עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
הלל על הנס
שבת ד' כ"א: מאי חנוכה דת"ר בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך א' של שמן שהי' מונח בחותמו של כה"ג ולא הי' בו אלא להדליק יום א' נעשה נס והדליקו ח' ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום יו"ט בהלל והודאה.
שמעתי מקשים, כפי שידוע דבימי חנוכה נעשו בהם ב' ניסים לישראל:
א' נס של נצחון החשמונאים על היונים, וזהו הנס העיקרי, כמו שאנו אומרים בהודאת על הניסים שבתפלה:
כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וכו' ב' נס של פך השמן. וא"כ קשה, למה קאמרה הגמ' סתם שגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום ולא ביארה שזה הי' דרך נס ופלא. וכן קשה להיפוך, בנוסח הודאת על הניסים למה אין מזכירין ג"כ הנס של פך השמן, רק אומרים סתם והדליקו נרות בחצרות קדשיך. והרמב"ם בריש הל' חנוכה, כשביאר מאי חנוכה, באמת כתב שם שני הניסים הנ"ל. יעו"ש שהאריך בזה.
ואשר נראה לע"ד בזה, דצ"ע, אם כל דיני חנוכה, והיינו הלל והודאת על הנסים והדלקת הנר וברכותי', אם כולם בנוים על יסוד שני הדינים ביחד, או אפשר דחלוקים הם בעיקר יסוד תקנתם, ואיכא מה שהוא בנוי רק על יסוד נס אחד ולא על נס הב' וכן להיפוך. וצ"ע ובירור.
והנה, אמירת ההלל עיקר תקנתו משום דין שירה על הנס. ולדעת הבה"ג הוי מדאורייתא ובכלל מנין המצות. וכן משמע מהרי"ף בפ' במה מדליקין, דהלל בחנוכה הוי דאורייתא. ולדעת הרמב"ם הוי מדרבנן. והרמב"ן בסה"מ בשורש א' האריך בזה.
ולכאורה צ"ע בעיקר דין זה, דאיזה חילוק יש בין טבע לנס, ולמה כשאנו מקבלים טובות מהשם דרך הטבע אין אנו מחויבין בשירה אלא בברכת הודאה, כגון ברכת הטוב והמטיב ועוד ברכות אחרות של הודאה, כמבואר בפ' בתרא דברכות, הא כל דרכי הטבע הם נס ממש, ולא ניסים רגילים אלא ניסים נפלאים, כמו שאנו אומרים בתפלה:
נודה לך ונספר תהלותיך על ניסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ובברכת אש"י אנו אומרים:
רופא כל בשר ומפליא לעשות, הרי שדרך הטבע כזה הוא פלא ממש, והחילוק הוא רק שבדרכי הנס אנו מכירים את יד השם הגדולה ובדרכי הטבע אין אנו מכירים את יד השם רק מאמינים ויודעים שכן הוא, אבל באמת הם ניסים נסתרים והכל מהשם הוא, וא"כ קשה, דלמה אין אנו מחויבין בשירה גם על דרכי הטבע.
אך נראה, דזה גופא, מה שבדרכי הטבע אין אנו מכירין את יד השם רק מאמינים ויודעים ובדרכי הנס אנו רואין ומכירין את יד השם הגדולה, וא"כ נמצא דבנס לבד טובות השם ניתוסף בו נמי גבורות השם, ומשום זה הוא דחייבין בשירה. ומעתה החילוק מבואר, דעל טובות השם אנו חייבין בהודאה ועל גבורות השם אנו חייבין בשירה, וזהו דין שירה על הנס. אך עדיין צ"ע, אם סגי לדין שירה על הנס בגבורות השם גרידא או צריך ג"כ טובות השם. ונפ"מ בזה, אם יעשה השם לנו איזה נס או מופת אשר לא יצא לנו שום הטבה מזה, אם חייבין בשירה על נס כזה.
והנה, במס' מגילה ד' י"ד מקשה הגמ', דלימא הלל על ניסא דפורים, ומשני רבא:
בשלמא התם הללו עבדי השם ולא עבדי פרעה אלא הכא הללו עבדי השם ולא עבדי אחשורוש אכתי עבדי אחשורוש אנן. והנה, גירסת הרי"ף היא שם:
"אלא הכא היכא נימא וכו'". משמע דמעיקר הדין ראוי לומר שירה על נס דפורים, אלא דנוסח זה של הלל אי אפשר לומר, וכיון שדוד תיקן נוסח ההלל ע"כ אין לומר נוסחאות אחרות. אך בירושלמי דפ' ערבי פסחים ה"ו מבואר להדיא, דבפורים כיון דלא נגאלו מן המלכות אין זה גאולה שלמה ואין ראוי לומר עליו שירה, ואף דמצד גבורות השם אין כאן חסרון, דהרי הי' נס גמור שהכל הכירו את יד השם. הרי להדיא, דלא סגי בגבורות השם גרידא, אלא צריך ג"כ הטבות השם, וכיון דלא נגאלו מן המלכות אין כאן הטבה שלימה.
