עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
נטילת ידים · ב
במ"ב סי' קנ"ט סעי"ז הביא בשם דה"ח, שאין ליטול ידים מן הפלומ"פ, לפי שאינו כלי, אבל מותר להניח ידו אחת סמוך לארץ ובידו הב' ימשוך הפלומ"פ להביא עליו מים ואח"כ יחליף ידיו, ומהני זה מטעם טבילת ידים, משום דניצוק חיבור, והוי כאלו טובל במעין עצמו אבל אם יחזיק ידיו גבוהות מן הארץ לא מהני הנטילה, משום דהוי כטובל בכיפין, שאין טובלין באויר.
ולענ"ד לא הבנתי דבריהם, למה לא מהני הנטילה באויר, הרי הא דגל שנתלש מן הים והגיעו ב' ראשיו לארץ דמטבילין בראשין ואין מטבילין בכיפין
הנה לענין שיעור תיכף לנטילה ברכה כתבו התוס' בסוטה ד' ל"ט דהוי כדי הילוך כ"ב אמה. וכן פסק הרמ"א באו"ח סי' קס"ו. ודקדקו כן מהא דאיתא בזבחים ד' ל"ג, דכל הסמיכות שהיו שם קורא אני בהם תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מסמיכת אשם מצורע שהיתה בשער ניקנור שאין מצורע יכול ליכנס לשם, אלמא כדי מהלך משער נקנור עד בית המטבחים לא חשיב תכיפה, ובמס' מדות משמע שהיה כ"ב אמה. משמע מדבריהם דההליכה עצמה לא הוי הפסק, אלא משום השהייה, מדילפי מזה לענין השיעור שהייה בין נטילה לברכה. וכן משמע במנחות ד' צ"ג, בהא דתנן שם במתני':
במקום שסומכין שוחטין ותיכף לסמיכה שחיטה, ומקשה בגמ' שם:
מאי קאמר - ה"ק במקום שסומכין שוחטין שתיכף לסמיכה שחיטה. הרי להדיא לו מהא דמודה ר"ש בניקב בכדי טהרתו לענין שורש כנגד נקב, הא שאני התם, כיון דניקב בכדי טהרתו א"כ תו אין כאן תורת כלי על העציץ שיפקיע מהזרעים את דין מחובר לקרקע, וע"כ שפיר הוויין הזרעים מחוברים מצד יניקתם, משא"כ לענין שורש כנגד נקב, נהי דהשורש הוא נגד הנקב מ"מ הא מונח הוא עדיין בהכלי והכלי מבטל ממנו הדין מחובר לקרקע, כיון שאין העציץ נקוב אלא בכדי שורש קטן, דעדיין תורת כלי עליו. אמנם לפי הנתבאר דאפי' בניקב הכלי פחות מכדי טהרתו דמ"מ מקום הנקב עצמו אין עליו דין כלי, וא"כ נמצא דכשהשורש הוא נגד הנקב לא מקרי תו מונח בהכלי, וע"כ שפיר הקשה לו, דאם מודה ר"ש בניקב בכדי טהרתו מטעם דאין כאן כלי, גם בשורש כנגד הנקב כך הוא הדין, כיון דהשורש אינו מונח בהכלי. לפי שאין טובלין באויר, ע"כ הוא משום דניצוק אינו חיבור לענין טבילה, ונמצא דהכיפין אינם מחוברין להראשין, ולפיכך הוי טבילת אויר, וכן כתב הר"ש במס' מקואות דהכיפין אינם חיבור עם הראשין מטעם דניצוק אינו חיבור, משא"כ לענין נטילת ידים דניצוק הוי חיבור, א"כ תו לא מקרי טבילת אויר, כיון דהוי חיבור להמעיין והוי כטובל במעין עצמו. וכן כתב המג"א בשם הש"ג, הביאו המ"ב שם, דאם בא בספינה ואינו מגיע להטביל ידיו במי הים ואין לו כלי שלם רק כלי מנוקב בכ"מ, דולה בו מן הים ומטביל ידיו בו, שמימי הכלי מחוברים להים ע"י ניצוק הכלי דרך הנקב להים ולא הוי טבילת אויר. דהא דבעינן שחיטה במקום סמיכה לאו משום הפסק ההליכה שבינתים אלא משום השהייה, ולפיכך הקשה הגמ':
למה קתני להו בתרתי הא תרווייהו חדא מילתא היא ומשני דאיה"נ דחדא קתני, וכן פרש"י שם, יעו"ש בשטמ"ק וברש"י כת"י.
והמג"א בסי' קס"ו הקשה על דבריהם, מהא דבזבחים שם פריך הגמ' מהברייתא הנ"ל למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה, לעייל ידי' ולסמוך ולשחטי' שם אצל הפתח, דס"ד דכל העזרה כשרה לשחיטה, ומשני דהא מני ר"י בר"י היא דאמר מרחק צפון, משמע דלפ"מ דס"ד דכל העזרה כשרה לשחיטה לא קשיא לי' אלא למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה, אבל למ"ד שמה ביאה לא קשיא לי' לסמוך לפני הפתח ולעיילה ולשחטה אצל הפתח מבפנים, וע"כ מוכח מזה דהליכה חשיבה הפסק, אפי' הליכה מועטת.
ולענ"ד נראה דלא קשיא מידי. דודאי אם הסמיכה והשחיטה הם בב' רשויות, כגון הכא, שהסמיכה היא חוץ לעזרה והשחיטה היא בתוך העזרה, ודאי דהוי הפסק, דהוי שינוי מקום, וכמו שפסק בשו"ע סי' ח', דהלובש ט"ק ובירך עליו וכשהולך לביהכ"נ מתעטף בט"ג צריך לברך שנית משום דההליכה מביתו לביהכ"נ חשיבה הפסק. וכל ראייתם של התוס' אינה אלא ממסקנת הגמ' דהברייתא סברה דבעינן צפון המזבח ולפיכך אפי' אי לא שמה ביאה ומעייל ידיו בפנים וסמיך לא הוי תיכף לסמיכה שחיטה, וע"כ דאינו אלא משום השהייה, דבכה"ג, דהסמיכה והשחיטה הוי במקום א' בעזרה, אין ההליכה גופא חשיבה הפסק, כנ"ל.
אך מהרמב"ם בפ"ג ממעשה הקרבנות הי"ב משמע דההליכה עצמה הוי הפסק, לא משום השהייה. שהרי כתב שם וז"ל:
במקום שסומכין שוחטין ותיכף לסמיכה שחיטה ואם שחט במקום אחר או ששהה שחיטתו כשרה, עכ"ל, והקשה הכ"מ למה פלגינהו בתרתי ולא כתב כמסקנת הגמ' במנחות במקום שסומכין שוחטין שתיכף לסמיכה שחיטה. וצ"ל שהוא מפרש כאידך לישנא ברש"י שם, שקושית הגמ' מאי קאמר היתה, דס"ד דבמקום שסומכין שוחטין היינו באותו מקום בצואר הבהמה שסומכין שם שוחטין, וע"ז מקשה והלא אין סמיכה בצואר, ומשני דהכוונה במקום שסומכין בעזרה שם שוחטין משום דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה, אבל באמת הם תרי מילי נינהו ולהכי פלגינהו הרמב"ם בתרתי. עכ"פ הרי מבואר בדעת הרמב"ם, דהא דבעינן שחיטה במקום סמיכה, לא משום השהייה, אלא משום ההליכה ממקום למקום, וכדעת המג"א. וכן הסכים בביאור הגר"א לדינא כהמג"א, דהליכה ממקום למקום הוי הפסק אפי' הליכה מועטת.
אך לענ"ד הי' נראה, דאין ללמוד מזה לענין דינים אחרים, כגון לענין תיכף לנטילה ברכה. דדוקא גבי קרבן, דמצות השחיטה נעשית בצירוף המקום שחיטה, דהיינו עזרה או צפון המזבח, דכיון דהמקום הוא חלק ממעשה השחיטה ע"כ אמרינן בזה דתרי מקומות מפסיקין בין סמיכה לשחיטה:
משא"כ לענין תיכף לנטילה ברכה, דהמקום אינו שום תנאי במצות הברכה, לא שייך למילף דתרי מקומות מפסיקין בין נטילה לברכה. ובדברי המג"א והגר"א צ"ע.