אור ברסלב

עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק

נשיאת כפים

מינוי ש"ץ

א

מגילה ד' כ"ג: אין נושאין את כפיהם פחות מעשרה,

כתב הר"ן:

הא דבעינן נ"כ בעשרה הוא משום דין דבר שבקדושה, דילפינן כה תברכו את בני ישראל מונקדשתי בתוך בני ישראל, דכל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה. וכתב דמיהו כל הני אסמכתא בעלמא נינהו, דעיקר דין כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה אינו אלא מדרבנן. והרשב"א כתב דהוא משום הזכרת השם, דלאו אורח ארעא להזכיר את השם בפחות מעשרה, כמו ברכת הזימון בשם דצריך עשרה. ולדבריהם נמצא דמדאורייתא לא בעינן כלל לנ"כ עשרה.

ולכאורה צ"ע, דהא עיקר דין נ"כ אינו אלא בשעת עבודה, כדאיתא בסוטה ד' ל"ח דכל כהן שאינו עולה בעבודה, היינו בברכת רצה, שוב אינו עולה, שנא' וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת, ופרש"י:

וירד מעשות אלמא בעוד עבודה בידו בירך:

והתוס' שם כתבו דבעינן דוקא עבודת צבור, דומיא דוישא אהרן, ולא היתה נ"כ אלא בשעת הקרבת התמיד, כדתנן במס' תמיד פ"ה, ובנ"כ בגבולין, דליכא עבודת הקרבן, התפלה היא במקום עבודה, וזה מדאורייתא, וכדאיתא להדיא בספרי פ' ראה דגם בגבולין הוי נ"כ מדאורייתא:

ושמעתי מכ' מו"ר הגאב"ד דבריסק שליט"א בשם אביו מרן הגר"ח הלוי ז"ל, שאחד הקשה לו, להסוברים דתפלה אינו אלא מדרבנן איך יתכן נ"כ בגבולין מדאורייתא, הא ליכא עבודה, ותירץ לו, דאף להסוברין דתפלה דרבנן, היינו דוקא חובת התפלה, דמדאורייתא ליכא חיובא להתפלל, אבל ענין התפלה הוי מדאורייתא לכ"ע ואם התפלל שפיר מקיים מצוה דאורייתא ומיקרי עבודה. וא"כ נמצא לפ"ז דמדאורייתא הוא דבעינן עשרה לנ"כ כדי דליהוי עבודת צבור.

ונראה, דאי משום עבודת צבור אין צריך עשרה אלא בשעת התפלה עד סמוך לנ"כ, אבל בשעת נ"כ ממש תו לא צריך עשרה, ושפיר מיקרי שעת עבודה, כיון דעד השתא הי' כאן צבור שהתפללו בעשרה, אלא דמשום דין דבר שבקדושה או הזכרת השם צריך נ"כ בשעת נ"כ עשרה.

אך לפ"ז יוצא לנו נפ"מ לדינא, לענין הא דמבואר כאן בירושלמי, וכן פסק בשו"ע סי' נ"ה, לענין כל דבר שבקדושה דאם התחילו בעשרה ויצאו מקצתן דגומרין אפי' בפחות מעשרה, וכן לענין חזרת הש"ץ דאם התחיל באבות בעשרה ותיכף יצאו מקצתן דגומרין כל התפלה אפי' בפחות מעשרה, דנראה לכאורה דכל זה לא מהני אלא לענין דבר שבקדושה, כגון לומר קדיש וקדושה, אבל לא מיקרי עי"ז תפלת הצבור, דלתפלת הצבור בעינן עשרה מתפללין, וכדאיתא ברמב"ם פ"ח מתפלה ה"ד וז"ל:

כיצד היא תפלת הצבור אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים ואין עושים כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין וש"ץ אחד מהן ואפי' אם היו מקצתן שכבר התפללו משלימין לעשרה והוא שיהיו רוב שלא התפללו, עכ"ל, הרי להדיא דבעינן עשרה שומעין, וזהו עיקר תפלת הצבור, ומה דמהני רוב שלא התפללו אינו אלא לענין חיוב להתפלל בצבור, דרובא ככולא, אבל לענין מעשה התפלה בעינן דכל העשרה ישמעו התפלה מהש"ץ, גם אותם שכבר התפללו, ולא מהני בזה רוב:

וכן שמעתי מכ' מו"ר הגאב"ד דבריסק שליט"א בביאור דברי הרמב"ם:

וגם בס' "יד אליהו" להגר"א מקאליש ז"ל כתב דלתפלת הצבור לא מהני שום צירוף אלא דוקא עשרה מתפללין. וא"כ נראה, דבכה"ג, אם התחילו החזרת הש"ץ בעשרה ויצאו מקצתן, אפי' אם חזרו אח"כ בשעת נ"כ דשוב איכא עשרה בשעת נ"כ, מ"מ תו אין כאן חיוב נ"כ, כיון דלא היתה כאן תפלת הצבור ולנ"כ הרי בעינן עבודת צבור.