עוד משני הגמ' שם תירוץ אחר:
לפי שאין אומרים שירה על נס שבחו"ל והרי יצ"מ דנס שבחו"ל הוא ואמרינן כדתניא עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל ארצות לומר שירה. וביאור הדבר נראה, משום דא"י הרי היא ארץ אשר השם דורש אותה ותמיד עיני השם בה, והיא המרכז של ההשגחה הפרטית, כדאיתא בספרי:
והלא כל הארצות הוא דורש אלא אינו דורש אלא א"י וע"י דרישתה נדרשות כל הארצות, וע"כ יש חילוק בהנהגת השם בין א"י לחו"ל, וגם בהנהגה הניסית, כשהשם עושה נס, אינו דומה נס שבא"י לנס שבחו"ל, דהנס שבא"י הוא יותר בגלוי ויותר בולטת בו יד השם מבנס שבחו"ל, כמו שאנו רואים באמת בנס פורים, שהי' מכוסה קצת בדרכי הטבע וע"כ לא היתה בו הכרה שלמה בגבורות השם, וע"כ אין אומרין שירה על נס שבחו"ל. וזה דוקא משנכנסו ישראל לארץ, אבל בעת יצ"מ לא הי' עדיין צמצום ההשגחה פרטית בא"י, ואז היתה היד השם מתגלה גם בשאר ארצות.
הרי נתבאר, דלדין שירה על הנס צריך בי' תרתי:
גבורות השם בשלימות, והיינו גבורות השם של א"י, וגם הטבות השם, שיהי' הטבה שלמה. וכן מבואר הוא בשירת "אז ישיר" המתחלת:
"אז ישיר משה וגו' ויאמרו לאמר אשירה לה'", פי':
למה אשירה לו על זה הנס - מפני "כי גאה גאה", שנתגאה על הגאים ונתגדל שמו והכירו גבורותיו של הקב"ה:
"סוס ורוכבו רמה בים", כפרש"י, שהי' הסוס מקושר לרוכבו, והיינו גבורות בתוך גבורות וגם "עזי וזמרת ה' ויהי לי לישועה", והיינו הטבות השם ולפיכך "זה אלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו". וכן בשירת ההלל, כל דבריה אינם אלא בשני דברים אלו, בגבורות השם והטבות ה', וגם כלולים בה שתי לשונות של שבח:
הלל והודאה, הודאה על הטבות ה' והלל על גבורות ה'.
וכעין זה שמעתי מכ' מו"ר הגאב"ד דבריסק שליט"א, בהא דאיתא בפ' ערבי פסחים ד' קי"ח: מאי דכתיב הללו את ה' כל גוים אומות העולם מאי עבידתייהו ה"ק הללו את ה' כל גוים אגבורות ונפלאות דעביד בהדייהו כל שכן אנו דגבר עלינו חסדו. הנה, לכאורה, הא דקאמר "אגבורות ונפלאות דעביד בהדייהו", היינו בהדי אומות העולם, שהם יהללו על ניסים שלהם. אכן רש"י פי' להדיא:
"אגבורות ונפלאות דחזיתו שעשה לי", והיינו בהדי ישראל, וא"כ שוב קשה, אומות העולם מאי עבידתייהו. ואמר ע"ז מו"ר, דהנה מצינו דאיכא ב' מיני ברכות:
ברכת הודאה על טובות השם, כגון ברכת הטוב והמטיב, וגם ברכת שבח על גבורות ה', כגון ברכת עושה מעשה בראשית וכיו"ב. וזהו דקאמר, דכשהשם עושה ניסים לישראל וכולם מכירין גבורותיו של הקב"ה, אז כולם חייבין להלל:
אומות העולם חייבין להלל בברכת שבח על הגבורות ה' דחזיתו שעשה לי, וכ"ש אנן דחייבין נמי בברכת הודאה על חסדיו וטובותיו. עכ"ד. וכל דברי הנ"ל עמדתי עליהם אחרי שכבר שמעתי זה מכ' מו"ר.
