עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
חול המועד
א
ריש מ"ק:
תנן:
משקין בית השלחין במועד וכו' בשלמא מועד משום טרחא הוא ובמקום פסידא שרו רבנן. ופרש"י:
משום הכי שרי דלא אסור בשום מלאכה אלא משום טרחא.
הנה מבואר, דבין אם איסור חוה"מ הוא מדרבנן, או מדאורייתא אלא שמסרו הכתוב לחכמים, - הגדר מלאכה האסור בו הוא מלאכת טורח. והא דתנן לקמן ד' י"ח, דאפי' להגיה אות אחת בס"ת אסור בחוה"מ, וכן כתב הגהמי"י בפ"ח מה' יו"ט בשם מהר"ם דאסור לתלוש עשבים ועפר כשחוזרין מבית הקברות כנהוג לעשות כן בחול זכר לתחי', ואיזה טרחא איכא בהגהת אות אחת או בתלישת עשבים אחדים, - צ"ל דמ"מ הרי מלאכת הכתיבה ותלישת העשבים היא מלאכת טורח, וע"כ, אף שאינו עושה אלא מעט, אסור, דגם זה נכלל בגדר מלאכה.
אבל כל שאינו עושה דרך מלאכה כלל, כגון להדליק גפרור, או להדליק נר מנר, אפי' כשאינו צורך המועד, נראה דמותר. וכן כתב הגהמי"י שם, דמותר להסיר גבשושית שבבית, וכתב הב"י בסי' תק"מ ע"ז, דאע"ג דמלאכה גמורה היא ואינה דבר האבד שרי בחוה"מ כיון שאינה מלאכה של טורח, עכ"ל, ור"ל דאין זה טורח משום דאינו דרך מלאכה אלא דרך כיבוד הבית.
ב
מ"ק ד' ו': ואכלאים בחוה"מ נפקינן ורמינהו בא' באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים בט"ו בו יוצאין לקווץ הדרכים ולתקן הרחובות ולמוד המקואות ומציינין הקברות ויוצאין על הכלאים וכו'.
הנה, הרמב"ם לא הביא הך דינא רק לענין שקלים וכלאים וציון קברות, אבל השמיט מחיבורו לגמרי הא דיוצאין לקווץ הדרכים ולתקן הרחובות. ונראה דסבר דאין זה כלל תקנה וחיוב דרבנן על הב"ד להיות שלוחין יוצאין לענין כל הדברים הללו, ואינו אלא סדר הנהגת ב"ד, מה שהיו ב"ד עושין. וכן מדויק לשון הרמב"ם. בפ"ח מטומאת מת הי"ט שכתב:
ובחוה"מ היו יוצאין מב"ד לציין על הקברות, הרי שלא כתב שצריכין לצאת, אלא "היו" יוצאין. וכן בהל' כלאים לא כתב לשון חובה אלא לשון הוה:
"יוצאין שלוחי ב"ד". וע"כ לענין דברי הרשות לא הביא כלל הנהגת ב"ד מה שהיו יוצאין לקווץ ולתקן הדרכים והרחובות, כיון שאין זה חיובא ותקנה. רק בעניני מצוה גרידא הוא דהביאם.
ג
מ"ק ד' ו': ראב"י אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה א"ר יהודה אם היתה שדה מטוננת מותר.
הנה, הא דמושכין את המים מאילן לאילן, הוא משום דהוי כשדה בית השלחין, דאיכא פסידא יתירא. אבל לא ישקה בשבילם את כל השדה, דאין בזה פסידא אלא הרוחה. כן איתא בסוגיא לעיל בריש מכילתין:
מאן תנא דפסידא אין הרוחא לא ראב"י היא דתנן וכו' וע"ז אר"י דאם היתה שדה מטוננת ולחה מותר להשקות את כולה בשביל האילנות דכיון דהיתה לחה עד השתא אי לא משקה לה הוי פסידא יתירא. כן פרש"י.
ובירושלמי כאן מדמה שביעית למועד, וקאמר בירושלמי, דאם היו האילנות רצופים כולם מודים דמשקין כל השדה בשבילם, דבזה הוי כל השדה פסידא בשביל האילנות, כי פליגי ראב"י ורבנן בנטועים מטע עשר לבית סאה.