וכן נראה. דבתשעה מתפללין ואחד ישן, דאיתא בשו"ע בסי' נ"ה דמצטרף לעשרה דזה דוקא לענין דבר שבקדושה אבל לא לענין תפלה בצבור, לפ"ד ה"יד אליהו" הנ"ל, וכן משמע לכאורה ממה שפסק בשו"ע סי' קכ"ד, לענין חזרת הש"ץ, דאם אין ט' מכוונים להתפלה קרוב להיות ברכה לבטלה, והיינו משום דבעינן תפלת צבור, וזהו עיקר תקנת חזרת הש"ץ, כדמשמע מהרמב"ם הנ"ל, ומתורץ בזה קושית הט"ז שם, ולפיכך לא מהני בזה צירוף, - נראה ג"כ דבזה אין כאן חיוב נ"כ, כיון דלא הי' כאן עבודת צבור.

אמנם, מדסתמו הפוסקים בזה נראה מוכח דלא כדעת ה"יד אליהו" הנ"ל, דבאמת אין שום חילוק בין דין דבר שבקדושה לדין תפלה בצבור, ובשניהם מהני צירוף, כפסק השו"ע, ודעת הרמב"ם לאו משום דתפלה בצבור חלוק מדין דבר שבקדושה אלא דעתו דגם לדין דבר שבקדושה לא מהני צירוף, וכבר הארכנו בזה לעיל בהלכות תפלה, יעו"ש, וע"כ כל דמהני לענין דבר שבקדושה מהני נמי לענין תפלה בצבור ומיקרי עבודת צבור וחייב בנשיאת כפים.

ב

יומא ד' פ"ז: תנן התם בג' פרקים בשנה הכהנים נושאין את כפיהן וכו' ובנעילת שערים מאי נעילת שערים רב אמר צלותא יתירתא ושמואל אמר מה אנו מה חיינו.

והקשה ה"גבורת ארי", לשמואל דנעילה אינה כלל תפלה אלא בקשה בעלמא, למה יש בה נשיאת כפים, הא איתא בסוטה ד' ל"ח דכל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה, א"כ הרי נ"כ אינה אלא דוקא בברכת עבודה ובלי ברכת עבודה ליכא נ"כ. ולענ"ד נראה דנהי דנשיאת כפים אינה אלא בשעת עבודה, ובגבולין דליכא עבודה התפלה היא במקום עבודה, וזהו מדאורייתא, עיין לעיל בדברינו מש"כ בזה, - נראה דמעיקר הדין לא צריך דוקא ברכת עבודה, אלא איזה תפלה שתהי' הויא עבודה, דהוי עבודה שבלב, ושפיר מתחייב בה בנ"כ. אלא דבתפלה דאית בה ברכת עבודה תקנו חז"ל שלא יעלה אלא דוקא בברכת עבודה, דזהו מקומה של נ"כ, משא"כ בתפלה ובקשה דלית בה ברכת עבודה, כגון "מה אנו מה חיינו", לא עקרו חז"ל מפני זה את נ"כ ממנה, ושפיר חייבין בנשיאת כפים, כיון דהוי עבודה שבלב.

ג

בס' "הלכות קטנות" ח"ב סי' ש"ו ראיתי שכתב, לענין כהנים שלא התחילו ברכת כהנים עד שסיים ש"ץ ברכת שים שלום, דשוב אינם יכולים לברך שם ברכת כהנים, דכל סדר הברכות מעכב, וע"כ אם לא עקר רגליו חוזר לרצה ואם עקר רגליו חוזר לראש, דקיימ"ל (או"ח סי' קכ"ו ס"ג) דכל מקום שהיחיד חוזר ש"ץ נמי חוזר, וכשם שאם לא אמר היחיד ברכת "שים שלום" חוזר, כך הציבור שנתחייבו בברכת כהנים זו, מאחר שעלו הכהנים לדוכן, נמי חוזר.

ולענ"ד אינו נראה כן להלכה. דהא דקיימ"ל דהש"ץ חוזר התפלה אם טעה, זהו דוקא אם טעה או חיסר בגוף התפלה:

משא"כ לענין ברכת כהנים, דלא הוי כלל חלק מהתפלה אלא הוא ענין בפ"ע אלא שחכמים קבעוה לאומרה בתפלה בברכת הודאה. וראיה לזה מהא דאיתא בירושלמי פ"ג דמגילה, לענין ברכת כהנים בעשרה דאם יצאו מקצתן גומרין, דזהו דוקא אם היו עשרה בשעת תחילת ברכת כהנים, אבל לא מהני לזה מה שהיו עשרה מעיקרא בשעת תפלה, אף דמהני זה להתפלה עצמה שיכולין לגומרה בלא עשרה. הרי להדיא דברכת כהנים אינו מכלל התפלה אלא נחשב לדבר בפ"ע. וע"כ הדבר ברור דלא שייך בזה כלל לומר דאם טעה בה הש"ץ דיהא צריך לחזור התפלה.

ד

המג"א בסי' קכ"ח סעי' כ"ח כתב בשם הרדב"ז:

כהן העומד באמצע תפלתו והגיע הש"ץ לנ"כ צריך הכהן להפסיק בתפלתו ולעלות לדוכן לקיים מצות נ"כ דהוי דאורייתא.

ולענ"ד צ"ע בזה, לפ"מ שראיתי בחידושי מרן הגר"ח הלוי מבריסק ז"ל, דאפי' להסוברים דתפלה דרבנן היינו דוקא חובת התפלה, דמדאורייתא ליכא חיובא להתפלל, אבל ענינה וקיומה לכ"ע הוי דאורייתא ואם מתפלל לכ"ע מקיים מצוה דאורייתא, וא"כ למה לא נימא בזה העוסק במצוה פטור מן המצוה, דהא עוסק בקיום מצוה דאורייתא, דהרי גם במצוה שאינה חיובית אמרינן העוסק במצוה פטור מן המצוה, כדאיתא להדיא בסוכה ד' כ"ו: כותבי ספרים תפילין וכו' פטורין מכל מצות שבתורה משום עוסק במצוה, אף דהוי רק מצוה קיומית לכתוב לאחרים ספרים ותפילין.

אמנם ה"אליהו רבא" מפקפק בעיקר היתר זה להפסיק באמצע התפלה, דאף דתפלה דרבנן אפשר דהעמידו חכמים דבריהם אפי' במקום עשה דאורייתא לבטלה בשב ואל תעשה. וכן דעת הגאון יעב"ץ בסידורו.

ולי נראה, דאם עומד בשומע תפלה, דלכ"ע מותר לעלות לדוכן ולישא כפיו, ואין זה הפסק, דהא בשומע תפלה מותר להוסיף בקשות ולשאול כל צרכיו, בין צרכי יחיד בין צרכי רבים, וברכת כהנים נמי הוי בקשה, שהרי מתפללין שיברך הש"י את ישראל:

וכן כתב הלבוש, דמה"ט כתב הרמב"ם שהכהנים יהיו עיניהם כלפי מטה, כמו שעומדין בתפלה, משום דברכת כהנים הוי נמי תפלה. ומה שעולה לדוכן לא חשיב הפסק, כמש"כ רבנו יונה דהליכה באמצע התפלה לא הוי הפסק.

ה

בס' "בית הלוי" להגרי"ד מבריסק ז"ל כתב, שבברכת כהנים אין אחד מוציא חברו, ולא אמרינן שומע כעונה, משום דבעינן ברכת כהנים בקול רם. וראיתי בס' "חזון איש" שהקשה ע"ז, דכיון שדין שומע כעונה לאו דהוא יוצא בהשמיעה גרידא, משום דהשמיעה נחשבת כאחד ממיני הדיבור, אלא דגם הדיבור של המשמיע מתייחס אל השומע, וראי' לזה מדיוצאין בשמיעת קריאת המגילה, ואם הא דיוצא הוא משום השמיעה גרידא, א"כ הוי אצל השומע קריאה על פה ולא מתוך המגילה ולא יצא, אלא ע"כ דהדיבור של המשמיע מתייחס אל השומע, והוי כאילו השומע מדבר בקול רם.