וזהו פירוש הודאת על הניסים:
"כשעמדה מלכות יון הרשעה להשכיחם תורתך ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם רבת את ריבם", ולא בדרך טבעי, אלא "מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים", והיינו בדרך נס, והתוצאה מזה היתה שתים:
"ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך", היינו גבורות ה':
"ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה", והיינו הטבות ה', ולפיכך "קבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל", להודות על הטבות ה' ולהלל על הגבורות ה'.
נמצא לפ"ז, דהדין הלל בחנוכה אינו אלא על נס נצחון החשמונאים, שהיו בו תרתי:
גבורות ה' וטובות ה'. אבל על הנס של פך השמן אין בו חיוב הלל, כיון שלא היו בו הטבות ה'. וכ"ש ברכת ההודאה של על הניסים ודאי דאינה אלא על הנס הנצחון החשמונאים ולא על הנס של פך השמן, דהא הודאה אינה אלא על טובות ה'. אבל הדלקת הנר וברכתה, פשוט הוא, דאינה אלא על הנס של פך השמן. וברכת שעשה ניסים וכו', נראה נמי דאינה על הנס של פך השמן, כאשר אבאר. דהנה, בפ' במה מדליקין שם איתא בגמ', דהמדליק מברך ג' והרואה אותה מברך ב' ברכות שעשה ניסים ושהחיינו, ופי' הראשונים, דהא דהרואה מברך מיירי בשלא יצא ידי מצות הדלקה, שלא הדליקו עליו בתוך ביתו, אבל הרמב"ם מפרש דמיירי נמי שהדליקו עליו בתוך ביתו, ואפ"ה מברך כשחוזר ורואה. והקשה הרשב"א, דהיכן מצינו יוצא מן המצוה וחוזר ומברך. ונראה בדעת הרמב"ם, דברכת שעשה ניסים אינה כלל על מצות הדלקה, וגם אינה על הנס של פך השמן, דהא ברכת הודאה היא והודאה אינה אלא על טובות ה', וע"כ דהויא הודאה על נס הנצחון החשמונאים, ומה שמברכים אותה בשעת הדלקה או בשעת ראיית הנר, הוא כדתנן בר"פ הרואה, דהרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל מברך שעשה ניסים לאבותינו, כמו"כ כשרואה הנר חנוכה, דהוי זכרון על הזמן ההוא, הוי כרואה מקום הנס, ולפיכך מברך על הנס. ואפשר דבברכה זו נכלל נמי הנס של פך השמן, אבל עיקרה על נס הנצחון.
ולפ"ד אלה מיושב הכל. דהגמ' בשבת, דכל הסוגיא שם מיירי לענין נר חנוכה, וע"ז קבעי:
"מאי חנוכה", על איזה נס קבעוה, כפרש"י שם, לפיכך מפרש רק הנס של פך השמן, דעליו נתקנה הדלקת נר חנוכה, ולא על נס הנצחון. אבל בברכת הודאה של על הניסים הוי להיפוך, דכיון דהוי ברכת הודאה על טובות השם, לפיכך אין מזכירין רק נס הנצחון על היונים ולא הנס של פך השמן. אבל הרמב"ם שם, שכולל בהלכותיו כל הלכות חנוכה, לפיכך ביאר שני הניסים ביחד, דשניהם הוו יסוד לכל הלכות חנוכה.
אך עדיין קשה, דהא הברייתא דמפרשת ענין החנוכה לא מיירי כלל לענין נר חנוכה אלא לענין הספד ותענית, אלא דהגמ' הוא דהביאה ברייתא זו לענין נר חנוכה, ולענין הספד ותענית הלא שייך יותר הטעם של נס הנצחון, דהוי עיקר השמחה על תשועת ה'. ולפיכך נראה, דהברייתא לא באה לפרש עיקר ענין החנוכה, דהרי זה ידוע ומפורסם מדור דור, אלא באה לפרש למה קבעו ח' ימים אלו, וגם למה לא תיסגי ביום אחד, והיינו יום כ"ה כסלו, שבו הי' גמר הנצחון. ולזה פירשה, דהוא משום הנס של פך השמן, שאירע באותו הזמן והי' נמשך ח' ימים אלו.
התוס' בפ' ערבי פסחים ד' קט"ז, גבי סדר של פסח, כתבו, דבברכת "לפיכך אנחנו חייבים להודות" שלפני ההלל גרסינן:
"ונאמר לפניו שירה חדשה", ובברכת "אשר גאלנו" שלאחר ההלל גרסינן:
"ונודה לך שיר חדש" על גאולתנו, דהכי תניא במכילתא, כל השירות לשון נקבה חוץ משירה דלעתיד דלשון זכר כלומר שהנקבה יש לה צער לידה אף כל הניסים יש אחריהם צער חוץ מלעתיד שאין אחריה צער. עכ"ל. ולכאורה צ"ע, דהא הברכות הן חלוקות בשני דברים:
חדא בהפרש בין לשון "שירה" ללשון ,שיר", ועוד בהפרש בין לשון "ונאמר לפניו" לבין לשון "ונודה לך", וא"כ המכילתא הוא רק נתינת טעם על ההפרש בין לשון שירה ללשון שיר, אבל איזה נתינת טעם הוא על ההפרש בין לשון אמירה לבין לשון הודאה.
אך לפי הנתבאר, דלדין שירה על הנס צריך תרתי:
גבורות ה' וטובות ה', הוא מבואר היטב. דהרי הא דהשיר דלעתיד יהי' חדש, הוא משום דהניסים של גאולה העתידה יהיו יותר גדולים מכפי מה שהיו בעת יציאת מצרים, כמו שדרשו חז"ל מקרא דכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות וכפי גודל הנס כן תגדל השירה במדה שכמותה לא הי' עדיין בעולם, ואז לא לבד שהגבורות ה' יהיו גדולים אלא גם הטובות ה' יהיו יותר גדולות, שהרי תהי' גאולה נצחית שאין אחרי צער, ולזה אנו אומרים "ונודה לך שיר חדש", שלא לבד שהשיר וההילול על הגבורות ה' יהי' חדש, אלא גם ההודאה על הטובות ה' תהי' חדשה. ונמצא שהמכילתא הוא באמת טעם על ב' הדברים, על לשון "שיר" ועל לשון "הודאה".
הנה מו"ר הגאב"ד דבריסק שליט"א אמר בשם אביו מרן הגר"ח הלוי ז"ל, דיש לעיין, אם יבוא הנביא בשם ה' ויאמר שהשם יעשה לישראל נס, או אם ימצא מי שיהי' לו בטחון גמור בה', בטחון של מאה אחוזים, שבהחלט יעשה השם לו נס, אם ראוי לומר בכה"ג את השירה מיד קודם הנס ולצאת בזה יד"ח שירה. ואמר, שזהו ביאור הכתוב בתהילים:
ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך, פי', אף שיש לי בטחון הגמור בישועתך, בזה רק יגל לבי בישועתך אבל מתי אשירה לה' - כי גמל עלי, לאחר שגמל עלי, והיינו לאחר הנס, אז אשירה לו, שזהו דין בשירה על הנס שאין אומרים השירה אלא לאחר הנס. עכ"ד.
והנה, עיקר דין זה מבואר הוא בירושלמי פ' ערבי פסחים ה"ה, גבי ההלל שבסדר ליל פסח, דפליגי שם במתני' ב"ש וב"ה עד היכן הוא אומר ב"ש אומרים עד אם הבנים שמחה וב"ה אומרים עד חלמיש למעינו מים, וקתני בירושלמי:
א"ל ב"ש וכי יצאו ישראל ממצרים שהוא מזכיר יציאת מצרים א"ל ב"ה אילו ממתין עד קרות הגבר עדיין לא הגיע לחצי גאולה האיך מזכירין גאולה ועדיין לא נגאלו והלא לא יצאו אלא בחצי היום שנא' ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בנ"י וגו' אלא מכיון שהתחיל במצוה אומר לו מרק. והביאור הוא, דב"ש סברי, דדוקא הפרק א' של ההלל, שכתוב בו הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, שפיר אומרים בלילה קודם חצות, מפני שכבר בטל מהם השעבוד עוד בלילה, אבל פרק הב' של ההלל, שכתוב בו יצ"מ, איך אפשר לומר קודם חצות, והלא לא יצאו ישראל עדיין ממצרים, ואיך מזכירין יצ"מ והלא אין אומרים שירה אלא לאחר הנס, ואף שכבר הבטיח להם השם על ידי משה רבינו להוציאם ממצרים, משום דזהו דין בשירה על הנס שאין אומרין אותה אלא לאחר מעשה הנס. וב"ה סברי, דמכיון שחלק אחד מהנס כבר נעשה, והיינו ביטול השעבוד, שבשבילו ראוי להתחיל במצות שירה, ומכיון שמתחיל בשירה אומרים לו לגמור את כולה [וממה שפרש"י בתהילים (פי"ח פסוק ד') על הפסוק מהולל אקרא ה' ומן אויבי אושע ז"ל:
בהלולים אקראנו ואתפלל לפניו תמיד כלומר אף לפני התשועה אני מהללו לפי שבטוח אני שאושע מאויבי, עכ"ל, אין סתירה מזה למה שכתבנו דאין אומרים שירה קודם הנס. דהכא אין זה בתור שירה והלל אמרו לפני התשועה, אלא בתור תפלה, כדכתיב:
מהולל אקרא ה', בהלולים אקראנו ואתפלל לפניו, כדפרש"י, וכדין תפלה שצריך לומר שבח והלל קודם בקשת צרכיו, כדאיתא בע"ז ד' ח': לעולם יסדר שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל].
