עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
מצות כתיבת ספר תורה
א
רמב"ם פ"ז מה' ס"ת:
מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב ס"ת לעצמו שנא' ועתה כתבו לכם את השירה כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. והשאג"א בסי' ל"ד הקשה ע"ז:
הא מותר לכתוב את התורה כל חומש וחומש בפ"ע, וא"כ אכתי אימא שאין צריך לכתוב אלא משנה תורה לחוד שיש בה שירה זו. ולענ"ד נראה, דהרי דעת הרמב"ם שם בהלי"ד, דאף דמותר לכתוב כל חומש בפני עצמו מ"מ אין בהם קדושת ס"ת, וע"כ אי אפשר לכתוב רק משנה תורה לחוד עם השירה, דכוונת התורה "כתבו לכם את השירה הזאת" היינו שיהי' להשירה הכתובה דין קדושת ס"ת. וזהו כוונת הרמב"ם שכתב:
"לפי שאין כותבין התורה פרשיות פרשיות", ומפני זה אף בחומשין שמותר לכתוב אין בהם קדושת ס"ת, אבל אילו הי' מותר לכתוב את התורה פרשיות אז הי' בהם דין קדושת ספר תורה.
ב
סנהדרין ד' כ"א, אמר רבא אע"פ שהניחו לו אבותיו ס"ת לאדם מצוה לכתוב משלו שנא' ועתה כתבו לכם את השירה איתיבי' אביי וכותב לו ס"ת לשמו שלא יתנאה בשל אחרים מלך אין הדיוט לא לא צריכא לשתי תורות וכדתניא וכתב לו את משנה וגו' כותב לשמו ב' תורות א' שהיא יוצאה ונכנסת עמו וא' שמונחת בבית גנזיו. עיין פרש"י.
והרמב"ם בפ"ג מה' מלכים ה"א כתב וז"ל:
בעת שישב המלך על כסא מלכותו כותב לו ס"ת לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו אם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד כותב ב' ס"ת וכו'. עכ"ל. נראה מדבריו, דאם הניחו לו אבותיו ס"ת אינו חייב לכתוב אלא ס"ת אחת, משום דין מלך, אבל ס"ת השני' שחייב בה משום הדיוט שפיר יוצא במה שהניחו לו אבותיו. וקשה, דמ"ש מלך משאר הדיוט, שאינו יוצא במה שהניחו לו אבותיו. וכבר עמד בזה הכ"מ. יעו"ש תירוצו.
ולענ"ד נראה, דהנה הרמב"ם במנין המצות להלכות תפילין מזוזה וס"ת כתב:
מצות עשה ה' לכתוב המלך ספר שני לעצמו כדי שיהיו לו שני ספרי תורה. עכ"ל. הרי דכוונת התורה במה שכתבה "וכתב לו את משנה התורה", לאו דצריך לכתוב ב' ס"ת, דבאמת אינו מחויב לכתוב רק אחת, אלא עיקר הדין שלעולם צריך שיהי' לו עוד ס"ת א', כדי שתקרא ס"ת שכתב "משנה תורה", היינו ס"ת שני'. ונמצא, שחיובו מטעם מלך שיהי' לו ס"ת א' אף בלי כתיבה, וס"ת שני' מחויב לכתוב ויהי' לה שם "משנה תורה" ע"י מה שכבר יש לו ס"ת אחרת. ומעתה מבואר היטב מה שכתב הרמב"ם דאם הניחו לו אבותיו ס"ת אינו חייב לכתוב רק ס"ת אחת דכיון דהס"ת האחרת מטעם מלך אינו מחויב לכתוב, רק שיהי' לו עוד ס"ת, והרי יש לו כבר במה שהניחו לו אבותיו ושפיר יוצא בזה חיובו משום דין מלך. וזהו כוונת הגמ' דמשני:
"לא צריכא לשתי תורות", פי', דהא דלא יתנאה בשל אחרים היינו דוקא בס"ת שמחויב לכותבה, אבל בס"ת האחרת שאינו מחויב אלא שיהי' לו שפיר יוצא במה שכתבו אחרים. ומה שהמלך מחויב בכתיבת ס"ת מטעם הדיוט, צ"ל דיוצא יד"ח בהס"ת שכתב משום מלך, דבס"ת אחת שכותב יוצא ידי שני החיובים מלך והדיוט. ונראה דזהו באמת כוונת הכ"מ בתירוצו שם.
ג
ה"תורת חיים" בסנהדרין שם כתב, דיחיד הכותב ס"ת לעצמו ונתנה לביהכ"נ לקרות בה בצבור ומקדישה לאו שפיר עביד, דכיון שמקדישה ה"ה של הקדש ולאו שלו היא ואינו יוצא בה יד"ח, דלאו בכתיבה לחוד תליא מילתא דיחיד שכתב ס"ת ואח"כ נאבדה פשיטא שצריך לכתוב לו ס"ת אחרת. והביא ראי' לזה מדברי הרמב"ם הנ"ל, שכתב, דאם הניחו לו אבותיו ונאבדה כשנעשה מלך צריך לכתוב ב' ס"ת.
ולפי הנ"ל אין מכאן שום ראי'. דהרי נתבאר דמשום דין מלך אינו יוצא בכתיבת ס"ת אלא א"כ תהי' לה שם "משנה תורה", והיינו ס"ת שני', וע"כ צריך שיהי' לו עוד ס"ת אחרת בשעת כתיבת ס"ת של מלך, וע"כ אם נאבדה כבר פשיטא שאינו יוצא בכתיבת הס"ת שכותב מטעם מלך, משום דאין לה שם "משנה תורה", אבל לעולם אימא לך דאם בשעת כתיבת הס"ת הי' לו ס"ת אחרת ואח"כ נאבדה שפיר יוצא בזה ואינו מחויב לכתוב ס"ת אחרת, דעיקר תלוי בשעת כתיבה. ועוד, דאפי' אם נימא דאם נאבדה אחר הכתיבה ג"כ אינו יוצא ומחויב לכתוב ס"ת אחרת, זהו דוקא גבי מלך, דכתיב:
"והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו", וע"כ אינו יוצא בכתיבה גרידא אלא צריך שלעולם תהי' לו הס"ת, ובעינן נמי שלעולם תהי' לה שם "משנה תורה", וע"כ צריך שתהי' לו לעולם ס"ת אחרת כדי שיהי' להס"ת שכתב שם "משנה תורה", אבל בס"ת של הדיוט אפשר דעיקר המצוה תליא בכתיבה לחודא, ואם נאבדה אח"כ שפיר כבר יצא יד"ח ואינו מחויב לכתוב ס"ת אחרת. וכן ראיתי בפי"ת ביו"ד סי' ר"ע, שהביא קצת פוסקים דפליגי אתו"ח הנ"ל וסברי דאם נאבדה אח"כ אינו מחויב לכתוב אחרת, דעיקרה תליא בכתיבה.
ולענ"ד נראה שהדין עם התו"ח. שהרי דעת רש"י במנחות ד' ל' דאם קנה ס"ת ג"כ יוצא בזה המצוה של כתיבת ס"ת, וכן פסקו הט"ז והגר"א ביו"ד סי' ר"ע, דלא כהרמ"א שם, וא"כ מוכח מזה דעיקר המצוה היינו שיהי' לו ס"ת כדי ללמוד בה, כדכתיב:
"כתבו לכם את השירה ולמדה את בנ"י שימה בפיהם", וע"כ גם ע"י קנין יוצאין ידי המצוה, דאם נימא דאין צריך שיהי' לו ס"ת ואם נאבדה הס"ת לא איכפת לן, דעיקרה תליא במעשה הכתיבה, א"כ מה שייך בזה לצאת המצוה ע"י קנין, הא אין כאן מעשה הכתיבה. וע"כ מוכח מזה דעיקר המצוה היינו שיהי' לו ס"ת, וא"כ אם נאבדה או הקדישה מחויב לכתוב ס"ת אחרת.
אך לפ"ז צ"ע, במה שפסק הטור באו"ח סי' קנ"ג, וכן דעת הרא"ש והמרדכי בשם ראבי"ה, דהא דאסור למכור ס"ת היינו דוקא ס"ת של רבים, אבל ס"ת של יחיד מותר למוכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה, וכן פסק בשו"ע שם דעה זו, וקשה, כיון דהמצות עשה של ס"ת היינו שיהי' לו ס"ת, א"כ איך מותר למוכרה ולבטל עשה בידים.
אך מהב"ח ביו"ד סי' ר"ע משמע דמפרש, דהא דמותר למכור ס"ת מיירי שאין צריך לס"ת זו, שיש לו אחרת, א"נ שמוכר הישן כדי לקנות חדש.
שוב ראיתי בפ"ת ביו"ד סי' רפ"ב, שהביא בשם ס' "יד הקטנה", דהא דמותר היחיד למכור ס"ת מיירי דוקא שקנה הס"ת, אבל אם כתבה למען קיים המ"ע של "כתבו" ודאי אסור למכרה. וחילוק זה היינו ע"כ אליבא דהרמ"א, שסובר דבקנה ס"ת אינו מקיים המ"ע של "כתבו", אבל לפי דעת הפוסקים הנ"ל דגם בקנה מקיים המצוה, שוב קשה למה מותר למכור הס"ת. ומהתימה על הפוסקים שסתמו דבריהם ולא הזכירו החילוקים הנ"ל של הב"ח.
גם ראיתי בב"י באו"ח שם, שהביא דברי הגמ"י בשם ה"ר משולם ז"ל, שכתב וז"ל: "וכן הדין בס"ת שעשה היחיד לצורכו קודם שהקדישו לקרות בו רבים שיכול למוכרו". עכ"ל. הנה מדכתב לישנא בס"ת שעשה היחיד "לצורכו", משמע דמיירי דאין לו ס"ת אחרת, ואפ"ה מותר למוכרו. וצ"ע.
ד
כתיב בתורה גבי מלך:
והי' "כשבתו על כסא ממלכתו" וכתב לו את משנה התורה וגו'. וכן דקדק הרמב"ם בלשונו ברפ"ג מה' מלכים:
בעת "שישב המלך על כסא מלכותו" כותב לו ס"ת וכו'. נראה מזה, דאינו מחויב במצוה זו של כתיבת ס"ת אלא א"כ כבר נמסרה לו הנהגת המלוכה, מעת שישב על כסא מלכותו אז מחויב במצוה זו, כדי לקרות תמיד בס"ת, לבלתי רום לבבו מאחיו, שלא יקלקל בעניני המלוכה:
אבל אם עדיין לא נמסרה לו הנהגת המלוכה, אף שכבר נמשח למלך ויש לו דין מלך, מ"מ אינו חייב עדיין במצוה זו (ויתכן זה בגוונא דלהלן).
ובדרך זה אמרתי לבאר מה דאיתא במגילה ד' י"ד, גבי דוד שרצה להרוג את נבל הכרמלי משום דמורד במלכות הוי ולא צריך למידייני', ואמרה לי' אביגיל עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם, אמר לה ברוכה את וברוך טעמך אשר כיליתני מבוא בדמים. והנה דוד כבר הי' לו אז דין מלך, מעת שנמשח למלכות ע"י שמואל, אבל הנהגת המלוכה לא היתה עדיין בידו, שהרי שאול המלך הי' עדיין קיים. והנה דוד הי' סובר, שדין מורד במלכות לא תליא בהנהגת המלוכה, אלא בדין מלך גרידא, וע"כ הי' רוצה להרגו, ואמרה לו אביגיל שלא כך הוא הדין, אלא דגם דין מורד במלכות תלוי בהנהגת המלוכה, והרי שאול עדיין קיים ולא יצא טבעך בעולם.
ונראה, דגם מה שכתב הרמב"ם בפ"ג מה' מלכים ה"י, דכל ההורגים נפשות שלא בראיה ברורה או בלא התראה אפי' בעד אחד או שונא שהרג בשגגה דיש רשות למלך להרגן ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה, זה נמי תליא בהנהגת המלוכה אבל לא בדין מלך גרידא. והא דהרג דוד לגר העמלקי שהעיד ע"פ עצמו שהרג את שאול, והיינו ע"כ משום דין מלך הוא דהרגו, שיש לו רשות להרגו אפי' שלא בראייה ברורה, וכן כתב הרמב"ם בפי"ח מסנהדרין ה"ו, שאני התם שכבר מת שאול ותיכף משמת שאול נמסרה לו הנהגת המלוכה מעצמה.
ה
ה"ברכי יוסף" ביו"ד סי' ר"ע הביא בשם ס' "בית יהודה" דהקונה ס"ת מברך שהחיינו ובעת עלותו לס"ת גומר בלבו להקנותו לצבור ומברך הטוב והמטיב.
לענ"ד דבריו תמוהים, דהרי הא דהקונה ס"ת מברך שהחיינו, אף דאינה מצוה הבאה מזמן לזמן, ע"כ הוא כמש"כ הרמב"ם בפי"א מה' ברכות ה"ט, דכל מצוה שהיא קניין לו, כגון ציצית ותפילין מזוזה ומעקה, נמי מברך שהחיינו, וא"כ נמצא דהברכה היא על מה שקנה המצוה, כמו קנה כלים חדשים, וא"כ, מכיון שכבר בירך שהחיינו איך יכול שוב לברך הטוב והמטיב על קנין החפץ של הס"ת, הא הברכת שהחיינו נמי היא על קנין הס"ת.