עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
מצורע
א
מ"ק ד' ט"ו: אבל אסור בתספורת וכו' מנודין ומצורעין מה הן בתספורת ת"ש מנודין ומצורעין אסורין לספר ולכבס. וכתבו התוס':
ומראשו יהי' פרוע לא בעי לאוכוחי דלית לי' דר' אליעזר דמוקי לה לקמן בתספורת. עכ"ל. נמצא, דלר"א דראשו יהי' פרוע היינו גידול שער, הא דאסור בתספורת היינו מדאורייתא:
אבל לר' עקיבא, דסבר דראשו יהי' פרוע היינו שיהי' מגולה מכומתא וסודרא, הא דאסור בתספורת אינו אלא מדרבנן, כמו כיבוס. והנה, בסמוך:
מצורע מהו בעטיפת הראש ת"ש ועל שפם יעטה מכלל שחייב בעטיפת הראש. וע"כ דפשיטת הגמ' היינו אליבא דר"א, אבל לר"ע, דראשו יהי' פרוע שיהי' מגולה מכומתא וסודרא, א"כ אדרבה מצורע אסור בעטיפת הראש. וכן כתבו התוס'. והקרא דעל שפם יעטה מוקי לה ר"ע לדרשה אחרינא, כדלקמן, שיהיו שפתותיו מדובקות, שאסור בשאילת שלום.
והנה, הרמב"ם בפ"י מטומאת צרעת ה"ו כתב וז"ל:
מצות עשה שיהי' המצורע מוחלט מכוסה ראש כל ימי חלוטו ועוטה על שפם כאבל ופורם בגדיו ומודיע שהוא טמא שנא' והצרוע אשר בו הנגע וגו' ואסור לספר ולכבס כל ימי חלוטו. עכ"ל. הנה, מדכתב שחייב בעטיפת הראש, ע"כ דפסק כר"א, דראשו יהי' פרוע היינו גידול שער, דתלוי זב"ז, כנ"ל. וא"כ קשה, למה השמיט לגמרי הך דינא דגידול שער ולמה לא כתב דמצות עשה היא לגדל שערו, רק כתב סתם:
"ואסור לספר ולכבס", דמשמע דהוי רק דרבנן, כמו כיבוס. ועוד, דהרי נפ"מ בזה לענין אם היו שערותיו קטנות שאין בהן כדי לכוף ראשן לעיקרן, שאין להן דין שער, דמשום איסור תספורת אין בהן, אבל מ"מ עובר בעשה דראשו יהי' פרוע, דמחויב להניח לגדל שער ראשו.
ואחר העיון בלשון הרמב"ם התבוננתי וראיתי, שבאמת מביא הך דינא דפריעת הראש. שהרי סיים שם:
שנא' "והצרוע אשר בו הנגע וגו'" וגמר הפסוק:
ראשו יהי' פרוע ובגדיו יהיו פרומים וכו'. ויותר נראה, שברמב"ם עצמו הי' כתוב כל הפסוק מפורש, ורק המדפיסים קצרוהו וכתבו מלת "וגו'". תדע, שהרי כתב הרמב"ם:
אפי' כה"ג שנצטרע פורע ופורם וכו', הרי מבואר בדבריו שמצורע פורע ראשו. ולא הוצרך לבאר מהו פריעת הראש, אם כר"א או כר"ע, דבפשיטות משמע דהיינו גידול שער. ומה שהסתפק הרמב"ם במה שהביא הפסוק לבד ולא ביאר בפרט את המצות עשה של פריעת הראש, נראה, משום דהרי דעת הרמב"ם במנין המצות שפריעת הראש וקריעת בגדים ועטייה על שפם כל אחת ואחת אינה מצות עשה בפ"ע אלא כולן מצות עשה אחת היא, שיהי' המצורע ידוע ומפורסם לכל בקריעת בגדיו ופריעת ראשו ועטייה על שפם, וכן כתב בסה"מ:
מצוה קי"ב היא שצונו להיות המצורע ידוע לכל עד שיבדלו ממנו בנ"א והוא אמרו ית' והצרוע אשר בו הנגע וגו', וע"כ לא הוצרך לבאר בפרט, אלא כל הדברים כלל יחד, שכולן מצות עשה אחת הן. ומה שכתב הרמב"ם:
"ואסור לספר ולכבס", נראה דאין זה אלא מדרבנן, דלבד המצות עשה של פריעת הראש תיקנו בו נמי רבנן איסור תספורת כמו באבל. ונפ"מ בזה לענין שער שבשאר מקומות שבגוף לבד מראשו, דהמצוה של פריעת הראש אינה אלא בשער שבראשו, אבל משום איסור תספורת אסור נמי בשער שבכל הגוף, וכמו לענין אבילות, כדאיתא במס' שמחות פ"ז, וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מה' אבל ה"ב, דכשם שאבל אסור לספר שער ראשו כך. אסור לספר שער זקנו וכל שער שיש בו. וגם נפ"מ לענין אשה, שאינה פורעת ופורמת, מ"מ אסורה בתספורת מדרבנן. ולפ"ז לא צריך למה שנדחקו התוס' הנ"ל, דבעיית הגמ' מצורע מהו בתספורת היא דלא כר"א דראשו יהי' פרוע היינו גידול שער, דהרי תרי ענינים נפרדים הם, כמו שנתבאר.
ב
מ"ק ד' ט"ו: מצורע מהו בקריעה ת"ש בגדיו יהיו פרומים שיהיו מקורעין.
קשה לי, הרי הבעיא היתה אם חייב בקריעה מטעם אבילות, דמצורע נחשב כאבל, כדכתיב:
ועל שפם יעטה, ומתרגם:
כאבלא, ועל דרך זה הולכות כל שאר הבעיות שבסוגיא זו אם יש לו כל דיני אבילות, וא"כ קשה, מה פשיט מהא דבגדיו יהיו פרומים, הרי מחמת זה אינו חייב אלא להיות מלובש בבגדים קרועים, אבל אינו חייב כלל לקרוע בגדיו, ויכול לכתחילה ללבוש בגד הקרוע מכבר, משא"כ לענין מצות קריעה של אבילות דבעיין, אינו יוצא בזה ידי קריעה עד שיקרע עתה את בגדיו. וצ"ע.