עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
נשיאת כפים · א
מגילה ד' כ"ג: אין נושאין את כפיהם פחות מעשרה,
כתב הר"ן:
הא דבעינן נ"כ בעשרה הוא משום דין דבר שבקדושה, דילפינן כה תברכו את בני ישראל מונקדשתי בתוך בני ישראל, דכל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה. וכתב דמיהו כל הני אסמכתא בעלמא נינהו, דעיקר דין כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה אינו אלא מדרבנן. והרשב"א כתב דהוא משום הזכרת השם, דלאו אורח ארעא להזכיר את השם בפחות מעשרה, כמו ברכת הזימון בשם דצריך עשרה. ולדבריהם נמצא דמדאורייתא לא בעינן כלל לנ"כ עשרה.
ולכאורה צ"ע, דהא עיקר דין נ"כ אינו אלא בשעת עבודה, כדאיתא בסוטה ד' ל"ח דכל כהן שאינו עולה בעבודה, היינו בברכת רצה, שוב אינו עולה, שנא' וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת, ופרש"י:
וירד מעשות אלמא בעוד עבודה בידו בירך:
והתוס' שם כתבו דבעינן דוקא עבודת צבור, דומיא דוישא אהרן, ולא היתה נ"כ אלא בשעת הקרבת התמיד, כדתנן במס' תמיד פ"ה, ובנ"כ בגבולין, דליכא עבודת הקרבן, התפלה היא במקום עבודה, וזה מדאורייתא, וכדאיתא להדיא בספרי פ' ראה דגם בגבולין הוי נ"כ מדאורייתא:
ושמעתי מכ' מו"ר הגאב"ד דבריסק שליט"א בשם אביו מרן הגר"ח הלוי ז"ל, שאחד הקשה לו, להסוברים דתפלה אינו אלא מדרבנן איך יתכן נ"כ בגבולין מדאורייתא, הא ליכא עבודה, ותירץ לו, דאף להסוברין דתפלה דרבנן, היינו דוקא חובת התפלה, דמדאורייתא ליכא חיובא להתפלל, אבל ענין התפלה הוי מדאורייתא לכ"ע ואם התפלל שפיר מקיים מצוה דאורייתא ומיקרי עבודה. וא"כ נמצא לפ"ז דמדאורייתא הוא דבעינן עשרה לנ"כ כדי דליהוי עבודת צבור.
ונראה, דאי משום עבודת צבור אין צריך עשרה אלא בשעת התפלה עד סמוך לנ"כ, אבל בשעת נ"כ ממש תו לא צריך עשרה, ושפיר מיקרי שעת עבודה, כיון דעד השתא הי' כאן צבור שהתפללו בעשרה, אלא דמשום דין דבר שבקדושה או הזכרת השם צריך נ"כ בשעת נ"כ עשרה.
אך לפ"ז יוצא לנו נפ"מ לדינא, לענין הא דמבואר כאן בירושלמי, וכן פסק בשו"ע סי' נ"ה, לענין כל דבר שבקדושה דאם התחילו בעשרה ויצאו מקצתן דגומרין אפי' בפחות מעשרה, וכן לענין חזרת הש"ץ דאם התחיל באבות בעשרה ותיכף יצאו מקצתן דגומרין כל התפלה אפי' בפחות מעשרה, דנראה לכאורה דכל זה לא מהני אלא לענין דבר שבקדושה, כגון לומר קדיש וקדושה, אבל לא מיקרי עי"ז תפלת הצבור, דלתפלת הצבור בעינן עשרה מתפללין, וכדאיתא ברמב"ם פ"ח מתפלה ה"ד וז"ל:
כיצד היא תפלת הצבור אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים ואין עושים כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין וש"ץ אחד מהן ואפי' אם היו מקצתן שכבר התפללו משלימין לעשרה והוא שיהיו רוב שלא התפללו, עכ"ל, הרי להדיא דבעינן עשרה שומעין, וזהו עיקר תפלת הצבור, ומה דמהני רוב שלא התפללו אינו אלא לענין חיוב להתפלל בצבור, דרובא ככולא, אבל לענין מעשה התפלה בעינן דכל העשרה ישמעו התפלה מהש"ץ, גם אותם שכבר התפללו, ולא מהני בזה רוב:
וכן שמעתי מכ' מו"ר הגאב"ד דבריסק שליט"א בביאור דברי הרמב"ם:
וגם בס' "יד אליהו" להגר"א מקאליש ז"ל כתב דלתפלת הצבור לא מהני שום צירוף אלא דוקא עשרה מתפללין. וא"כ נראה, דבכה"ג, אם התחילו החזרת הש"ץ בעשרה ויצאו מקצתן, אפי' אם חזרו אח"כ בשעת נ"כ דשוב איכא עשרה בשעת נ"כ, מ"מ תו אין כאן חיוב נ"כ, כיון דלא היתה כאן תפלת הצבור ולנ"כ הרי בעינן עבודת צבור.
וכן נראה. דבתשעה מתפללין ואחד ישן, דאיתא בשו"ע בסי' נ"ה דמצטרף לעשרה דזה דוקא לענין דבר שבקדושה אבל לא לענין תפלה בצבור, לפ"ד ה"יד אליהו" הנ"ל, וכן משמע לכאורה ממה שפסק בשו"ע סי' קכ"ד, לענין חזרת הש"ץ, דאם אין ט' מכוונים להתפלה קרוב להיות ברכה לבטלה, והיינו משום דבעינן תפלת צבור, וזהו עיקר תקנת חזרת הש"ץ, כדמשמע מהרמב"ם הנ"ל, ומתורץ בזה קושית הט"ז שם, ולפיכך לא מהני בזה צירוף, - נראה ג"כ דבזה אין כאן חיוב נ"כ, כיון דלא הי' כאן עבודת צבור.
אמנם, מדסתמו הפוסקים בזה נראה מוכח דלא כדעת ה"יד אליהו" הנ"ל, דבאמת אין שום חילוק בין דין דבר שבקדושה לדין תפלה בצבור, ובשניהם מהני צירוף, כפסק השו"ע, ודעת הרמב"ם לאו משום דתפלה בצבור חלוק מדין דבר שבקדושה אלא דעתו דגם לדין דבר שבקדושה לא מהני צירוף, וכבר הארכנו בזה לעיל בהלכות תפלה, יעו"ש, וע"כ כל דמהני לענין דבר שבקדושה מהני נמי לענין תפלה בצבור ומיקרי עבודת צבור וחייב בנשיאת כפים.