עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
חגיגה
מנחות ד' צ"ג, תוס' ד"ה "ידו ולא יד אשתו":
וא"ת ולמה לי קרא למעוטי נשים מסמיכה תיפוק לי' דמצות עשה שהזמן גרמא היא אם תיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא וכו' עוד תנן בפ"ב דמגילה כל היום כשר לסמיכה ולשחיטה ודריש בגמ' דכתיב ביום זבחכם ואיתקש סמיכה לשחיטה דכתיב וסמך ושחט. עכ"ל.
הנה, מה שכתבו התוס' בתחילה, דמשום דתיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא הוי מצות עשה שהזמן גרמא, הוא תמוה. דהא עיקר יסוד הדין דמצות עשה שהזמן גרמא הוא דוקא אם עצם המצוה יש לה זמן קבוע, אבל כאן במצות סמיכה בעצמותה אין לה כלל זמן קבוע וכשרה אפי' בלילה, אלא דלא אפשר לעשות בלילה מטעם אחר, משום דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה, א"כ לא שייך לומר דמשום זה הוי הזמן גרמא. וכן מצינו בהיפוך, לשיטת ר"ת דכסות יום חייב אפי' בלילה, ואפ"ה הוי ציצית עשה שהזמן גרמא. אף דבמציאות נוהגת אפי' בלילה בכסות יום, מ"מ כיון דחיובה בלילה אינו אלא משום יום, דיומא קגרים חיובה, ע"כ שפיר הוי מצות עשה שהזמג"ר. הרי דלא תלוי במציאות. וכמו"כ להיפוך, בנ"ד, אף דבמציאות אינה אלא ביום, משום תיכף לסמיכה שחיטה, מ"מ כיון דעצם חיובה הוי ג"כ בלילה א"כ אין לה דין הזמג"ר. אלא דמסקו התוס', דמבואר להדיא במגילה דסמיכה אינה אלא ביום, משום דאיתקש סמיכה לשחיטה. והניחו בקושיא.
ולענ"ד נראה דלכאורה יש לחקור במצות סמיכה, אם עיקר מצותה הוא רק על הבעלים, דמוטל עליו חיוב לסמוך על קרבנו, אבל אינה דין בעצם הקרבן, או דהוא חובת קרבן במעשה ההקרבה שלו, אף דסמיכה אינה מעכבת, מ"מ הוא דין בעצם הקרבן שטעון הוא בההקרבה שלו מצות סמיכה לכתחילה.
ומצאתי ראיה לזה, מדברי התוס' מנחות ד' ס"א שכתבו בד"ה "מצינו" וז"ל:
דתניא בתו"כ בני ישראל וסמך ולא העכו"ם סומכין וכו' וא"ת ותיפ"ל מדכתיב קרבנו ודרשינן לקמן בסוף ב' מדות קרבנו ולא קרבן העכו"ם וי"ל דאיצטריך קרבנו דלא תימא שיסמוך ישראל בשבילו וא"ת מקרבנו ולא קרבן חבירו נפקא וי"ל דהו"א כיון דאינו יכול לסמוך יסמוך אחר בשבילו ולא דמי לקרבן חבירו דבר סמיכה הוא. עכ"ל. הרי מבואר להדיא, דעיקר דין סמיכה הוא חובת קרבן, וע"כ, אי לאו מיעוטא דקרבנו ולא קרבן עכו"ם, הו"א דנהי דאין העכו"ם יכול לסמוך בעצמו, מ"מ היה הקרבן טעון סמיכה מצד עצמו, מצד שהוא חובת קרבן, ואחר יסמוך בשבילו.
ולפ"ז נראה לומר, דגבי נשים נמי נהי דמצות סמיכה הוי מצות עשה שהזמג"ר ופטורות הן ממצוה זו, מ"מ, אי לאו מיעוטא, הו"א דנהי דפטורות הן מסמיכה מצד מצוה, מ"מ היו צריכות לסמוך על קרבנן מצד שהוא חובת קרבן, דהקרבן טעון במעשה ההקרבה שלו מעשה הסמיכה, וכמו כל שאר העבודות, אף דכולן מצות עשה הן, מ"מ לבד מצוה הרי הם כולם דינים בהכשר הקרבן, וכמו"כ סמיכה הוי דין בהכשר הקרבן לכתחילה. ולפיכך שפיר צריך למעט נשים לגמרי מדין סמיכה, מקרא דידו ולא יד אשתו.
שוב מצאתי להריטב"א בקידושין ד' ל"ז שתירץ וז"ל:
דכי אמרינן מצות עשה שהזמג"ר נשים פטורות במצוה שבחובה לגמרי דכי מטי זמן חיובא לא סגי דלא מקיימי אבל הא דאינו בחובה לגמרי אלא שבא להכשיר קרבנו אם ירצה שיעלה לו לרצון הו"א דא' אנשים וא' נשים חיובן שוין, עכ"ל, וראיתי בטו"א חגיגה ד' ט"ז, שכתב על הריטב"א הנ"ל שהוא דוחק ואינם דברים של טעם. ולענ"ד נראה ברור שכיון למה שכתבתי, דמ"ע שהזמג"ר לא שייך אלא במצות חיוביות, אבל במצות שהן באין להכשר הדבר, כגון בסמיכה, שהיא באה להכשיר הקרבן והוא דין בהקרבת הקרבן, גם הנשים חייבות.
הנה, לפי הנתבאר דמצות סמיכה הוא חובת הקרבן וחלק ממעשה ההקרבה, צ"ע בהא דתנן חגיגה ד' י"ז: ב"ש אומרים מביאים שלמים ביו"ט ואין סומכין עליהן אבל לא עולות ובה"א מביאים שלמים ועולות וסומכין עליהן, ופרש"י:
ואין סומכין עליהן אלא סומך עליהן מערב יו"ט ושוחטן ביו"ט דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה, עכ"ל, ואותה מתני' איתא ג"כ בביצה ד' י"ט, ושם מבואר להדיא, דפליגי אי צריך תיכף לסמיכת שחיטה, ולב"ש לא צריך אלא סומך עליהן מעיו"ט:
וקשה, כיון דהקרבן חגיגה זמנו קבוע להקריבו ביו"ט, וכל ההקרבה שלו צריכה להיות דוקא ביו"ט, א"כ איך אפשר לעשות הסמיכה מעיו"ט, הא לפי הנתבאר, דהסמיכה הוי חלק מהקרבת הקרבן, נמצא דגם הסמיכה הוי זמנה קבוע לעשותה ביו"ט. ובשלמא לפי שיטת רש"י בחגיגה שם, שסובר, דהא דאמרו ב"ש דמביאים שלמים ואין סומכין עליהן היינו דוקא שלמי שמחה, אבל שלמי חגיגה אינם קריבים כלל ביו"ט, כמו עולות, משום דיש להם תשלומין כל שבעה, לפ"ז לא קשה כלל, משום דשלמי שמחה אינה כלל חובת הקרבה, דהא יוצאין ידי חובת שמחה אף בנדרים ונדבות והכהנים גם בחזה ושוק, הרי דחובת שמחה אינה רק שיאכל בשר קרבן, אבל אין עליו חובת הקרבת הקרבן, וממילא דההקרבה אין זמנה קבוע:
אבל לפי שיטת התוס' שם, דגם בשלמי חגיגה מיירו ב"ש וכן מבואר להדיא בביצה ד' י"ט דגם שלמי חגיגה קריבין לב"ש ואין סומכין עליהן אלא מעיו"ט, - קשה כנ"ל, דהא חגיגה הוי זמנה קבוע, כדאיתא בפסחים ד' ע', אמר עולא אר"א שלמים ששחטן מעיו"ט אינו יוצא בהן משום חגיגה משום דהוי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין, וכתבו התוס' וז"ל:
נראה לר"י דאפי' הקדישם מתחילה ושחטן לשם חגיגה איירי דהואיל והוי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין שצריך להקדישן לשם כך סברא הוא שישחט נמי בשעה הראויה לחגיגה. עכ"ל.
[הנה, מהרמב"ם מוכח שפליג ע"ז. דהרי כתב בפ"ב מה' חגיגה הי"א וז"ל:
מי שהיו לו שלמי נדר או נדבה ושחטן מעיו"ט אע"פ שאכלן ביו"ט אינו יוצא בה ידי חובת חגיגה שאינה באה אלא מן החולין. עכ"ל. הרי מוכח דדוקא נדר או נדבה אם שחטן מעיו"ט אינו יוצא יד"ח חגיגה, הא אם הקדישן מתחילה ושחטן לשם חגיגה שפיר יוצא בהם. וכן כתב גם הראב"ד שם, דאליבא דרבנן דסברי חגיגת י"ד רשות, יוצא בה אף משום חגיגה אם התנה עליה לצאת בה ושחטה בי"ד. עכ"ל. נמצא דלהרמב"ם והראב"ד גם בחגיגה ההקרבה עצמה אין זמנה קבוע ואליבייהו לא קשה כלום.
אמנם מצאתי בירושלמי חגיגה פ"ב הי"ג וביצה פ"ב ה"ד וז"ל:
ב"ש אומרים הותרה סמיכה שלא כדרכה ובה"א לא הותרה סמיכה שלא כדרכה איזו היא סמיכה שלא כדרכה מאתמול א"ר זעירא כל עמא מודיי באשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא שלמי נדבה שסמך עליהן מאתמול יצא מה פליגין בשלמי חגיגה ב"ש עבדין לון כשלמי נדבה ב"ה עבדין לון כאשם מצורע א"ר יוסה הן דאת אמר אשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא בזמנו עיבר זמנו נעשה כשלמי נדבה. עכ"ל. ופי' המפרשים דהא דפליגי בסמיכה שלא כדרכה, היינו אי בעינן תיכף לסמיכה שחיטה, כמו בבבלי, ובאשם מצורע כ"ע מודים דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה, ובשלמי נדבה כ"ע סברי דלא בעינן, אלא פליגי בשלמי חגיגה. והקשה ב"גליון הש"ס" שם, דהרי איתא בזבחים להדיא ד' ל"ג, דכל הזבחים תיכף לסמיכה שחיטה, חוץ מאשם מצורע דלא משכחת לה, דהרי שחיטתו בצפון והוא אינו יכול לכנוס לעזרה אלא מכניס ידיו לבהונות, הרי להדיא דלא בעינן כלל באשם מצורע תיכף לסמיכה שחיטה. ועוד הקשה, דהירושלמי הזה אין לו ביאור, דבאשם מצורע, דגוף הסמיכה לאו דאורייתא לחד מ"ד, עיין בזבחים ד' ל"ג, בזה נימא דלא יצא בסמיכה שלא כדרכה, ושלמי נדבה, דעיקר סמיכה ותיכף לסמיכה שחיטה גביה כתיב:
וסמך ושחט, בזה נימא דיצא. יעו"ש בדבריו שתיקן והפך הגירסא.
ולענ"ד נראה דכוונת הירושלמי אינו כמו שפירשו המפרשים דפליגי בתיכף לסמיכה שחיטה, דלפ"ז יקשה כל הקושיות הנ"ל שהקשה ב"גליון הש"ס". וגם קשה לפ"ז, מה דמסיים הירושלמי:
א"ר יוסה הן דאת אמר אשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא בזמנו עיבר זמנו נעשה כשלמי נדבה, עכ"ל, ואם הא דלא יצא משום דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה, מה שייך לחלק בזה בין בזמנו לבין שלא בזמנו. ע"כ נראה, דכ"ע מודו דלא בעינן כלל תיכף לסמיכה שחיטה, אלא דפליגי בכל קרבן הקבוע לו זמן להקרבתו, אם אפשר לעשות הסמיכה שלו מאתמול, דהרי גם הסמיכה היא חלק מהקרבת הקרבן, וכיון שהקרבן קבוע לו זמן נמצא דגם הסמיכה זמנה קבוע. וע"ז מסיק בירושלמי, דבאשם מצורע כ"ע מודו דבסמיכה מאתמול לא יצא, משום דלבד מה דקודם שמיני שלו אינו מחויב בקרבן, אלא דגם אינו ראוי עדיין להקרבת קרבנותיו משום דיני מצורע שלו, ובשלמי נדבה כולהו מודו דיצא בסמיכה מאתמול, כיון דאין זמנם קבוע, דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה. כי פליגי בשלמי חגיגה, ב"ש עבדין לון כשלמי נדבה וב"ה עבדין לון כאשם מצורע.
ונ"ל בביאור פלוגתתם דהרי באמת בעיקר דין קרבן חגיגה אין בו חלות דין הקדש מיוחד של שם חגיגה, ועצם ההקדש קרבן שלו אינו אלא הקדש שלמים ככל שאר שלמי נדר ונדבה, וראיה לזה דהא שיטת הרמב"ם היא, וכן גם היא שיטת רש"י בחגיגה ד' ח', דיוצאין במעשר בהמה חובת חגיגה, ואם נימא דקרבן חגיגה הוא הקדש קרבן בפני עצמו, א"כ איך יוצאין במעשר בהמה ידי חובת חגיגה, הא אין כאן הקדש קרבן חגיגה. וכן מוכח ג"כ ממה שכתב הרמב"ם פ"ב מחגיגה הי"א וז"ל:
מי שהיו לו שלמי נדר ונדבה ושחטן מעיו"ט וכו' אינו יוצא בהם ידי חובת חגיגה שאינה באה אלא מן החולין, עכ"ל, ול"ל לטעמא דאינו בא אלא מן החולין, תיפ"ל דאין כאן הקדש קרבן חגיגה. ועוד ראיה מהא דאיתא בביצה ד' י"ט, דתניא:
ר"א בר"ש אומר מביא אדם תודתו בחג הסוכות ויוצא בה משום שמחה ואין יוצא בה משום חגיגה, ומסיק ע"ז בגמ' שם:
פשיטא דבר שבחובה הוא וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, משמע דבלאו הכי שפיר היה יוצא ידי חגיגה בקרבן תודתו, אף שאין כאן הקדש חגיגה, דהא קרבן תודה הוא. הרי נתבאר מכל ראיות האלו, דאין על החגיגה דין ושם הקדש מיוחד של חגיגה, אלא עצם ההקדש קרבן שלו אינו אלא קרבן שלמים ככל שאר שלמי נדר ונדבה. ולפ"ז סברי ב"ש, דכל עיקר הקביעות זמן של חגיגה ג"כ אינו בעצם הקרבן, כיון דבעצם הרי הוא כשלמי נדר ונדבה, א"כ ממילא דלא שייך עליו קביעות זמן. אלא עיקר הקביעות זמן אינו אלא בחיוב הקרבה של הבעלים. וע"כ סברי ב"ש, דגם בסמיכה שלא כדרכה, דהיינו מאתמול, ג"כ יצא, דנהי דהסמיכה הוי חלק מהקרבת הקרבן לכתחילה, הרי כל זה לא שייך אלא לעצם הקרבן והיכא דעצם הקרבן הוי זמנו קבוע, משא"כ בחגיגה, דעצם הקרבן אין זמנו קבוע, כיון דבעצם אינו אלא כשלמי נדר ונדבה, וכל הקביעות זמן אינו אלא בחיוב הקרבה של הבעלים, שמחויב להקריב שלמים לצאת ידי חובת חגיגה, ולחיוב הקרבה של הבעלים לא שייך אלא חלקי הקרבה דלעיכובא, והיינו משעת שחיטה ואילך, אבל לא סמיכה שאינה אלא לכתחילה. וזהו מה דמסיק בירושלמי:
"ב"ש עבדין לון כשלמי נדבה", פי', שבעצם אינם אלא כשלמי נדבה, והקביעות זמן אינו אלא בחיוב הבעלים, וע"כ יצא בסמיכה מאתמול:
אבל ב"ה סברי "דעבדין לון כאשם מצורע", פי', דנהי דאין בו הקדש מיוחד של החגיגה, אבל מ"מ עצם הקרבן הוי זמנו קבוע, וע"כ גם הסמיכה צריכה להיות בזמן הקביעות ולא מאתמול. ונמצא דפליגי ב"ש וב"ה, אי הקביעות זמן של חגיגה הוא בחיוב הבעלים, או גם בעצם הקרבן. ואח"כ מסיק בירושלמי:
"א"ר יוסה והן דאת אמר אשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא בזמנו אבל עבר זמנו נעשה כשלמי נדבה", פי', דשוב אין זמנו קבוע.
ולפ"ז מתורץ כל הקושיות הנ"ל שב"גליון הש"ס", וגם ניחא השתא אפי' למ"ד סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא. דהרי אין אנו באין ללמוד כלל מאשם מצורע, והירושלמי לא נקט אשם מצורע אלא לדוגמא בעלמא, דכל קרבן שהקביעות זמן הוי בעצם הקרבן, כמו אשם מצורע, בזה הכל מודים דבסמיכה מאתמול לא יצא, ולמ"ד דהוי דרבנן לא יצא מצות סמיכה דרבנן. ובאמת דהלשון הירושלמי ג"כ מורה דלא מיירי כלל בדין תיכף לסמיכה שחיטה, מדנקט דפליגי בסמיכה שלא כדרכה, ומסיים:
"איזוהי סמיכה שלא כדרכה מאתמול", משמע דדוקא במאתמול פליגי.