וכל זה לענין שירה. אבל לענין הודאה, מצינו בספר דברי הימים ב' כ', גבי מלחמת יהושפט, שאמר להם הנביא שהשם יעשה להם נס ויצליחו במלחמה, ומיד בצאתם במלחמה אמרו המשוררים:
הודו לה' כי לעולם חסדו. וע"כ דזה לא הי' בתורת שירה על הנס, דהא אין אומרים שירה קודם הנס, אלא בתורת הודאה אמרוהו [אך צ"ע, דבמכילתא פ' בשלח מונה זה בין העשר שירות שנאמרו בעולם, משמע דבתורת שירה אמרוהו]. ולכאורה צריך טעם, מ"ש שירה מהודאה. אך לפי הנתבאר, דלדין שירה על הנס צריך תרתי:
גבורות ה' וטובות ה', הטעם הוא פשוט. דבשלמא לענין הודאה, שאין צריך בה אלא טובות ה' גרידא, שפיר שייך להודות על הטובה קודם קבלת הטובה:
אבל לענין שירה, דצריך ג"כ גבורות ה', א"כ קודם הנס, אף דכבר מובטחים הם עליו ע"י הנביא, אין זה אלא בתור ידיעה, אבל אין כאן עדיין ההכרה בגבורותיו, ונמצא דקודם הנס הוי הטבות ה' בלי גבורות ה' ולא שייך בזה שירה.
איתא במדרש רבה שיר השירים פ"ד סי' י"ט:
ראוי הי' חזקיהו לומר שירה על מפלת סנחריב דכתיב (ד"ה ב' ל"ב) ולא כגמול עליו השיב יחזקי' למה כי גבה לבו גאה לבו מלומר שירה אתא ישעי' לגביהון דחזקי' וסיעתו אמר לון (ישעי' מ"ב) זמרו ה' אמרון לי' למה (שם) כי גאות עשה אמרון לי' כבר (שם) מודעת זאת בכל הארץ א"ר אבא ב"כ אמר חזקיהו מה אנו צריכין לומר נסיו וגבורותיו של הקב"ה כבר מודעת זאת מסוף העולם ועד סופו לא כבר עמד גלגל חמה באמצע הרקיע וראו נסיו וגבורותיו של הקב"ה עד סוף העולם כבר פרעה מלך מצרים ותרהקה מלך כוש היו באותו הנס ובאו לסייע לחזקיהו הרגיש בהן סנחריב וכפתן בערבית בחצי הלילה ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור בשחרית השכים חזקיהו ומצאן כפותין התירם והלכו וספרו נסיו וגבורותיו של הקב"ה וכו'.
לכאורה קשה, דמה תשובה היא זו שהשיב חזקיהו, דמפני שכבר נתפרסמו ניסיו וגבורותיו של הקב"ה בעולם מפני זה פטורין מלומר שירה, - וכי מפני זה אין צריך להודות ולהלל לה' עבור זה.
אמנם, לפי הנתבאר לעיל, דלדין שירה על הנס צריך בי' תרתי:
גבורות ה' והטבות ה', ומפני זה השירה כלולה מהלל והודיה:
הלל על הגבורות ה' והודיה על הטובות ה', - נראה, דמפני זה הי' סובר חזקיהו, דעיקר חלק ההילול שבשירה על הגבורות ה', חיובו אינו אלא כדי לפרסם את יד השם הגדולה וכחו וגבורתו של הקב"ה, וע"כ בנס דידי', כיון דכבר נתפרסם בעולם פרסום גדול וכבר מודעת זאת בכל הארץ ניסיו וגבורותיו של הקב"ה, ממילא דתו אין כאן חיוב הילול על הגבורות ה':
וע"כ גם על הטובות ה' בטל חיוב שירה לגמרי, דעל הטובות ה' בלי גבורות ה' ליכא חיוב שירה כלל, כמו שנתבאר.