עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
חול המועד · ג
מ"ק ד' ו': ראב"י אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה א"ר יהודה אם היתה שדה מטוננת מותר.
הנה, הא דמושכין את המים מאילן לאילן, הוא משום דהוי כשדה בית השלחין, דאיכא פסידא יתירא. אבל לא ישקה בשבילם את כל השדה, דאין בזה פסידא אלא הרוחה. כן איתא בסוגיא לעיל בריש מכילתין:
מאן תנא דפסידא אין הרוחא לא ראב"י היא דתנן וכו' וע"ז אר"י דאם היתה שדה מטוננת ולחה מותר להשקות את כולה בשביל האילנות דכיון דהיתה לחה עד השתא אי לא משקה לה הוי פסידא יתירא. כן פרש"י.
ובירושלמי כאן מדמה שביעית למועד, וקאמר בירושלמי, דאם היו האילנות רצופים כולם מודים דמשקין כל השדה בשבילם, דבזה הוי כל השדה פסידא בשביל האילנות, כי פליגי ראב"י ורבנן בנטועים מטע עשר לבית סאה.
והרמב"ם גבי שביעית פסק כן בפ"א מהל' שביעית ה"ט, דהא דלא ישקו כל השדה בשבילם היינו במורווחים, אבל אם היו מקורבין זל"ז עשר לבית סאה משקין כל השדה בשבילם. וקשה, למה גבי מועד, בפ"ח מה' יו"ט ה"ג, סתם הדברים וכתב דלא ישקה כל השדה בשבילן, ולא חילק בין מורווחים לרצופים כנ"ל.
ונראה, דהנה הרמב"ם סיים שם:
ואם היתה שדה לחה מותר להשקות את כולה שכל הדברים האלו אין בהן טורח יותר. עכ"ל. משמע דסבר, דהא דבאינה לחה אסור להשקות כולה הוא משום טרחא יתירא, דאסור אפי' בדבר האבוד. ונראה בדעת הרמב"ם, דסבר, דסוגיא זו פליגא אסוגיא דריש מכילתין, וסברה, דהא דלא ישקה כל השדה הוי אפי' באילנות רצופים, דאיכא פסידא בכל השדה, אפ"ה לא ישקה את כולה, משום דהוי טרחא יתירא, דהשקאת כל השדה בשביל צורך האילנות לחוד נחשב לטרחא יתירא, משא"כ אם השדה היא לחה ואין צריך רק השקאה מועטת אין בה טורח יותר. והכריחו לפרש כן, מדמחלק בין שדה לחה לאינה לחה, ואי משום פסידא והרוחה, סבר דלא שייך לחלק בזה בין לחה לאינה לחה, דלא כפרש"י. וגם לפרש"י הרי צריך להוסיף דמיירי שיבשה השדה השתא, ולישנא דגמרא לא משמע הכי, אלא אדרבה משמע דגם עתה היא לחה. וע"כ לא העתיק את הירושלמי להלכה רק גבי שביעית התלוי' בפסידא והרוחה, שם הוא דשייך לחלק בין רצופים למורווחים, מה שאין כן גבי מועד התלוי בטרחא.