והרמב"ם גבי שביעית פסק כן בפ"א מהל' שביעית ה"ט, דהא דלא ישקו כל השדה בשבילם היינו במורווחים, אבל אם היו מקורבין זל"ז עשר לבית סאה משקין כל השדה בשבילם. וקשה, למה גבי מועד, בפ"ח מה' יו"ט ה"ג, סתם הדברים וכתב דלא ישקה כל השדה בשבילן, ולא חילק בין מורווחים לרצופים כנ"ל.
ונראה, דהנה הרמב"ם סיים שם:
ואם היתה שדה לחה מותר להשקות את כולה שכל הדברים האלו אין בהן טורח יותר. עכ"ל. משמע דסבר, דהא דבאינה לחה אסור להשקות כולה הוא משום טרחא יתירא, דאסור אפי' בדבר האבוד. ונראה בדעת הרמב"ם, דסבר, דסוגיא זו פליגא אסוגיא דריש מכילתין, וסברה, דהא דלא ישקה כל השדה הוי אפי' באילנות רצופים, דאיכא פסידא בכל השדה, אפ"ה לא ישקה את כולה, משום דהוי טרחא יתירא, דהשקאת כל השדה בשביל צורך האילנות לחוד נחשב לטרחא יתירא, משא"כ אם השדה היא לחה ואין צריך רק השקאה מועטת אין בה טורח יותר. והכריחו לפרש כן, מדמחלק בין שדה לחה לאינה לחה, ואי משום פסידא והרוחה, סבר דלא שייך לחלק בזה בין לחה לאינה לחה, דלא כפרש"י. וגם לפרש"י הרי צריך להוסיף דמיירי שיבשה השדה השתא, ולישנא דגמרא לא משמע הכי, אלא אדרבה משמע דגם עתה היא לחה. וע"כ לא העתיק את הירושלמי להלכה רק גבי שביעית התלוי' בפסידא והרוחה, שם הוא דשייך לחלק בין רצופים למורווחים, מה שאין כן גבי מועד התלוי בטרחא.
ד
מ"ק ד' ז': חתן שנולד לו נגע נותנין לו ז' ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגל דברי ר"י רבי אומר אין צריך ה"ה אומר וצוה הכהן ופנו את הבית אם ממתינים לו לדבר הרשות כ"ש לדבר מצוה. וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מטומאת צרעת ה"ח כרבי, דילפינן מוצוה הכהן ופנו את הבית אם המתינה תורה לדבר רשות שלא יטמאו כליו ק"ו לדבר מצוה.
וה"משנה למלך" בפי"ד ה"ד הקשה ע"ז, מהא דהרמב"ם פסק שם כר' יהודה דפי"ב דנגעים מ"ה, דאפי' חבילי עצים וחבילי קנים ג"כ צריך לפנות מן הבית, ודעת הרמב"ם משמע בפט"ז שם דבאמת חבילי עצים וחבילי קנים אינם מקבלים טומאה בבית המנוגע אלא אדם וכלים בלבד [דלא כדעת התוס' כאן, והא דצריך לפנותם אינו אלא גזה"כ בראיית הנגע [וכן היא גם דעת הראב"ד בפי' לתו"כ פ' מצורע פ"ה], וא"כ איך למידים דממתינים לחתן ורגל שלא יתטמא מוצוה הכהן ופינו את הבית, הא התם אין זה מטעם טומאה אלא גזה"כ הוא בראיית הנגע. וגם קשה, בהא דקאמר הגמ' אליבא דר' יהודה דלא גמר מוצוה הכהן וכו' מטעם דחידוש הוא, הלא בלאו הכי תיפ"ל דא"א כלל ללמוד מזה אליבא דר"י כנ"ל.
ונראה, דהנה הרע"ב הקשה שם על הא דר' יהודה דאפי' חבילי עצים צריך לפנות אף שאינן בכלל טומאה, מהא דסיים הקרא:
ולא יטמא כל אשר בבית, דמשמע דהפינוי הוא מטעם טומאה:
ותירץ, דס"ל לר"י דמלתא באפה נפשה היא לאשמועינן דכלים דהוו מעיקרא מיטמו אי שביק להו. וכן איתא דרשה זו בתו"כ. ונראה ביאורו, דלאו למימרא דהוי מלתא באפי נפשה לגמרי. אלא הכונה היא, דמה שהצריכה התורה לפנות הבית הוא מתרי טעמי:
חדא הוא משום דין ראיית הנגע, שיראה הנגע גרידא ולא דברים אחרים, וע"כ צריך לפנות אפי' דברים שאינם מקבלים טומאה, כגון חבילי עצים וקנים. ונראה דר"י יליף זה מהדרשא דאיתא בתו"כ:
בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יראה את הפינוי, דהיינו שיראה הנגע גרידא ולא דברים אחרים:
ועוד מטעם אחר צריך לפנות - ולא יטמא כל אשר בבית, פי', שלא יטמא הכלים המקבלים טומאה. ומטעם זה אין צריך לפנות רק הדברים המקבלים טומאה. ולפ"ז נסתלקו כל הקושיות הנ"ל. דהרי אף ר"י מודה בטעם הטומאה, כדכתיב ולא יטמא כל אשר בבית, וע"כ שפיר ילפינן מזה דממתינים לדבר הרשות כ"ש לדבר מצוה גם אליבא דר' יהודה.