ולענ"ד נראה דדברי ה"בית הלוי" נכונים. משום דהא דבעינן בברכת כהנים קול רם, לאו דהוא תנאי בהדיבור שיהא בקו"ר, אלא עיקר הדין דבעינן שיהא כל הקהל שומעים את דיבורו, וזהו דדרשינן בסוטה ד' ל"ח: אמור להם כאדם שאומר לחבירו, ובספרי מפורש כן להדיא:

אמור להם שיהיו כולם שומעים, ובטור סי' קכ"ח משמע דדרשת הספרי עם דרשת הגמ' הוי הכל דבר א', יעו"ש, וכן הוא במרדכי פ"ג דמגילה סי' תתט"ז. וא"כ, נהי דמתיחס הדיבור אל השומע והוי כמדבר בקו"ר, מ"מ הרי אינם שומעים את דיבורו של השומע, ולזה לא מהני כאן שומע כעונה. וזהו כונת ה,בית הלוי" והוא דבר ברור.

ובזה יבואר מש"כ הרמב"ם בפי"ד מה' תפלה הי"ב וז"ל:

אין הכהנים רשאין להוסיף ברכה כגון ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם וגו' לא בקו"ר ולא בלחש שנא' לא תוסיפו על הדבר, עכ"ל, והמ"ב בסי' קכ"ח סי' כ"ז בבה"ל שם הקשה, דלמה עובר בבל תוסיף כשהוסיף ברכה בלחש, הא ודאי דאינו עובר אלא כשעשה עם כל התנאים המעכבים בנ"כ, והרי בעינן בקו"ר מן התורה, ומסתמא זה מעכב ככל שאר הדברים דבעינן בנ"כ שמעכבים, כמו שכתבו הפוסקים. ולפי הנ"ל ניחא שפיר, דנהי דכל הדברים שנאמרו בנ"כ הם מעכבים, היינו דוקא דברים שהם תנאים בגוף הנ"כ, כגון עמידה לשון הקודש, נשיאת כפים. אבל קו"ר הרי נתבאר דאינו תנאי בגוף הדיבור, אלא דבעינן שיהיו כל הקהל שומעים, ואין זה אלא מצוה לכתחילה, אבל אינו מעכב בדיעבד. וראי' לזה, דהא ביהכ"נ שכולה כהנים כולם עולים לדוכן ומברכים לאחיהם שבצפון ושבדרום, אף שאין שום איש ששומע להם, הרי להדיא דזה אינו מעכב. וע"כ שפיר כתב הרמב"ם דגם בלחש עוברים בבל תוסיף אם מוסיף ברכה.

ו

בירושלמי פ"ד דברכות איתא, שאין נשיאת כפים אלא ביום, משום דאיתקש ברכה לשירות, מה שירות אינו אלא ביום אף ברכה אינו אלא ביום. והביאו הרא"ש והר"ן שילהי יומא. וב"הגהות מיימון" פ"ג מה' תפלה האריך בזה. וכן פסק הרמ"א בסי' תרכ"ג. וכן היא מסקנת האחרונים [דלא כהמהרי"ל, הביאו הד"מ שם]. וכתב הפמ"ג, דאפי' בין השמשות ג"כ אין נ"כ, דאיתקש לשירות ובשירות בעינן דוקא יום ברור. ובמ"ב שם בשעה"צ העיר בזה, דהנה ידוע שיש תרי בין השמשות, אחד ביה"ש דר' יהודה וא' ביה"ש דר' יוסי, ונהי דאנו מחמירין לנהוג כר' יהודה לענין שבת וכמה דברים, היינו לחומרא, אבל בזה, שיש בלא"ה דעת ר"ת וסייעתו דעד לערך חצי שעה קודם צאת הכוכבים אנו חושבין אותו ליום, אפשר שיש להקל בזה לענין נשיאת כפים דנחשבהו ליום. וצ"ע.

ולענ"ד נראה, דאם יצויר באופן שנדע בודאי ששוב לא נשאר עד הלילה כ"א זמן מועט שאין בו שהות כדי לגמור כל הברכת כהנים, הרי ברור שאסור להתחיל בברכת כהנים, משום שעובר על בל תגרע דהרי יחסר קצת מברכת כהנים, וכדאיתא בר"ה ד' כ"ח לענין בל תוסיף, וה"ה לענין בל תגרע. וא"כ, בין השמשות דהספק הוא על כל רגע ורגע בפ"ע אם הוא יום או לילה, הרי אפשר דרגע זו היא יום ורגע השני' תהי' לילה, וא"כ אסור להתחיל בברכת כהנים משום חשש לאו דבל תגרע, דשמא עכשיו אכתי יום הוא ותיכף אח"כ יהי' לילה ולא יספיק לגמור כל ברכת כהנים ונמצא דעובר על בל תגרע.

אך אכתי יש לדון בזה. דהנה בזבחים ד' פ' תנן:

הניתנין במתן ד' שנתערבו בניתנין במתן א' ר"א אומר ינתנו במתן ד' ר' יהושע אומר ינתנו במתן א' א"ל ר"א הרי הוא עובר על בל תגרע א"ל ר' יהושע ה"ה עובר על בל תוסיף א"ל ר"א לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו א"ל ר' יהושע לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו ועוד א"ר יהושע כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית בידך מעשה. והקשה הטו"א בר"ה ד' כ"ח, להאי טעמא בתרא, דטעמא דר"י דאף דבאמת איכא בל תגרע או בל תוסיף מ"מ שב ואל תעשה עדיף ויתן במתן א', וקשה, דאם באמת איכא לאו דבל תגרע א"כ לא יזרוק כלל ולא יצטרך לעבור על לאו דבל תגרע. והנה, מדברי התוס' בר"ה שם משמע, דטעמא בתרא אינו טעם בפ"ע, אלא הוא תוספת ביאור, דאפי' אם נימא דאיכא בל תגרע או בל תוסיף מ"מ שוא"ת עדיף ויתן במתן א', ואם הי' באמת כן אז הי' קשה כנ"ל דלא יזרוק כלל, אבל האמת אינו כן, דליכא בזה לא בל תוסיף ולא בל תגרע, כנ"ל, משום דלא נאמר בל תוסיף ובל תגרע אלא כשהוא בעצמו. אך בירושלמי פ"ג דפסחים ה"ג הובא שם המשא ומתן שבין ר"א ור' יהושע בגירסא אחרת, ולא נזכר שם כלום הטעם הראשון דלא נאמר בל תגרע ובל תוסיף אלא כשהוא בעצמו, רק הטעם השני דשוא"ת עדיף, והלכך יתן במתן א'. משמע מזה דבאמת איכא בזה בל תגרע. וכן תניא להדיא בספרי פ' ראה:

לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו מכאן אמרו הניתנין במתנה א' שנתערבו בניתנין במתן ד' ינתנו במתן א'. הרי להדיא דבאמת איכא בזה בל תוסיף ובל תגרע אלא דשוא"ת עדיף. וא"כ שוב יקשה הקושיא הנ"ל דלא יזרוק כלל ולא יעבור על בל תגרע.

והי' נראה להכריח מזה, דהלאו דבל תגרע אינו עובר על התחלת המצוה, אלא על הגירעון דלאח"כ, וע"כ כאן בשעת התחלת הזריקה כיון דאכתי ליכא בל תגרע שרי להתחיל בזריקה, ולאחר שהתחיל בזריקה הרי שוב הוי אנוס על הגרעון, דהרי אין יכול לבטל למפרע הזריקה שכבר זרק וגם אי אפשר לו לגמור כל הזריקה מפני בל תוסיף של דמים השניים, וע"כ שוא"ת עדיף לעבור על בל תגרע בלי מעשה. ולפ"ז, בנ"ד, בנ"כ בין השמשות, נמי נראה דשרי להתחיל בברכת כהנים, ואם אח"כ לא יוכל לגמור אז יש לו דין אונס ע"ז ופטור מבל תגרע. ומ"מ לדינא אכתי צ"ע בזה.

ז

בס' "חרדים" כתב, דהמצות עשה של ברכת כהנים הוי נמי על ישראל להתברך מן הכהנים. והריטב"א בסוכה ד' ל"א כתב, דהמצוה אינה אלא על הכהנים לבד.

ואני מצאתי ראי' לדברי ה"חרדים" בספר "המקצועות", הובא בפי' הראב"ד למס' תמיד פ"ז מ"ב, כתב וז"ל:

היכא דאיכא נדה בביתא דכהן אסור לי' למיסק לדוכן כל אימת דאיתא בנדתה דחייש דלמא נגע במידי דנגעה היא ואתי לאטמויי דאמר ר' יודן כל כהן שנושא את כפיו ואמו או אשתו או בתו טמאה ונכנס הוא באותו בית שנדה לשם הרי תפלתו על ישראל תועבה ואף וכו' ולא עוד אלא שאינו מוציא את ישראל ידי חובתן ועליו הכתוב אומר ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם. עכ"ל [אינו ידוע מקור המימרא, אולי באיזה מדרש]. הנה מלישנא ד"ולא עוד אלא שאינו מוציא את ישראל ידי חובתן" משמע כה"חרדים" דאיכא חובה על ישראל להתברך מן הכהנים.

תוכן העניינים

עמק ברכה (פומרנציק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה