אור ברסלב

עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק

מנודה

אנינות ואבלות

א

מ"ק ד' י"ד: מנודה מהו שינהוג נידויו ברגל. והקשו בתוס':

הא ליכא אלא עשה ואין עשה דוחה עשה ואפי' עשה ליכא אלא עזרא גזר כדלקמן:

והא לאו קושיא דהא נידוי דחי לאו דמקלל חבירו דאיכא לאו. ושמא מסוטה ילפינן. עכ"ל.

הנה, דעת הראב"ד, הובא ברא"ש כאן, דנידוי ושמתא תרי מילי נינהו, ושמתא יש בו קללה, משא"כ נדוי דקיל, והא דתלמיד מנדה לכבודו דוקא נידוי ולא שמתא, ורק על אפקרותא או על דלא ציית דינא או על עבירה משמתין (עיין בטור). ולפ"ז אין שום ראיה מהא דדחי לאו דמקלל דהוי דאורייתא. דהרי כיון דעבר עבירה או על אפקרותא שביזה ת"ח או לא ציית דינא כבר אינו בכלל עושה מעשה עמך ומותר לקללו, כדאיתא בב"מ ד' מ"ח, דמי שאינו עומד בדיבורו מותר לקללו במי שפרע, מטעם דאינו עושה מעשה עמך. וכתב שם הנמ"י, דשמעינן מזה, דכל כה"ג כבר אינו בכלל עושה מעשה עמך ומותר לקללו. ומשמע אפי' בחנם, וא"כ כ"ש במי שעבר עבירה ממש שנתחייב עלי' שמתא שמותר לקללו. ואפי' לדעת התוס' שם דבחנם אסור לקללו, דאכתי מקרי עושה מעשה עמך, ורק עבור זה המקח שאינו עומד בדיבורו הוא דמקרי אינו עושה מעשה עמך שיהא מותר לקללו עבורו, - הרי גם כאן לא משמתינן אותו רק עבור אותה עבירה שעבר. והא דתלמיד מנדה לכבודו הרי באמת אין בו קללה רק נידוי גרידא. וע"כ מוכח מזה, דדעת התוס' דלא כהראב"ד, וסברי דנידוי ושמתא דבר אחד הוא, וא"כ שפיר מביאין ראיה דנידוי דחי לאו דמקלל, שהרי תלמיד מנדה לכבודו, ונידוי בו קללה, אף שאכתי עושה מעשה עמך הוא, שהרי לא ביזה אותו אלא שפגע בכבודו.

אך מה שסיימו התוס':

ושמא מסוטה ילפינן, שמשביעין אותה בשבועת האלה ומקללין אותה, וכוונתם שגם ענין השקאת הסוטה הוא כעין נידוי, שהבעל מנדה לכבודו, שהרי עיקר ענין הסוטה הוא מצד קפידת הבעל שקינא לה, שהרי הבעל שמחל על קינויו קינויו מחול, ומזה ראי' שנידוי דחי לאו דמקלל חבירו, - קשה לי, נהי דמשום איסור היחוד שנסתרה עם אחר אפשר לתלות שהי' בשוגג או אומר מותר ולא יצאה מחמת זה מכלל עושה מעשה עמך, מ"מ קשה, שהרי הקללה שמקלל אותה הכהן אינה אלא על תנאי אם זינתה, כדכתיב:

ואת כי שטית טומאה תחת אישך וגו' ואם לא שטית אז הנקי ממי המאררים, וא"כ, אם באמת זינתה ודאי דאינה בכלל עושה מעשה עמך ושפיר מותר לקללה, וא"כ אין שום ראיה מזה דדחי לאו דמקלל.

וצ"ל בדעת התוס' דסברי, דכ"ז שלא ידעינן בודאי שזינתה, עדיין היא בכלל עושה מעשה עמך לא מטעם ספק אלא מטעם ודאי, שזהו דין במקלל חבירו שלא הותר קללה אלא א"כ יודעין בודאי שאינו עושה מעשה עמך, וע"כ אפי' על תנאי אסור לקלל. ונמצינו למידים, דמי שמקלל את חבירו על תנאי אם הוא אינו עושה מעשה עמך, דחייב מלקות משום מקלל חבירו.

ה"מנחת חינוך" במצוה ר"ל הקשה, דאיך קילל אלישע הנביא את הנערים בשם ה', ומקרא מלא הוא:

ויקללם בשם ה'. ואפי' אם היו רשעים ואינם בכלל עושה מעשה עמך, מ"מ הרי לא הותר רק קללה גרידא, אבל לא לקללם בשם ה', דהרי עובר בעשה דהזכרת שם שמים לבטלה. ובפרט למ"ד בסוטה ד' מ"ו: מאי ראה שנתעברה אמם ביוה"כ, אבל לא היו הם עצמם רשעים, וא"כ קשה איך הותר לקללם.

ולענ"ד נראה פשוט, דכיון דהנערים פגעו בכבודו וגם ביזו אותו לקרותו בשם גנאי:

עלה קרח, עלה קרח, א"כ הרי נתחייבו נידוי משום אפקרותא שביזו ת"ח, ושפיר הותר לקללם משום דין נידוי, דדחי לאו דמקלל חבירו, וגם לקלל בשם ה'.

ב

מ"ק ד' ט"ו: מנודה שמת ב"ד סוקלין את ארונו לא שיעמידו עליו גל אבנים כגלו של עכן אלא ב"ד שולחין ומניחין אבן גדולה על ארונו.

הא דסוקלין את ארונו נראה, דאין זה משום דין סקילה, אלא משום דין נידוי. דכיון דעיקר הדין של נידוי היינו ריחוק, שמתרחקין ממנו מתוך ד' אמותיו, וע"כ, לאחר מיתתו, שמוכרחין להתקרב אצלו משום קבורתו, וע"כ צריך להראות פעולה של ריחוק ע"י הנחת אבן על ארונו. וזהו כוונת הרמב"ם בפ"ז מת"ת הי"ד וז"ל: מניחין אבן על ארונו כלומר שהן רוגמין אותו לפי שהוא מובדל מן הצבור. עכ"ל. אך ממסכת שמחות פ"ה הי"א משמע, שהוא משום דין סקילה. שהרי כתוב שם:

מנודה שמת ה"ז טעון סקילה שליח בי"ד נוטל אבן ונותנה על ארונו לקיים בו מצות סקילה. וכן מבואר במרדכי, ולמד מזה שיש לו דין הרוגי ב"ד שאין מתאבלין עליו.

ג

הרמב"ם בפ"ז מת"ת ה"ד כתב וז"ל: מנודה אין מזמנין עליו ולא כוללין אותו בעשרה לכל דבר שצריך עשרה. עכ"ל. ובכ"מ כתבו ההגהות בשם הרוקח, שהטעם, דכיון שנידוהו מאחר שיבדל מקהל הגולה אם יצרפוהו עמהם היכן היא קללתן ומה הועילו בתקנתן אינו ראוי לצרפו שכבר הבדילוהו מאגודתן. עכ"ל. הנה מבואר דעת הרמב"ם, דהא דאין מצרפין אותו לעשרה, היינו מחמת איסור הנידוי, שאסור לקרבו. אבל לא שמענו בדעת הרמב"ם שאינו ראוי לצירוף, ובדיעבד, אם עברו על איסור הנידוי וצרפו אותו לעשרה לכל דבר שבקדושה הצריך עשרה, שפיר מצטרף ויוצאין ידי חובתן. וכן להרמב"ם גם מנודה מחמת ממון ודאי דאסור לצרפו לעשרה, כיון שזהו מכלל דיני המנודה שאסור לצרפו לכל דבר שבקדושה, א"כ אין חילוק בין מנודה מחמת עבירה למנודה מחמת ממון.

ג

אך הרשב"א בתשובה (הובא בב"י סי' של"ד) כתב וז"ל:

אם נתנדה על עבירה וכ"ש אם החרימוהו עלי' שאין מצטרף לעשרה שהעברינים אין מצטרפין עמהם ולא מחמת הנידוי והחרם שאילו כן אפי' נידוהו בעסק הממון אלא מחמת שנעשה עבריין בעבירה חמורה שהוחרם או שנתנדה עלי' ואינו ראוי לחבורה. עכ"ל. הרי מבואר דעתו להיפך מדעת הרמב"ם, דמצד דיני נידוי וחרם אין שום איסור לצרפו, וע"כ מנודה מחמת ממון שפיר מצטרף, וגם מנודה מחמת עבירה ג"כ אין איסור לצרפו, אלא שאינו ראוי לצירוף מחמת חומר העבירה שהוחרם ונתנדה עלי'.

והמחבר בשו"ע סי' של"ד פסק כשניהם לחומרא, דבסעי"ב העתיק דברי הרמב"ם שאסור לזמן עליו ולכוללו לכל דבר שצריך עשרה מחמת דיני נידוי, וא"כ אפי' בנתנדה מחמת ממון אסור לצרפו, ובסעי' י"א העתיק דברי הרשב"א דאם נתנדה מחמת עבירה אינו מצטרף לעשרה, היינו אפי' בדיעבד אם צרפוהו אינו מצטרף. ומהתימה על הש"ך, שכתב על דברי השו"ע בסעי' ב', דהא דאסור לזמן עליו ולכוללו בעשרה דוקא בנתנדה מחמת עבירה אבל לא שנתנדה מחמת ממון כן כתב הרשב"א, עכ"ל, והרי אין זה אלא להרשב"א, שמחמת הנידוי אין איסור לצרפו, אבל לפי דעת המחבר, שפסק כהרמב"ם שאסור לצרפו מחמת הנידוי והחרם, א"כ אין חילוק בין נתנדה מחמת עבירה לבין נתנדה מחמת ממון, וכמו שכתב הרשב"א בעצמו.

ונראה, דלפ"מ שכתב בהגהת אשרי פ"ק דמגילה, דאפשר דגם נשים מצטרפות לקריאת המגילה בעשרה משום דלא בעינן בקריאת המגילה עשרה משום דבר שבקדושה אלא משום פרסומא ניסא, וכן כתב הריטב"א בפשיטות פ"ק דמגילה ד' ה' דלא בעינן צירוף וע"כ אפי' עומד חוץ לביהכ"נ ושמע קריאת המגילה יצא, - לפ"ז נראה, דגם מנודה מצטרף לעשרה לקריאת המגילה, כיון דלא בעינן צירוף רק פרסומא ניסא, והפרסומא ניסא מתקיים שפיר גם במנודה.

תוכן העניינים

עמק ברכה (פומרנציק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה