אור ברסלב

עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק

מפתח

תשובה

חדושי דינים, סברות ומסקנות להלכה

(מלוקט וערוך (ע"פ סגנון הספר) ע"י אליעזר זאב דבורץ.)

ברכת התורה אינה על המצוה של למוד התורה, אלא עיקר חיובא דברכת התורה הוא משום התורה גופא, דתורה צריכה ברכה. ברכת התורה א]

אע"פ שכל הברכות כלן אם אמר חתימתן בלי פתיחתן או פתיחתן בלי חתימתן יצא, מ"מ ברכה שפותחת בפרט ומסיימת בכלל, כגון ברכת "המעביר שנה", שפתיחתה בפרט זה של העברת שנה, וחותמת "גומל חסדים טובים לעמו ישראל", שהיא לכאורה ברכה כוללת אינו יוצא בה בחתימה בלי פתיחה. דהרי עיקר הברכה היא על הפרט של העברת שנה, וע"כ אם אומר החתימה ביחד עם הפתיחה אז גם החתימה היא על פרט זה של העברת שנה, ו"גומל חסדים" פירושו החסד של העברת שנה. אבל אם אומר החתימה לבדה, אז אין כאן ברכה על הפרט של העברת שנה. ולכן גם לא יצא ידי חובת ברכה זו במה שהזכיר בתפלה "גומל חסדים טובים", ואם לא אמר ברכת "המעביר שנה" קודם התפלה חוזר ואומרה אחר התפלה. ברכות השחר

תפלה בצבור אינה מצוה בפני עצמה ככל המצות המחויבות מדרבנן, אלא שהיא מועילה שתתקבל התפלה. ולפי זה אין מפסיקין באמצע קריאת שמע וברכותיה כדי להתפלל בצבור, כשם שמפסיקין לכל מצוה עוברת, דאין כאן משום כבוד שמים אלא ענין עצמי, דהיינו השתדלות שתתקבל תפלתו. ברכות קריאת שמע א]

אם טעה וחתם בסוף ברכות קריאת שמע של ערבית בשבת "שומר עמו ישראל לעד" או בחול "הפורש סוכת שלום" יצא בדיעבד ואין זה משנה ממטבע הברכה. שם ב]

לישון שינת עראי קודם קריאת שמע ותפלה, לכאורה נראה דמותר. כיון שאין השינה עצמה אסורה, אלא דחיישינן שמא יעבור כל הלילה ולא יעשה מצותו, אין לגזור בזה שמא ירדם ולאוסרו אפילו שינת עראי. אך אפשר דשאני הכא, כיון דהוי דבר השכיח כל לילה אסרו חז"ל אפילו שינת עראי. וכן משמע לישנא ד"אישן קימעא". קריאת שמע ג]

מצוה התלויה בלב, כגון ברכות שעיקר ענינן הוא הודאה, צריכה כונה, ולא סגי באמירה לחוד, דכיון שזה תלוי בלב נמצא שבלי כונה אין כאן אמירת הודאה כלל. ושאני קריאת שמע שעיקר דינה הוא קריאת הפרשה ומעשה הקריאה הוי מעשה גמור כמו כל המצות התלויות במעשה. מצות צריכות כונה

בקריאת המגילה איכא תרתי:

חדא דין קריאה, והיינו מעשה קריאה כקריאת התורה, וגם דין אמירה, משום דין אמירת הודאה והלל. וע"כ הכל מודים בקריאת המגילה דצריך כונה, משום דין אמירה שבה, דאין אמירת הודאה והלל אלא בלב. שם

הא דאמרינן דברגיל לומר תחנונים אחר תפלתו או לא עקר רגליו דלא מיקרי עדיין גמר תפלתו, כל זה לא שייך אלא בתפלה דוקא, שענינה הוא שכינה נגדו, וע"כ אם אומר תחנונים או לא עקר רגליו עדיין עומד הוא לפני השכינה והוי הכל תפלה אריכתא:

אבל לענין ברכה, מכיון שגמר נוסח הברכה, אף שמוסיף אחריה דברים, שוב לא מיקרי עוסק בברכה, ומה שמוסיף אינה ברכה אלא דבר אחר. והיינו טעמא דהיכא דטעה ולא הזכיר של שבת בברכת המזון וכבר פתח בהטוב והמטיב דחוזר לראש ולא למקום שטעה כבתפלה. תפלה א]

אסור להפסיק באמצע התפלה לצורך התפלה. ולא מיבעיא לשאול הדין, אלא אפילו לעיין בספר ג"כ אסור (דלא כה"חיי אדם" בכלל כ"ה ס"ט). ואין לדמות כלל תפלה לברכה, דנהי לדין ברכה כל שיחה שהיא לצורך הדבר לא הוי הפסק, אבל בתפלה, דבעינן שכינה נגדו, א"כ אם מפסיק בשיחה הרי הוא מפסיק בשכינה נגדו ושוב אינו עומד לפני השכינה והוי כאלו גמר תפלתו, ומה מהני לזה מה שהוא לצורך התפלה. וכן לילך ולעיין בספר, נהי דהליכה לא הוי הפסק, זהו דוקא הליכה שאין בה הפסק בשכינה נגדו, אבל לילך לעיין בספר הרי הוא מסיח דעתו משכינה ושוב אינו עומד לפני השכינה בעת עיונו בספר. שם שם

אם שכח דבר שמחזירין אותו בתפלה, כגון ששכח "יעלה ויבוא" דהדין הוא דקודם שעקר רגליו שחוזר ל"רצה", אין לו להפסיק לקדיש ולקדושה (דלא כפי הנשמע בשם הגדול ממינסק). דנהי שהפסיק בברכות התפלה, במה שגמר אותה, אבל מ"מ בגוף התפלה עדיין לא הפסיק, שהרי עדיין עומד הוא לפני השם, שלא עקר רגליו. שם שם

דוקא תפלה שהיא במקום קרבן איכא בה משום בל תוסיף, משום דהוי כמקריב שני תמידין. אבל בתפלת נעילה שלא תקנוה כנגד שום קרבן אלא משום אפושי רחמי בעלמא לא שייך בה בל תוסיף. שם ב]

ברכת העבודה אם התחיל מ"ותחזינה עינינו" ג"כ יצא, כיון שאמר עיקר ענין הברכה וחתימתה. ולפ"ז, אם טעה באחד מימי החול וסבר שהוא ר"ח ואמר "יעלה ויבוא", אפילו לדעת התוס' שצריך לחזור לתחלת הברכה שהפסיק בה, אם לא חזר לתחלת הברכה אלא גמר כל התפלה אין צריך לחזור ולהתפלל, משום דכיון שלא היה צריך לחזור אלא ל"רצה" והוא לא חזר אלא התחיל מ"ותחזינה" נמצא שלא החסיר מהברכה אלא מ"רצה" עד "ותחזינה", וא"כ שפיר יוצא בדיעבד כיון שאמר עיקר ענין הברכה וחתימתה. שם ד]

הא דסגי בחתימה בלי פתיחה, זהו דוקא בברכות, אבל בתפלה, שהיא בקשת צרכיו, אם אמר רק החתימה נמצא שלא אמר רק ברכת הודאה וחיסר התפלה ובקשה של אותה ברכה, וע"כ ודאי דאינו יוצא בזה, ואם טעה בתפלתו בחתימת הברכה ואמר החתימה של ברכה הסמוכה לה, כגון שעומד ב"חונן הדעת" וטעה בחתימתה ואמר "הרוצה בתשובה" ושוב התחיל ברכה אחרת, צריך לחזור ולברך שתי הברכות. תפלה ה]

תשעה מתפללים ואחד ישן או אינו עונה מצטרף לתפלת הצבור (דלא כהגר"א מקאליש שכתב בספרו "יד אליהו" דלתפלת הצבור לא מהני שום צירוף). ודוקא אחד, אבל יותר מאחד לא מצינו, וחילוק גדול יש לחלק בין אחד ליותר מאחד, שם ו]

דוקא ירושת נחלה תליא במיתה, כדכתיב:

"איש כי ימות ובן אין לו וגו'", אבל ירושת מלוכה ושררה לא תליא כלל במיתה, דהא לא כתיב גבה מיתה אלא "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל", והיינו שהבן קם תחת אביו למלוכה, וכן כתיב:

"הכהן המשיח תחתיו מבניו", ולפיכך כל שהאב הזקין ושוב אינו ראוי למלוכה, או שאפילו עדיין ראוי אלא שאינו רוצה להיות עוד מלך, הבן יורשו מחיים וקם תחתיו. מינוי ש"ץ

לדברי הסוברים דצירוף לא מהני אלא לדברים שבקדושה אבל לא לתפלה, ולפ"ז אם התחילו התפלה בעשרה ויצאו מקצתן, שאע"פ שגומרין כל התפלה שלא בעשרה מ"מ תפלת צבור לא מקרי, וכן בתשעה מתפללין ואחד ישן, - אם התפללו באופנים אלה אין הכהנים נושאים כפיהם, אע"פ שחזרו העשרה או שנתעורר הישן בשעת נשיאת כפים, דנשיאת כפים אינה אלא בשעת עבודת צבור. נשיאת כפים א]

נהי דנשיאת כפים אינה אלא בשעת עבודה ובגבולין דליכא עבודה התפלה היא במקום עבודה וזה מדאורייתא, - נראה דמעיקר הדין לא צריך דוקא ברכת עבודה, אלא איזה תפלה שתהיה הויא עבודה, דהוי עבודה שבלב, ושפיר מתחייב בה בנשיאת כפים. אלא דבתפלה דאית בה ברכת עבודה תקנו חז"ל שלא יעלה אלא דוקא בברכת עבודה, דזהו מקומה של נ"כ, משא"כ בתפלה ובקשה דלית בה ברכת עבודה, כגון "מה אנו מה חיינו", שהיא תפלת נעילת שערים אליבא דשמואל, לא עקרו חז"ל את נ"כ ממנה, ושפיר חייבין בנשיאת כפים, כיון דהוי עבודה שבלב, שם ב]

הא דקיימ"ל דש"ץ חוזר התפלה אם טעה, זהו דוקא אם טעה או חיסר בגוף התפלה, משא"כ לענין ברכת כהנים, דלא הוי כלל חלק מהתפלה אלא הוא ענין בפ"ע, אלא שחכמים קבעוה לאומרה בתפלת הודאה. וע"כ לא שייך בזה כלל לומר דאם טעה בה הש"ץ דיהא צריך לחזור התפלה. שם ג]

כהן העומד בתפלתו בשומע תפלה והגיע הש"ץ לנשיאת כפים, נראה דלכ"ע (היינו אפילו לחולקים על הרדב"ז דס"ל דעולה לדוכן כשהוא באמצע התפלה בכל מקום) מותר לעלות לדוכן ולישא כפיו, ואין זה הפסק, דהא בשומע תפלה מותר להוסיף בקשות ולשאול כל צרכיו, בין צרכי יחיד בין צרכי רבים, וברכת כהנים נמי הוי בקשה, שהרי מתפללין שיברך הש"י את ישראל. ומה שעולה לדוכן לא חשיב הפסק, כמש"כ רבנו יונה דהליכה באמצע התפלה לא הוי הפסק. שם ד]

נהי דכל הדברים שנאמרו בנשיאת כפים הם מעכבים, היינו דוקא דברים שהם תנאים בגוף הנשיאת כפים, כגון עמידה, לשון הקודש, נשיאת כפים:

אבל קול רם אינו תנאי בגוף הדיבור, אלא דבעינן שיהיו כל הקהל שומעים, ואין זה אלא מצוה לכתחילה, אבל אינו מעכב בדיעבד. שם ה]

הלאו דבל תגרע אינו עובר עליו על התחלת המצוה, אלא על הגרעון דלאח"כ, וע"כ מותר להתחיל במצוה אף שיבא אח"כ לידי בל תגרע, כיון דבהתחלת המצוה אכתי ליתא לבל תגרע ולאחר שהתחיל במצוה הרי שוב הוי אנוס על הגרעון. ולפ"ז נראה דשרי להתחיל בברכת כהנים בין השמשות, ואם אח"כ לא יוכל לגמור אז יש לו דין אנוס ע"ז ופטור מבל תגרע. שם ו]

מחניך קדוש היינו איסור, שהתורה אסרה לומר דברי קדושה במקום המטונף, ולא שייך בזה עשה דרבים דוחה עשה דיחיד, שיהא מותר לקרות ק"ש במקום מטונף היכא דהוא אנוס, דזהו מה שאסרה התורה. מחניך קדוש א]

הא דמותר לומר דברי תורה בבית המרחץ ובביה"כ לאפרושי מאיסורא אפילו בלשון הוראה, אין זה משום דלאפרושי מאיסורא לא מיקרי לימוד התורה, אלא דככה קבלו חז"ל דמשום אפרושי מאיסורא הותר האיסור דמחניך קדוש. ונמצא לפ"ז אי ספק לו אם חבירו יעשה איסור, אסור להורות לו, דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא. שם ב]

אף דס"ל להגר"א דמעשה המצות לא מיקרי לימוד, מטעם דאינו מכוון ללימוד, אין זה אלא לענין ברכות התורה, דלא מיקרי לימוד התורה כיון שאינו מכווין ללימוד, אבל לענין מחניך קדוש נראה דגם הגר"א מודה דאסור לקיים מצות במקום שאינו נקי, כיון שיש כאן במציאות הרהור ד"ת וקדושה. שם ג]

מי שלא התחיל עדיין ללמוד חוץ מבית הכנסת ומפני הגשמים רוצה ליכנס לביהכ"נ ע"מ ללמוד ודאי דמותר, אף שיכול ליכנס לבית של חול, כיון דכניסתו לביהכ"נ לא מוכחא כלל דמשום גשמים הוא, אלא מפני הלימוד שרוצה ללמוד שם הוא שנכנס. משא"כ כשכבר עסקו בתורה חוץ לביהכ"נ, לא מהני מה שילמדו גם אח"כ בהכנסם לביהכ"נ, דמוכחא מילתא דמשום גשמים הוא שנכנסו לביהכ"נ. קדושת בית הכנסת

מדברי הראב"ד משמע דבטלית של תכלת התכלת הוא דמקרי מין כנף, אך מ"מ אין להקדימו ללבן, דגזרת הכתוב "על ציצית הכנף פתיל תכלת", כלומר שיהא התכלת אחרון בו. ולפ"ז, למ"ד דהתכלת והלבן מעכבין זא"ז, דכתיב הכנף מין כנף וכתיב פתיל תכלת ואמר רחמנא וראיתם אותו עד דאיכא תרווייהו, - בטלית של תכלת אם הטיל בה רק תכלת לחודא שפיר יוצא בזה, משום דבהתכלת מתקיים בו תרווייהו:

"פתיל תכלת" וגם הוי "מין כנף". ציצית ד]

נראה דהרמב"ם מחלק בין הטיל ציצית לב' כנפים ואח"כ חתכן באמצע לבין הטיל ציצית לכנף א' קודם שפסק ראשי החוטין. דדוקא בהטיל לב' כנפים פסולה, דכבר יש כאן ציצית גמורה, אלא שעשויה בפסול, דקודם שפסקן ב' הציציות חשובות אחת ומוטלת על ב' כנפים, ולכך כשפסקן אח"כ לא שייך בזה פסיקתן זו היא עשייתן, דכבר היה ציצית מעיקרא, משא"כ בתלה בכנף א' ולא פסק ראשי החוטין, דכל זמן שלא פסק ראשי החוטין אין כאן עדיין ציצית כלל, ובפסיקתן דלאח"כ הוא דנעשים ציצית, בזה שפיר אמרינן דפסיקתן זו היא עשייתן, וכולהו מודו בזה. שם ז]

מי שגזל חוטי ציצית מחבירו ולאחר שהטילם בבגד שילם לו עבורם, הדבר פשוט דלא שייך כאן תיגלי מילתא למפרע, כיון שבעת העשייה היו פסולים הוי ליה תעשה ולא מן העשוי. אך נראה, דאם גזל טלית של חבירו והטיל בה ציצית ואח"כ חזר ולקחה ממנו, דבזה שפיר הציצית כשרים ולא מיקרי תעשה ולא מן העשוי. ומשום מצוה הבאה בעבירה נמי לא הוי עשייה בפסול, משום דאינו פסול בגופה אלא בקיום המצוה. שם י]

מי שהיה לבוש טלית מצויצת ופשט הטלית ונתנה לחבירו לזמן מועט רק לקיים המצוה ותיכף להחזירה והיה דעתו תיכף לחזור וללובשה, שלא הסיח דעתו ממנה, מסתברא לדינא דצריך לברך עליו שנית. דהכא בעת שהקנה הטלית עם הציצית לחבירו הרי באותו הזמן שוב אין הבעלים יכול לקיים בה המצוה עד לאחר שיחזירה לו, וא"כ הרי בזמן שהקנה הציצית לחבירו הרי יש כאן הפסק בהמצוה וצריך לברך. שם יא] נראה שהכלבו סובר דמלא קשר גודל היינו קשר השני של גודל, דהיינו כאורך אצבע הגודל, והיינו בתוך ג' אצבעות דקאמר ר"פ, ואידי ואידי חד שיעורא הוא, אלא דר"פ אמר שלא להרחיק יותר מזה השיעור ור"י קאמר שלא יקריב יותר מזה השיעור, וזהו הצריכותא שבגמ'. ולפ"ז נמצא דהנקב צריך להיות מכוון על המקום של ג' אצבעות משפת הבגד לא פחות ולא יותר. שם יב]

מה שאין כותבין שלשה בלי שרטוט הוא משום דאסור לכתוב פסוקים של כתבי הקודש בלי התנאים והדינים של כתבי הקודש. וע"כ זה שייך דוקא על כתיבה בעלמא, לכתוב פסוקים על ניירות ואגרות, שאין להם שום דין כתיבה מיוחדת ואינם רק פסוקים של כתבי הקודש, ולפיכך אסורים לכתוב בלי התנאים של כתבי הקודש, משום דהכתיבה שלהם היא כתיבה של כתבי הקודש, משא"כ בתפילין, שהדין כתיבה שלהם אינו דין כתיבה של כתבי הקודש, אלא יש להם דין כתיבה בפ"ע, והיינו דין כתיבה של תפילין, ונמצא שההכשר שלהם הוא עם דיני כתיבת תפילין ולא צריך בהם התנאים של כתבי הקודש, ובדין כתיבת תפילין הרי לא נאמר בה דינא דשרטוט (בשם הגאב"ד דבריסק). תפילין א]

נראה, דאם כתבו ס"ת תפילין ומזוזה לשמה ואח"כ אירע שהעבירו עליהם קולמוס שלא לשמה, דשוב יעבירו עליהם עוד הפעם בקולמוס לשמה ויתכשר ממנ"פ, דאי כתב העליון הוי כתב הרי הכתב השלישי היה לשמה, ואי כתב עליון אינו כתב אז נחשב הכתב התחתון כתב ולא הוי כנמחק. אך כל זה בדיו ע"ג דיו, אבל בסיקרא ע"ג דיו, אף אי כתב עליון אינו כתב, מ"מ ודאי דהכתב התחתון לא הוי כתב, מטעם שהסיקרא מכסה אותו והוי כנמחק, וע"כ לא מהני בזה להעביר עוד דיו ע"ג הסיקרא ויתכשר ממנ"פ כנ"ל, דאין כאן ממנ"פ, דהכתב התחתון ודאי הוי כנמחק. שם ב]

צריך להזהר מאד בעת שמתקנים אותיות נפסקים בס"ת, שיעשו התיקון לשמה ע"י דבור דוקא. דאי יעשו הלשמה רק ע"י מחשבה גרידא, אז יפסל אפי' בדיעבד, דהוי ספיקא דדינא. אך נראה, דאם אירע כן, שיעבירו עליהם עוד הפעם הקולמוס לשמה בדבור. ואף דזה גופא הוי נמי ספיקא דדינא אם מהני העברת קולמוס לשמה, אך כאן, דבלא"ה איכא ספיקא אולי סגי בלשמה ע"י מחשבה גרידא וכשר ע"י הכתב הראשון, א"כ השתא ע"י העברת קולמוס הוי ספק ספיקא וכשר. שם שם הא דחששו לפלוגתא דרש"י ור"ת ומחמירים להניח ב' זוגות תפילין ולא חששו נמי לפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד, אם הסדר הוא מימין הקורא בו או מימין המניח, שמעתי מכ' מו"ר הגאב"ד דבריסק בשם אביו מרן הגר"ח הלוי ז"ל שאמר, דהרי הא דמניחים המעברתא לצד מעלה והקציצה לצד מטה אינו אלא מנהג, ומדינא גם אם מניחין להיפך, המעברתא לצד מטה והקציצה למעלה, ג"כ יוצאין, ואף דאז סדר הפרשיות הוא מהופך לא איכפת לן בזה. ונמצא דלעכובא אין ביניהם פלוגתא כלל. שם ג]

לענין ריבוע של תפילין, אם התיתורא והבית כל אחד בפ"ע מרובעים בתכלית הדקדוק, אלא שהבית אינו עומד בשוה על התיתורא ריבוע נגד ריבוע, אלא עומד עקום קצת, ונמצא שריבוע הבית אינו נגד ריבוע התיתורא לא מצאתי מן הש"ס והפוסקים שום גילוי לדין זה לפוסלם, כיון שכל אחד מרובע בתכלית הדקדוק. והגאון בעל "חזון איש" אמר לי, דאם נבוא להכשיר בזה אז אין ליתן שיעור לזה ונצטרך לומר שאפי' אם הוא עומד עקום לגמרי זויות ריבוע הבית נגד אמצע התיתורא ג"כ כשר, וזה ודאי דאין להכשיר, כיון שהיא צורה אחרת לגמרי מכפי צורת התפילין המקובלת אצלנו. וע"כ אין להכשיר גם בעקום קצת, ובעינן ריבוע נגד ריבוע דוקא בדקדוק. שם ד]

נראה, דאין כונת הרא"ש דדוקא שחוק וקלות ראש אסור (בתפילין). אלא עיקר הדין היסח הדעת הוא שצריך לעמוד במצב של יראה, ואם עומד בקלות ראש אין כאן מצב של יראה, וכן נמי אם אין דעתו מיושבת עליו, והמצטער ג"כ אינו עומד במצב של יראה, כי מחמת צערו וטרדתו לבבו פונה מיראת שמים. אבל כל שעומד במצב של יראה סגי בזה ולא צריך שיהא דעתו עליהם ממש, וע"כ אם מתנמנם שפיר מקרי עומד במצב של יראה, שאז שוכח הבלי העולם, ואין זה היסח הדעת. שם ה]

לפי דעת הרמב"ם דהא דלילה לאו זמן תפילין היינו דוקא לענין הנחה בתחילה, לענין שבתות ויו"ט נמי אם ממעטינן להו מקרא ד"ימים ימימה" יהיה בהו הדין כמו לענין לילה, דדוקא לענין להניחן בתחילה אינן זמן תפילין אבל אם היו עליו מבערב שבת ויו"ט שפיר הוו זמן תפילין לענין זה שלא לחלצן:

אבל אם ממעטינן להו מקרא ד"והיה לאות", יצאו שבתות ויו"ט שהן עצמן אות, אז המיעוט הוא לגמרי, דאינן זמן תפילין כלל, כיון דלא שייך בהן ענינא דתפילין, שהשבתות ויו"ט הן עצמן אות. וזהו שדקדק הרמב"ם בלשונו, שכתב גבי לילה זמן "הנחת" תפילין ביום ולא בלילה, דוקא מעשה הנחה, וגבי שבתות ויו"ט כתב שבתות ויו"ט אינן זמן תפילין, ולא כתב "הנחת" תפילין, משום דלגמרי אינן זמן תפילין. שם ו]

שמעתי מכ' מו"ר הגאב"ד דבריסק, שדקדק מלשון הרמב"ם, שיש הפרש בין דין סתומה של מזוזה לדין סתומה של פרשת והי' אם שמוע שבתפילין. שבתפילין הדין הוא על הפרשיות, שג' פרשיות הראשונות צריכות להיות פתוחות והפרשה האחרונה צריכה להיות סתומה:

אבל במזוזה אין הדין על הפרשיות, אלא על הריוח שבין הפרשיות, שצריך להיות ריוח ביניהן כשיעור פרשה סתומה. מזוזה א]

בפתח שבין חדר קטן שאין בו ד' על ד' לבין חדר גדול, שחייב במזוזה מחמת החדר הגדול (כדעת הגרעק"א), הדבר ברור שצריך לקבוע את המזוזה בימין הכניסה מהפנימי לחיצון. שזהו דין תורה דאותו מקום המתחייב במזוזה חייבין לקבוע בימין כניסתו דרך ביאתך לתוכו. שם ה]

נראה, בגזוזטראות הסתומות שלפני הבתים, שאין להם כניסה ויציאה אלא דרך הבתים, שצריך לקבוע המזוזה מימין הכניסה מהבתים לגזוזטראות, אף שאין להם ד' אמות. משום דגזוזטראות כיון שאינן עשויות לדירה אלא לשמוש הבתים, שפיר מתחייבים אפי' כשאין להם ד"א, כיון דחזו למילתייהו, וע"כ שפיר הן חייבות במזוזה ודינן כחדר פנימי. שם שם

כשמסירים המזוזה לבדוק, דבזמן הבדיקה הרי הוא מבטל מצות עשה של מזוזה, צ"ל דחכמים לא הטריחו כולי האי לחזור ולקבוע מזוזה אחרת, ולא הצריכו אלא בדיקה, ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ולבטל עשה בכה"ג לשעה מועטת. שם יא]

גובה המעקה עשרה אינו משום דין שיעור, אלא אומד בשיעור שמירה מנפילה, וע"כ לא בעינן בזה טפחים שוחקות אלא סתמן הם טפחים מצומצמות, והיינו מדה מדוקדקת עשרה טפחים, דכך הוא האומד. מעקה

צריך להזהר, כשבונים עליות שיעשו החלונות גבוהות מרצפת העליה עשרה טפחים. דאם יהיו נמוכות מעשרה טפחים נמצא בשעה שפותחין החלונות נשאר אותו מקום העליה בלי מעקה ועוברין בלאו ועשה דמעקה. דעליה לא גרע מגג לענין חיוב מעקה. ועוד, דאפי' בשעה שהחלונות סגורות ג"כ לא מהני לענין מעקה, דהרי כתב הרמב"ם בפי"א משמירת נפש ה"ג שצריך להיות המחיצה חזקה כדי שישען אדם עליה ולא תפול, וא"כ מחיצת זכוכית של החלונות ודאי לא מהני. שם

מה שהמלך מחויב בכתיבת ס"ת מטעם הדיוט, צ"ל דיוצא יד"ח בהס"ת שכתב משום מלך, דבס"ת אחת שכותב יוצא ידי שני החיובים מלך והדיוט. מצות כתיבת ס"ת ב]

המלך אינו מחויב במצוה זו של כתיבת ס"ת אלא א"כ כבר נמסרה לו הנהגת המלוכה, מעת שישב על כסא מלכותו אז מחויב במצוה, כדי לקרות תמיד בס"ת, לבלתי רום לבבו מאחיו, שלא יקלקל בעניני המלוכה:

אבל אם עדיין לא נמסרה לו הנהגת המלוכה, אף שכבר נמשח למלך ויש לו דין מלך, כגון דוד, שהיה לו דין מלך מעת שנמשח למלכות ע"י שמואל, אבל הנהגת המלוכה לא היתה עדיין בידו, שהרי שאול המלך הי' עדיין קיים, אינו חייב עדיין במצוה זו. וכן דין מורד במלכות וכל שיש רשות למלך להרגן ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה, זה נמי תליא בהנהגת המלוכה אבל לא בדין מלך גרידא. שם ה']

נראה, דלענין טווית ציצית לשמה, אם אירע שטווה לשם ציצית אך הי' בדעתו שלא לעשות מהם ציצית, שבודאי לא מהני. משום דבציצית הרי בעינן לשמה, לשם עצם שם הציצית. ספר תורה א]

שתי תיבות שנכתבו קרובות זו לזו עד שנראה כתיבה אחת, מהני בזה לגרר עובי האותיות שביניהן כדי שיפרדו ויהיו נראות כשתי תיבות, שלא כ"גליון מהרש"א" בשם "דבר שמואל אבוהב". דדינים הנאמרים בכתיבה, כגון דינא דכסדרן, אינם שייכים אלא לגוף האותיות, אבל לא לענין צירופי תיבות, וכמו כן אף לענין דינא דוכתב ולא וחקק אינו אלא בגוף האותיות אבל לענין צירופי תיבות לא איכפת לן אף אי הם ע"י חק תוכות. שם ב]

אפשר, דכיון דטעמא דכשר לכתוב ס"ת יונית הוא משום יפיפותו של יפת ("הוא לשון יון לשונו יפה מכל בני יפת" - רש"י), ועכשו כיון שנשקע לשון יוני מן העולם ונשתבש ואבד, הרי הוא פסול השתא ע"פ דין לכתוב בו, דכיון שנשתבש שוב אין לשונו יפה ואין כאן יפיותו של יפת והתורה לא התירה לכתוב אלא דוקא יפיותו של יפת, וע"כ אפי' בדיעבד אם כתבו בו ספרים אינם מטמאים הידים (ומה"ט פסק הרמב"ם דאינו מטמא הידים עד שיהיו כתובים אשורית). שם ג]

בדין איסור מחיקת השם, כיון דאיסורו הוי אפי' כשאינו כתוב בס"ת, ואפי' כשכתוב ע"ג ידות הכלים וכרעי המטה נמי יש בו משום מחיקת השם, א"כ הדבר ברור דגם כשכתוב בס"ת איסורו אינו נידון כלל עם דיני הכשר ס"ת. איסור מחיקת השם א]

מה שכתב בן הגאון בעל "נודע ביהודה" להתיר לצפות השם בזהב ע"ג סיקרא, משום דמחיקת השם אינו אסור אלא דרך השחתה, תמוה מאד, דזה נגד הראשונים. וע"כ נראה שאין לסמוך על הוראה זו נגד הראשונים והפוסקים. שם שם]

סופר שטעה בכתיבת שם הויה במזוזה וכתב יהיה במקום הויה, היינו שבמקום ו' כתב י', שא"י לתקן לעשות מהיו"ד ו' עד שימחוק ה' אחרונה, משום שלא כסדרן, אם מותר למוחקו, - הדבר ברור דדין שמוה"ק אינו תלוי כלל בצרופי תיבות, אלא בחבור האותיות גרידא. וא"כ בנ"ד הדבר ברור דאסור למחוק, כיון דכתבו לשם קדושת אזכרה נעשו ב' שמות של י"ק בתיבה אחת. שם ג]

מוכח, דבאיסור מחיקת השם לא בעינן כלל כונה לשם אותו שם, אלא אפי' אם כתבו לשם כונת שם אחר ג"כ נתקדש השם, כיון דכתבו לשם קדושת אזכרה. וע"כ, בכותב י"ק משם הויה, נהי דלא כיון אלא לשם הויה, מ"מ שפיר נתקדש ונעשה שם בפ"ע. וכל זה הוא לענין כתיבה, הוא דשייך לומר דנעשה שם מעצמו אף שלא כיון עליו, משא"כ לענין הוגה בפה תלוי לפי כונתו. שם שם

מהתוס' מבואר, דאיסורא דהוגה ה' באותיותיו הוא אפי' בלי קריאתו בנקודותיו, אלא בהזכרת האותיות גרידא. וזה דלא כה"חיי אדם", שכתב בסוף כלל ה', דהוגה השם היינו שקורא השם בנקודותיו דוקא כמו שהוא נקוד. שם שם

הנה, בדין הנ"ל, בכותב י"ק מהויה דאינו נמחק, נראה לכאורה, דאם כתב גם את הוו, דהו' שפיר נמחק, כיון דאינו שם במקום אחר. אך אפשר דאסור למוחקו מטעם נטפל, אף שעתה אין לו שום פירוש ושייכות להשם מ"מ הרי הוא משמש להשם שנוכל לגמור על ידו את שם העצם, ואולי דגם זה מקרי נטפל. שם שם

נראה, דשם שלא נכתב מקצתו בכונה לא מהני מה שיקדש את השם בסוף מטעם שקידושו וגמרו באין כאחד, דזה לא שייך אלא אם נימא דדין האזכרה תלוי בצירוף התיבה, דלענין צירוף התיבה הוא דנגמר בסוף, משא"כ לפי הנתבאר דאינו תלוי בצירוף התיבה אלא בכתיבת האותיות גרידא, ובאותיות הרי כל אות ואות גמרו נעשה בפ"ע ולא מהני גמר האות האחרון לגמר האות הראשון, וע"כ צריך כונה בכל אות ואות. שם שם

לא מצינו בשום מקום שלאוין שבתורה נדחו מפני דרכי שלום. דדוקא לשנות התירו ולא איסורים אחרים. ואין ללמוד כלל מסוטה. דדוקא משום מצות השקאת הסוטה התירה התורה מחיקת השם, אבל באופנים אחרים, אפי' לעשות שלום בין איש לאשתו שלא על סדר השקאת הסוטה, ודאי דאסור בזה מחיקת השם, דאין לנו אלא מה שצותה התורה והתירה להדיא. שם ד]

מה דלמד אחיתופל ק"ו מסוטה להתיר מחיקת השם כדי לעשות שלום לכל העולם (למכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא), אין זה ק"ו גמור, ועיקר הטעם משום דשם היה מצות פקוח נפשות דכל העולם. שם שם

אחד שטעה בכתיבת שם אלקיך ובמקום כ' פשוטה כתב כ' כפופה מפני שנדמה לו שצריך לכתוב אלקיכם, אם מותר למחוק הכ'. באותיות הכפולות מנצפ"ך, אם שינה וכתב בסוף התיבה פתוחין וכפופין, לא מקרי כתיבה תמה, אבל מ"מ שפיר מקרי כתיבת תיבה, וא"כ לענין איסור מחיקת השם שפיר הוי נטפל מלאחריו וקדשו השם ואסור למוחקו. שם ה]

שמעתי ממו"ר הגאב"ד דבריסק, דהא דצריך לקום לפני רבו מובהק מלא עיניו, אינו מדין כיבוד, משום דחוץ לד' אמות אינו ניכר שעומד מפניו ואין כאן כיבוד, אלא הוא משום דין מורא רבו שאיכא ברבו מובהק, דתיכף משיראה את רבו צריך לירא ממנו ולקום מחמת יראה. כבוד ספר תורה

נראה, דלבד מצות כיבוד איכא נמי בס"ת מצות מורא, להיות במורא לפני הס"ת, כמו ברבו מובהק. וזה נלמד נמי מהאי ק"ו ומפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן). וא"כ גם בס"ת הא דצריך לקום מלפניה מלא עיניו ג"כ הוא משום מצות מורא. שם

נראה, הא דאסור לטלטל ס"ת אלא צריך לילך אל הס"ת, נמי הוא משום מצות כיבוד. וכן נראה, דכל מיני שימוש שעושין לס"ת, כגון הגבהה וגלילה והוצאה מן הארון והכנסה לארון, הכל נכלל במצות עשה של כיבוד, דאיזה כיבוד מלביש ומכסה מכניס ומוציא, כמו בכיבוד רבו, דכל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו. וכן נראה, דאם יקראו אותו לעלות לס"ת לקרות ואינו עולה עובר במצות עשה של כיבוד. שם

אם קראו לת"ח לעלות לתורה וקראו אותו בשמו בלי שום תואר של כבוד הראוי לו, דזה הוי ביזוי ת"ח ואפקרותא וחייבין ע"ז נידוי, וחייבין ע"ז למחות, דת"ח אסור למחול על בזיונו ברבים, אם מותר לו למחות בזה שלא לעלות לס"ת לקרות - אפשר, דכיון דגם הת"ח חייב בכבוד הס"ת, א"כ גם באופן זה מחויב לעלות לתורה, והמחאה על בזיונו יעשה ע"י אמירת תוכחה להמבזה אותו. וכן מסתברא. שם

הא דאיתא בסוטה ד' ל"ט: כיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה, אינו משום כבוד הס"ת, אלא משום כבוד המצוה של קריאה, והוי איסור בפ"ע הנלמד מקרא דנחמיה. וע"כ שפיר שייך למילף גם לענין קריאת המפטיר (כמ"ש רבנו ירוחם), דמשום כבוד המצוה של קריאה אסור לספר. שם

הא דלא יחזיר אחוריו לס"ת, נראה, דאם הוא עוסק בכבוד ס"ת אחרת אז מותר לו לחזור אחוריו לס"ת הראשונה, כגון בשבת שמוציאין ב' ס"ת לקריאה באחת קוראין והס"ת הב' מחזיקין על הבימה אחורי הקוראין, אין זה בזיון להס"ת כיון שעוסק בכבוד ס"ת אחרת. וכן כשקוראין מפטיר בנביא אף שאין כאן כבוד ס"ת אחרת, מ"מ נראה דמותר לחזור אחוריו לס"ת בשעת קריאת המפטיר, כיון דהמצוה היא לכתחילה שיהי' פני הקורא והמפטיר נגד המזרח כנהוג, וא"כ הרי הוא עסוק במצוה שהיא חובת צבור, ויש בזה משום כבוד הצבור שהוא דוחה כבוד הס"ת. אך בשעה שהש"ץ אומר דברים אחרים כגון "יקום פורקן" "אב הרחמים" ו"אשרי" וכיו"ב, אז ודאי שאסור לחזור אחוריו לס"ת שמחזיקין שם על הבימה, רק צריך לעמוד מן הצד, וכן ראיתי מדקדקים עושים. ויישר כחם של הספרדים בזה שעושים פתחי בימותיהם לצד מערב, ונמצא שהספסל של הבימה לעולם עומד מן הצד ושם מחזיקין הס"ת, ואין כאן שום מכשול. שם

בב"י סי' קל"ה הביא בשם המהרי"ק, דבמקום שנוגע לכבוד הצבור להעמיד מנהגם לא משגיחין על כבוד הכהן. וכתב הב"י, משום דכבוד הצבור יותר חמור מכבוד הכהונה וכהן נדחה מפני כבודם. ולכאורה צ"ע, הא כבוד הכהן הוי מצות עשה גמורה, וקדשתו, ועל כבוד הצבור לא מצינו עשה מפורשת ע"ז, ולמה דוחים עשה גמורה מפני כבודם. ונראה, דכיון דכל בי עשרה שכינתא שריא, נמצא שכבודם הוי כבוד השכינה וכבוד ה', וע"כ נדחה כבוד הכהונה מפני כבוד הצבור דהוי כבוד שמים. וכעין זה איתא נמי בירושלמי:

בא וראה כמה גדול כחן של עושי מצוה שמפני זקן אין עומדין ומפני עושי מצות עומדין. הרי דאף דעמידה מפני זקן הוי עשה מפורשת ועמידה מפני עושי מצוה לא מצינו ע"ז שום עשה, אעפ"כ בעלי אומניות אין עומדין מפני זקן ועומדין מפני עושי מצוה בשעתה. וע"כ היינו מטעם כבוד ה' הוא דעומדין, דבשעה שעוסקין במצוה יש בזה כבוד ה' ומחויבין לעמוד לתת גודל לשמו. קדושת כהן ולוי א]

נראה, דהא דלוי קודם לישראל לענין צדקה, לאו משום כבוד וקדושת לויה הוא, אלא דזהו דין מיוחד בצדקה, דאנו מצווים להחיותו יותר מישראל, כדכתיב בפ' ראה:

השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך. ואף שרש"י פירש שם דדוקא על אדמתך אבל בגולה אינך מוזהר עליו יותר מעניי ישראל, וכן הוא בספרי שם, נראה דזהו מדאורייתא, אבל מדרבנן מוזהרים עליו בכל מקום אפי' בזמה"ז. וזהו דתנן בסוף הוריות דלוי קודם לישראל, סתמא משמע אפי' בזמה"ז. שם ב]

נראה, שאם הפסיק בדברי תורה בין הברכה לקריאת התורה, שאין לחזור ולברך. דהא לשיטת הרא"ש וסיעתו דברכות הקריאה הוויין ברכות התורה, ודאי דהפסק בד"ת לא הוי הפסק, וספק ברכות להקל. קריאת התורה א]

אם בירך לאחר הקריאה אשר בחר בנו, נהי דהפתיחה לא היתה כדין, מ"מ הרי החתימה היתה כדין, ושפיר יוצא ידי הקריאה. שם ב]

הדבר ברור, דאם טעו וקראו בשבת הסדר של שבת שעברה, שכבר קראו אותה, אין יוצאין ידי הקריאה כלל, שהרי צריך לקרותה דרך השלמה על הסדר, והיינו פרשה חדשה שעדיין לא קראו אותה. וכן לענין יחיד, אם יצא באמצע הקריאה ולא שמע כולה, אם שמע כ"א פסוקים כבר יצא ידי שיעור קריאה, אלא שצריך להשלים מה שהחסיר מלשמוע, כדין דילג פסוק אחד, וצריך לילך למנין אחר ולשמוע מה שהחסיר. אך עדיין יש להסתפק בזה, דאולי לא יצא ידי קריאה כלל, אף ששמע שיעור קריאה כ"א פסוקים, דהרי לא שמע אותם משבעה קרואים דוקא. שם ג]

הא דבשבת במנחה מקדימין קריאת התורה לפני התפלה, נראה, משום דקריאת התורה הוי יותר מקודש מתפלה, ותדיר ומקודש הוי בעיא דלא איפשטא איזה קודם, ואיזה שירצה יקדים, וע"כ במנחה ראו להקדים הקריאה קודם התפלה, משום דמצוה להסמיך התפלה להשקיעה. אבל בשחרית הקדימו תפלת שחרית קודם הקריאה נמי מה"ט, כדי להתפלל עם הנץ החמה, וגם משום דתפלה זמנה קבוע עד ד' שעות לכתחילה, וע"כ ראוי להקדימה. שם ד]

לגבי תפלת מוסף הקריאה קודמת ע"פ דין, דהוי תדיר ומקודש יותר מתפלת מוסף. אך נראה, דביום שמחת תורה, במקומות שנוהגים שעושים קידוש לפני ההקפות ושותים ומשתכרים ומתבלבלים הרבה עד שקרוב הדבר שלא יוכלו לכוין בתפלה אפי' בברכה ראשונה ולא יצאו ידי תפלה, שמותר להקדים תפלת מוסף ולקרוא התורה אח"כ. דבכה"ג, אם יקדימו התדיר תתבטל המצוה השני' לגמרי ואם יקדימו השאינו תדיר יקיים שניהם, בזה לא אמרינן תדיר קודם. וכן נראה, דבשבת במנחה, אם הוא סמוך לערב ואין שהות כדי לקרות התורה ולהתפלל, דיקרא בתורה ולא יתפלל, מה"ט, משום דתפלה יש לה תשלומין. אך עדיין צ"ע בזה, דקריאה זו כיון דאינה אלא משום יושבי קרנות אינה כל כך חובה, א"כ אפשר דנדחית לגמרי מפני תפלת המנחה דהוי חובה גמורה. שם שם]

קריאת המנחה של יוה"כ, אם חיובה מחמת קדושת יוה"כ, כמו במנחה בשבת, וע"כ גם אינו מתענה (חולה מסוכן) יכול לעלות לתורה, או דחיובה אינה אלא משום התענית, וא"כ אינו מתענה אינו יכול לעלות לתורה - מחלוקת מפורשת של ראשונים בזה, והגר"א בביאורו סי' תרכ"ב הכריע כדעת רבינו שמואל בר ברוך, דהוא משום התענית. ולפ"ז נמצא לדינא, דאין לקרות לתורה מי שאינו מתענה. שם ה]

מדהקשו התוס' איך מותר להפסיק ולחלק פסוק אנא ד' הושיעה לשנים ויותר היה להם להקשות איך מותר להזכיר השם כשאומרים חצי פסוק, אין ראיה דמותר (כפי שהסיק ה"חכמת אדם"). דשאני התם, דהרי תיכף חזרו ואמרו גם החצי פסוק הב':

אנא ד' הצליחה, ואין כאן הזכרת השם של חצי פיסוק, ולא היה כאן אלא הפסק שהייה באמצע אמירת הפסוק, ולא מקרי הפסק לענין הזכרת השם, אבל לענין הפסק הפסוקים שפיר הקשו התוס'. דודאי לענין זה הוי השהייה הפסק ועושה את הפסוק לשנים, דהרי עצם הפסק הפסוקים דפסקינהו משה היינו שהייה קצת בין פסוק לפסוק. שם ו]

נראה בכונת רש"י, דודאי בפוחח אין בו משום ולא יראה בך ערות דבר ממש, דהרי ערותו מכוסה, אלא סובר רש"י דלומר דברי קדושה בצבור גם בפוחח נחשב כערוה, דהוי גנאי להדברי קדושה לאומרם בצבור כשהוא פוחח, ואיכא ביה משום ולא יראה בך ערות דבר. אלא דזה דוקא לענין לקרות בתורה ולעבור לפני התיבה דאיכא בזה גנאי, אבל לפרוס על שמע ולתרגם ליכא כל כך גנאי ומותר. וזהו הוא דבעי בקטן פוחח מהו שיקרא בתורה כיון דאינו מוזהר על לא יראה בך ערות דבר. שם ז]

דעת הרמב"ם משמע דסובר דפרשת זכור לא הוי דאורייתא, ומשמע דדעתו דפרשת זכור עם שאר הד' פרשיות אפי' מצוה בפ"ע דרבנן אינה, ואינו אלא סדר הקריאה בהמצוה של קריאת התורה, שסדרו לקרוא הד' פרשיות בחודש אדר. ונפ"מ בזה, שאין צריך לכוין לצאת ולהוציא בקריאת הד' פרשיות. פרשת זכור

נראה, דבקריאת המגילה של יום גם נשים חייבות בקריאה ולא סגי בשמיעה, משום דין הלל שבמגילה, ולפ"ז בקריאת המגילה של יום צריך הקורא לכווין להוציא גם הנשים, משום דין הלל. וכן נראה, דאליבא דר' אסי, דאמר לקמן דמגילה בזמנה אין קורין אותה אלא בעשרה, ואם אין עשרה פטור מקריאתה, - דזה דוקא בלילה, אבל ביום אפי' ביחידות חייב בקריאתה משום דין הלל. קריאת המגילה ג]

אם תיכף לאחר הברכה התחיל לקרוא המגילה למפרע, נראה דאין לחזור ולברך. נהי דלא יצא מ"מ הא הוי שיחה מענין קריאת המגילה ולא הוי הפסק, וספק ברכות להקל. שם ו] היכא שקורא את המגילה מי שכבר יצא כדי להוציא אחרים, נראה שיותר טוב שהקורא יברך ולא השומעים [שלא כסברת המג"א]. דדעת רוב הראשונים דאי אפשר לברך על קריאת האחר, משום דהברכה היא על הקריאה ושומע כעונה לא נחשב כקורא בפיו ממש שיוכל לברך. שם ז]

אף דק"ו הוי דאורייתא, מ"מ לא הוי בשביל זה קריאת המגילה (דאתיא בק"ו מה מעבדות לחירות אמרינן שירה וכו') מדאורייתא. משום דגם מעבדות לחירות שאמרו שירה על הים ג"כ לא היו חייבין מדאורייתא, אלא שאמרו מעצמם. אלא עיקר הק"ו אינו אלא לומר שיש בזה סמך מן התורה ושוב אינו בכלל בל תוסיף וגם לא שייך בזה אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. שם ח]

מי היה מברר שהוא אדם שראוי לנבואה, זה היה תלוי בב"ד הגדול בסנהדרין של ע"א, שאם הסנהדרין הסכימו שהוא אדם שהגיע למדרגת נבואה אז האמינו לו ע"י עשיית האות ומופת, ולזה היו צריכים הסכמת הסנהדרין על נבואתו. נביאים א]

מוכח דבברכת הנהנין איכא תרי דיני, חדא דין איסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה וכאילו מעל כנהנה מקדשי שמים, ועוד איכא דין מצוה, שתקנו מצות ברכה לפניה כמו ברכת המזון לאחריה. וע"כ, לאחר האכילה (אם לא ברך לפניה), נהי דהברכה, משום דין האיסור שוב לא שייך כאן, שהרי כבר נעשה האיסור, מ"מ הי' ס"ד דרבינא שיברך משום דינא דמצוה גרידא. וע"ז דחי הגמ', דהוי נראה ונדחה ושוב אינו חוזר ונראה. אבל אם יתכן גם באכילה דיחוי מעיקרא, כגון בשכח והכניס משקין לתוך פיו, דתניא לעיל דבולען, ולא הי' יכול לברך אז, באמת כתב הרא"ש דמברך אח"כ ברכה דלפניו, דהוי דיחוי מעיקרא ולא הוי דיחוי. ברכות הנהנין א]

נראה דאיסור זה (שלא ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה) נמי נובע הוא מכח המצוה דברכה, וכיון שנפטר ממצות ברכה (כגון מי שמתו מוטל לפניו) ממילא שוב אין כאן איסור ליהנות בלא ברכה. שם ב]

אם בירך על אוכל ואח"כ נזכר שהוא טבל, דודאי מותר לתקנו ולהפריש תרו"מ, ואין זה הפסק בין הברכה ובין האכילה, כיון שהוא לצורך האכילה, יש להסתפק, אליבא דהרמב"ם דכל דבר האסור אין מברכין עליו, א"כ נמצא דבשעה שבירך לא הי' כאן עדיין אוכל הראוי לברכה ולאכילה, א"כ לכאורה דמי למברך עד שלא בא לפניו האוכל דחוזר ומברך, או אפשר דשאני הכא, כיון דאפשר לתקנו הוי כבא לפניו בשעת ברכה. ונראה דדמי לשותה מאמת המים, דברכתו ברכה, משום דסוף מים לבוא, כמו כן כאן דבידו לתקנו. שם ד]

הא דעיקר פוטר הטפל אין פירושו דהטפל אין צריך ברכה, דניטל החיוב ברכה ממנו, אלא פירושו שהטפל הוא בכלל העיקר ונפטר בברכת העיקר. וא"כ, היכא דשתה רוב רביעית יין, נהי דאיכא פלוגתא אם בשתיית רוב רביעית מחויב לברך מעין ג', אבל מ"מ כיון דסוף סוף אינו מברך על היין מעין ג', מטעם דהוי ספק ברכה, א"כ ממילא דשוב צריך בודאי לברך על המים בורא נפשות רבות, כיון דלא בירך על העיקר ולא נפטר הטפל. שם ה]

מי שמוצץ פירות האילן, כגון תפוחי זהב, שמוצץ בפיו את מימיהם ופולט וזורק את האוכל, אם זה מקרי אכילה, או דכיון דאינו בולע את האוכל אלא את מימיו לא מקרי אכילה אלא שתיה - מחלוקת הפוסקים בזה. ולהלכה נראה, דכיון דדעת התוס' מפורש דמוצץ הוי שתיה, ולזה הסכים הגר"א, ע"כ הכי נקטינן דמוצץ הפרי מברך שהכל ושיעורו ברביעית. שם ו]

מכל הפוסקים משמע דגם השתא בזמה"ז אין מברכין בורא מיני מזונות ומעין ג' אלא דוקא על פת הבאה בכיסנין ולחמניות, כפי המנהג שהיה בזמן חז"ל, ולא משגיחין בכל זמן וזמן כפי מנהגו. וע"כ מוכח מזה דלחם של קביעות סעודה אינו עיקר הדין, דזה אינו אלא טעם על התקנה, אלא עיקר הדין הוא שתקנו דעל מיני לחמים של פת הבאה בכיסנין ולחמניות אין מברכין אלא במ"מ ומעין ג', ועל מיני לחם שתקנו תקנו ועל מה שלא תקנו לא תקנו. ולפ"ז, מה שנתחדשו כיום שעושין מיני עוגות ואין לשין אותן אלא במעט מי פירות ושמן והרוב מים או בעסענץ טיי ואין קובעין עליהן סעודה אלא אוכלין אותן לשם תענוג, דאין להם דין פת הבאה בכיסנין. דין לחם לענין ברכה ב]

נראה, דבשלשה שאכלו כאחד ויצא אחד מהם לשוק דמזמנין עליו בקרו ליה ועני, דוקא כשעונה עמהם, אבל בקרו ליה ואינו עונה עמהם אין מזמנין עליו. משום דנראה דאיכא תרי דיני זימון, חדא דין זימון ע"י צירוף שלשה ואז אין צריך שיענו כולם, ועוד איכא דין זימון ע"י ג' דעות אף כשאין בהם צירוף ג', ובזה בעינן שיענו כולם, דאז יש כאן ג' דעות, וע"כ ביצא א' מהם לשוק, כיון שעומד בחוץ אין כאן צירוף ג', והא דמזמנין עליו אינו אלא משום דינא דזימון ע"י דעות, וע"כ בעינן דוקא שיענה עמהם. ברכת הזימון

אם אכל בשגגה דבר איסור שנפשו של אדם קצה בו, כגון נבלות וטרפות שקצים ורמשים, לא מקרי הנאה, וא"כ לכאורה לענין ברהמ"ז נמי לא מקרי הנאה (אף לדעת הראב"ד). ברכת המזון א]

כל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ ונזכר קודם שפתח בברכת רחם נא, כתב המ"ב שאין מחזירין אותו, אלא מזכיר שם ברית ותורה, כמו שמצינו הדין בשאר הזכרות, כגון "יעלה ויבוא" ו"משיב הרוח". ולענ"ד נראה, דאין ללמוד משאר הזכרות, דהוי דברים בפ"ע ואינם מגוף הברכה, אלא דלכתחילה קבעום לאומרם בתוך הברכה, משא"כ הזכרת ברית ותורה דאינה דבר בפ"ע אלא מגוף הברכה של ברכת הארץ, וע"כ אינה שייכא אלא לתוך הברכה ולא מהני הזכרתן לאחר חתימת הברכה. שם ב]

מי שהפסיק סעודתו לשם זימון עד שיאמר הזן את הכל, לפי דעת רבינו יונה דאם דעתו לחזור ולאכול אע"פ שלא אכל אח"כ אינו נפטר מברכת הזן משום דאין כונתו לצאת ידי ברהמ"ז אלא ידי זימון לחודא, א"כ פשיטא דאפי' כשאינו רוצה לאכול פת אלא פרפרת גרידא בלי ברכה ראשונה דגם זה לא מקרי עדיין גמר סעודתו ואין כונתו לצאת ידי ברהמ"ז כלל. שם ד]

מה שכתב המג"א דברהמ"ז מברכת הארץ ואילך אינה פוטרת מעין ג' של פרפרת כיון שלא אמר ברכת הזן, לענ"ד אינו מובן, הא בברכת הארץ כלול בה נמי ברכה על המזון וא"כ למה לא תיפטר המעין ג' של פרפרת. שם שם

בענין שינוי מקום גבי ברכת הנהנין והמצות דהוי הפסק, פסק הרמ"א כמ"ד דדבר הצריך ברכה במקומו לא הוי הפסק ואין צריך לחזור ולברך. ונראה, דדוקא כשאותה ברכה עצמה שאנו דנין עליה לענין הפסק צריך לברך אותה במקומה הראשון, הוא דאמרינן דלא הוי הפסק, אבל אם מחמת אותה ברכה עצמה לא צריך לחזור למקומו הראשון, אלא מחמת ברכה אחרת, כגון מי שעומד באמצע סעודה והתחיל לשחוט הרבה עופות על סמך ברכה אחת, אם שינה מקומו בינתים, דשוב צריך לחזור ולברך ברכה אחרת על שחיטת העופות שישחוט עתה, ולא מהני בזה מה שצריך לחזור למקומו הראשון מחמת ברכת המזון של הסעודה, כיון שהשחיטה עצמה לא טעונה ברכה במקומה הוי לענין השחיטה הפסק. שם ה]

לענין איבוד אוכלין, לענין הלאו דבל תשחית, זה לא תליא כלל בחשיבות, מה שהוא חשוב יותר, אלא במה שהוא צורך יותר, דכל מה שהוא צורך יותר לאדם, אף שאינו חשוב כל כך, הוי השחתה אם מאבדין אותו. ולפ"ז, בזמה"ז, שאין מביאין עומר ואין נותנין שום חלה לכהן, אפי' לכהן קטן, וא"כ נמצא שאין עתה שום צורך אדם בהפרשת חלה, שהרי הולכת לאבוד, ואין מפרישין אלא משום מצוה ותיקון הטבל, וא"כ ודאי דעדשים הוי צורך אדם יותר (משעורים), דהוי טפי מאכל אדם. אך כמדומה לי שהיום נשתנה מנהג העולם, וכהיום הוי שעורים יותר צורך ומאכל האדם מעדשים, שהרי רוב מיני תבשילין שעושים הם מהשעורים, כידוע. איבוד אוכלין

דוקא לענין כיבוד בזקן וברבו שאינו מובהק הוא דאמרינן דאין מכבדין אלא בכניסה ולא ביציאה, אבל ברבו מובהק ולענין מורא אין שום חילוק בין כניסה ליציאה, דלעולם צריך להיות במורא לפני רבו ורבו ילך בראש והוא אחריו. הלכות דרך ארץ ב]

במפריש תרו"מ שיחולו לאחר ל' יום וכן במקדש אשה לאחר ל' צריך לברך השתא בעת מעשה ההפרשה ומעשה הקידושין, אבל אח"כ בעת חלות התרומה והקידושין אינו יכול לברך אז, כיון דאינו עושה אז כלום:

ובמפריש תרו"מ מפירות מחוברין לכשיתלשו אינו יכול לברך השתא, דומיא דפדיון הבן, דאינו יכול לומר וצונו, כיון דאכתי מחוברין הן. ברכת המצות ב]

אשה שבעת הדלקת הנר של שבת שכחה ובירכה הברכה קודם ההדלקה, וכיון שאשה מקבלת השבת בברכתה שוב לא הדליקה אלא צותה לבעלה להדליק, ובא בעלה והדליק הנרות בשבילה בלי ברכה, אם עשה כהוגן ואם מועיל זה להציל את האשה מחשש ברכה לבטלה במה שהדליק בשבילה, אם אמרינן בזה שלוחו כמותו שיוכל המשלח לברך על פעולת המצוה של השליח, - עפ"מ שראיתי ב,,חק יעקב" הל' פסח סי' תל"ב, מבואר, דאם עושה שליח לעשות בשבילו המצוה, שפיר יכול המשלח לברך עליה ולא מקרי ברכה לבטלה, דפעולת המצוה מתיחסת להמשלח ומקרי הוא עושה המצוה, אלא דאסור לעשות כן מפני חיובו של השליח, שגם הוא מחויב בברכה, וב' ברכות א"א לברך וע"כ נראה בנ"ד, כיון דהאשה כבר בירכה וא"א לה בעצמה להדליק, ואם לא ידליקו בשבילה תהיה ברכתה לבטלה, דהוי איסור דאורייתא לדעת הרמב"ם דעובר בלא תשא, - דמוטב להדליק בשבילה ולבטל החיוב ברכה שלו, דהוי מצוה דרבנן, כדי להצילה מאיסור חמור, מלאו דלא תשא. דבמקום דלא פשע חבירו בזה אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך. אך חכם א' העיר, דכל זה אם אין לו רק נר א'. אבל אם יש לו ב' נרות, ידליק נר א' בשבילה ונר הב' בשביל עצמו, ויברך על שלו ויכווין לפטור גם את שלה, ויצא בזה ידי כל החששות. שם ג]

נסתפקתי לענין תוס' שבת ויו"ט, אם קביל עלי' שביתה רק ממקצת מלאכות ידועות, אם חל עליו תוס' שבת ויו"ט בקבלה זו. ואם נימא דשפיר חל עליו תוס' שבת ויו"ט לגבי אותן מלאכות יש לעיין, אם יכול לקדש מבעוד יום, כיון דלא קיבל עליו תוס' שבת לגמרי לשבות מכל המלאכות. והנה, לפי המבואר בתוס' ריש פ' ערבי פסחים, הרי דעיקר דין תוס' שבת ויו"ט אינו רק לענין שביתת מלאכה, אלא הוא דין בעיקר קדושת שבת ויו"ט, דע"י התוס' נעשה כשבת ויו"ט ממש, א"כ לכאורה מסתברא דהקבלה צריכה להיות בעיקר השבת ולא שייך קבלה על חלק מהשבת. אך לפי דעת הספר חסידים, דסעודת שבת אין יוצאין ע"י תוס' שבת, א"כ לכאורה דדעתו דעיקר דין תוס' שבת אינו אלא לענין שביתת מלאכה, לדידי' אפשר דשייך תוס' שבת גם על חלק משביתת שבת. תוספת שבת ויום טוב

נר חנוכה וקידוש היום נר חנוכה עדיף משום פרסומא ניסא. נראה, דהא דמדאורייתא תדיר קודם אינו אלא בשאין אחד נדחה מפני חבירו, ורק לענין סדר הקדמה הוא דאמרינן דבסדר העשיה התדיר קודם, אבל לענין לדחות את חבירו לגמרי, כדהכא, בזה לא נאמר הדין דתדיר קודם, ורק מדרבנן הוא דאמרו דגם בזה מעלת תדיר עדיף ודוחה את האינו תדיר, אבל במקום פרסומא ניסא אמרינן דפרסומא ניסא עדיף. ועוד נראה, דאפי' אם גם זה לענין לדחות את חבירו תדיר קודם מדאורייתא, אפ"ה פרסומא ניסא עדיף, משום דגם פרסומא ניסא יש לה יסוד בדאורייתא. קידוש והבדלה ו]

בברכת הלבנה לכתחלה אין לומר רק מחדש חדשים, ובדיעבד אם אמר מקדש חדשים אין צריך לחזור ולברך.

ברכת הלבנה נראה דבעדות החודש ליכא כלל הלאו דלא תענה, כיון דגם עדות שקר מועיל בקידוש החודש, והאיסור מדבר שקר תרחק הרי הותר לצרכי מצוה. וע"כ שפיר מותר לאיים על העדים שיאמרו ראינו החודש אע"פ שלא ראו במקום הצורך. קדוש החודש ב]

הא דסיפרו ביציאת מצרים כל הלילה, לאו משום מצות סיפור, אלא משום דחיוב לעסוק בהלכות חג בחג הלכות פסח בפסח, ותניא בתוספתא דחייב אדם לעסוק בהלכות פסח כל הלילה, ונכלל בזה ג"כ לדרוש ולעסוק בנפלאות יציאת מצרים, דהוי נמי מענין הפסח. סדר ליל פסח ג]

ה"דגול מרבבה" בסי' תע"ז כתב, במי שאירע לו אונס שלא היה יכול לעשות הסדר של פסח ונשתהה עד סמוך לחצות ושוב לא נשאר לו רק זמן מועט עד חצות, יקדש וישתה כוס ראשון ויטול ידיו ויברך המוציא ועל אכילת מצה ויאכל, וגם יברך על המרור ויאכל תיכף קודם חצות, ואח"כ יאמר ההגדה לאחר חצות. ותמהני עליו, כיון דמרור בזמן הזה אינו אלא דרבנן ומצות ההגדה הוי דאורייתא, היה לו להניח מלאכול המרור עד אחר חצות, ובמקומו למהר לומר קצת ההגדה כדי לצאת מצות סיפור יציאת מצרים דאורייתא. שם ד]

שמעתי ממו"ר הגאב"ד דבריסק בשם אביו מרן הגר"ח הלוי ז"ל, שבכל שנה בשעת הסדר היה מבאר לפני ב"ב מה היא המצוה של סיפור יציאת מצרים, הרי בכל השנה יש מצוה של זכירת יצ"מ, וא"כ מה ניתוסף אותה הלילה ע"י המצוה של סיפור מה שאין בזכירה והיה אומר, שהחילוק בין זכירה לסיפור הוא בג' דברים:

חדא, שבזכירה אין צריך אלא להזכיר לעצמו יצ"מ, אבל סיפור הוא לספר לאחר דרך שאלה ותשובה, כדכתיב:

והיה כי ישאלך בנך וגו' והגדת לבנך וגו', הבן שואל מה נשתנה וכו' והאב משיב עבדים היינו, ואפי' היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה וכו' כדרך סיפור לאחר, ועוד חילוק, שבזכירה אין צריך אלא להזכיר היציאה ממצרים לבדה, אבל בסיפור צריך לספר כל ההשתלשלות וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, ועוד ניתוסף במצות סיפור, לספר טעמי המצות של אותו הלילה, רבן גמליאל אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור וכו'. וכל זה עיקר המצוה של סיפור יציאת מצרים. הגדה א]

לא דמי אמירת הלל שאנו אומרים בפסח לאמירת הלל שאנו אומרים בחנוכה, אף דשניהם הם הלל על הנס. משום דאמירת הלל בחנוכה אין הנס מחייב השתא לומר עליו הלל, כיון דהנס כבר עבר וכבר אמרו אבותינו עליו הלל בשעתו, ומה שאנו אומרים השתא הלל אינו אלא תקנת חכמים לזכרון על הנס שאמרו עליו אבותינו הלל, ונמצא דאמירתנו הלל השתא אינה שירה חדשה, אלא היא אותה השירה של אבותינו שאמרוה בשעתו:

אבל אמירת ההלל בליל פסח אינו משום הנס של אבותינו, אלא משום הנס שלנו, וזהו שאנו אומרים:

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אף אותנו גאל שנאמר ואותנו הוציא משם וגו', וזהו שאנו מסיימים:

לפיכך אנחנו חייבים להודות, פי', כיון שאנו בעצמנו יצאנו עתה לחירות וכל הנסים של גאולת מצרים עשה גם לנו לפיכך אנו חייבים לומר שירה על הנס שלנו, ולפיכך ונאמר השתא לפניו שירה חדשה, פי', השירה שלנו אינה על נס של אבותינו אלא על גאולתנו, ולפיכך היא חדשה, על נסים חדשים שלנו. שם ג]

מצאתי ברבינו גרשום בחולין ד' פ"ט שכתב, דהא דבעינן שיעור השופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן טפח היינו פירושו דבעינן שיראה לכאן טפח ולכאן טפח חוץ ממה שאוחז בידו. ולפ"ד נמצא דשיעור השופר עולה קרוב לג' טפחים. ומהנכון להחמיר לכתחילה לצאת ידי דעה זו. שופר א]

צריך ליזהר כשעושין שברים, שכל שבר ושבר עצמו לא ישברו אותו, ודלא כיש תוקעין שכל שבר עושין בו טו בסופו, דהיינו שתוקעים טו-או-טו ותנועת הטו האחרון אינו שבר אלא יבבא מתרועה, ודינו כמתחיל להריע באמצע השברים, דהוי הפסק בסדר תש"ת וגם בסדר תשר"ת. אף שפסק בשו"ע סי' תק"ץ דלא הוי הפסק והשברים עלו לו, - זהו בדיעבד, אבל לכתחילה ודאי דאין להפסיק באמצע שברים. ועוד, דהרי דעת רבינו יואל דגם בדיעבד לא מהני והוי הפסק וחוזר לראש. וע"כ אין לשבר כל שבר, אלא לעשותו פשוט, דהיינו תנועת טוראו לבד. שוב שמעתי כן ממו"ר הגאב"ד דבריסק בשם אביו מרן הגר"ח הלוי ז"ל, שהיה מדקדק ע"ז מאד שלא לתקוע טו-או-טו. שם ג]

יוצא לנו לענין דינא, בקרפף שלא הוקף לדירה ואח"כ בנה מחיצה שניה לפנים ממחיצה הראשונה לבטלה והיה ביניהם יותר מג' טפחים, אלא שעשה סוכה מחוץ למחיצה החיצונה והסכך היה נמשך עד מחיצה הפנימית, והמחיצה הפנימית היתה פסולה לסוכה, כגון שלא היתה ניכרת אלא ע"י גוד אסיק, - דאם אין ביניהם ד' אמות, דאמרינן דופן עקומה, אז לא תועיל המחיצה הפנימית לבטל הראשונה לעשותה כמי שהוקפה לדירה, כיון דאמרינן דופן עקומה א"כ נתקרבו ב' המחיצות ביחד וחשובות חדא מחיצתא. וזה דוקא כשבנה מחיצה הפנימית בתוך החג, כשכבר היתה הסוכה בנויה כאן, דתיכף ומיד כשבנה המחיצה הפנימית חל עליה דין דופן עקומה. ולפי הנ"ל נמצא לענין דינא, בסוכה שיש לה ב' מחיצות מחיצה לפנים ממחיצה והפנימית היתה גזולה שפסולה לסוכה, אז אם אין ביניהם ד"א אמרינן דופן עקומה וכשרה ע"י המחיצה החיצונה, אבל אם יש ביניהם יותר מד"א, אף שהסכך מגיע עד המחיצה החיצונה, פסולה, משום שהמחיצה הפנימית מפסקת בין דופן החיצונה להסכך שבתוכה. סוכה ד]

המנ"ח במצוה שכ"ה מסתפק, בסכך של עצי אשרה, אם פסולו בד' טפחים, ככל סכך פסול, או דכיון דלשרפה קאי נידון כאויר ופוסל בג' טפחים. ולענ"ד אין בזה שום ספק. דהרי מהרמב"ם והראב"ד, גבי לחי וקורה של אשרה, מבואר, דדוקא בדבר הצריך שיעור אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה ומבטל מיניה הדין שיעור, אבל עיקר הדבר לעולם נידון כאיתיה בעין, וכן כתב מפורש הר"ן בפ"ב דגיטין, וא"כ לפ"ז ודאי דאינו נידון כאויר אלא כסכך פסול. שם ו]

ודאי דגם בסכך עצי אשרה אמרינן דופן עקומה, דהסכך עצמו נעשה דופן, וכשר בכה"ג דיש למטה שיעור דופן מעצים כשרים. שם שם

מה שכתב הר"ן לענין לבוד באמצע דלא אמרינן דופן עקומה ולבוד ביחד, אין זה מטעם דלא אמרינן ב' הלכתות ביחד בכה"ג בכל מקום, אלא כוונתו דלא נאמרה ההלכתא דדופן עקומה אלא דוקא אם על ידה תיכף נכשרה הסוכה, משא"כ בכה"ג דיש אויר באמצע שהסוכה פסולה, לא נאמרה בזה ההלכה דדופן עקומה, משום דגם אחרי שנגיד דופן עקומה עוד לא נכשרה הסוכה עי"ז לבד עד שתצא מזה תוצאה שהאויר יתהפך לדין לבוד מן הצד, ובכה"ג לא נאמרה זאת ההלכה. אבל בשאר ההלכתות, כגון לבוד וגוד אסיק, שפיר אמרינן שניהן ביחד אף שאין לדון על אחת אלא מכח האחרת. וכן בלבוד באמצע ודופן עקומה, אילו נאמרה ההלכתא דדופן עקומה גם בכה"ג, שפיר הוי אמרינן לבוד אף שאינה באה אלא מכח דופן עקומה. וכן בדופן עקומה וגוד אסיק, אילו היה שייך דופן עקומה גם כשאין הדפנות מגיעות לסכך, אז שפיר הוי אמרינן דופן עקומה ע"י גוד אסיק. שם ז]

סוכה שעשאה לשם חג, אם גר בה אח"כ כל השנה, פסולה אח"כ לסוכה, משום דלא ניכר שיושב בה לשם סוכה ולא מקרי אח"כ סוכה. וכן העתיק המ"ב להלכה בסי' תרל"ו. אלא שהביא שם בשם ה"בכורי יעקב", דלא מהני בזה מה שיגלה ויסיר הגג מעל הסכך, אלא צריך להגביה הסכך ולחזור ולהניחו לשם סוכה. ולענ"ד אינו מובן, למה לא תועיל בזה הסרת הגג לבד. דהרי מה שדר בה כל השנה אין זה מקרי שדר בהסוכה, דהרי כל השנה היה עליה גג מקורה, ונמצא שהיה דר בדירת קבע, ועתה שהסיר הגג נסתר בזה הדירת קבע ועשאה לדירת עראי, והוי כדירה חדשה, וא"כ שפיר ניכר השתא שיושב בה לשם סוכה. וכן ודאי דהשתא פטורה היא ממזוזה ככל סוכה. שם ט]

לענין דינים שבגוף עשיית הסוכה, כגון דין זה שצריך עשייתה לכתחילה לשם מצות סוכה, ודאי דאם מתחילה עשאה לשם חג, דשוב לא בטלה עשייתה ממנה לעולם, אף אם עומדת משנה לשנה, ואין צריך לחדש בה שום דבר. שם י]

לענין סוכה עצמה דאיסורה מן התורה, דכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל על הסוכה, הדבר ברור דלא שייך זה כלל לדין איתקצאי בין השמשות, ותיכף מעת שישב בה חל עליה מיד שם שמים לאוסרה בהנאה משום קיום מצותה. שם יא]

בדין סוכה ע"ג סוכה, נראה להלכה, דגם בשאין בסוכה העליונה שיעור הכשר סוכה, ז' על ז' טפחים, רק ו' על ו' טפחים, ג"כ אין להכשיר הסוכה התחתונה. דמדאורייתא סוכה כשרה היא גם בו' על ו'. וע"כ התחתונה פסולה משום סוכה שתחת סוכה. שם יד]

נראה, דנהי דעיקר החיוב של קבלת פני רבו ברגל הוא מדברי סופרים, ומדאורייתא ליכא חיובא כלל, מ"מ זהו רק לענין חיוב, אבל לענין קיום מצוה, ודאי דבעת קבלת פני רבו הוא מקיים מצוה דאורייתא של כיבוד רבו והדרת פני זקן, וא"כ שפיר מיפטר מחמת זה ממצות סוכה, דהא גם בעוסק במצוה קיומית לבד, אף שאינה חיובית, ג"כ אמרינן ביה עוסק במצוה פטור מן המצוה. שם טו]

ודאי כיון דבזמן חז"ל לא היו רגילין לסכך הבתים בנסרים שאין בהם ד' ובמחצלאות ולא גזרו אז עליהן גזירת תקרה, וא"כ נהי דהשתא נשתנו המנהגים ושפיר שייך בהם השתא גזירת תקרה, מ"מ אין בכחנו לחדש גזירות מעצמנו מה שלא תיקנום חז"ל. וע"כ, נהי דלכתחלה אין לסכך בהן, מטעם הנ"ל, אין זה אלא בתור מנהג. אבל לא מדינא, וא"כ ודאי דאין לפוסלם בדיעבד עבור זה. שם יז]

נראה, דמה שכתבו התוס' דלא אמרינן לבוד להחמיר, זהו דוקא לענין דין לבוד הנאמר במחיצות, דפחות מג' נחשב כסתום, בזה אמרינן דלא נאמר האי דינא אלא להקל, לשוויא מחיצה וסכך, אבל לא לפסול, לשוויא כסכך פסול:

אבל לאידך דינא דלבוד, דכל פחות מג' הרי הוא כנתקרב ונתחבר, ודאי דאין שום טעם לחלק בזה בין להקל בין להחמיר, ובכל גווני מהני. שם יח

לענין סכך פסול פחות מד' ואויר פחות מג' דאין מצטרפין זע"ז לפסול הסוכה, הדבר ברור דישינים תחת הסכך פסול אף שיש בהסכך פסול והאויר ביחד משך ד' טפחים. משום דכיון דאין מצטרפין זע"ז א"כ כל אחד נידון בפ"ע, האויר נידון כלבוד והסכך פסול נידון כסכך פסול פחות מג', דישינים תחתיו מטעם פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה. שם שם

מוכח, דעיקר דין זה דכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה, אינו נלמד מסברא מטעם שהרוח מפילה ומביאה לידי ביטול מחיצה, אלא עיקרו הוא דין שיעור בחוזק המחיצה, והוא בכלל ההלכתא דשיעורין ומחיצין הנאמר למשה מסיני, דשיעור חוזק המחיצה הוא שתהא יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה, וסגי בזה אף כשהיא עומדת בים והרוח מצויה דים מפילה, משום דכך נאמר השיעור דלא משגיחין אלא על רוח מצויה דיבשה. ולפ"ז ודאי, דאפי' אם זו המחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה עומדת במקום שהוא מוקף מחיצות אחרות ואין הרוח מגיע אליה, ג"כ לא מהני ולא חשיבא מחיצה. כיון דאין זה מטעם שהרוח מפילה, אלא משום דין שיעור בחוזק המחיצה, והרי חסר השיעור בעצמותה. שם יט]

הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה. במאירי הביא דעת הסוברים, דהא דחייבין בלילה בשעת חנייתם בסוכה, היינו אפי' כשאין מוצאים שם סוכה מזומנת חייבין לטרוח לעשות סוכה מתחילה. ודעת המאירי עצמו, שאין חייבים לטרוח לבנות שם סוכה, אלא דוקא אם מוצאים שם סוכה מזומנת הוא דחי בין בסוכה. וכתב שכן המנהג. וכן פליגי בזה הפוסקים ואין בזה הכרעה ברורה למעשה. וע"כ נראה, דאף דמדינא דגמרא אין שום חיוב למנוע אדם עצמו מלכת בדרכים בחג הסוכות אף שיבוא לידי ביטול סוכה, מ"מ מפני ספק הנ"ל ראוי כהיום למנוע מלכת בדרכים בחג הסוכות. ואין לומר דיחמיר על עצמו לבנות שם סוכה במקום חנייתו, דהרי נגד זה הוא נכנס בחשש איסור מלאכה בחוה"מ. דהרי אם הוא פטור מלבנות שם סוכה ממילא דאסור לבנותה, מטעם איסור מלאכה בחוה"מ. וא"כ, איך שיעשה הוא נכנס בחשש דאורייתא, להקל או במצות סוכה או באיסור מלאכה בחוה"מ. וע"כ ראוי למנוע מזה. שם כ]

וחכ"א אבל יוצא יד"ח בסוכתו של חבירו דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת. ופרש"י:

דמשמע סוכה אחת לכל ישראל שישבו בה זא"ז וא"א שיהא לכולן דלא מטי שוה פרוטה לכל חד. נראה, דודאי גם רש"י מודה דבעלים על פחות מפרוטה מקרי בעלים, ושפיר מקרי שלכם בכל דבר דבעינן שלכם. וכוונת רש"י אינה אלא לומר, דדוקא בשותפין, אם נימא דגם בשל שותפות יוצאין משום החלק שיש לו בה, בזה הוא דבעינן שיהא לו בה שוה פרוטה, אבל אם אין לו בה אלא פחות מפרוטה, לא מסתבר דיהא מקרי עי"ז שלכם, כיון דעיקר הדבר אינו שלו. שם כא]

נראה לומר, דבאמת ביום ראשון ליכא כלל מצוה מיוחדת ליטול לולב במקדש, ומי שכבר קיים מצות לולב בגבולין ואח"כ בא למקדש ביום ראשון לא יצטרך ליטול לולב במקדש אלא בשאר הימים, אבל ביום ראשון אין שם אלא מצות לולב בגבולין לבד. לולב א]

התוס' וכן הריטב"א צ"ל דסברי, דמי שבא לפני ד' במקדש נתחייב בלולב אפי' כשהולך למקום אחר, ושמחתם לפני ד' היינו מי שבא לפני ד' למקדש. שם שם]

אותם לולבים שקצה הראש שלהם נשרף קצת מחום השמש, נראה דיש להכשירם. שם ב]

לפ"ז, דאגוז או כביצה אין זה מטעם שיעור אלא השיעור הוי מה דבעינן מינכרא לקיחתה, נראה, דאם השתחוה לחצי אתרוג דרך חציו נאסר, דנמצא דחציו השני שפיר הוי מינכרה לקיחתה. ונהי דביו"ט ראשון, כיון דחסר פסול, נמצא דצריך לכל האתרוג לקיום המצוה, ובעינן מינכרה לקיחתה בכל האתרוג, וכיון דחציו נאסר וכתותי מיכתת שיעורו באותו חצי דהוי פסול, - מ"מ ביו"ט שני דחסר כשר בו, א"כ שפיר יהא כשר אתרוג זה, דמינכרה לקיחתה בחציו שלא נאסר. שם ג]

נראה, דדוקא היכא דההוספה היא בהחפצא של המצוה, לענין זה הוא דאמרינן דהאי לחודא קאי, דכיון דאין להם קשר אינו מגרע לפסול החפצא של מצוה. וע"כ לענין תפילין, אם הוסיף בית חמישי אינו פוסל התפילין כאלו הם מחמשה בתים, דהאי לחודא קאי וכו'. וכן לענין ציצית, אם הוסיף חוט אחד על הציצית. משא"כ לענין ד' מינים, דנהי דלענין החפצא של המצוה אמרינן האי לחודא קאי, מ"מ כיון שאם נטלן אחד אחד בזה אחר זה יצא, נמצא דכל מין ומין לענין קיום המצוה הוי דבר שלם בפני עצמו, וע"כ אם מוסיף בכל מין ומין על מנינו הוי שפיר הוספה בקיום המצוה ועוברין ע"ז בבל תוסיף, דהוי הוספה בקיום המצוה. שם ו]

לולב שהוא גדול יותר משיעורו ונפרצו רוב עליו של הלולב ונשאר רוב שיעור הלולב שלם, אם אזלינן בתר רוב הלולב ופסול או אזלינן בתר רוב השיעור וכשר:

אם רוב השיעור הוא למטה בלולב, ולמעלה נפרצו העלין:

נראה דאין בזה שום ספק, דאפי' אם נימא דאזלינן בתר רוב השיעור, מ"מ כיון שאותו חלק העליון של הלולב, כיון שרובו של הלולב נפרצו עליו, א"כ אותו חלק העליון ודאי דאינו הדר ופסול, א"כ שוב הוי הלולב כנקטם ראשו, כיון דראשו פסול הוא כלולב בלי ראש ופסול. שם י]

נחלקו הגדולים לענין בל תוסיף בהדס שוטה, אם מותר להוסיף הדס שוטה על המינים, אם הוא נחשב כמין אחר או לא. ונראה דזה תליא בפלוגתא אם עבות הוא תנאי בהכשרו או הוא סימן על המין. דאם נימא דהוא סימן על המין, נמצא דחלקה התורה אותם לשני מינים והוי כמין אחר, אבל אם נימא דהוא תנאי בהכשרו, נמצא דאין כאן כלל חילוקי מינים, אלא הכל הוי מין אחד. שם יא]

נראה, דהא דמיבעי לי' בכלי של השקאת סוטה אם אמרינן כיון דאידחו אידחו, אין זה מטעם פסול דיחוי במצות, אלא מטעם כיון דבעינן כלי דומיא דמים שלא נשתנה, בזה הוא דמסתפק אם בעינן שעתה לא יהא נשתנה פניו, או דבעינן דבכל הזמן לא היה נשתנה אף בשום פעם. שם יג]

נראה, דמה דאמרינן דגם גזול מתחייב בחלה אם גזל קמח ועשה עיסה וגלגלה, אין זה מצד הגזלן. דודאי לחיוב חלה בעינן עריסותיכם שלכם ולגבי הגזלן לא מקרי עריסותיכם. אלא העיסה מתחייבת בחלה מצד הנגזל, דלגבי הנגזל הא הוי עריסותיכם, דהא הלכה כר' יוחנן דהממרח כריו של חבירו שלא מדעתו וכן המגלגל עיסה של חבירו שלא מדעתו מתחייב במעשר ובחלה. וא"כ נמצא דשפיר מתחייבת העיסה של הנגזל ע"י הגלגול של הגזלן ולגבי הנגזל הא הוי עריסותיכם, משא"כ לגבי הגזלן ודאי דלא הוי עריסותיכם, וע"כ אינו יוצא יד"ח במצה גזולה, דלגבי הגזלן לא הוי שלכם, ושפיר ילפינן מצה מחלה. שם טו]

נראה, דהא דמקילינן בכל מקום בדמאי מטעם מגו דאי בעי מפקיר לנכסי' וחזי לי', אין זה מטעם דבידו הוא להיות חזי לי' השתא ומשום דבידו הוא להפקיר השתא נכסיו במציאות. אלא עיקר הטעם הוא, דאיסור דמאי הוא קיל ולא נחשב לאיסור, דהא כיון דאילו הפקיר נכסיו הוי חזי לי' וע"כ גם השתא לא נחשב לאיסור ומקרי חזי לי'. שם טז]

תניא אר"י מעשה בר' עקיבא שבא לביהכ"נ ואתרוגו על כתפו. וכתב הריטב"א, דגם בשעת מצותו הי' מונח על כתפו ויצא יד"ח בזה ומקרי לקיחה. ואפשר דזה דוקא באתרוג גדול, שאי אפשר לאוחזו בידו מחמת כובדו, אז יוצא יד"ח במה שאוחזו על כתפו, דזהו דרך לקיחתו, כיון שא"א בענין אחר:

אבל באתרוג קטן, שאפשר ללוקחו בידו, אפשר דאם אחזו על כתפו דלא יצא בזה, דאין זה דרך לקיחה. שם יח]

נראה לומר לענין מין במינו דאינו חוצץ, דזה דוקא במקום דלא נאמר בו פסול חציצה, כגון בלולב דאין בו פסול חציצה, וכן גבי שופר שקדחו בזכרותו ליכא בו פסול חציצה ממש, וכן גבי בכור פטר חמור נמי ליכא קרא למיפסל חציצה, בכל אלה אמרינן דמין במינו אינו חוצץ:

משא"כ בעבודה בקדשים דבעינן בה עצמו של כהן ופסיל ליה חציצה, בזה שפיר מספקא ליה לענין קיבל הדם במזרק בתוך מזרק אם אמרינן גמי בזה דמין במינו אינו חוצץ או לא, וכן בהקטרה על המזבח דפסיל בה חציצה דבעינן על העצים אשר על האש לכן שפיר פליגי בה אמוראי קדמאי אי אמרינן בזה נמי מין במינו אינו חוצץ. שם כ]

נראה, דהטעם מה דבעינן עקירה דוקא להגביה ממקומו קצת, משום דכל שמונח החפץ על איזה מקום, אף שאתה אוחזו ג"כ בידך, לא מקרי אחיזה ולקיחה בזה, כיון דדל אחיזתך מהכא ג"כ לא ישתנה מקום היותו של החפץ, ונמצא שהמקום אוחזו ולא אתה. וע"כ לא מקרי אחיזה ולקיחה אלא א"כ הגביהו קצת ממקומו. וכן לענין גט אשה נמי נראה, דאם הבעל יושיט לה ידו כשהיא פתוחה ועליו מונח הגט והאשה תאחוז בהגט כמו שהוא מונח על יד הבעל, דלא מקרי נתינה בזה, ואפי' כשאין כאן חסרון כריתות, כגון באופן שאין הבעל יכול שוב לאחוז בגט ולהוציאו מידה, אפ"ה לא מקרי נתינה בזה, כנ"ל, משום דכל זמן שלא הגביהה אותו ממקומו לא מקרי שהיא אוחזת את הגט אלא שהמקום אוחזו, והיינו ידו של הבעל שהוא מונח עליו. שם כא]

למ"ד כיון שבירך (לישב בסוכה) ביום ראשון שוב אינו מברך אפי' כשהפסיק בינתים, לדידי' כמו שאין הימים מפסיקים כמו כן אין הסוכות מפסיקות, דס"ל שאין חיוב ברכה אלא פעם אחת על כל מצוה חיובית. שם כג]

בעיקר דין קרבן חגיגה אין בו חלות דין הקדש מיוחד של שם חגיגה ועצם ההקדש קרבן שלו אינו אלא הקדש שלמים ככל שאר שלמי נדר ונדבה. חגיגה

תוכן העניינים

עמק ברכה (פומרנציק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה