לשם ס"ת, לשם תפילין וכו', אלא לשם קדושתו. וע"כ שפיר כתב הב"י דאם עיבד הקלף לשם ס"ת דמהני גם לתפילין, דנהי דשם תפילין ליכא בס"ת, אבל מ"מ קדושת תפילין נכלל בס"ת. משא"כ בקרבנות, דבכל קרבן וקרבן צריך לשמה, לשם אותו קרבן, ע"כ לא מהני אפי' מקדושה חמורה לקדושה קלה, כגון אם שחט שלמים לשם חטאת הרי אין כאן שם שלמים.
ולפ"ז אפשר ליתן מובן לדברי הנו"ב הנ"ל, דכיון דאין צריך בהעיבוד עצם שם ס"ת אלא שם קדושתו, ע"כ אפשר דלא בעינן שיהא עומד לעשות ממנו ס"ת, אלא אף שבדעתו לכתוב עליו ספר חול, אם מכוין בעיבודו שיהי' לו קדושת ס"ת נמי מהני וחל בו דין עיבוד לשם קדושה. אמנם גם בזה עדיין יש לפקפק.
אך נראה, דלענין טווית ציצית לשמה, אם אירע כה"ג הנ"ל, שטווה לשם ציצית אך הי' בדעתו שלא לעשות מהם ציצית, שבודאי לא מהני. משום דבציצית הרי בעינן לשמה, לשם עצם שם הציצית, כדנפקא לן מקרא דגדילים תעשה לך, לשם חובך, כדאיתא בסוכה ד' ט'. וכה"ג כתבו התוס' במנחות ד' מ"ב לענין צביעת התכלת לשמה, דאם צבע התכלת לשם ציצית ולשם טעימה, דפסולה, משום דהוי לשמה ושלא לשמה. אף דתרי המחשבות לא סתרי אהדדי כלל, אפ"ה פסולה.
ב
יו"ד סי' רע"ד סעי"ד:
ויהי' בין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה ולא יקרבם ביותר שלא יהיו ב' תיבות נראות כתיבה אחת. ובגליון מהרש"א שם הביא בשם תשו' דבר שמואל אבוהב", דלא מהני בזה לגרר עובי האותיות שביניהם כדי שיפרדו ויהיו נראות כב' תיבות, משום דכיון שנכתב התיבה בפסול יש לחוש משום חק תוכות.
ותמהני עליו מהא דכתב הב"י באו"ח סי' ל"ב בשם הר"י אסכנדרני, גבי פרשיות תפילין, דאם מצא אות א' יתר באמצע התיבה שימחוק האות היתר ואח"כ ימשוך ויעבה האות שלפניה ויעשם תיבה א', ואין בזה משום שלא כסדרן, וכן פסקו הט"ז והמג"א שם, הרי להדיא דדינים הנאמרים בכתיבה, כגון דינא דכסדרן, אינם שייכים אלא לגוף האותיות, אבל לא לענין צירופי תיבות, וכמו כן אף לענין דינא דוכתב ולא וחקק אינו אלא בגוף האותיות, אבל לענין צירופי תיבות לא איכפת לן אף אי הם ע"י חק תוכות, וזה דבר ברור, דמ"ש זמ"ז.
ג
מגילה ד' ח': וספרים נכתבים בכל לשון ורמינהו מקרא שכתבו תרגום וכו' אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו בכתב אשורית לא קשיא הא רבנן הא רשב"ג אי רשב"ג הא איכא יונית אלא לא קשיא כאן במגילה כאן בספרים רב אשי אמר בשאר ספרים ור"י היא.
הנה, דעת הרמב"ם דאין חילוק בין ספרים לס"ת, ובכולם הלכה כרשב"ג דכשר יונית, כמו שפסק בפ"א מתפילין הי"ט, וגם במגילה כשר יונית, כמו שפסק בפ"ב ממגילה ה"ג. ולפ"ז גם בכתוב יונית מטמא הידים. ולפ"ז יש לתמוה על מה שפסק הרמב"ם בפ"ט מאבות הטומאות ה"ז דאינו מטמא הידים עד שיהיו כתובים אשורית, וקשה, הא לדידי' איכא גם יונית שכשר לכתוב הספרים ולמה לא יטמא הידים.
ואפשר, דכיון דטעמא דכשר לכתוב יונית הוא משום דדריש בגמ' יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם יפיפותו של יפת יהא באהלי שם, ופרש"י:
יפיותו של יפת הוא לשון יון לשונו יפה מכל בני יפת, ועכשיו כיון שנשקע לשון יוני מן העולם ונשתבש ואבד, כמו שכתב הרמב"ם שם בהל' תפילין, הרי הוא פסול השתא עפ"י דין לכתוב בו, דכיון שנשתבש שוב אין לשונו יפה ואין כאן יפיותו של יפת והתורה לא התירה לכתוב אלא דוקא יפיותו של יפת, וע"כ אפי' בדיעבד אם כתבו בו ספרים אינם מטמאים הידים.
ד
סנהדרין ד' כ"א: בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש וחזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית וכו' למה נקרא אשורית שעלה עמהם מאשור.
הריטב"א בריש מגילה הקשה ע"ז מהא דאמר שם ר' חסדא מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין, וזהו באותיות כתב אשורית ולא בכתב עברי, ואם ניתנה התורה בכתב עברי א"כ קשה למה היו המ"ם וסמ"ך עומדים בנס. והעלה שם, דבכתב שבלוחות הכל מודים שהי' כתב אשורית, והא דקאמר דניתנה התורה בכתב עברי היינו לכתוב ס"ת, דכתב אשורית מחמת רוב קדושתו לא ניתן לכתוב בו אפי' ס"ת, כ"א בכתב עברי. עכ"ד.
אמנם בירושלמי מגילה פ"א ה"ט מבואר להדיא דלא כדבריו. וז"ל שם:
א"ר לוי מ"ד לרעץ ניתנה התורה (היינו כתב עברי) עי"ן מעשה ניסים מ"ד אשורי ניתנה התורה סמ"ך מעשה ניסים. עכ"ל. הרי להדיא, דלמ"ד דבכתב עברי ניתנה התורה, גם הכתב שבלוחות הי' עברי, ומעשה נסים לא הי' הסמ"ך אלא העי"ן:
ור' חסדא שאומר דמ"ם וסמ"ך היו עומדין בנס, היינו אליבא דמ"ד דבכתב אשורית ניתנה התורה.
ה
דעת הרמב"ם בפ"ז מה' ס"ת, דחומשין אין בהן קדושת ס"ת. אבל דעת הרשב"א בתשובה, הובא בב"י ובשו"ע יו"ד סי' רפ"ג, דחומשין יש בהם קדושת ס"ת וקדושה אחת היא.
ובירושלמי מגילה פ"ג ה"א מבואר להדיא כהרשב"א. וז"ל שם:
נותנין תורה ע"ג תורה וחומשים ע"ג חומשים תורה וחומשים ע"ג נביאים וכתובים וכו' ר"י בשם ר"ז תורה וחומשין ערק תנא מינה [פי':
ברח התנא מזה ולא פירש אם מותר להניח חומשין ע"ג תורה או לא] כותבין תורה ונביאים כאחת דברי ר"מ וחכ"א אין כותבין ר"י בשם רשבר"י תורה וחומשין קדושה אחת הן, עכ"ל הירושלמי, פי':
וכיון דקדושה אחת הן ע"כ שפיר מותר להניח חומשין ע"ג תורה, ודייק זה דקדושה אחת הן מהא דאמר ר"מ שכותבין תורה ונביאים כאחת, והלכה כדבריו, כדאיתא בב"ב ד' י"ג: מעשה בביתוס בן זונין וכו', דלא קיימ"ל כחכמים אלא כרבי (יעו"ש וברמב"ם פ"ז מה' ס"ת), ולמה מותר לדבק תורה ונביאים כאחת, הרי מוריד התורה מקדושתה, דהא קיימ"ל כל היתר כנטול דמי, והוי ס"ת חסר, וכמש"כ הרמב"ם ספ"ז מה' ס"ת, דכרך זה שיש בו תורה ונביאים אין בו קדושת ס"ת אלא כחומש מן החומשים, וע"כ מוכח מזה דתורה וחומשין קדושה אחת הן ולפיכך מותר לדבק תורה ונביאים כאחת ואין כאן הורדה מקדושתה. כן נראה בביאור הירושלמי.
אך כל זה אליבא דהירושלמי, דתורה וחומשין ברח התנא מינה ולא תנאה בברייתא. אבל דעת הבבלי שם במגילה ד' כ"ז מבואר להדיא, דגריס בברייתא הנ"ל דאין מניחין חומשין ע"ג תורה, הרי דסבר דתורה וחומשין אינם קדושה אחת. ולכאורה סייעתא מזה לדעת הרמב"ם. ולדעת הרשב"א באמת צ"ע, למה אסור להניח חומשין ע"ג תורה, כיון דקדושה אחת הן. וצ"ע.