ה
מ"ק ד' ט': אין נושאין נשים במועד משום דאין מערבין שמחה בשמחה מנלן דכתיב ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל וגו' שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום אר"פ אר"י אותה שנה לא עשו ישראל יוה"כ מאי דרוש אמרו קו"ח ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם וכו' מקדש דקדושתו קדושת עולם וכו'.
לכאורה קשה איך למידין מהא דהקריבו הנשיאים קרבנותיהם בחנוכת המזבח אף בשבת, הא התם היתה הוראת שעה ואיך למידין דורות מקדשי שעה.
ונראה מוכח מזה כדעת הרמב"ן בפ' נשא, דמצות חנוכת המקדש והמזבח היא מצוה לדורות, שנצטוו לעולם לחנך את המקדש והמזבח, ולכך עשה שלמה חנוכת הבית, וכן עשו אנשי כנסת הגדולה בבית שני, וכן יעשו לימות המשיח, ככתוב ביחזקאל. וע"כ שפיר ילפינן מחנוכת הנשיאים דחנוכה דחי שבת, כיון דגם חנוכתם לא היתה הוראת שעה אלא היא מצוה דאורייתא לדורות.
ו
מ"ק ד' י"א: עושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט אבל לא מעשה אומן. לכאורה קשה, למה לא יהא שרי לעשות מעקה גם מעשה אומן מטעם דבר האבוד, דהרי איכא חשש סכנה שמא יפלו מהגג ואין לך דבר האבוד גדול מזה, ומ"ש זה מהציר והצינור והקורה והמנעול והמפתח שאם נשברו שמתקנן במועד אפי' במעשה אומן מטעם דבר האבוד מחשש גנבים אם יניח הבית פתוח.
וראיתי בריטב"א שכתב, דמיירי כאן בגג שאין משתמשין בו, שאין חייב במעקה דאי משום מצות מעקה למה לא יעשה כדרכו. אך מסתימת לשון הרמב"ם בפ"ח מה' יו"ט ה"ו, שכתב:
אם עשה מעקה לגג בונה אותו מעשה הדיוט, משמע דמיירי בכל גווני אף בגג המחויב במעקה.
ואשר נראה בזה, דהנה בחיוב מעקה מצינו כמה תנאים:
דבחולין ד' קל"ו דרשינן גגך למעט בתי כנסיות ובתי מדרשות שאינן בית דירה, וכן בית שאין בו ד' אמות על ד"א פטור, כדאיתא בסוכה ד' ג', וכן בב"ק ד' נ"א אמרינן דבית שאין תוכו עשרה דפטור מן המעקה. ולכאורה קשה, נהי דכל הני אין עליהם דין בית להתחייב במעקה, מ"מ למה לא יתחייבו במעקה משום דין סכנה אף בלי דינא דבית, כדמרבינן בספרי כל מידי דסכנה, כגון בור או באר בחצרו, לעשות מעקה משום לא תשים דמים בביתך, וכן אסור לגדל כלב רע ולהעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, כדאיתא בב"ק ד' ט"ו, וכן פסק הרמב"ם בפי"א מה' רוצח ה"ד, ולמה גרעי כל הני הנ"ל. וע"כ צ"ל, דבית באמת אין בו סכנה כל כך, דכל שעולה על הגג דרכו להזהר, וע"כ לא מתחייב במעקה משום דין סכנה גרידא, אלא שזהו חידוש דין שחידשה התורה לחייב גם בית במעקה ולחוש לסיבת נפילה, וכיון שהוא חידוש דין נתנה התורה בזה תנאים, דדוקא שיהי' לו דין בית ושיהי' בית דירה.
ונמצינו למידים מזה, שעשיית מעקה לגג אין בה חשש סכנה קרובה, ואינו אלא חידוש דין של מצות מעקה, וע"כ לא מקרי דבר האבוד כלל, ולפיכך לא הותר בה אלא מעשה הדיוט גרידא.
ה
מ"ק ד' י"ז: תנא הכהן והאבל מותרין בגילוח האי אבל ה"ד וכו' לא צריכא שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הרגל וכו' תנא דידן ס"ל כרבנן דאמרי לא אמרינן מקצת היום ככולו ואכתי לא שלים אבילות דשבעה. ופרש"י:
ולא הוי אנוס דאפי' לא הוי שבת לא מצי לגלח להכי אינו מגלח במועד. עכ"ל.
לכאורה קשה, למה לא הוי אנוס. נהי דאכתי לא שלים אבילותו, מ"מ הרי ברגל אינו נוהג אבילות, דעשה דרגל דחי לי', וא"כ נמצא דאכתי הוי אנוס מחמת אבילות גופא, שקודם הרגל לא הי' יכול לגלח מחמת אבלו, ועתה ברגל שנדחה האבילות ממנו יהא שרי לגלח.
וצ"ל בדעת רש"י, דסבר, דלא התירו חז"ל לגלח את מי שהי' אנוס מקודם הרגל, אלא אם סיבת האונס עברה מעצמה ברגל לא מחמת הרגל, אבל אם סיבת האונס לא עברה מעצמה אלא דרגל הוא דדחי לה, לא שייך בזה להתיר גילוח, כיון דסיבת המתיר עתה הוא הרגל, והרי הרגל עצמו אסור בגלוח.
ולפ"ז אני תמה על מה שכתב הנו"ב חא"ח סי' י"ד להכריע במי שהי' אבל על אב או אם, שאסור לגלח עד שיגערו בו חבריו, ואירע זמן הגערה בחוה"מ, דנחלקו בזה הפוסקים אם מותר לגלח בחוה"מ, והכריע לאסור מחמת דברי רש"י הנ"ל, דבעינן שיעבור האונס קודם הרגל ולא בתוך הרגל, כך הבין בדעת רש"י, ובאמת אין לזה שום טעם, דאיזה חילוק יש בין עבר האונס קודם הרגל או בתוך הרגל. וע"כ הביאור האמתי הוא כמש"כ בדעת רש"י, דלא התירו אלא כשהאונס עבר מעצמו ולא כשהרגל דחי לי', וא"כ בנידון זה, אם הגיע זמן הגערה בחוה"מ, כיון שהאונס עבר מעצמו ברגל מחמת שגערו בו חבריו שפיר מותר לגלח אפי' לדעת רש"י.
אך ק"ל על דברי רש"י, מהא דאיתא בגמרא לעיל ד' י"ד: מנודה מהו שינהוג נידויו ברגל אמר אביי ת"ש ומנודה שהתירו לו חכמים. וקס"ד דלכל מנודה התירו נידויו ברגל קאמר, דאין נידוי נוהג ברגל. וקשה לפ"ד רש"י, למה מותר לגלח, הרי האונס לא עבר מעצמו אלא מחמת הרגל דדחי נידוי. וצ"ע.
אך דעת הרמב"ן במלחמות ובת"ה, דאבל נוהג מצות שלשים ברגל בכל גווני ואסור לגלח ברגל, אפי' כשיצא מבית אסורין ומבית השבי' דמותר לגלח מחמת הרגל, מ"מ אסור לגלח מחמת אבילותו, משום דהוי כדברים שבצנעה, כיון דבלא"ה אסורין לגלח בחוה"מ, ע"כ אפי' כשיצא מבית אסורין וכו' ג"כ אין אבילותו מתפרסמת עליו. ולפ"ד לא צריך לדברי רש"י הנ"ל, והגמרא אתיא בפשיטות, דכיון דלא שלים אבילות דשבעה קודם הרגל ולא בטלה ממנו אבילות דשלשים, ממילא אסור לגלח בחוה"מ, מטעם דהוי דברים שבצנעה, כנ"ל.
ולפ"ז לא קשה מהגמ' דמנודה הנ"ל. משום דבמנודה, אם הרגל דחי נידויו, גם דברים גם. שבצנעה אינו נוהג. דבשלמא באבל הוא דנוהג דברים שבצנעה מחמת מצות אבילות, משא"כ במנודה עיקר האיסור תספורת וכיבוס אינו אלא משום נידויו וריחוקו, וכיון שברגל בטל הנידוי ומקרבין אותו ממילא בטלו ממנו האיסורים של כיבוס ותספורת.