עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
נטילת ידים
א
הרשב"א בת"ה כתב וז"ל:
כלי שניקב נקב גדול עד שהוא מכניס משקין כשאדם מושיבו על המים ה"ז פסול בד"א בזמן שניקב בשולי הכלי עד שאינו מקבל רביעית מהנקב ולמטה אבל אם מקבל רביעית מהנקב ולמטה כשר בד"א בכלי שאין שבירתו זו מעלה אותו מטומאתו אבל כלי שניקב או נשבר שבר המעלה אותו מטומאתו פסול לפי שאין זה כלי אלא שבר כלי. עכ"ל. והט"ז ומג"א בסימן קנ"ט כתבו בכוונת דבריו, דהא דניקב בכונס משקה שרי ליטול כשמחזיק רביעית מהנקב ולמטה, היינו דוקא בכלי שאין שבירה זו מעלה אותו מטומאתו, כגון בשאר כלים שאינן כלי חרס, ששיעורו גדול מכונס משקה, או בכלי חרס המיוחד לאוכלין, דשיעורו כמוציא זית:
אבל אם הוא כלי או נקב המעלהו מטומאתו, כגון שניקב במוציא זית, או שמיוחד למשקין ששיעורו בכ"מ, פסול לנטילה אפי' כשיטול דרך הנקב, משום דהוי שבר כלי. וכתבו שזהו נמי דעת הרמב"ם בפ"ו מה' ברכות, שכתב:
כלים שנשברו שבירה המטהרת אותן מידי טומאה אין נותנין בהם לידים מפני שהן שברי כלים, עכ"ל, משמע דאפי' מחזיק רביעית מהנקב ולמטה פסול לנטילה אפי' דרך הנקב.
ולענ"ד צ"ע טובא בזה. דהנה הרמב"ם בפי"ח מה' כלים ה"י כתב וז"ל:
כל הכלים שנשברו ונפסדה צורתן אין שבריהן מקבלין טומאה אע"פ שאותן השברים ראויין לתשמיש חוץ משברי כלי חרס שאם הי' בהן חרס הראוי לקבל ה"ה מקבל טומאה שנא' וכל כלי חרס מפי השמועה למדו שלא בא לרבות אלא שברי כלי חרס. והראב"ד השיג עליו:
א"א כמה אני תמה ע"ז כי כל המשניות והתוספתא מלאות מזה שהכלי הנשבר ועושה מעין מלאכתו ראשונה ובכלי עץ שיהי' לו בית קיבול טמאים וכשרבה הכתוב שברי כלי חרס רבותא שהייתי סבור חרס הנשבר אין לו תקנה. עכ"ל. והנה באמת שהרמב"ם בעצמו פסק כן לעיל בפי"א, דגם השברים של שאר כלים, כגון כלי מתכות, אם עדיין עושין מעין מלאכתן הראשונה, דמקבלין טומאה. אכן דעת הרמב"ם מבוארת בלשונו, דאיכא חילוק בין שברים שנפסדה צורת הכלי מהם לבין שברים שצורתן הראשונה עדיין קיימת בהם, והא דשברי כלים אינם מקבלין טומאה דוקא כשנפסדה צורתן הראשונה, אף שעדיין ראויין לתשמיש. וזהו שדקדק בלשונו וכתב:
כל הכלים שנשברו ,ונפסדה צורתן" וכו', וכן כתב לעיל ברפ"ו:
כל כלי שנטמא ונשבר אחר שנטמא ונפסדה צורתו" טהור. עכ"ל. אבל שברים שלא נפסדה מהם צורתן הראשונה, גם בכלי מתכות מקבלין טומאה אם עושין מעין מלאכתן. ובזה הוא דמיירי בפי"א, שהרי כתב שם סתם:
"כמה שיעור השבר שישבר כלי מתכת וכו'", ולא הזכיר שנפסדה צורתו. וכמדומה לי שכן שמעתי בשם מרן הגר"ח הלוי מבריסק ז"ל. ולפ"ז, ע"כ דאי אפשר לומר בדעת הרמב"ם דבכלי שניקב נקב המטהרו אפי' מחזיק רביעית מהנקב ולמטה דפסול לנטילה אפי' דרך הנקב מטעם דהוי שבר כלי, דבכה"ג דהכלי שלם אלא שניקב למעלה מרביעית, ודאי דלא מקרי נפסדה צורתו בכך, א"כ אין לו דין שבר כלי ועדיין מקבל טומאה, ולמה פסול לנטילה. וע"כ דלא פסל הרמב"ם אלא דרך פי הכלי, דלמעלה מהנקב אין עליו דין כלי, אבל דרך הנקב שפיר כשר לנטילה, וכן כתב הב"י בדעת הרמב"ם, אלא א"כ נשבר הכלי שבר המפסיד צורת הכלי, דאז יש לו דין שבר כלי. וכן נראה דעת הרא"ש, דשיטתו דשבר כלי פסול לנטילה [דלא כהטור שמכשיר], כמש"כ בפ"ק דידים גבי הא דתנן שם:
אין נותנין לידים לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ, ופי' הרא"ש דהוא משום דהן שברי כלים, ואפ"ה כתב בפ' כל הבשר, בכלי שניקב בכ"מ, דאם מחזיק רביעית מהנקב ולמטה דכשר לנטילה דרך הנקב. וע"כ דסבר דכלי שניקב לא מקרי שבר כלי, כיון דלא נפסדה עדיין צורתו. ובדעת הרשב"א נראה דסבר כהראב"ד הנ"ל, דאינו מחלק בשברי כלים בין נפסדה צורתו ללא נפסדה, ולעולם אם ניקב נקב המטהרו תו לא מקרי כלי אלא שבר כלי, ופסול לנטילה, אפי' מחזיק רביעית מהנקב ולמטה.
בביאור הגר"א בסי' קנ"ט הביא ראי' לדעת הרא"ש דאם מחזיק רביעית מהנקב ולמטה דכשר לנטילה דרך הנקב, מהא דתניא בתוספתא דידים, הביאה הר"ש ספ"ק דידים:
הפקיע את המולייר ונטל הימנו לידים או שנטל מן הסילון שיש בו כדי קבלת רביעית ידיו טהורות ור"י אומר ידיו טמאות ומודה ר"י שאם הניח חבית בין ברכיו וכו', ופי' הר"ש:
הפקיע את המולייר שעשה בו סדק ויצאו המים, ופליגי אי מקרי כח גברא, אבל בלא"ה כשר לכו"ע, ואף שניקב וסתמא משמע אפי' בכונס משקה, וע"כ דהוא משום דמחזיק רביעית מהסדק ולמטה ולכך כשר לנטילה דרך הסדק,
ולענ"ד לא הבנתי ראייתו. דהרי הא דכשר ליטול דרך הנקב כשמחזיק רביעית, היינו דוקא כשהטה את הכלי והמים באים מהחלק הכלי שמהנקב ולמטה, אבל אם המים באים מהחלק הכלי שלמעלה מהנקב, אף שבאים דרך הנקב, ודאי דפסול לנטילה, דהא מהנקב ולמעלה לא מקרי כלי ואין כאן נטילה מן הכלי, וא"כ בהפקיע את המולייר, שלא הטה אותו ליטול, אלא המים יוצאים מעצמם דרך הנקב, ע"כ דאותם המים אינם באים אלא מהחלק הכלי שלמעלה מהסדק או מכנגדו אבל לא מתחתיו, וא"כ אכתי קשה, למה כשר לנטילה אפי' מחזיק רביעית מהסדק ולמטה, הא המים אינם באים מהכלי. וע"כ דמיירי בסדק קטן שאינו מכניס משקין, דדין כלי לו אפי' מהסדק ולמעלה, וא"כ תו אין כאן שום ראיה להרא"ש.
אלא דאכתי קשה, לדעת הסמ"ג והסמ"ק דסברי דאפי' ניקב נקב קטן פחות מכונס משקה ומחזיק רביעית למטה מהנקב דאפ"ה למעלה מהנקב לא מקרי כלי ואינו כשר ליטול דרך פיו אלא דוקא דרך הנקב, וא"כ קשה בהפקיע את המולייר למה כשר לנטילה, הא המים אינם באים אלא מהחלק הכלי שלמעלה מן הנקב, וזה לא מקרי כלי. וצע"ג.
עוד הביא בביאור הגר"א שם ראיה, מהא דתנן בפ"ה דפרה מ"ז: נקבה מלמטה ופקקה בסמרטוט המים שבתוכה פסולין מפני שאינן עגולין כלי מן הצד ופקקה בסמרטוט המים שבתוכה כשרים מפני שהם עגולים כלי, וודאי שסתימת הסמרטוט לא הוי סתימה לעשותה כלי, וכמש"כ בפ"ח דכלים ופ"ט דאהלות:
כוורת פחותה ופקוקה וכו', וכן כתב הר"ש, ואפ"ה כשניקבה מן הצד כשרה, וע"כ כשמקבלת רביעית מהנקב ולמטה דשם כלי עלה. וגם הט"ז הביא ראי' ממשנה זו, דכשמחזיק רביעית מהנקב ולמטה דכשר. אך הרמב"ם בפיהמ"ש שם כתב טעם אחר, וז"ל:
ואם ניקבו הכלים בתחתיתם וסתם הנקב בבלויי הסחבות הנה המים אשר בזה הכלי פסולים לפי שאינם נחין על היקף כלי וזה כוונת אמרו עגולים כלים ואם יהי' הנקב בצד הכלי המים כשרים לפי שהם נחים על היקף כלי, עכ"ל, וכן בחיבורו פ"ו מה' פרה ה"ז כתב, דהא דניקב למטה פסול מפני שהמים שבו אינם על עיגול הכלי אלא על הפקק, עכ"ל, ושמעתי מכ' מו"ר הגאב"ד דבריסק שליט"א בביאור דבריו, דהרמב"ם מפרש המשנה דמיירי בשניקב נקב קטן שאינו מבטלו מתורת כלי, אלא דאפ"ה סבר דמקום הנקב עצמו אין עליו דין כלי, וע"כ אם ניקבה למטה, נהי דתורת כלי עלה, מ"מ המים פסולים מפני שאינן מונחין על הכלי אלא על הנקב ומקום הנקב אין עליו דין כלי, וזהו שכתב שהמים שבו אינם על עיגול הכלי אל על הפקק, היינו מקום הנקב, והפקק לא שמה סתימה, משא"כ כשניקבה מן הצד, אפי' הנקב הוא סמוך לשולי הכלי, דאינו מחזיק רביעית למטה מהנקב, אפ"ה המים כשרים, כיון דהנקב הוא קטן שאינו מבטלו מתורת כלי והמים נחים על הכלי ולא על הנקב. ולפ"ז אין כאן שום ראי' להנ"ל. ולפלא שהט"ז בעצמו הביא שם דברי הרמב"ם ולא הרגיש שהרמב"ם נותן טעם אחר לפסול כשניקבה למטה ולא מטעם ביטול כלי.
ובזה אמרתי לבאר הא דאיתא בשבת ד' צ"ה: בעא מיני' ההוא סבא מר"ז שורש כנגד נקב מה לי אר"ש אישתיק וכו' זימנא חדא אשכחי' דיתיב וקאמר ומודה ר"ש שאם ניקב בכדי טהרתו א"ל השתא שורש כנגד נקב בעאי מינך ולא אמרת לי ולא מידי ניקב בכדי טהרתו מיבעיא וכו', ולכאורה קשה, דמה מקשה
ב
במ"ב סי' קנ"ט סעי"ז הביא בשם דה"ח, שאין ליטול ידים מן הפלומ"פ, לפי שאינו כלי, אבל מותר להניח ידו אחת סמוך לארץ ובידו הב' ימשוך הפלומ"פ להביא עליו מים ואח"כ יחליף ידיו, ומהני זה מטעם טבילת ידים, משום דניצוק חיבור, והוי כאלו טובל במעין עצמו אבל אם יחזיק ידיו גבוהות מן הארץ לא מהני הנטילה, משום דהוי כטובל בכיפין, שאין טובלין באויר.
ולענ"ד לא הבנתי דבריהם, למה לא מהני הנטילה באויר, הרי הא דגל שנתלש מן הים והגיעו ב' ראשיו לארץ דמטבילין בראשין ואין מטבילין בכיפין
הנה לענין שיעור תיכף לנטילה ברכה כתבו התוס' בסוטה ד' ל"ט דהוי כדי הילוך כ"ב אמה. וכן פסק הרמ"א באו"ח סי' קס"ו. ודקדקו כן מהא דאיתא בזבחים ד' ל"ג, דכל הסמיכות שהיו שם קורא אני בהם תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מסמיכת אשם מצורע שהיתה בשער ניקנור שאין מצורע יכול ליכנס לשם, אלמא כדי מהלך משער נקנור עד בית המטבחים לא חשיב תכיפה, ובמס' מדות משמע שהיה כ"ב אמה. משמע מדבריהם דההליכה עצמה לא הוי הפסק, אלא משום השהייה, מדילפי מזה לענין השיעור שהייה בין נטילה לברכה. וכן משמע במנחות ד' צ"ג, בהא דתנן שם במתני':
במקום שסומכין שוחטין ותיכף לסמיכה שחיטה, ומקשה בגמ' שם:
מאי קאמר - ה"ק במקום שסומכין שוחטין שתיכף לסמיכה שחיטה. הרי להדיא לו מהא דמודה ר"ש בניקב בכדי טהרתו לענין שורש כנגד נקב, הא שאני התם, כיון דניקב בכדי טהרתו א"כ תו אין כאן תורת כלי על העציץ שיפקיע מהזרעים את דין מחובר לקרקע, וע"כ שפיר הוויין הזרעים מחוברים מצד יניקתם, משא"כ לענין שורש כנגד נקב, נהי דהשורש הוא נגד הנקב מ"מ הא מונח הוא עדיין בהכלי והכלי מבטל ממנו הדין מחובר לקרקע, כיון שאין העציץ נקוב אלא בכדי שורש קטן, דעדיין תורת כלי עליו. אמנם לפי הנתבאר דאפי' בניקב הכלי פחות מכדי טהרתו דמ"מ מקום הנקב עצמו אין עליו דין כלי, וא"כ נמצא דכשהשורש הוא נגד הנקב לא מקרי תו מונח בהכלי, וע"כ שפיר הקשה לו, דאם מודה ר"ש בניקב בכדי טהרתו מטעם דאין כאן כלי, גם בשורש כנגד הנקב כך הוא הדין, כיון דהשורש אינו מונח בהכלי. לפי שאין טובלין באויר, ע"כ הוא משום דניצוק אינו חיבור לענין טבילה, ונמצא דהכיפין אינם מחוברין להראשין, ולפיכך הוי טבילת אויר, וכן כתב הר"ש במס' מקואות דהכיפין אינם חיבור עם הראשין מטעם דניצוק אינו חיבור, משא"כ לענין נטילת ידים דניצוק הוי חיבור, א"כ תו לא מקרי טבילת אויר, כיון דהוי חיבור להמעיין והוי כטובל במעין עצמו. וכן כתב המג"א בשם הש"ג, הביאו המ"ב שם, דאם בא בספינה ואינו מגיע להטביל ידיו במי הים ואין לו כלי שלם רק כלי מנוקב בכ"מ, דולה בו מן הים ומטביל ידיו בו, שמימי הכלי מחוברים להים ע"י ניצוק הכלי דרך הנקב להים ולא הוי טבילת אויר. דהא דבעינן שחיטה במקום סמיכה לאו משום הפסק ההליכה שבינתים אלא משום השהייה, ולפיכך הקשה הגמ':
למה קתני להו בתרתי הא תרווייהו חדא מילתא היא ומשני דאיה"נ דחדא קתני, וכן פרש"י שם, יעו"ש בשטמ"ק וברש"י כת"י.
והמג"א בסי' קס"ו הקשה על דבריהם, מהא דבזבחים שם פריך הגמ' מהברייתא הנ"ל למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה, לעייל ידי' ולסמוך ולשחטי' שם אצל הפתח, דס"ד דכל העזרה כשרה לשחיטה, ומשני דהא מני ר"י בר"י היא דאמר מרחק צפון, משמע דלפ"מ דס"ד דכל העזרה כשרה לשחיטה לא קשיא לי' אלא למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה, אבל למ"ד שמה ביאה לא קשיא לי' לסמוך לפני הפתח ולעיילה ולשחטה אצל הפתח מבפנים, וע"כ מוכח מזה דהליכה חשיבה הפסק, אפי' הליכה מועטת.
ולענ"ד נראה דלא קשיא מידי. דודאי אם הסמיכה והשחיטה הם בב' רשויות, כגון הכא, שהסמיכה היא חוץ לעזרה והשחיטה היא בתוך העזרה, ודאי דהוי הפסק, דהוי שינוי מקום, וכמו שפסק בשו"ע סי' ח', דהלובש ט"ק ובירך עליו וכשהולך לביהכ"נ מתעטף בט"ג צריך לברך שנית משום דההליכה מביתו לביהכ"נ חשיבה הפסק. וכל ראייתם של התוס' אינה אלא ממסקנת הגמ' דהברייתא סברה דבעינן צפון המזבח ולפיכך אפי' אי לא שמה ביאה ומעייל ידיו בפנים וסמיך לא הוי תיכף לסמיכה שחיטה, וע"כ דאינו אלא משום השהייה, דבכה"ג, דהסמיכה והשחיטה הוי במקום א' בעזרה, אין ההליכה גופא חשיבה הפסק, כנ"ל.
אך מהרמב"ם בפ"ג ממעשה הקרבנות הי"ב משמע דההליכה עצמה הוי הפסק, לא משום השהייה. שהרי כתב שם וז"ל:
במקום שסומכין שוחטין ותיכף לסמיכה שחיטה ואם שחט במקום אחר או ששהה שחיטתו כשרה, עכ"ל, והקשה הכ"מ למה פלגינהו בתרתי ולא כתב כמסקנת הגמ' במנחות במקום שסומכין שוחטין שתיכף לסמיכה שחיטה. וצ"ל שהוא מפרש כאידך לישנא ברש"י שם, שקושית הגמ' מאי קאמר היתה, דס"ד דבמקום שסומכין שוחטין היינו באותו מקום בצואר הבהמה שסומכין שם שוחטין, וע"ז מקשה והלא אין סמיכה בצואר, ומשני דהכוונה במקום שסומכין בעזרה שם שוחטין משום דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה, אבל באמת הם תרי מילי נינהו ולהכי פלגינהו הרמב"ם בתרתי. עכ"פ הרי מבואר בדעת הרמב"ם, דהא דבעינן שחיטה במקום סמיכה, לא משום השהייה, אלא משום ההליכה ממקום למקום, וכדעת המג"א. וכן הסכים בביאור הגר"א לדינא כהמג"א, דהליכה ממקום למקום הוי הפסק אפי' הליכה מועטת.
אך לענ"ד הי' נראה, דאין ללמוד מזה לענין דינים אחרים, כגון לענין תיכף לנטילה ברכה. דדוקא גבי קרבן, דמצות השחיטה נעשית בצירוף המקום שחיטה, דהיינו עזרה או צפון המזבח, דכיון דהמקום הוא חלק ממעשה השחיטה ע"כ אמרינן בזה דתרי מקומות מפסיקין בין סמיכה לשחיטה:
משא"כ לענין תיכף לנטילה ברכה, דהמקום אינו שום תנאי במצות הברכה, לא שייך למילף דתרי מקומות מפסיקין בין נטילה לברכה. ובדברי המג"א והגר"א צ"ע.