אור ברסלב

עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק

סדר ליל פסח

עבור השנה

א

פסחים ד' קי"ד: מתני':

הביאו לפניו מצה וחזרת. לעיל ד' ל"ט תנן גבי חמשת מיני מרור דיוצאין גם בקלח שלהן. וב"הגהות מיימון" פ"ז מה' חמץ ומצה הביא בשם ר"ת, שדקדק דדוקא בקלח שלהן יוצאין אבל לא בשורש.

ומצאתי ראיה מפורשת לזה, מהא דתנן במס' עוקצין פ"א מ"ב:

שרשי השום והבצלים והקפלוטות וכו' שרשי החזרת והצנון כו' הרי אלו מיטמאין ומטמאין ומצטרפים. פי', משום דין שומר לטומאה. ומשמע דגם שרשי החזרת דמצטרפין הוא משום דין שומר, דהא כל המשנה בדיני שומרין לטומאה איירי, דאתיא לפרושי הא דתנן התם במשנה א':

כל שהוא שומר אע"פ שאינו יד מיטמא ומטמא ומצטרף. ואם נימא דיוצאין בשרשי החזרת יד"ח מרור בפסח, א"כ יהי' מוכח מזה דשרשים הוויין אוכל, דהא אין יוצאין יד"ח מרור אלא במידי דבר אכילה, והיינו דבר הניקח בכסף מעשר, כדאיתא התם, וא"כ קשה, בשרשי החזרת ל"ל לטעמא דמצטרפים משום דין שומר לטומאה, תיפוק לי' דאינהו גופייהו אוכל נינהו. וע"כ מוכח מזה דשרשים לא הוויין אוכל וע"כ אין יוצאין בהן יד"ח מרור ודוקא בקלח יוצאין דהוי אוכל.

ב

בשו"ע סי' תע"ב סעי"ה:

תלמיד לפני רבו אין צריך הסיבה אפי' אינו רבו מובהק.

הא דאין צריך הסיבה, מבואר בפסחים ד' ק"ח, משום דמורא רבך כמורא שמים. ודקדק שם הרא"ש מהסוגיא, דגם ברבו שאינו מובהק אין צריך הסיבה, דגם עליו מצווה ביראתו כמורא שמים.

אך מהרמב"ם בפ"ה מתלמוד תורה מוכח, דמצות מורא ליכא ברבו שאינו מובהק, אלא מצות כיבוד גרידא. שהרי כתב שם בריש הפרק:

כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו, ובהלכה ט' שם מסיים דזה דוקא ברבו מובהק. וכן התוס' בב"ק ד' מ"א כתבו, דהא דמרבינן מאת ד' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים, דוקא ברבו מובהק. וא"כ לפי דבריהם ודאי, דברבו שאינו מובהק צריך הסיבה, כיון דאינו מצווה ביראתו. וא"כ קשה על פסק השו"ע, למה סתם כדעת הרא"ש, הי' לו לפסוק שיטול רשות מרבו משום ספיקא שמא צריך הסיבה. וצ"ע.

ג

פסחים ד' ק"כ: אמר רבא אכל מצה אחר חצות לר"א בן עזרי' לא יצא יד"ח דאיתקש לפסח.

הנה, לענין מצות ספור יצ"מ אחר חצות ג"כ לא יצא, דג"כ איתקש לפסח, דבעינן "בעבור זה" בשעה שמצה ומרור מונחין לפניך. וכן כתב המנ"ח.

ולכאורה קשה, בהא דתניא בהגדה:

מעשה בר"א ור"י ור"א בן עזרי' ור"ע ור"ט שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרין ביצ"מ כל אותה הלילה עד שבאו תלמידיהם וא"ל רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית, וקשה, למה השתתף עמהם ר"א בן עזרי' והאריך לספר ביצ"מ כל הלילה, הא לדידי' אחר חצות שוב אינו זמן סיפור יצ"מ ולא שייך בזה כל המרבה לספר ה"ז משובח.

וצ"ל, דהא דהשתתף עמהם בספור אחר חצות, לאו משום מצות ספור יצ"מ של אותה הלילה, אלא משום מצות זכירה של כל השנה, דהא בכל השנה איכא חיובא להזכיר יצ"מ ביום ובלילה.

שוב מצאתי בנוסח ההגדה של הרמב"ם כתוב שמה אחר המעשה הנ"ל:

"אמר להם" ר"א בן עזרי' הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יצ"מ בלילות עד שדרשה בן זומא שנא' למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך וכו'. משמע שזהו שהשיב להם אז באותה הלילה, דהא דמשתתף עמהם בספור לאו משום מצות ספור של אותה הלילה, אלא משום מצות זכירה של כל השנה, וכמו שדרשה בן זומא

אלא דעיקר הדבר צ"ע, דמה שייך כל המרבה לספר ה"ז משובח במצות זכירה, הא מכיון שהזכיר יצ"מ מיד יצא ושוב אינו עושה שום מצוה:

משא"כ במצות ספור, כל מה שמרבה לספר הוי הכל מצוה אחת ונכלל בהספור.

ואולי דהא דהשתתף עמהם הוא משום דלא רצה לעשות כדבריו לפרוש מהם בהגיע חצות לילה, דהא גם בי"ש לא עשו כדבריהם, וכ"ש כאן דהוי יחיד במקום רבים. ולפ"ז נראה מכאן ראי' מוכחת לפסק הרמב"ם, שפסק כר"ע דהפסח נאכל כל הלילה, דהא רבים סבירי להו כוותי', והיינו ר"א ור"י ור"ט, ויחיד ורבים הלכה כרבים:

ודלא כתוס' שנסתפקו בדבר אי הלכה כר"א בן עזרי'.

אך יש לדחות, דהא דסיפרו ביצ"מ כל הלילה, לאו משום מצות סיפור, אלא משום דחיוב לעסוק בהלכות חג בחג הל' פסח בפסח, ותניא בתוספתא דחייב אדם לעסוק בהל' פסח כל הלילה, ונכלל בזה ג"כ לדרוש ולעסוק בנפלאות יצ"מ, דהוי נמי מענין הפסח. וכן מצאתי ב"שיבולי הלקט", שכתב בשם החכם ר' בנימין בר"א הרופא ז"ל, דהא דקאמר עד שבאו תלמידיהם וא"ל הגיע זמן ק"ש של שחרית בא להודיענו בזה שאלמלא ק"ש שהיא מצוה עוברת לא היו נמנעין מלספר ביצ"מ גם אח"כ. עכ"ל. הרי להדיא, דגם אחר שהגיע זמן ק"ש, שהוא ודאי יום, לא היו נמנעין מלספר ביצ"מ אי לאו משום מצות ק"ש, וביום לכ"ע שוב לא שייך כלל מצות סיפור. וע"כ דהוא משום הל' פסח בפסח.

ד

ה"דגול מרבבה" בסי' תע"ז כתב במי שאירע לו אונס שלא הי' יכול לעשות הסדר של פסח ונשתהה עד סמוך לחצות ושוב לא נשאר לו רק זמן מועט עד חצות, יקדש וישתה כוס ראשון ויטול ידיו ויברך המוציא ועל אכילת מצה ויאכל, וגם יברך על המרור ויאכל תיכף קודם חצות ואח"כ יאמר ההגדה לאחר חצות.

ותמהני עליו, דהרי הא דצריך למהר באכילת מצה קודם חצות הוא משום דמספקא לן דלמא הלכה כראב"ע דאמר דאם אכל פסח ומצה לאחר חצות לא יצא, וא"כ לדידי' גם מצות ההגדה צריכה להיות קודם חצות, דהא בעינן, בעבור זה" בשעה שיש מצה ומרור לפניך, כנ"ל, וא"כ, כיון דמרור בזמה"ז אינו אלא דרבנן ומצות ההגדה הוי דאורייתא, הי' לו להניח מלאכול המרור עד אחר חצות, ובמקומו למהר לומר קצת ההגדה כדי לצאת מצות סיפור יציאת מצרים דאורייתא.

תוכן העניינים

עמק ברכה (פומרנציק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה