עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
מחניך קדוש
א
ברכות ד' כ"ד: בכל מקום מותר להרהר בד"ת חוץ מבית המרחץ ובה"כ ואפי' במהלך כדתניא הי' מהלך במבואות המטונפות לא יקרא ק"ש ולא עוד אלא שאם הי' קורא ובא פוסק.
ראיתי בס' "יד אליהו" להגר"א מקאליש ז"ל שכתב, לענין איש אחד שנאסר בבית אסורים במקום המטונף, שמותר לו לקרות ק"ש, משום דאתי עשה דק"ש דהוי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד דוהי' מחניך קדוש, וכדאיתא במ"ק לענין אבילות ברגל דאינו נוהג משום דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. ועוד כתב, דאפשר דבכה'"ג ליכא כלל להעשה דמחניך קדוש, דהא לא אסרה התורה שלא לקרות ק"ש במקום המטונף, אלא עיקר המצוה להיות מחניך, היינו מקום שקורין דברי קדושה וק"ש, קדוש וטהור, וא"כ עיקר המצוה אינה אלא אם אפשר לקיימה, אבל במקום דלא אפשר לקיימה ליכא חיובא כלל, ודמיא להא דאיתא בשו"ע או"ח סי' י"ג לענין מצות ציצית. יעו"ש.
ולענ"ד נראה דשתי הסברות מופרכות הן לגמרי, דלפ"ד יקשה, למה אסור להרהר ולקרות בד"ת במקום המטונף אפי' במהלך, הא מצות לימוד התורה היא מצוה חיובית על כל רגע ורגע, כמש"כ הגר"א בשנו"א במס' פאה בשם הירושלמי, ולא שייך בה תשלומין, וא"כ נמצא שבאותו הזמן שמהלך במקום המטונף אי אפשר כלל לקיים המצוה דמחניך קדוש לענין לימוד התורה. וגם למה לא נימא דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. וע"כ מוכח מזה דמחניך קדוש היינו איסור, שהתורה אסרה לומר דברי קדושה במקום המטונף, ולא שייך בזה עשה דרבים דוחה עשה דיחיד, דזהו מה שאסרה התורה.
ב
בשבת ד' מ' מבואר, דמותר לומר ד"ת בבית המרחץ ובביה"כ לאפרושי מאיסורא אפי' בלשון הוראה.
ויש לעיין בזה, אי ההיתר הוא משום דלאפרושי מאיסורא לא מיקרי לימוד התורה ואין בזה משום מחניך קדוש, או דגם זה מיקרי לימוד התורה, אלא דככה קבלו חז"ל דמשום אפרושי מאיסורא הותר האיסור דמחניך קדוש. ונפ"מ בזה לענין אי ספק לו אם חבירו רוצה לעשות איסור אי מותר להורות לו שלא יעשה, דאם ההיתר הוא משום דלצורך אפרושי מאיסורא הותר האיסור דמחניך קדוש, בכה"ג, דהוי ספק לו אם יש כאן צורך אפרושי מאיסורא, הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא:
אבל אם נימא דלאפרושי מאיסורא לא מיקרי לימוד התורה ואין בזה משום מחניך קדוש, גם בכה"ג מותר, כיון דמכוון בהוראתו לאפרושי מאיסורא ולא לשם לימוד.
ומצאתי פתרון לספק זה, ממה שכתב בס' חסידים, הביאו המג"א להלכה באו"ח סי' פ"ה, דאם נכנס בלבו הרהור עבירה בהיותו בבית המרחץ ובביה"כ, דמותר להרהר שם בד"ת כדי להנצל בזה מההרהור עבירה, משום דהוי כאפרושי מאיסורא דמותר. ואם נימא דההיתר הוא משום דלאפרושי מאיסורא לא מיקרי לימוד התורה, א"כ בכה"ג, נהי דנגרם עי"ז הצלת עבירה, מ"מ למה מותר להרהר בד"ת, הא הוי לימוד התורה ממש. וע"כ מוכח מזה, דבמקום צורך אפרושי מאיסורא הותר האיסור דמחניך קדוש. ונמצא לפ"ז בנידון הנ"ל, לענין אי ספק לו אם חבירו יעשה איסור, אסור להורות לו, דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא.
ג
הנה, לענין אם מותר לקיים מצות במקומות המטונפות, בביה"כ ובביה"מ, אם יש בזה משום מחניך קדוש, עיין במ"ב סי' תקפ"ח בבה"ל שם שנסתפק בזה, ובשם "מטה אפרים" כתב, שאסור לקיים מצות תקיעת שופר במקום שאינו נקי.
והנה, דעת האגור, הובא בב"י סי' מ"ז, דגם מעשה המצות נקרא לימוד, וע"כ כתב דגם כשנכנס לביה"כ ולביה"מ לא הוי הפסק לענין ברכת התורה, משום דגם שם איכא דינים איך להתנהג למעשה ומעשה הוי לימוד. והא דלא צריך ברכת התורה לפני מעשה המצות, משום דלשיטתו אזיל, דעל הרהור ד"ת לבד לא צריך ברכת התורה. כן כתב שם בביאור הגר"א. ולפ"ז, דמעשה המצות הוי לימוד התורה, ודאי דאסור במקום שאינו נקי משום מחניך קדוש ומן התורה.
אך בביאור הגר"א שם חולק עליו, דמעשה לא מיקרי לימוד, מטעם דאינו מכוון ללימוד. אך טעם זה לא מספיק אלא לענין חיוב ברה"ת, דלא מיקרי לימוד התורה כיון שאינו מכווין ללימוד, אבל לענין מחניך קדוש נראה דגם הגר"א מודה בזה דאסור, כיון דיש כאן במציאות הרהור ד"ת וקדושה.